והמשנה הראשונה ממנו אמנם עניינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם בזמן שהם מרובין רצין ועולין בכבש כל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה אם היו שנים שוין הממונה אומ׳ להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין גודל במקדש מעשה שהיו שנים שוין רצים ועולין לכבש ודחף אחד מהם את חברו ונפל ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהן באים לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס אמר הר״ם כבר הודעתיך כי תרומת המזבח היא הסרת הדשן ואמרו כל הקודם את חבירו לתוך ארבע אמות הוא שיקרב אל המזבח בארבע אמות ומעשה הפייס שזכה כמו שאגיד לך ידוע כי אינו מותר אצלנו למנות אנשים מישראל בשום פנים ואפי׳ לדבר מצוה ומעשה דוד המלך מפורסם אבל מונין אותם כשירצה אדם למנותם שיקחו מכל אחד מהם דבר ואחר כך מונין אותם הדברים ומפני זה כשהיו קרבים כהנים [רבים] אל המזבח היה אומר להם הממונה הצביעו כלומר שישליחו האצבעות וזה אחר שיעמידם שורה ויסכימו ביניהם ממי יתחיל המנין וכמות המנין כיצד הסכימו על דרך הדמיון שיהיה המנין שלשים או ארבעים או חמשים או כמה שירצו מהמנין ואחר ישליך כל אחד מהם אצבע אם הוא חלש או חולה או אצבעות אם הוא בריא ויתחיל למנות אותם על האצבעות אחד שנים שלשה על השורה עד שיצא המנין שהצביעו מתחלה והאיש שיצא סוף המנין אצל אצבעו היה מקריב לאותה עבודה ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נוח לפשטו ושמא יפשוט אותו או יקפוץ אותו כשיקרב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו ועל זה הדרך הוא הפייסות הארבעה שהיו במקדש ודע זה והבן אותו כי אלו הפייסות לא פרשם שום גאון מן הגאונים שהיו לפנינו מאותן שעמדנו על דבריהם לפי שלשונות התלמוד לא יושג מהם מה שדומה לאדם בתחלת העיון אבל הסברא באותן הדברים היא עם מה שספרנו:
אמר המאירי כבר התחלנו לבאר שתרומת הדשן שבכל יום מעל המזבח עבודה היא וטעונה קידוש ידים ורגלים ואינה נעשית אלא בבגדי כהונה אלא שמ״מ לא היו אותם הבגדים חשובים כשאר הבגדים שהיו עובדים בהם שאין דרך שיהא אדם מוזג לרבו כוס באותן הבגדים שמבשל בהם קדירה לרבו וזהו שנאמר בפסוק במצות הרמה ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ואין הכוונה שיהיו בגדי חול שהרי עבודה היא וטעונה בגדי כהונה כמו שביארנו אלא שיהיו פחותים משאר הבגדים עד שיוכר בהן שאין אלו בגדים המוכנים לשאר העבודות ותרומה זו עניינה שהזוכה בה לובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו ולוקח מחתה של כסף שעומדת במערב בין הכבש למזבח במערבו של כבש ועולה למזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך וחותה מהן מתוך עומק האש ומוליכה רחוק מן הכבש שלשה טפחים ושם נותנים מוראת העוף ודישון מזבח פנימי והמנורה כמו שביארנו וזו היא מצות הרמה שבכל יום אלא שאח״כ באים שאר הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם ונוטלין המגרפות והצינורות ועולין למזבח וגורפין את הדשן במגרפות ועושין ממנו ערימה גדולה ואח״כ גורפין אותה בכלי גדול הנקרא פסכתר שהיה מחזיק לתך ומורידין אותה ומוציאין חוץ לעיר למקום שפך הדשן והוצאה זו לא היה בה פייס שאין הוצאתו עבודה וכן לא היתה נעשית בכל יום אלא כשרואין שהדבר צריך לכך:
ומשנתינו מיהא אינה אלא בתרומת המחתה על הדרך שהזכרנו ואע״פ שתרומה זו בכל יום מצות עשה ועבודה גמורה הואיל ומ״מ עניינה היה בכלים פחותים וכן שצרפו עליה בגמ׳ שהיה זמנה בשעת אונס שינה מצד שהיה הרוצה לזכות בה צריך להשכים עליה סמוך לקריאת הגבר כמו שביארנו בפרק ראשון
(יומא כ׳.) היו סבורים עליה שלא להיותה נערכת אצל הכהנים עד שיהו קופצים עליה בחבה והיו מתייראין שאם יפייסו עליה לא יהו מטריחין עצמן לנדד שנתם עליה מספק שרוב בני אדם עצלים בשעת אונס שינה ואף הזריזים אחר שעל הספק הם עומדים מתרשלים בה ומתוך כך הפקידוה לזכות בה בלא גורל כל כהן שיהא רוצה לתרום ושיהא קודם בכך ובלבד שיהא מבית אב של אותו היום ונמצאו הזריזין סומכין על זריזותם ועומדים אחר שאין הדבר תלוי אלא בזריזות ובזמן שיארע שיהו שנים או שלשה או כמה משכימים עליה בשוה וקופצים בכך היתה הסכמתם שיהו רצים ועולים ביחד לכבש המזבח שהוא אורך שלשים ושתים אמה וכל שיהא קודם לתחום המזבח והוא שיהא קודם לתוך ארבע אמות העליונות שבו הסמוכות למזבח זכה לתרום ונסתפקו בגמ׳ אם ר״ל ארבע אמות חוץ מאמת היסוד ואמת הסובב ר״ל שאפילו היה רחוק מן המזבח ו׳ אמות הואיל ולמלא אותם שתי המגרעות לא היו אלא ארבע זכה או שמא עם אותם שתי האמות ר״ל שיהא צריך שיהא בתוך ארבע וכל שאינו בתוך ארבע לא זכה אע״פ שאם היה כותל המזבח עולה בשוה היה בתוך ד׳ ואע״פ שנשארה בספק נראים הדברים שלא היה זוכה אא״כ היה ממש בתוך ארבע אמות של מזבח ואם אף בזו יארע להם שיהו שנים או יותר שוים להיותם נכנסים ביחד באותם ארבע אמות היה הענין חוזר לפייס ולא לאותם השנים בלבד אלא לכל כהני הבית אב כשאר העבודות:
ומעתה בא לפרש ענין הפייס הן לתרומת הדשן כשיארע על הדרך שהזכרנו הן לשאר העבודות שהיו נעשות לעולם על ידי פייס היאך הוא ואמר שהממונה והוא סגן הכהנים העומד בעזרה וממונה על הפייסות להדריכם בעבודתם היו כל כהני בית אב מתקבצים לפניו בלשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר מלובשים בבגדי כהונה ועומדים לפניו בהיקף והיו מסכימים ביניהם להזכיר מנין אחד יתר על כל אותן הכהנים כדי שיהו כולם בכלל המנין ומתחיל ומונה האצבעות אחד שנים שלשה וחוזר חלילה עד שיכלה המנין והכהן שיהא אותו המנין כלה בו יהא זוכה באותו ענין ולא היה אפשר לו למנות בהם עצמם שהרי אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה עד שכשהיו רוצים למנותם היו לוקחים מהם דבר מכל אחד ואחד ומונין אותם הדברים כענין האמור בשקלים וכענין האמור בשאול ויפקדם בבזק שפירושו שברי חרסים דקים שכל אחד היה נותן מכיתת חרס ומונין אותן החרסים וענין בזק לשון כתות ושבור כמו שאמרו בעירובין פרק אחרון
(עירובין ק״ד.) בוזקין מלח על גבי הכבש כלומר שמכתתין מלח ומפזרין על הכבש שלא יחליק את רגליהם וכן נאמר עליו ג״כ ויפקדם בטלאים ופי׳ בגמ׳ שלקח כל אחד טלה מעדרו של מלך ומנו הטלאים ומתוך כך בזו היה הממונה אומר להם הצביעו ר״ל שיהא כל אחד מהם מוציא אצבעו והממונה נוטל המצנפת מראשו של אחד מהם ומחזירה ונודע להם שמאותו כהן מתחיל המנין ומונין האצבעות ואותו שכלה בו המנין שהסכימו עליו זוכה בדבר שפייסו עליו ולשון פייס הכוונה בו כעין גורל אבל הלשון הוא שנעשה כדי שיתפייס דעתם בכך ולא תהא קנאה ביניהם:
ואמר אח״כ כמה אצבעות הם מוציאים אחת או שתים כלומר ולא יותר ואף בזו פי׳ בגמ׳ אחת לבריא ושתים לחולה כלומר שהבריא אם אתה מתיר לו להוציא שתים שמא לא יוציא בתחילת הגורל אלא אחד וכשיראה בהקף שכלה החשבון בחבירו הסמוך לו יוציא שתים ולא ירגיש הממונה בכך ויסיים חשבונו באצבעו של זה ויחזור ויכניס אותו שהוציא ראשון עד שיחשוב הממונה שבו כלה החשבון אבל החולה מתוך שאצבעותיו רותתות ואינו יכול להגביה אחת ולכוף את הסמוכה לו לגמרי התירו לו להוציא אצבע אחת עם חברתה שאף כשהגביהה אינו מזומן כל כך לכבשה ולחזור ולהוציאה ברמאות ואי אפשר שלא ירגיש הממונה ששתיהן שלו ולא ימנה אלא אחד:
וי״מ שהבריא יכול להרחיבם ולהרחיקם זה מזה עד שידמה לממונה כאלו הם משל שנים ובחולה אינו כן ולעולם אין מוציאין גודל שמצד שיש הפרש גדול בינו ובין האצבע השניה והדבר קרוב להיות הממונה טועה וחושב על אצבע שלו שהוא של חבירו ויחזור ויכניסנו ויאמר שלא הוציא אלא אחד וחבירו הסמוך לו שהיה החשבון ראוי לכלות בו אינו נאמן עליו שנוגע בדבר הוא ואף כשראו האחרים שאינם סמוכים ואינם נוגעין בדבר מ״מ הדבר בא לידי תגר וקטטה וי״מ הטעם מפני שהגודל קצר ונוח לפשטו כשירצה ולכופו כשירצה דרך רמאות וכל שהיו מוציאין גודל יתבאר בגמ׳ שאינו בכלל המנין ואין מונין אותו כלל באותו מעמד ולא עוד אלא שהממונה מלקהו בפקיע ר״ל רצועת מרדות אבל הבריא שהוציא שנים מונין לו מ״מ אחת שאין הזיוף מצוי בו כל כך ונשוב לעניינינו והוא שמתחילה לא היו מטילין פייס בתרומת הדשן ברוב הפעמים אא״כ יארע על הדרך שהזכרנו ואירע מעשה שהיו שנים רצים בכבש ונכנסו ביחד ודחף האחד את חבירו ונשברה רגלו וכשראו בית דין שהמצוה חביבה להם כל כך עשאוה כשאר עבודות שלא לזכות בה שום כהן אלא על ידי פייס:
פרק ב