×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק ב – בראשונה
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: בָּרִאשׁוֹנָה כׇּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרוֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ תּוֹרֵם וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ כׇּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין אהַמְמוּנֶּה אוֹמֵר לָהֶן הַצְבִּיעוּ.
Chapter 2
MISHNA: Initially, the practice among the priests was that whoever wishes to remove the ashes from the altar removes them. And when there are many priests who wish to perform that task, the privilege to do so is determined by a race: The priests run and ascend on the ramp leading to the top of the altar. Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the top of the altar first is privileged to remove the ashes. And if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers, and a lottery was performed, as will be explained.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הדרן עלך שבעת ימים. פ״ב בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם כו׳ לידי סכנה שהיו דוחפין ומשברין זה את זה. ומפני מה לא תקנו פייס לתרומת הדשן משום דעבודת לילה הוא ולא אתו.
ערך כבש
כבשא(יומא כב.) רצין ועולין בכבש (שבת קכב.) עשה עכו״ם כבש לירד בו וירדו בו הזקנים (זבין פרק ג) על הכבש ועל הקורה פי׳ כמין עץ גדול יש לבעלי הספינות כשבאין לירד באותו עץ יורדין מן הספינה לארץ כדי שלא יטבלו כפות רגליהן במים ושם אותו עץ כבש (זבחים סג) א״ר יהודה שני כבשים קטנים יוצאין מן הכבש שבהן הולכין ליסוד ולסובב ומובדלין מן המזבח מלא נימא שנא׳ סביב אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים ג׳ אמות לאמה חוץ מכבשו של מזבח שהיה שלשה אמות ומחצה וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע בזוטרתי. (ירושלמי בעירובין בפרק חלון) שגובה המזבח עשרה אמות וכבשו ל״ב אמות וכל תל המתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות הן שליש. (בסיפרא על ירך המזבח צפונה לפני ה׳) שהירך בצפון וכו׳ עד הא למדנו שהכבש בדרום אילו הן ג׳ כבשין קרובי ענין הן:
א. [טרעפען. שוועל.]
מתני׳ בראשונה כל מי שרוצה לתרום – כל כהן שהיה מאותו בית אב רוצה לתרום הדשן שחרית תורם ולא היה פייס לדבר.
ובזמן שהן מרובין – הבאים לתרום זה אומר אני תורם וזה אומר אני תורם זה היה משפטו.
רצין ועולין בכבש – שהוא שלשים ושתים אורך.
וכל הקודם בהן – ליכנס לתוך ארבע אמות עליונות של כבש הסמוכות לראש המזבח זכה לתרום וזהו גורלם.
ואם היו שניהם שוים – בכניסתן אין אחד מהן זוכה לתרום אבל מעתה כולם באין להטיל גורל ומהו הגורל הממונה על הפייסות אומר לכולם.
הצביעו – הוציאו אצבעותיכם כל אחד יראה אצבעו כדמפרש לקמן בפירקין מקיפין ועומדין בעגולה בא הממונה ונוטל מצנפת מעל ראש של אחד מהן וממנו פייס מתחיל לימנות ומוציא כל אחד ואחד אצבעו למנין והממונה אומר כל שהמנין כלה בו הוא זוכה ומוציא מפיו מנין או מאה או ששים הרבה יותר משהיו שם הכהנים ומתחיל למנות מזה שנטל מראשו המצנפת וסובב והולך ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין ומי שהמנין כלה בו הוא הזוכה וכן לכל הפייסות.
בראשונה כל מי שרוצה לתרום כו׳ – שאני מיגנא ממיקם – תימה לי אמאי לא משני דעבודת איברים ופדרים כשירה ביום ולהכי תקינו רבנן פייסא דלא ליתו לאינצויי כיון דכשירה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס שינה ונ״ל דשפיר פריך דהא כל מי שמעלה איברי תמיד של בין הערבים מכבש למזבח היה צריך להיות ניעור בלילה עד שיתעכלו שאם יפקעו מעל מזבח שיחזירם למערכה ולהכי פריך דא״כ לא חביבי להו ולא שכיחי דאתו בשבילה שיהו צריכין להיות ניעורין זימנין עד חצות כדי לאהדורי פוקעין דידהו.
בזמן שהן מרובין רצין בכבש כו׳. ותימה כיון דעבודה היא כדאמרי׳ בגמרא א״כ איך רצין והאמרינן בירושלמי דברכות גבי תפלה מי שעומד ומתפלל צריך להשוות רגליו תרין אמורין ר׳ סימון ורבי לוי חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים מאן דאמר ככהנים שהיו מהלכין עקב בצד גודל דכתיב (שמות כ) לא תעלה במעלות על מזבחי פי׳ כיון שבשעת הילוך מיישרין רגליהן כל שכן בשעת תפלה מעומד ואין נראה לומר דרצין עקב בצד גודל קאמר ושמא כיון שלא [היו] עדיין עסוקין בעבודה כמו בהולכת אברים לכבש יכולין לרוץ1 אי נמי רצין עקב בצד גודל שלא להראות כמו עושה כן אלא כי כן צריך לו לילך בשעת עבודה כדפי׳:
הממונה אומר להם הצביעו. פי׳ שיהיו מכוונים ביניהם מנין אחד י׳ או כ׳ או מ׳ וימנו בזה א׳ בזה ב׳ בזה ג׳ כל המנין ואותו שיסיימו בו המנין שכוונו יתרום ואם תאמר אם כן יש רמאי שהממונה ידע בטוב היכן יסיים המנין וכל מי שרוצה בו יתרום יש לומר שהממונה היה מונה ולא היו אומרים לו המנין שכוונו ביניהם וכן פי׳ בערוך:
1. כצ״ל יכולין לרוץ ומכאן נראה לר׳ דהא דאמרי׳ בסוכה (נ״ב ב׳) אמרו עליו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל כו׳ והיה הולך עקב בצד גודל שלא להראות כחו עושה כן אלא כו׳. ועי׳ ש״י.
והמשנה הראשונה ממנו אמנם עניינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם בזמן שהם מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה אם היו שנים שוין הממונה אומ׳ להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין גודל במקדש מעשה שהיו שנים שוין רצים ועולין לכבש ודחף אחד מהם את חברו ונפל ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהן באים לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס אמר הר״ם כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות ומעשה הפייס שזכה כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפי׳ לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים ומפני זה כשהיו קרבים כהנים [רבים] אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליחו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין וכמות המנין כיצד הסכימו על דרך הדמיון שיהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמה שירצו מהמנין ואחר ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה או אצבעות אם הוא בריא ויתחיל למנות אותם על האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שהצביעו מתחלה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקריב לאותה עבודה ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נוח לפשטו ושמא יפשוט אותו או יקפוץ אותו כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו ועל זה הדרך הוא הפייסות הארבעה שהיו במקדש ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פרשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותן שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות התלמוד לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחלת העיון אבל הסברא באותן הדברים היא עם מה שספרנו:
אמר המאירי כבר התחלנו לבאר שתרומת הדשן שבכל יום מעל המזבח עבודה היא וטעונה קידוש ידים ורגלים ואינה נעשית אלא בבגדי כהונה אלא שמ״מ לא היו אותם הבגדים חשובים כשאר הבגדים שהיו עובדים בהם שאין דרך שיהא אדם מוזג לרבו כוס באותן הבגדים שמבשל בהם קדירה לרבו וזהו שנאמר בפסוק במצות הרמה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ואין הכוונה שיהיו בגדי חול שהרי עבודה היא וטעונה בגדי כהונה כמו שביארנו אלא שיהיו פחותים משאר הבגדים עד שיוכר בהן שאין אלו בגדים המוכנים לשאר העבודות ותרומה זו עניינה שהזוכה בה לובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו ולוקח מחתה של כסף שעומדת במערב בין הכבש למזבח במערבו של כבש ועולה למזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך וחותה מהן מתוך עומק האש ומוליכה רחוק מן הכבש שלשה טפחים ושם נותנים מוראת העוף ודישון מזבח פנימי והמנורה כמו שביארנו וזו היא מצות הרמה שבכל יום אלא שאח״כ באים שאר הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם ונוטלין המגרפות והצינורות ועולין למזבח וגורפין את הדשן במגרפות ועושין ממנו ערימה גדולה ואח״כ גורפין אותה בכלי גדול הנקרא פסכתר שהיה מחזיק לתך ומורידין אותה ומוציאין חוץ לעיר למקום שפך הדשן והוצאה זו לא היה בה פייס שאין הוצאתו עבודה וכן לא היתה נעשית בכל יום אלא כשרואין שהדבר צריך לכך:
ומשנתינו מיהא אינה אלא בתרומת המחתה על הדרך שהזכרנו ואע״פ שתרומה זו בכל יום מצות עשה ועבודה גמורה הואיל ומ״מ עניינה היה בכלים פחותים וכן שצרפו עליה בגמ׳ שהיה זמנה בשעת אונס שינה מצד שהיה הרוצה לזכות בה צריך להשכים עליה סמוך לקריאת הגבר כמו שביארנו בפרק ראשון (יומא כ׳.) היו סבורים עליה שלא להיותה נערכת אצל הכהנים עד שיהו קופצים עליה בחבה והיו מתייראין שאם יפייסו עליה לא יהו מטריחין עצמן לנדד שנתם עליה מספק שרוב בני אדם עצלים בשעת אונס שינה ואף הזריזים אחר שעל הספק הם עומדים מתרשלים בה ומתוך כך הפקידוה לזכות בה בלא גורל כל כהן שיהא רוצה לתרום ושיהא קודם בכך ובלבד שיהא מבית אב של אותו היום ונמצאו הזריזין סומכין על זריזותם ועומדים אחר שאין הדבר תלוי אלא בזריזות ובזמן שיארע שיהו שנים או שלשה או כמה משכימים עליה בשוה וקופצים בכך היתה הסכמתם שיהו רצים ועולים ביחד לכבש המזבח שהוא אורך שלשים ושתים אמה וכל שיהא קודם לתחום המזבח והוא שיהא קודם לתוך ארבע אמות העליונות שבו הסמוכות למזבח זכה לתרום ונסתפקו בגמ׳ אם ר״ל ארבע אמות חוץ מאמת היסוד ואמת הסובב ר״ל שאפילו היה רחוק מן המזבח ו׳ אמות הואיל ולמלא אותם שתי המגרעות לא היו אלא ארבע זכה או שמא עם אותם שתי האמות ר״ל שיהא צריך שיהא בתוך ארבע וכל שאינו בתוך ארבע לא זכה אע״פ שאם היה כותל המזבח עולה בשוה היה בתוך ד׳ ואע״פ שנשארה בספק נראים הדברים שלא היה זוכה אא״כ היה ממש בתוך ארבע אמות של מזבח ואם אף בזו יארע להם שיהו שנים או יותר שוים להיותם נכנסים ביחד באותם ארבע אמות היה הענין חוזר לפייס ולא לאותם השנים בלבד אלא לכל כהני הבית אב כשאר העבודות:
ומעתה בא לפרש ענין הפייס הן לתרומת הדשן כשיארע על הדרך שהזכרנו הן לשאר העבודות שהיו נעשות לעולם על ידי פייס היאך הוא ואמר שהממונה והוא סגן הכהנים העומד בעזרה וממונה על הפייסות להדריכם בעבודתם היו כל כהני בית אב מתקבצים לפניו בלשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר מלובשים בבגדי כהונה ועומדים לפניו בהיקף והיו מסכימים ביניהם להזכיר מנין אחד יתר על כל אותן הכהנים כדי שיהו כולם בכלל המנין ומתחיל ומונה האצבעות אחד שנים שלשה וחוזר חלילה עד שיכלה המנין והכהן שיהא אותו המנין כלה בו יהא זוכה באותו ענין ולא היה אפשר לו למנות בהם עצמם שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה עד שכשהיו רוצים למנותם היו לוקחים מהם דבר מכל אחד ואחד ומונין אותם הדברים כענין האמור בשקלים וכענין האמור בשאול ויפקדם בבזק שפירושו שברי חרסים דקים שכל אחד היה נותן מכיתת חרס ומונין אותן החרסים וענין בזק לשון כתות ושבור כמו שאמרו בעירובין פרק אחרון (עירובין ק״ד.) בוזקין מלח על גבי הכבש כלומר שמכתתין מלח ומפזרין על הכבש שלא יחליק את רגליהם וכן נאמר עליו ג״כ ויפקדם בטלאים ופי׳ בגמ׳ שלקח כל אחד טלה מעדרו של מלך ומנו הטלאים ומתוך כך בזו היה הממונה אומר להם הצביעו ר״ל שיהא כל אחד מהם מוציא אצבעו והממונה נוטל המצנפת מראשו של אחד מהם ומחזירה ונודע להם שמאותו כהן מתחיל המנין ומונין האצבעות ואותו שכלה בו המנין שהסכימו עליו זוכה בדבר שפייסו עליו ולשון פייס הכוונה בו כעין גורל אבל הלשון הוא שנעשה כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם:
ואמר אח״כ כמה אצבעות הם מוציאים אחת או שתים כלומר ולא יותר ואף בזו פי׳ בגמ׳ אחת לבריא ושתים לחולה כלומר שהבריא אם אתה מתיר לו להוציא שתים שמא לא יוציא בתחילת הגורל אלא אחד וכשיראה בהקף שכלה החשבון בחבירו הסמוך לו יוציא שתים ולא ירגיש הממונה בכך ויסיים חשבונו באצבעו של זה ויחזור ויכניס אותו שהוציא ראשון עד שיחשוב הממונה שבו כלה החשבון אבל החולה מתוך שאצבעותיו רותתות ואינו יכול להגביה אחת ולכוף את הסמוכה לו לגמרי התירו לו להוציא אצבע אחת עם חברתה שאף כשהגביהה אינו מזומן כל כך לכבשה ולחזור ולהוציאה ברמאות ואי אפשר שלא ירגיש הממונה ששתיהן שלו ולא ימנה אלא אחד:
וי״מ שהבריא יכול להרחיבם ולהרחיקם זה מזה עד שידמה לממונה כאלו הם משל שנים ובחולה אינו כן ולעולם אין מוציאין גודל שמצד שיש הפרש גדול בינו ובין האצבע השניה והדבר קרוב להיות הממונה טועה וחושב על אצבע שלו שהוא של חבירו ויחזור ויכניסנו ויאמר שלא הוציא אלא אחד וחבירו הסמוך לו שהיה החשבון ראוי לכלות בו אינו נאמן עליו שנוגע בדבר הוא ואף כשראו האחרים שאינם סמוכים ואינם נוגעין בדבר מ״מ הדבר בא לידי תגר וקטטה וי״מ הטעם מפני שהגודל קצר ונוח לפשטו כשירצה ולכופו כשירצה דרך רמאות וכל שהיו מוציאין גודל יתבאר בגמ׳ שאינו בכלל המנין ואין מונין אותו כלל באותו מעמד ולא עוד אלא שהממונה מלקהו בפקיע ר״ל רצועת מרדות אבל הבריא שהוציא שנים מונין לו מ״מ אחת שאין הזיוף מצוי בו כל כך ונשוב לעניינינו והוא שמתחילה לא היו מטילין פייס בתרומת הדשן ברוב הפעמים אא״כ יארע על הדרך שהזכרנו ואירע מעשה שהיו שנים רצים בכבש ונכנסו ביחד ודחף האחד את חבירו ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהמצוה חביבה להם כל כך עשאוה כשאר עבודות שלא לזכות בה שום כהן אלא על ידי פייס:

פרק ב

בראשונה היה נהוג כי כל מי מן הכהנים שהיה רוצה לתרום את המזבח (להסיר ממנו את הדשן) — תורם. ובזמן שהרוצים בכך הן מרובין קובעים את הזכאי על ידי תחרות: רצין ועולים בכבש העולה למזבח, כל הממהר לרוץ וקודם את חבירו להכנס בתוך ארבע אמות הסמוכות לראש המזבח — זכה והוא התורם. ואם היו שניהן שוין — לא זכה בכך אף אחד משניהם, אלא היה הממונה אומר להן לכל הכהנים: הצביעו (הוציאו אצבעות) והיה מפיל גורל ביניהם, וכאשר יבואר.

Chapter 2

MISHNA: Initially, the practice among the priests was that whoever wishes to remove the ashes from the altar removes them. And when there are many priests who wish to perform that task, the privilege to do so is determined by a race: The priests run and ascend on the ramp leading to the top of the altar. Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the top of the altar first is privileged to remove the ashes. And if both of them were equal and neither preceded the other, the appointed priest says to all the priests: Extend your fingers, and a lottery was performed, as will be explained.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמָה הֵן מוֹצִיאִין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגוּדָל בַּמִּקְדָּשׁ.

And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The reason is that the lottery was conducted by the appointee choosing a number and counting the extended fingers of the priests standing in a circle. As the count progressed, a priest could calculate and manipulate the result in his favor by surreptitiously extending his thumb and an additional finger. Since there is separation between the thumb and the forefinger it could appear as though they belonged to two different priests, skewing the results of the lottery.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחת או שתים – בגמרא פריך לה עלה.
ואין מוציאין אגודל במקדש – בגמרא מפרש מפני הרמאין כשיקרב המנין לכלות ויביט למי יכלה יוציא זה העומד לפניו שתי אצבעות כדי שימנה בשני בני אדם וימהר המנין לכלות בו והממונה לא יבין לפי שאדם יכול להרחיק אגודל מן האצבע הרבה ונראין כאצבעות ב׳ בני אדם.
ומה הן מוציאין בשעת הצבעה זו של הפייס — אצבע אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש שכהן שלפי חשבונו חסרים עוד שנים למניינו של הממונה כדי שהמנין יסתיים בו ויזכה הוא בגורל, היה מצביע באגודלו ובאצבע נוספת, ומתוך שניתן להרחיק את האגודל בנקל מן האצבע הסמוכה לו וליצור רושם כאילו היו אלו אצבעותיהם של שנים, הרי שבאופן פשוט ביותר היה כל כהן יכול להטות את תוצאות הגורל לטובתו, שלא כדין, ובשל כך לא היו מצביעים באגודל.
And what fingers do they extend for the lottery? They may extend one or two fingers, and the priests do not extend a thumb in the Temple. The reason is that the lottery was conducted by the appointee choosing a number and counting the extended fingers of the priests standing in a circle. As the count progressed, a priest could calculate and manipulate the result in his favor by surreptitiously extending his thumb and an additional finger. Since there is separation between the thumb and the forefinger it could appear as though they belonged to two different priests, skewing the results of the lottery.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵירוֹ וְנָפַל וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִיס באַרְבַּע פְּיָיסוֹת הָיוּ שָׁם וְזֶה הַפַּיִיס הָרִאשׁוֹן.:

Initially, that was the procedure; however, an incident occurred where both of them were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved another and he fell and his leg was broken. And once the court saw that people were coming to potential danger, they instituted that priests would remove ashes from the altar only by means of a lottery. There were four lotteries there, in the Temple, on a daily basis to determine the priests privileged to perform the various services, and this, determining which priest would remove the ashes, was the first lottery.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פס
פסא(יומא כב.) ארבע פייסות היו שם (שבת קמח:) מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו פי׳ לשון פייס שמפייסין למי יבא חלק זה ובלבד שיהו החלקין שוין אבל מנה גדולה כנגד מנה קטנה כלומר למי יבא הפייס יטול הגדול אסור משום קוביא והיינו דומיא דמשחקין בקוביא דהוי אסמכתא ולא קניא ור״ח ז״ל פי׳ מלשון פיס כי ההיא דאמר מי מפיס וכמו שאמרנו על השכר מיסרו ומפיס וכבר פירשנו בערך מפיס (תמיד פרק א) אמר להס מי שטבל יבוא ויפיש הפיסו זכה מי שזכה גורלך תפיל בתוכינו תרגום פייסך ארמא בינתנא (א״ב בנוסחאות כתוב ניסך והוא טעות):
א. [לאאזמן, גורל ווארפין.]
אלא בפייס – זה שפירשנו.
ארבע פייסות היו שם – ד׳ פעמים ביום נאספים לפיס.
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
כך היה הנוהג מתחילה, אולם אירע מעשה שהיו שניהם שני הכהנים שרצו בכך שוין בזריזות, ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה על ידי תחרות זו התקינו באותה שעה שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (הגרלה). ארבע פייסות היו שם במקדש בכל יום, כדי לקבוע מי הכהן הזוכה בכל עבודה, וזה הפייס הראשון — לתרומת המזבח.
Initially, that was the procedure; however, an incident occurred where both of them were equal as they were running and ascending on the ramp, and one of them shoved another and he fell and his leg was broken. And once the court saw that people were coming to potential danger, they instituted that priests would remove ashes from the altar only by means of a lottery. There were four lotteries there, in the Temple, on a daily basis to determine the priests privileged to perform the various services, and this, determining which priest would remove the ashes, was the first lottery.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: וְהָא מֵעִיקָּרָא מַאי טַעְמָא לָא תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא מֵעִיקָּרָא סְבוּר כֵּיוָן דַּעֲבוֹדַת לַיְלָה הִיא לָא חֲשִׁיבָא לְהוּ וְלָא אָתוּ כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָאָתוּ וְאָתוּ לִידֵי סַכָּנָה תַּקִּינוּ לַהּ פַּיְיסָא.

GEMARA: The Gemara questions the original practice of holding a race to determine which priest would remove the ashes: And what is the reason that the Sages did not initially institute a lottery for the removal of the ashes as they did for other parts of the service? The Gemara answers: Initially they thought: Since it is a service performed at night it would not be important to the priests, and not many of them would come to perform it, so a lottery would be unnecessary. Then, when they saw that many priests did indeed come and that they were coming to danger by racing up the altar’s ramp, they instituted a lottery.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ והא – עבודה זו של תרומת הדשן.
מעיקרא – קודם שאירע תקלה במרוצתם.
מ״ט לא תקינו לה פייסא – ככל שאר עבודות דמתני׳ דתנינן שכל תחילתן בפייס היתה.
מעיקרא סבור – בית דין.
כיון דעבודת לילה היא – הואיל והוכשר בלילה לא חשיבא ליה לכהנים ולא אתו לאינצויי עלה.
בפרש״י בד״ה מ״ט לא כו׳ דתנינן שכל תחלתן בפייס כו׳ ובד״ה פשיטא לי כו׳ שהכבש פורח אמה של כניסת כו׳ בהדיא אמה יסוד ואמה סובב כו׳ עכ״ל כצ״ל מפי׳ ישן:
ב גמרא על הנוהג שהיה במקדש בראשונה שואלים: והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא [וזו, תרומת הדשן, מתחילה מה טעם לא תיקנו לה חכמים פייס] כמו לשאר עבודות? ומשיבים: מעיקרא סבור [מתחילה היו סבורים]: כיון שעבודת לילה היא — לא חשיבא להו ולא אתו [אינה חשובה להם לכהנים ולא יבואו] כהנים מרובים, ואין צורך לעשות פייס ביניהם. כיון דחזו דקאתו, ואתו [כיון שראו שבאו, והגיעו] לידי סכנה — תקינו לה פייסא [התקינו לה פייס].
GEMARA: The Gemara questions the original practice of holding a race to determine which priest would remove the ashes: And what is the reason that the Sages did not initially institute a lottery for the removal of the ashes as they did for other parts of the service? The Gemara answers: Initially they thought: Since it is a service performed at night it would not be important to the priests, and not many of them would come to perform it, so a lottery would be unnecessary. Then, when they saw that many priests did indeed come and that they were coming to danger by racing up the altar’s ramp, they instituted a lottery.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וַהֲרֵי אֵיבָרִים וּפְדָרִים דַּעֲבוֹדַת לַיְלָה הִיא וְתַקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא סוֹף עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא.

The Gemara poses a question against the assertion that nighttime Temple services did not normally require a lottery: But there is the burning of the limbs of burnt-offerings and the fats of other offerings, which is a service that is performed at night, and nevertheless the Sages instituted a lottery for that from the outset. The Gemara answers: The burning of those parts is not considered a nighttime service but the end of a daytime service, as the main part of the sacrificial service, the slaughtering and the sprinkling of blood, took place during the day.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והרי איברים ופדרים שפקעו מעל המזבח בלילה שמחזרין ע״ג המזבח דעבודת לילה היא ותקינו [לה] פייס. ודחינן האי סוף עבודה דיממא הוא.
והא הקטרת איברים – שהוא כשר כל הלילה ותנן גבי פייסות דמתני׳ (לקמן דף כה.) מי מעלה איברים לכבש ומן הכבש למזבח.
סוף עבודה דיממא היא – שהוא גמרו של קרבן שנשחט ביום ונזרק דמו ביום לכך חשובה בעיני הכהנים לבא לריב עליה.
והא איברים ופדרים דעבודת לילה היא ותקינו לה פייסא – פי׳ כדתנן לקמן מי מעלה איברים. ובתמיד של בין הערביים אף על פי שזמנו מט׳ שעות ומחצה ולמעלה פעמי׳ שלא היה להם פנאי להעלות איברים למזבח ביום ומעלין אותן בלילה.
סוף עבודה דיממא הוא – פי׳ ששחיטתו וזריקת דמו ביום.
ומקשים: והרי הקטרת איברים של קרבן העולה ופדרים (חלב) של שאר קרבנות שעבודת לילה היא ותקינו [והתקינו] לה רבנן פייסא [חכמים פייס]! ומשיבים: הקטרה זו אינה עבודת לילה ממש, אלא סוף עבודה דיממא [של היום] היא.
The Gemara poses a question against the assertion that nighttime Temple services did not normally require a lottery: But there is the burning of the limbs of burnt-offerings and the fats of other offerings, which is a service that is performed at night, and nevertheless the Sages instituted a lottery for that from the outset. The Gemara answers: The burning of those parts is not considered a nighttime service but the end of a daytime service, as the main part of the sacrificial service, the slaughtering and the sprinkling of blood, took place during the day.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הַאי נָמֵי תְּחִלַּת עֲבוֹדָה דִימָמָא הִיא דְּאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן גקִידֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן לְמָחָר אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִילַּת עֲבוֹדָה.

The Gemara asks: If so, it could be argued that this service of removing the ashes is also not a nighttime service but the start of a daytime service, as Rabbi Yoḥanan said: If a priest has sanctified his hands at night by washing them for the removal of the ashes, the next day, i.e., after daybreak, if he remained in the confines of the Temple, he need not sanctify his hands again, because he already sanctified them at the start of the service. Apparently, the removal of the ashes, though performed at night, is considered the start of the next day’s service.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא נמי תחלת עבודת היום היא. דא״ר יוחנן קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש. שכבר קדש מתחלת עבודה.
למחר אין צריך לקדש – אם לא יצא מן המקדש ואפי׳ לרבי דאמר בשחיטת קדשים (זבחים דף יט:) לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מודה הוא דמקרות גבר עד צפרא לא פסלה לינה.
מתחילת עבודה – אלמא תחילת עבודה קרי לה.
קדש ידיו ורגליו לתרומת הדשן – פי׳ ולא יצא מן המקדש. למחר אינו צריך לקדש לעבודות אחרות ואפי׳ למ״ד דלינה דעמוד השחר פוסלת. שכבר קדש מתחל׳ עבודה אלמא תחלת עבודה דיממא היא. אימא שכבר קדש מתחלה לעבודה פי׳ דיחוייא בעלמא הוא דמדחי לפום האי לישנ׳ קמא אבל לאידך לישנא דאמרינן בסמוך מימרא דר׳ יוחנן כפשטא והכין סוגיין בשילהי פירקין כדבעינן למימר קמן בסד״י.
על כך מקשים: אם כן האי נמי [זו גם כן] תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא [של היום] היא, שאמר ר׳ יוחנן: מי שקידש (רחץ) ידיו לתרומת הדשן, למחר כלומר בשעות היום, אם לא יצא מתחום בית המקדש אין צריך לקדש שוב, שכבר קידש מתחילת עבודה, הרי שתרומת הדשן אף כי היא נעשית בלילה נחשבת תחילת עבודת היום!
The Gemara asks: If so, it could be argued that this service of removing the ashes is also not a nighttime service but the start of a daytime service, as Rabbi Yoḥanan said: If a priest has sanctified his hands at night by washing them for the removal of the ashes, the next day, i.e., after daybreak, if he remained in the confines of the Temple, he need not sanctify his hands again, because he already sanctified them at the start of the service. Apparently, the removal of the ashes, though performed at night, is considered the start of the next day’s service.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֵימָא שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִילָּה לָעֲבוֹדָה.

The Gemara responds by emending Rabbi Yoḥanan’s statement: Say the following version of the end of Rabbi Yoḥanan’s statement: Because he had already sanctified them at the outset for service. According to this formulation, Rabbi Yoḥanan did not say that the removal of the ashes is considered the start of the following day’s service. Rather, he said that although the removal of the ashes is a nighttime service, since the priest sanctified his hands before performing that service, the sanctification remains in effect for the services performed after daybreak as well, since there is no interruption between the two activities.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחי׳ אימא שכבר קדש מתחילה לעבודה. ולעולם עבודת לילה היא ואיכא דאמרי כו׳. ופשוטה היא. שני מיגגא ממיקם המחזיר אברים ופדרים יושב ושומר ועדיין לא ישן. והמבקש להרים תרומת הדשן כבר ישן ורוצה עכשיו לעמוד משנתו וקשה הוא המבקש לעמוד משנתו ממי שיושב ומשמר ובדעתו אחר שעה לישן. ואמרי׳ וכי מפני שהיו באין הרבה ומשברין זה לזה על זה היתה תקנת הפייס. לא היתה התקנה אלא מפני שלא היו באין. הלא תראה שהוסיפו לה עבודות אחרות דתניא מי שזכה בתרומת הדשן זוכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים.
אימא שכבר קידש מתחילה – לשם עבודה.
על כן מתקנים את דברי ר׳ יוחנן: אימא [אמור, תקן] בנוסח זה: שכבר קידש מתחילה לעבודה שאמנם התרומה שייכת לעבודת הלילה, אבל כיון שאין הפסק והכהן כבר קידש עצמו לעבודה במקדש הרי זה נחשב כדבר אחד.
The Gemara responds by emending Rabbi Yoḥanan’s statement: Say the following version of the end of Rabbi Yoḥanan’s statement: Because he had already sanctified them at the outset for service. According to this formulation, Rabbi Yoḥanan did not say that the removal of the ashes is considered the start of the following day’s service. Rather, he said that although the removal of the ashes is a nighttime service, since the priest sanctified his hands before performing that service, the sanctification remains in effect for the services performed after daybreak as well, since there is no interruption between the two activities.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵעִיקָּרָא סְבוּר כֵּיוָן דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה לָא אָתוּ כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּאָתוּ וְקָאָתוּ נָמֵי לִידֵי סַכָּנָה תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא וַהֲרֵי אֵיבָרִים וּפְדָרִים דְּאִיכָּא אוֹנֶס שֵׁינָה וְתַקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן פַּיְיסָא שָׁאנֵי מִיגְנֵא מִמֵּיקַם.

Some say that the original practice should be explained as follows: Initially, the Sages thought that since there is a likelihood of being overcome by sleep at that time of night, not many priests would come. When they saw that they did indeed come and that they were also coming to danger, the Sages instituted a lottery for this task. The Gemara asks: But there is the burning of the limbs of burnt-offerings and the fats of other offerings, a service for which there is the same likelihood of being overcome by sleep, and nevertheless the Sages instituted a lottery for that from the outset. The Gemara answers: Lying down to go to sleep late is different from rising in the middle of the night. It is not as difficult to stay up late in order to burn limbs on the altar as it is to rise before dawn to remove the ashes from the altar.
רש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאני מיגנא ממיקם – נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך לישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה שהיא תרומת הדשן.
הרי איברים ופדרים דליליא ותקינו להו רבנן פייסא. פי׳ ולא חיישינן דילמא לא אתו אלא תיקנו פייס ותימה וכי אותן של אברים ופדרים מספק הן באין והא אמרינן לקמן בפירקין (דף כו.) הזוכה בתמיד של שחר הוא הזוכה בתמיד של בין הערבים ואפי׳ למאי דבעי למימר שחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים קאמר לקמן דמצפרא אתו א״כ היו הן יודעין מבעוד יום מי המעלה אברים למזבח ומה עניינם לתרומת הדשן שלא היו יודעין מבעוד יום ואומר רבי דסבירא ליה לתלמודא דאפילו היו עושין הפייס של תרומת הדשן מבעוד יום יש לחוש כי גם אותו שזכה בפייס יפשע ולא יעמוד כיון שהאחרים לא יקיצוהו משנתו כי לא יעמודו ואם (לא) היו חוששין בפייס של תרומת הדשן אם כן לא יעשוהו בלילה [ויתאספו] מבעוד יום וליכא למיחש למידי אלא ש״מ שאף כשיעשוהו לפייס מבעוד יום יש לחוש שמא יפשע כיון שלא יעמידוהו אחרים משנתו ולכן לא תיקנו בו פייס מתחילה ולהכי פריך הרי אברים ופדרים כו׳ שזכה בהן האחר מבעוד יום ותיקנו ועוד דלמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומשמר הנכנס מקטיר בזיכין כדמוכח בסוף החליל (דף נו:) [וא״כ] אין עניינם לתמיד של שחר כלום ואין יכולין להיות בפייס השני כלל אבל למ״ד בזיכין קודמין למוספין אתי שפיר דאע״ג דתמיד קרב שחרית ובזיכין בחמש כדמוכח בריש תמיד נשחט (דף נח:) משום דהוו בזיכין בפייס חשיב להו כתמיד של שחר ועוד כי נראה שמותר לעשותן לאלתר שחרית אחר התמיד דהא לקמן בפרק הממונה (דף לד.) משמע שהיה להם להיות בין חביתין לנסכים משום דגמירי חוקה חוקה מחביתין אי לאו דכתב ביום ביום לאחר ואהני להקדים נסכים לבזיכין אלמא סמוך לנסכים לאלתר מותר לעשותן קודם חמש והא דאמרי׳ בזיכין בחמש היינו שלא יתעכבו יותר אבל לכתחילה יכול להקריבן שחרית אחר נסכי תמיד וכן מוספין בשש דאמרינן בתמיד נשחט נראה לפרש שלכתחילה אין לעכבן יותר אבל קודם לכן מותר להקריבם לכתחילה מדמצלינן צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא לכתחילה. לשון רבי. וא״ת למה אין עושין בפייס שני כמו שהיו עושין אחר הקטרת אברי תמיד שהיה בבקר והבזיכין אחרי כן אפילו למ״ד בזיכין קודמין למוספין כדמשמע לקמן בפרק הממונה יש לומר שכל ענייני הקטרת והעלאות היו בפייס אחד וגם יכולין להקטיר בזיכין בשחרית כדפי׳ רבי:
תמיד של בין הערבים לא היו מפייסין בו אלא סומכין היו בו על פייס של שחרית ומי שזכה באחת מן העבודות בתמיד של שחר על ידי הפייס הוא זוכה מאליו באותה עבודה עצמה בין הערבים חוץ מן הקטורת שהיו מפייסין בה אף לערב הכהנים שבאותו בית אב שלא הקטירו מעולם הא כל שהקטירו כולם פעם אחרת אף היא אין מפייסין בה אלא מי שזכה בה בשחרית זוכה בה בין הערבים ואחר שכן זו שאמרו כאן באיברים ופדרים ר״ל העלאתם מן הכבש למזבח שע״י פייס היה נעשה ועל כל פנים בתמיד של בין הערבים הוא אומר כן וכמו שאמרו בה עבודת לילה היא אלא שהיא סוף עבודת היום כלומר שכבר נשחט ביום ונזרק דמו ביום אין הלכה כן אלא שנאמרה על דעת הסובר שאף בתמיד הערב היו מפייסים ואי אפשר לפרש בסוגיא שעל סמך פייס שבשחרית הוא אומר כן ולא שיהו חוזרים ומפייסים שהרי נאמר בה והרי איברים ופדרים דאיכא אונס שינה ותקינו רבנן פייס ואם על סמך פייס של שחרית אמרוה הרי אינו מתעכב שם על הספק שהרי נודע מי שזכה בו אלא ודאי שלא כהלכה נאמרה:
כבר ידעת שמצות עשה להיות הכהן מקדש ידיו [ורגליו] קודם עבודה שנא׳ ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וכהן שעבד ולא קידש חייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו ועבודתו פסולה ומ״מ אינו חייב לקדש בין כל עבודה ועבודה אלא כל שקידש בשחרית הולך ועובד כל היום כולו ובלבד בארבעה תנאים אחד שלא יצא מן המקדש ושלא יישן ושלא יטיל מים ושלא יסיח דעתו הא כל שעשה אחת מאלו צריך לחזור ולקדש ומ״מ למחרתו צריך קידוש אחר שאין קידוש היום מועיל למחרתו אע״פ שעמד ועבד כל הלילה ולא יצא ולא ישן ולא הטיל מים ולא הסיח דעתו שמ״מ הידים נפסלות בלינה ואפילו קידש בתחילת הלילה או באיזה שעה שבלילה להקטרת איברים של תמיד הערבים שמצותו כל הלילה צריך לחזור ולקדש לעבודת היום ומ״מ אם קידש לתרומת הדשן אע״פ שהיא בקריאת הגבר או סמוך לו שהוא לפעמים מלפניו ולפעמים בחצות הלילה ולפעמים באשמורת ראשונה הואיל ומ״מ תחילת עבודת היום היא אינו צריך לחזור ולקדש לשאר עבודת היום למדת שיש שקידש לאחר חצות לילה וצריך לחזור ולקדש ויש מקדש קודם חצות לילה ואינו צריך לחזור ולקדש:
שאני מגנא ממיקם – פי׳ דלא טריח׳ מלתא כולי האי להתעכב אדם בתחלת הלילה מלישן כמו שהוא טורח לקום ממטתו בשחר בהשכמה.
איכא דאמרי [יש אומרים] שכך יש להסביר את טעמו של המנהג הראשון: מעיקרא סבור [מתחילה סברו] כיון דאיכא [שיש] אונס שינה, שקשה לכהנים להתעורר משנתם הרי שלא אתו [יבואו], כיון דחזו דאתו, וקאתו נמי [שראו שהם באים, ובאים גם כן] לידי סכנה — תקינו [התקינו] לה רבנן פייסא [חכמים פייס]. ומקשים: והרי הקטרת איברים ופדרים, דאיכא [שיש] גם בכך אונס שינה שהרי אף זו עבודת לילה, ובכל זאת תקינו [התקינו] לה רבנן פייסא [חכמים פייס] מתחילה! ומשיבים: שאני מיגנא ממיקם [שונה שכיבה מקימה] שאין זה קשה כל כך לאחר לשכב, אך קשה יותר להשכים לקום.
Some say that the original practice should be explained as follows: Initially, the Sages thought that since there is a likelihood of being overcome by sleep at that time of night, not many priests would come. When they saw that they did indeed come and that they were also coming to danger, the Sages instituted a lottery for this task. The Gemara asks: But there is the burning of the limbs of burnt-offerings and the fats of other offerings, a service for which there is the same likelihood of being overcome by sleep, and nevertheless the Sages instituted a lottery for that from the outset. The Gemara answers: Lying down to go to sleep late is different from rising in the middle of the night. It is not as difficult to stay up late in order to burn limbs on the altar as it is to rise before dawn to remove the ashes from the altar.
רש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְתַקַּנְתָּא לְהָךְ גִּיסָא הֲוַאי תַּקַּנְתָּא לְהַאי גִּיסָא הֲוַאי דְּתַנְיָא דמִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן (יִזְכֶּה) בְּסִידּוּר מַעֲרָכָה וּבִשְׁנֵי גְּזִירִי עֵצִים.

The Gemara addresses the substance of the mishna’s claim: But was the ordinance to assign the removal of ashes by means of a lottery due to that reason cited in the mishna, the matter of the dangerous incident? The ordinance was instituted due to this reason: There were other important tasks associated with the removal of the ashes that required a lottery in their own right, as it was taught in a baraita: The priest who was privileged to perform the removal of the ashes was also privileged with laying out the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs that were placed on the altar each morning. Since these were inherently important tasks, the only way to assign them was through a lottery, which would also determine who removed the ashes.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותקנתא להאי גיסא הואי – קושיא היא וכי מפני תקלה שאירעה נתקן לה פייס.
והא להאי גיסא הואי – בשביל סידור המערכה ושני גזירי עצים שהתורם הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס.
שני גזירי עצים – שני בקעיות עצים ארוכים כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל עצי המערכה ומקרא יליף לה לקמן (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים ובער על המערכת העצים שני גזירי עצים דהא קרא במערכה משתעי רישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו׳ וכל מוקדה שבענין לשון מערכת מדורה היא.
ותקנתא להאי גיסא הוי תקנתא להך גיסא הואי – פירש המורה: וכי מפני התקלה שאירע ניתקן להם פייס והא להך גיסא הוי בשביל סידור המערכה ושני גזרי עצים כו׳. ואינו נראה לי שלשון הגמרא אינו מוכיח כן. ורבינו ברוך זצוק״ל פירש וכי התקנה משום דאתי טובא הוא בתימה תקנתא משום דלא אתין הוה ותקינו לה רבנן פייסא ושתיפו בהדה סידור מערכה ושני גזרי עצים כי היכי דניתו. זה הפתרון נראה לפי לשון הגמרא.
מי שזכה בתרומת הדשן על ידי פייס זכה אגבה מאליו בסדור המערכה ובשני גזירי עצים וענין זה הוא שתחלה היה מסדר מערכה אחת גדולה של עצים ואח״כ מסדר מערכה אחרת שניה לה ואח״כ מעלה שני גזרי עצים ר״ל שתי בקעיות ארוכות ברחב המערכה ונותנן על המערכה הגדולה כדכתיב ובער עליה ר״ל על המערכה ועבודות אלו עבודות חשובות וטעונות בגדי כהונה חשובים וכן שהם עבודות יום גמור וא״כ צריך שתשאל למה היו סבורים עליה שלא תהא נערכת אצל הכהנים אחר שעבודות אלו נגררות עמה אלא שתדע שבאותו זמן ר״ל בזמן שלא היו מפייסין לתרומת הדשן לא היו אלו נגררות עמה ומתוך שלא היו חוששין להיות העבודה נערכת אצלם לא היו מפייסין עליה ומתוך שהיו יודעים שזריזות מועיל להם בה היו מזדרזין בה הרבה עד שבאים לידי סכנה והתקינו שלא תהא נעשית אלא על ידי פייס ומתוך כך נתעצלו בה לומר מה לנו לקום ממטתינו על הספק מפני עבודה זו וכשראו ב״ד כך התקינו שהזוכה בה יהא זוכה באלו כדי לחבבה עליהן:
ותקנתא להאי גיסא הואי תקנתא להך גיסא הואי – פרש״י וכי מפני התקלה שאירע בתרומת הדשן תקנו בו פייס והלא לצורך סדור המערכה ושני גזירי עצים לכך הוצרכו לתקן כן כדתניא מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים. והקשו בתוספות דהא מאי קושיא דאי לאו הצורך שהיה להם לתקן פייס בתרומת הדשן לא היו עושין בו פייס והיו מתקנין פיים בסדור מערכה עצמה ואחר שהוצרכו לתקן פייס בתרומת הדשן תלו בו סדור מערכה וגזרי עצים. לכך פירשו כדפר״ח ז״ל ותקנתא מפני תקלת רוב הבאים להרים בתרומת הדשן הואי. אדרבא לאידך גיסא הואי שהיו מתעצלים כהנים מלבא לתרומת הדשן שלא היתה חשובה בעיניהם ולא עוד אלא שהוצרכו לומר שהזוכה בו יזכה בסדור מערכה ושני גזרי עצים.
לעצם עניינה של המשנה תוהים: ותקנתא להך גיסא הואי [וכי התקנה לצד זה היתה] כלומר, וכי מפני התקלה האמורה תיקנו זאת? והלא יודעים אנו כי תקנתא להאי גיסא הואי [תקנה לצד הזה האחר היתה], שכן היו עוד מלאכות חשובות שהיו צריכות להיעשות על ידי הכהנים ובשלהן היו צריכים לפייס זה! דתניא כן שנינו בברייתא]: מי שזכה בתרומת הדשן יזכה עם זה גם בסידור המערכה שעל המזבח ובהבאת שני גזירי עצים שהיו מעלים למצוה בכל יום, ועבודות חשובות אלו ודאי שלא היו יכולות להתחלק אלא בפייס!
The Gemara addresses the substance of the mishna’s claim: But was the ordinance to assign the removal of ashes by means of a lottery due to that reason cited in the mishna, the matter of the dangerous incident? The ordinance was instituted due to this reason: There were other important tasks associated with the removal of the ashes that required a lottery in their own right, as it was taught in a baraita: The priest who was privileged to perform the removal of the ashes was also privileged with laying out the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs that were placed on the altar each morning. Since these were inherently important tasks, the only way to assign them was through a lottery, which would also determine who removed the ashes.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁתֵּי תַּקָּנוֹת הֲווֹ מֵעִיקָּרָא סְבוּר לָא אָתוּ כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָאָתוּ וְאָתוּ נָמֵי לִידֵי סַכָּנָה תַּקִּינוּ לַהּ פַּיְיסָא כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ לַהּ פַּיְיסָא לָא אֲתוֹ אָמְרִי מִי יֵימַר דְּמִתְרְמֵי לַן הֲדַר תַּקִּינוּ לְהוּ מִי שֶׁזָּכָה בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן יִזְכֶּה בְּסִידּוּר מַעֲרָכָה וּבִשְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים כִּי הֵיכִי דְּנֵיתוֹ וְנִיפַיְּיסוֹ.:

The Gemara answers: Rav Ashi said: There were two separate ordinances instituted. Initially, the Sages thought that priests would not come forward to perform the task of removing the ashes. Once they saw that many priests did come and that they were also coming to danger, the Sages instituted a lottery for this task. Once they established a lottery for removing the ashes, the priests did not come anymore. They said: Who says the lottery will fall in our favor? Therefore, they did not bother to come. Then the Sages instituted for the priests that whoever was privileged with performing the removal of the ashes would also be privileged with laying out the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs, so that the importance of all these tasks combined would ensure that the priests would come and participate in the lottery.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(אמר רב) אמר רב אשי ב׳ תקנות היו מעיקרא סבור לא אתו כו׳ – פשוטה היא.
אמרי מי יימר דמתרמי – לא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא.
שתי תקנות הוו – תימה לי מנא ליה דשתי תקנות הוו לימא מעיקרא סבור דלא אתו כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה והוצרכו לתקן פייסא אמרו אם נתקן פייסא א״כ יהו נמנעין מלבא דלימרו מי יימר דמתרמי לן ותקנו בההיא שעתא דתקינו פייסא כל מי שזוכה בתרומת הדשן דליזכי נמי בסידור מערכה ובסידור שני גזירי עצים וי״ל דלאו דוקא קאמר שתי תקנות בתרי זימני אלא דילמא בחד זימנא וקרי להו שפיר שתי תקנות כיון דתקנת הפייס משום דנפישי דאתו הוה ומשום חששא דילמא לא ליתו תקינו כל מי שזוכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו׳ קרי ליה שפיר שתי תקנות אפילו אי בחד זימני דתקינו להו ואע״ג דלישנא דכיון דתקינו פייסא לא אתו משמע דבתר הכי תקינו להו אין לחוש דלא דק כולי האי בלישניה כי רב אשי מפרש הענין כאילו הוה בתרי זימני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא אי נמי נ״ל מדקתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה וכו׳ ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה וכו׳ שמע מינה דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוה מעשה כיון דחזו דלא אתו ופעם אחת היה שלא באו אלא מועטין ולא היו לשם כהנים שהיו מסדרין המערכה לאחר [שזכה מי שזכה בתרומת] הדשן אז אמרו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה.
ותקנו בו פייס. ולא חיישינן שמע יפשע ולא יקיץ משנתו ומשני שאני מיגנא כו׳. וא״ת מכל מקום עיקר הקטרת אברים ופדרים ביום היא כדתנן בתמיד של בין הערבים שקרב בשמונה ומחצה י״ל שפעמים מאחרין הרבה ואיכא למיחש שמא ישן ויפשע בהקטרתן ומשני שאני מיגנא וכו׳:
תוס׳ בד״ה שאני מיגנא כו׳ כיון דכשרה ביום וחביבא להו דאכתי ליכא אונס כו׳ עכ״ל מדבריהם נראה דלא קשיא להו אלא להאי תירוצא דמשני שאני מיגנא ממיקם דטפי ה״ל לשנויי דאברים ופדרים עבודת יום הוא כיון דכשירה ביום אבל לשינוייא קמא ניחא ליה לשנויי כדמשני דאפילו בלילה עבודת יממא היא וק״ל:
בד״ה שתי תקנות כו׳ שהיו מסדרין המערכה לאחר שזכה מי שזכה בתרומת הדשן אז כו׳ עכ״ל כ״ה בתוס׳ ישנים וצ״ל דסידור מערכה וב׳ גזרי עצים לא היה בו מקודם זה פייס משום דהוו נמי עבודת לילה אלא דהמקשה הוה ס״ד כיון דכולן בכהן אחד חשובות הן אע״ג דבעבודת לילה הן כפרש״י וכן לדברי המתרץ כי הדר תקנו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה דכולן בכהן אחד חשיבא להו למטרח עלה מספיקא ודו״ק:
אמר רב אשי: שתי תקנות הוו [היו] כאן; מעיקרא סבור לא אתו [מתחילה סברו חכמים שלא יבואו] כהנים מרובים, ולכן לא תיקנו פייס. כיון דחזו דקאתו ואתו נמי [שראו שבאים, ובאים גם כן] לידי סכנה — תקינו [התקינו] לה חכמים פייסא [פייס], כיון דתקינו [שהתקינו] לה לתרומת הדשן פייסא [פייס] — לא אתו [היו באים], אמרי [שהיו אומרים]: מי יימר דמתרמי לן [מי יאמר שיזדמן לנו] שנזכה בפיס זה? ולכן לא טרחו לבוא. הדר תקינו להו [חזרו ותיקנו להם] שמי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובסידור שני גזירי עצים, כי היכי [כדי] בשל החשיבות הרבה שבכל העבודות הללו כאחד דניתו וניפייסו [שיבואו וישתתפו בפייס].
The Gemara answers: Rav Ashi said: There were two separate ordinances instituted. Initially, the Sages thought that priests would not come forward to perform the task of removing the ashes. Once they saw that many priests did come and that they were also coming to danger, the Sages instituted a lottery for this task. Once they established a lottery for removing the ashes, the priests did not come anymore. They said: Who says the lottery will fall in our favor? Therefore, they did not bother to come. Then the Sages instituted for the priests that whoever was privileged with performing the removal of the ashes would also be privileged with laying out the arrangement of wood on the altar and with placing the two logs, so that the importance of all these tasks combined would ensure that the priests would come and participate in the lottery.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרוּבִּין וְכוּ׳.: אָמַר רַב פָּפָּא פְּשִׁיטָא לִי אַרְבַּע אַמּוֹת דְּאַרְעָא לָא רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ תְּנַן קַמָּיָיתָא נָמֵי לָא רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ תְּנַן וַהֲדַר כׇּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵירוֹ.

§ It was taught in the mishna that before the lottery was instituted, when there were many priests who sought to perform the removal of the ashes, the first priest to reach within four cubits of the top of the altar was privileged with performing the removal of the ashes. Rav Pappa said: It is obvious to me that the four cubits the mishna is referring to are not the four cubits adjacent to the ramp on the ground, because we learned in the mishna that the priests run and ascend on the ramp, and not adjacent to the ramp. It is also not referring to the first four cubits from the foot of the ramp, because we learned that the priests run and ascend on the ramp, and only afterward it says: Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the altar first, indicating that the competition begins only once they have ascended the ramp to some extent.
ר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל הקודם לחברו בתוך ארבע אמות זכה. י׳ דברים נאמרו בירושלים כו׳ בבא קמא בסוף פ׳ מרובה מידת תשלומין כו׳. ואוקימנא ד׳ אמות של כבש הסמוכות למזבח ואיבעיא אמה יסוד ואמה סובב מכלל ארבע אמות הללו הן אי לא ועלתה בתיקו.
דארעא – ארבע אמות קרקע הסמוכות קודם עלות לכבש.
קמייתא נמי לא – ארבע ראשונות שברגל הכבש.
תקנתא לאידך גיסא הואי. פי׳ בקונטרס שמקשה שלצורך שני גזירין וסידור מערכה תקנו הפייס ואין נראה כי מה קושיא זו מ״מ היתה [תקנה] לשם תרומת הדשן [גם כן] ור״ח פי׳ תקנתא להך גיסא וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרבין לבא יחד ודוחפין זה את זה תקנתא להך גיסא הואי שלא היו באין עד שתיקנו שיזכה בסידור מערכה ושני גזירין כו׳:
יזכה בסידור מערכה שהיה בלילה. כדמשמע בתמיד ושני גזירין היה ביום כדמשמע בפירקין (דף כז:):
קמייתא נמי לא רצין ועולין בכבש תנן. ואי לא עלו אלא ד׳ אמות לא הוה תני רצין ועולין וה״ר יוסף פי׳ רצין ועולין לכבש משמע שהיו עולין יחד ואם כן אם יזוז הראשון פסיעה אחת ממקומו יזכה בשביל זה:
פשיט׳ ליה ד׳ אמות דארעא לא – פי׳ ד׳ אמות דארעא הסמוכים בקרקע לעליית הכבש דלא דלגבי מזבח תנן כלומר ד׳ אמות שבראש הכבש הסמוך למזבח אלא דקא מבעיא ליה אם יכנס בד׳ אמות אלו אותן שתי אמות הפורחין מן הכבש ונכנסין בכנגד אמה של יסוד ואמה של סובב. או בד׳ אמות של גופו של כבש דהוו להו שש עם השתי אמות הפורחין ולא איפשיטא.
ג שנינו במשנה שבתחילה בזמן שהן מרובין היו רצים ועולים בכבש, והמקדים להגיע לארבע אמות זכה. אמר רב פפא: פשיטא [פשוט, ברור] לי כי ארבע אמות אלו דארעא [של קרקע] הסמוכות לכבש, ודאי שלא נחשבו לתחרות זו, כי רצין ועולין בכבש תנן [שנינו] ולא סמוך לכבש, קמייתא נמי [אמות הראשונות מעליהן גם כן] לא, שהרי רצין ועולין בכבש תנן [שנינו] והדר [ואחר כך] נאמר כל הקודם את חבירו, משמע שצריכים קודם לעלות בכבש ורק אז מתחילה התחרות.
§ It was taught in the mishna that before the lottery was instituted, when there were many priests who sought to perform the removal of the ashes, the first priest to reach within four cubits of the top of the altar was privileged with performing the removal of the ashes. Rav Pappa said: It is obvious to me that the four cubits the mishna is referring to are not the four cubits adjacent to the ramp on the ground, because we learned in the mishna that the priests run and ascend on the ramp, and not adjacent to the ramp. It is also not referring to the first four cubits from the foot of the ramp, because we learned that the priests run and ascend on the ramp, and only afterward it says: Any priest who precedes another and reaches within four cubits of the altar first, indicating that the competition begins only once they have ascended the ramp to some extent.
ר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דְּבֵינֵי בֵּינֵי נָמֵי לָא דְּלָא מְסַיְּימָא מִילְּתָא פְּשִׁיטָא לִי דְּגַבֵּי מִזְבֵּחַ תְּנַן.

It is also not referring to four cubits somewhere in the middle, between the four on the bottom and the top of the altar, because the matter is not defined and there is no clear indication which four cubits on the ramp are the determining cubits. In light of all this, it is obvious to me that the four cubits we learned in the mishna are referring to the four cubits that are adjacent to the altar itself. The priest who reaches those four cubits first is the one privileged to remove the ashes.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דביני ביני – לברור ארבע אמות בתוך שלשים ושתים (לכך).
לא מסיימין – לא יהא בהן סימן.
פשיטא לי – דארבע דכבש גבי מזבח תנן מיהו הא מיבעי לי דקי״ל בזבחים (דף סב:) שהכבש פורח אמה על כניסת היסוד ואמה הסובב נמצאו ארבע הסמוכות לכבש לתחילת יסוד מזבח מלמטה הן שש לסמיכת גג המזבח שהוא משוך מנגד היסוד (מזבח) הראשון שתי אמות ומבעיא ליה ד׳ אמות דמתני׳ לגג המזבח נקט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב.
האמות דביני ביני [שבינתיים] מארבע אמות ראשונות ולמעלה נמי [גם כן] לא — דלא מסיימא מילתא כן אין הדבר מוגדר] ואין סימן מובהק לדעת היכן מתחילות ארבע האמות הקובעות, ואם כן פשיטא [פשוט, ברור] לי שבארבע אמות דגבי [שליד] המזבח תנן [שנינו] שהמגיע אליהן ראשונה הוא הזוכה.
עד כאן בירר רב פפא את הדברים בעצמו, כהקדמה למה שבעי [שאל] רב פפא שאלה זו: ארבע אמות שאמרו שהן בארבע הסמוכות למזבח, האם מחשיבים אותן בהדיה [ביחד] עם אמה יסוד ואמה סובב של המזבח, שהכבש ממשיך לעלות גם מעל אלה,
It is also not referring to four cubits somewhere in the middle, between the four on the bottom and the top of the altar, because the matter is not defined and there is no clear indication which four cubits on the ramp are the determining cubits. In light of all this, it is obvious to me that the four cubits we learned in the mishna are referring to the four cubits that are adjacent to the altar itself. The priest who reaches those four cubits first is the one privileged to remove the ashes.
Rav Pappa raised a dilemma based on the above clarification: Are the four cubits that they stated, which are the four cubits adjacent to the altar, calculated including the cubit of the base of the altar and the cubit of its ledge, as the ramp continues and overlaps these two cubits at the top of the altar,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בָּעֵי רַב פָּפָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ בהדיה אַמָּה יְסוֹד וְאַמָּה סוֹבֵב

Rav Pappa raised a dilemma based on the above clarification: Are the four cubits that they stated, which are the four cubits adjacent to the altar, calculated including the cubit of the base of the altar and the cubit of its ledge, as the ramp continues and overlaps these two cubits at the top of the altar,
הכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא כב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא כב., עין משפט נר מצוה יומא כב., ר׳ חננאל יומא כב., הערוך על סדר הש"ס יומא כב., רש"י יומא כב., תוספות יומא כב., תוספות ישנים יומא כב., תוספות רי"ד יומא כב., בית הבחירה למאירי יומא כב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא כב., מהרש"א חידושי הלכות יומא כב., פירוש הרב שטיינזלץ יומא כב., אסופת מאמרים יומא כב.

Yoma 22a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 22a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 22a, R. Chananel Yoma 22a, Collected from HeArukh Yoma 22a, Rashi Yoma 22a, Tosafot Yoma 22a, Tosefot Yeshanim Yoma 22a, Tosefot Rid Yoma 22a, Meiri Yoma 22a, Ritva Yoma 22a, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 22a, Steinsaltz Commentary Yoma 22a, Collected Articles Yoma 22a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144