(1) 
תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא אוְלָא דַּרְכֵּיהּ לְמִסְפְּדֵיהּ.
תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא אוְלָא דַּרְכֵּיהּ לְמִסְפְּדֵיהּ.the twelve months of the year of mourning, i.e., several years have elapsed since the twelve-month mourning period for Saul, and it is not the proper way to eulogize after such a long time.
תריסר ירחי שתא – לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב״ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:).
פרק הערל1 וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה
[במאור דף כד: ד״ה מדאסיקנא. לרי״ף סי׳ קז (יבמות דף עט.)]
כתוב שם: מדאסיקנא בגמרא [יבמות דף עט.] נתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם וכו׳, ואע״ג דהדר ביה רבא ואמר ליה לאו מילתא היא דאמרי׳, אנן לא נקיטין אלא כטעמיה דקמא משום דמסייע ליה מסקנא וכו׳.
אמר אברהם: ומי שמע כזאת, הלא נתינים תחלתן היו כגירי אריות, ומאותו גירות אסרה תורה לישראל [דברים ז ג] לא תתחתן בם, ויהושע ודוד גזרו עליהן כך גזרו שלא נקבל מהם גרים לעולם כדי להתערב בישראל, מכל מקום סתמן כתחלתן הן2. ומדקאמר פצוע דכא ישראל מותר בנתינה, שמע מינה לאו בקדושתיה קאי. והוא הדין לכהן בנתינה כדקא פשיט להו רב ששת דכיון דלא קמה קושיא דאביי3, דהא הדר ביה, ממילא קמה פשיטותיה דרב ששת דלא בקדושתיה קאי. ומפרק יש מותרות [דף פד:] מתבררא הא מילתא, דאמרינן שייר פצוע דכא שני אחין אחד פצוע דכא ואחד שאינו פצוע דכא פי׳ אתרוייהו וכו׳ כלומר פצוע דכא נשא ממזרת, שאינו פצוע דכא נשא כשירה, מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. אלמא פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי כלל דהא מותר בממזרת שהיא אסורה לכשרי׳ מן התורה, ותו לא מידי4.
1. בכ״י כתוב פ׳ הערל לפני פ׳ אלמנה.
2. עיין ברמב״ן יבמות דף עח: ד״ה נתינים בא״ד בשם הראב״ד.
3. גירסתנו ביבמות דף עו.: רבא.
4. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ איסורי ביאה פט״ז ה״ב.
ממדות הראויות לישראל הוא שיהו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים וכל שאין בו סימנין הללו ראוי לחוש ולהתרחק ממנו כפי היכולת:
אע״פ שלא ניתנה רשות לעקור דבר מן התורה אפילו באצבע קטנה מכל מקום להוראת שעה מותר הרי שדוד בשעת המגפה התיר שבעה בני שאול לגבעונים להסיר המגפה אע״פ שכתוב לא יומתו אבות על בנים אמר מוטב שתעקר אות אחת ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא להיות האומות אומרות כמה פחותה אומה זו שנוטלים מזונות מבני אדם ואינם מענישים בכך וכן העמידום על העץ מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם אע״פ שכתוב לא תלין נבלתו על העץ מפני שאמר מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא להיות האומות אומרות כמה ראוי לידבק באומה זו:
תריסר ירחי שתא. לאו דוקא, דטובא הוה, שהרי בסוף שנותיו של דוד היה, אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר י״ב חודש, שהרי קבלו תנחומין כדאית׳ במועד קטן1. ויחמל. ואי בארון תליא מילתא מה היא חמלתו של דוד. ומשני שלא העבירן לפני הארון. ו[מקשה] וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להע[ביר] את כולן. ואל יתחלל. שהיו האומות אומרות אין ראוי לידבק [באו]מה זו, שהרי פשטו ידיהם בגרים ולא עשו מהם נקמה.
1. כא, ב.
וכי משוא פני׳ יש להצילו מדיני נפשות אם הוא חייב שיתחייב אחר במקומו – והכתי׳ לא יומתו אבות על בני׳ ובני׳ לא יומתו על אבות והיאך הסכימה שכינה כשקלטם הארון להרגם ולעקור מצוה זו ומהדרי׳ מוטב שתעקר אות א׳ מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא פי׳ שכל הוראת שעה ולמגדר מילת׳ שרי וב״ד מכין ועונשי׳ שלא מן התורה ואין זו עקירה ממש אלא שתעקר לפי ראות בני אדם קאמר והא דאמרי׳ אות א׳ לאו דוקא דהא מקרא מלא עקרינן א״נ משום דלא עקרינן למ״ד אלף דבני׳ לא יומתו על אבות והאלף היא מאותיות הספר שאינה נהגות.
תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה], כלומר, מעבר לתקופת האבל של שנים עשר חודש כבר עברו כמה וכמה שנים, ולא דרכיה למספדיה [ואין הדרך לספוד אותו] לאחר זמן כה רב,
the twelve months of the year of mourning, i.e., several years have elapsed since the twelve-month mourning period for Saul, and it is not the proper way to eulogize after such a long time.
הכל
(2) נְתִינִים נִיקְרִינְהוּ וּנְפַיְּיסִינְהוּ {שמואל ב כ״א:ב׳} וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעוֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה׳ וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעוֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ וְגוֹ׳ יוּתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ וְגוֹ׳ מיפייס וְלָא פייסינהו.
As for the Gibeonites, let us call them and appease them. Consequently, the verse states: “And the king called the Gibeonites and said to them…What shall I do for you, and with what shall I make atonement that you may bless the inheritance of the Lord? And the Gibeonites said to him: It is not a matter of silver or gold between us and Saul or his house; neither is it for us to put any man to death in Israel…Let seven men of his sons be delivered to us, and we will hang them up to the Lord…” (II Samuel 21:1–6). He tried to appease them in other ways, but they would not be appeased.
As for the Gibeonites, let us call them and appease them. Consequently, the verse states: “And the king called the Gibeonites and said to them…What shall I do for you, and with what shall I make atonement that you may bless the inheritance of the Lord? And the Gibeonites said to him: It is not a matter of silver or gold between us and Saul or his house; neither is it for us to put any man to death in Israel…Let seven men of his sons be delivered to us, and we will hang them up to the Lord…” (II Samuel 21:1–6). He tried to appease them in other ways, but they would not be appeased.
אין לנו – לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו.
והוקענום – תלייה.
ואין ספק כי שבעה אלו שקלטם ארון חייבי מיתה היו מצד אחר ולכן נתגלגל׳ להם חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות.
ובנוגע לנתינים (הגבעונים) ניקרינהו ונפייסינהו [נקרא להם ונפייס אותם]. ולכן נאמר: ״ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם... מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה׳. ויאמרו לו הגבענים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו׳ יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה׳ וגו׳ ״ (שמואל ב׳ כא, ב-ו), מיפייס ולא פייסינהו [ניסה לפייסם בדברים אחרים ולא התפייסו].
As for the Gibeonites, let us call them and appease them. Consequently, the verse states: “And the king called the Gibeonites and said to them…What shall I do for you, and with what shall I make atonement that you may bless the inheritance of the Lord? And the Gibeonites said to him: It is not a matter of silver or gold between us and Saul or his house; neither is it for us to put any man to death in Israel…Let seven men of his sons be delivered to us, and we will hang them up to the Lord…” (II Samuel 21:1–6). He tried to appease them in other ways, but they would not be appeased.
הכל
(3) אָמַר בשְׁלֹשָׁה סִימָנִים יֵשׁ בְּאוּמָּה זוֹ הָרַחְמָנִים וְהַבַּיְישָׁנִין וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים רַחְמָנִים דִּכְתִיב {דברים י״ג:י״ח} וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ בַּיְישָׁנִין דִּכְתִיב {שמות כ׳:ט״ז} בַּעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם גּוֹמְלֵי חֲסָדִים דִּכְתִיב {בראשית י״ח:י״ט} לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וְגוֹ׳ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ רָאוּי לְהִדָּבֵק בְּאוּמָּה זוֹ.
David said: There are three distinguishing marks of this nation, the Jewish people. They are merciful, they are shamefaced, and they perform acts of kindness.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.
David said: There are three distinguishing marks of this nation, the Jewish people. They are merciful, they are shamefaced, and they perform acts of kindness.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.
באומה זו – ישראל.
הרחמנים כו׳ – והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה.
ג׳ סימנים יש באומה זו רחמנים כו׳. ר״ל סימנים שהם ניכרים במדות הללו מתוך שאר אומות:
לענין הרחמים בפ׳ המביא בעובדא דשבתי כו׳. שאמר הני מערב רב קאתו דכתיב ונתן לך רחמים גו׳ כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו כו׳ ובשבת פ׳ כ״ג כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך גו׳ ופי׳ הכתוב ונתן לך רחמים דהיינו שיהיה לך מדת הרחמים שתהיה אתה מרחם על הבריות ולא כן שאר האומות. ולענין הבושה אמרינן בנדרים בעבור תהיה יראתו על פניכם גו׳ זו הבושה כו׳ כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה כמ״ש בושת פנים לג״ע וההפך עז פנים ולאו לפי מזגן וטבען קאמר דהא אמרו בביצה פ״ג ישראל עז באומות הן ומפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אלא דעל שם זה נקראו ביישנים שהתורה מתשת כחן ומכנעת לבם כפרש״י שם וזה הכתוב בעבור תהיה יראתו גו׳ בענין נתינת התורה נאמר שנתן הקב״ה התורה שהיא יראתו על פנינו לבלתי נחטא כדאמרינן שם וה״נ מוכח ההיא דנדרים שהבושה באה לנו מנתינת התורה שאמרו שם דכל מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ולענין ג״ח אמר דכתיב כי ידעתיו גו׳ ואע״ג שלא הוזכר בכתוב אלא משפט וצדקה הוציאו מן הכתוב הזה ג״כ ג״ח והוא בכלל ושמרו דרך ה׳ גו׳ כי הג״ח נקרא דרך ה׳ שילך בה האדם אחרי מדותיו ית׳ ב״ה כמ״ש אחרי ה׳ אלהיכם תלכו וכי אפשר להלוך אחר שכינה כו׳ אלא להלוך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים כו׳ ומיהו ק״ק אמאי לא קאמר נמי מהאי קרא דכי ידעתיו גו׳ דעוד סימנים ניכרים יש בהם בעלי משפט ובעלי צדקה ואפשר דאין אלו משפט וצדקה סימנים ניכרים כמו אלו ג׳ דנקט ודו״ק:
אמר דוד: שלשה סימנים יש באומה זו של ישראל, שהם הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים — דכתיב [שנאמר]: ״ונתן לך רחמים ורחמך והרבך״ (דברים יג, יח). ביישנין — דכתיב [שנאמר]: ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם״ (שמות כ, יז), ויראה שעל פניו של אדם היא ביישנותו. גומלי חסדים — דכתיב [שנאמר]: ״למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (בראשית יח, יט). כל שיש בו שלשה סימנים הללו — ראוי להדבק באומה זו של ישראל, ומי שאין בו תכונות אלה איננו ראוי להיות קשור בישראל, וכיון שראה דוד את אכזריותם של הגבעונים, גזר עליהם שלעולם לא יתערבו עוד בישראל.
David said: There are three distinguishing marks of this nation, the Jewish people. They are merciful, they are shamefaced, and they perform acts of kindness.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.
They are merciful, as it is written: “And He will give you mercy, and have mercy upon you and multiply you” (Deuteronomy 13:18); not only will God have mercy upon you, but He will bestow the attribute of mercy upon you.
They are shamefaced, as it is written: “And that His fear shall be upon your faces” (Exodus 20:17), and the fear that is on one’s face is his shame.
They perform acts of kindness, as it is written: “For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the Lord, to practice righteousness and justice” (Genesis 18:19), i.e., to perform acts of kindness.
Whoever has these three distinguishing marks is fit to cleave to this nation. Those who lack these qualities, however, are unfit to be part of the Jewish people. When David saw the cruelty of the Gibeonites, he decreed that they may never enter into the congregation of Israel.
הכל
(4) {שמואל ב כ״א:ח׳} וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמוֹנִי וְאֶת מפיבושת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִילַּי הַמְּחוֹלָתִי מַאי שְׁנָא הָנֵי אָמַר רַב הוּנָא הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן כֹּל שֶׁאָרוֹן קוֹלְטוֹ לְמִיתָה כֹּל שֶׁאֵין אָרוֹן קוֹלְטוֹ לְחַיִּים.
The Gemara continues with its understanding of the incident: “And the king took the two sons of Rizpah, daughter of Aiah, whom she bore unto Saul, Armoni and Mephibosheth, and the five sons of Michal, daughter of Saul, whom she bore to Adriel the son of Barzillai the Meholathite” (II Samuel 21:8). The Gemara asks: What is different about these sons that David chose them from among all the descendants of Saul? Rav Huna said: He passed all of Saul’s descendants before the Ark of the Covenant. Whoever was held back by the Ark, so that he could not move on, was condemned to death; whoever was not held back by the Ark was set apart for life.
The Gemara continues with its understanding of the incident: “And the king took the two sons of Rizpah, daughter of Aiah, whom she bore unto Saul, Armoni and Mephibosheth, and the five sons of Michal, daughter of Saul, whom she bore to Adriel the son of Barzillai the Meholathite” (II Samuel 21:8). The Gemara asks: What is different about these sons that David chose them from among all the descendants of Saul? Rav Huna said: He passed all of Saul’s descendants before the Ark of the Covenant. Whoever was held back by the Ark, so that he could not move on, was condemned to death; whoever was not held back by the Ark was set apart for life.
ארמוני ומפיבושת – אותו מפיבושת היה בן שאול ואמר ר״ת דהוא היה רבו של דוד דאמר בפרק קמא דברכות (דף ד. ושם) שהיה מבייש פני דוד בהלכה וגרס התם דלא מפיבושת שמו אלא איש בעל שמו כי מפיבושת בן שאול נקרא איש בעל בדברי הימים ולא כמה שכתוב בספרים איש בושת שמו דלא מצינו בשום מקום איש בושת שנקרא מפיבושת ואיש בושת נהרג בתחלת מלכות בית דוד קודם מעשה הגבעונים דליכא למימר דמפיבושת בנו של יהונתן היה רבו של דוד דאותו לא מצינו בשום מקום שנקרא לא איש בושת ולא איש בעל וא״ת ולמה לא חלק לו כבוד לרבו לבקש עליו רחמים שלא יקלטנו הארון וי״ל דשמא בקש ולא נענה.
מ״ש הני אמר רב הונא העבירום כו׳. לא ידענא מהיכא פסיקא ליה דהוו עוד בנים אחרים מזרע של שאול ואפשר דהשתא נמי פריך ממפיבושת בן יהונתן ולדברי התוס׳ ניחא טפי שכתבו דמפיבושת בן שאול היה רבו של דוד ולא מפיבושת בן יהונתן ופריך מ״ש הני דמפיבושת בן שאול הוא בכלל הז׳ בנים ולמה לא חלק לו כבוד והיה לו ליקח טפי בתוך הז׳ מפיבושת בן יהונתן שלא היה רבו ולמסקנא שבקש רחמים עליו ולא נענה כמ״ש התוס׳ וק״ל:
וממשיכים בהסברת סיפור המעשה, שנאמר: ״ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי״ (שמואל ב׳ כא, ח). ושואלים: מאי שנא הני [במה שונים אלה] שבחר דווקא בהם ולא מצאצאי שאול האחרים? אמר רב הונא: העבירום את צאצאי שאול לפני ארון הברית, כל שארון קולטו שנדבק לשם ולא יכול לזוז — למיתה, כל שאין ארון קולטו — לחיים.
The Gemara continues with its understanding of the incident: “And the king took the two sons of Rizpah, daughter of Aiah, whom she bore unto Saul, Armoni and Mephibosheth, and the five sons of Michal, daughter of Saul, whom she bore to Adriel the son of Barzillai the Meholathite” (II Samuel 21:8). The Gemara asks: What is different about these sons that David chose them from among all the descendants of Saul? Rav Huna said: He passed all of Saul’s descendants before the Ark of the Covenant. Whoever was held back by the Ark, so that he could not move on, was condemned to death; whoever was not held back by the Ark was set apart for life.
הכל
(5) מֵתִיב רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא {שמואל ב כ״א:ז׳} וַיַּחְמוֹל הַמֶּלֶךְ עַל מפיבושת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל שֶׁלֹּא הֶעֱבִירוֹ.
Rav Ḥana bar Ketina raised an objection: The verse states: “And the king had pity on Mephibosheth, son of Jonathan, son of Saul, because of the Lord’s oath that was between them, between David and Jonathan, son of Saul” (II Samuel 21:7). If the seven men were condemned by the Ark, how did the king’s pity affect their sentence? The Gemara answers: It means that he did not pass Mephibosheth before the Ark at all, so that he would not be in danger of being held back at all.
Rav Ḥana bar Ketina raised an objection: The verse states: “And the king had pity on Mephibosheth, son of Jonathan, son of Saul, because of the Lord’s oath that was between them, between David and Jonathan, son of Saul” (II Samuel 21:7). If the seven men were condemned by the Ark, how did the king’s pity affect their sentence? The Gemara answers: It means that he did not pass Mephibosheth before the Ark at all, so that he would not be in danger of being held back at all.
מתיב [מקשה] רב חנא בר קטינא נאמר: ״ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול״ (שם ז), ואם בארון היה הדבר תלוי — מה מקום לחמלת המלך? ומשיבים: שלא העבירו לפני הארון כלל.
Rav Ḥana bar Ketina raised an objection: The verse states: “And the king had pity on Mephibosheth, son of Jonathan, son of Saul, because of the Lord’s oath that was between them, between David and Jonathan, son of Saul” (II Samuel 21:7). If the seven men were condemned by the Ark, how did the king’s pity affect their sentence? The Gemara answers: It means that he did not pass Mephibosheth before the Ark at all, so that he would not be in danger of being held back at all.
הכל
(6) וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר אֶלָּא שֶׁהֶעֱבִירוֹ וּקְלָטוֹ וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וּפְלָטוֹ וְאַכַּתִּי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁלֹּא יִקְלְטֶנּוּ הָאָרוֹן.
The Gemara questions this behavior: May favoritism be shown in this matter? Once the decision was placed in the hand of Heaven, how could David have intervened in matters of life and death and not pass Mephibosheth before the Ark? Rather, what happened was that David passed Mephibosheth before the Ark and the Ark held him back, but David immediately asked for mercy on his behalf, and the Ark released him. The Gemara asks: But the difficulty still remains: May favoritism be shown in this matter? Once the Ark condemned Mephibosheth to death, how could David have intervened so that another would have to die in his place? Rather, David asked for mercy on his behalf, that the Ark should not hold him back and performed no other action.
The Gemara questions this behavior: May favoritism be shown in this matter? Once the decision was placed in the hand of Heaven, how could David have intervened in matters of life and death and not pass Mephibosheth before the Ark? Rather, what happened was that David passed Mephibosheth before the Ark and the Ark held him back, but David immediately asked for mercy on his behalf, and the Ark released him. The Gemara asks: But the difficulty still remains: May favoritism be shown in this matter? Once the Ark condemned Mephibosheth to death, how could David have intervened so that another would have to die in his place? Rather, David asked for mercy on his behalf, that the Ark should not hold him back and performed no other action.
וכי משוא פנים יש בדבר – וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן.
ואכתי משוא פנים יש בדבר – הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו.
ומעתה שואלים לגוף הדבר: וכי משוא פנים יש בדבר? שאם מוסרים את ההחלטה בידי שמים, מדוע התערב דוד בדיני נפשות ומדוע לא העבירו? אלא עונים בדרך אחרת: שהעבירו וקלטו הארון, ובקש עליו דוד רחמים, ופלטו. ושואלים: ואכתי [ועדיין] קשה: וכי משוא פנים יש בדבר? אלא, שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. ולא עשה מעשה אחר.
The Gemara questions this behavior: May favoritism be shown in this matter? Once the decision was placed in the hand of Heaven, how could David have intervened in matters of life and death and not pass Mephibosheth before the Ark? Rather, what happened was that David passed Mephibosheth before the Ark and the Ark held him back, but David immediately asked for mercy on his behalf, and the Ark released him. The Gemara asks: But the difficulty still remains: May favoritism be shown in this matter? Once the Ark condemned Mephibosheth to death, how could David have intervened so that another would have to die in his place? Rather, David asked for mercy on his behalf, that the Ark should not hold him back and performed no other action.
הכל
(7) וְהָא כְּתִיב {דברים כ״ד:ט״ז} לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וְגוֹ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
The Gemara raises a difficulty with regard to the story as related by the Bible: But isn’t it written: “The fathers shall not be put to death for the children; neither shall the children be put to death for the fathers” (Deuteronomy 24:16)? As Saul’s sons had not sinned, why were they put to death? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is better that one letter and one mitzva be uprooted from the Torah in this manner and thereby the name of Heaven not be desecrated in public [parhesya]. The killing of the Gibeonites by the Jewish people constituted a desecration of God’s name. In order to repair the damage, David acquiesced to the Gibeonites’ demands, even though they contradicted Torah law.
The Gemara raises a difficulty with regard to the story as related by the Bible: But isn’t it written: “The fathers shall not be put to death for the children; neither shall the children be put to death for the fathers” (Deuteronomy 24:16)? As Saul’s sons had not sinned, why were they put to death? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is better that one letter and one mitzva be uprooted from the Torah in this manner and thereby the name of Heaven not be desecrated in public [parhesya]. The killing of the Gibeonites by the Jewish people constituted a desecration of God’s name. In order to repair the damage, David acquiesced to the Gibeonites’ demands, even though they contradicted Torah law.
ואל יתחלל שם שמים – שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה.
ומ״ש והכתיב לא יומתו אבות על בנים גו׳. אסיפא דקרא סמיך דכתיב איש בחטאו יומתו וקרא דלא יומתו אבות על בנים מוקמינן במסכת סנהדרין בעדות בנים ולא יומתו בנים על אבות בעדות אבות ואע״ג דכתיב פוקד עון אבות על בנים הא מוקמינן ליה פ״ק דברכות היינו בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והכא פריך דמשמע דלא נדונו כלל רק בשביל חטא שאול בגבעונים ומחמשת בני מיכל נמי לא קשיא להו דאפשר דקטנים היו דבני מירב היו כדאמרינן בעלמא ונענשו שפיר בשביל עון אבותם שאול כדאמרינן איש בחטאו יומתו אבל שאינו איש דהיינו קטן יומת בעון אבות אבל מאדמוני ומפיבושת בני שאול שהיו גדולים באותה שעה פריך שפיר ולזה כיוונו לומר ותקח רצפה גו׳ אל הצור גו׳ ואמרה הצור תמים גו׳ כמ״ש התוס׳ ר״ל דאפילו היא לא הרהרה אחר מדת הדין למה נענשו בניה הגדולים בעון אבותם אלא שהצדיקה הדין כדאמרינן מוטב שתעקר כו׳ ודו״ק:
על עצם המעשה המתואר במקרא מקשים, והא כתיב [והרי נאמר]: ״לא יומתו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות איש בחטאו יומתו״ (דברים כד, טז), ובני שאול לא חטאו כלל, ומדוע הומתו? אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת (ומצוה אחת) מן התורה באופן כזה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. שהרי המתת הגבעונים על ידי עם ישראל היה בה חילול השם, וכדי לתקן את הדבר עשו על פי דבריהם, למרות שהם נגד מצוות התורה.
The Gemara raises a difficulty with regard to the story as related by the Bible: But isn’t it written: “The fathers shall not be put to death for the children; neither shall the children be put to death for the fathers” (Deuteronomy 24:16)? As Saul’s sons had not sinned, why were they put to death? Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: It is better that one letter and one mitzva be uprooted from the Torah in this manner and thereby the name of Heaven not be desecrated in public [parhesya]. The killing of the Gibeonites by the Jewish people constituted a desecration of God’s name. In order to repair the damage, David acquiesced to the Gibeonites’ demands, even though they contradicted Torah law.
הכל
(8) {שמואל ב כ״א:י׳} וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה לַיְלָה וְהָא כְּתִיב {דברים כ״א:כ״ג} לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ.
The Gemara continues with its analysis of the incident. The verse states: “And Rizpah, daughter of Aiah, took sackcloth and spread it for her upon the rock, from the beginning of harvest until water was poured upon them from heaven; and she allowed neither the birds of the air to rest on them by day, nor the beasts of the field by night” (II Samuel 21:10). The Gemara raises a difficulty: How could they have left Saul’s executed sons unburied all that time? Isn’t it written: “His body shall not remain all night upon the tree; but you shall surely bury him the same day” (Deuteronomy 21:23)?
The Gemara continues with its analysis of the incident. The verse states: “And Rizpah, daughter of Aiah, took sackcloth and spread it for her upon the rock, from the beginning of harvest until water was poured upon them from heaven; and she allowed neither the birds of the air to rest on them by day, nor the beasts of the field by night” (II Samuel 21:10). The Gemara raises a difficulty: How could they have left Saul’s executed sons unburied all that time? Isn’t it written: “His body shall not remain all night upon the tree; but you shall surely bury him the same day” (Deuteronomy 21:23)?
נאמר שם: ״ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה״ (שמואל ב׳ כא, י), שלא ניתנו לקבורה עד ימות הגשמים. ומקשים: וכיצד זה השאירום בלא קבורה כל אותו זמן והא כתיב [והרי נאמר] במחוייבי מיתה: ״לא תלין נבלתו על העץ״ (דברים כא, כג)!
The Gemara continues with its analysis of the incident. The verse states: “And Rizpah, daughter of Aiah, took sackcloth and spread it for her upon the rock, from the beginning of harvest until water was poured upon them from heaven; and she allowed neither the birds of the air to rest on them by day, nor the beasts of the field by night” (II Samuel 21:10). The Gemara raises a difficulty: How could they have left Saul’s executed sons unburied all that time? Isn’t it written: “His body shall not remain all night upon the tree; but you shall surely bury him the same day” (Deuteronomy 21:23)?
הכל
(9) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק גמוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה וְיִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים מָה טִיבָן שֶׁל אֵלּוּ הַלָּלוּ בְּנֵי מְלָכִים הֵם וּמָה עָשׂוּ פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּגֵרִים גְּרוּרִים אָמְרוּ אֵין לְךָ אוּמָּה שֶׁרְאוּיָה לְהִדָּבֵק בָּהּ כָּזוֹ וּמָה בְּנֵי מְלָכִים כָּךְ בְּנֵי הֶדְיוֹטוֹת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וּמָה גֵּרִים גְּרוּרִים כָּךְ יִשְׂרָאֵל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: It is better that one letter be uprooted from the Torah and thereby the name of Heaven be sanctified in public. How so? As the gentile passersby would say: What is the nature of these people who have been left hanging here for so long? They were told that these are sons of kings. And what did they do to deserve such a fate? They had laid their hands upon and caused harm to calculating converts who had converted for personal gain and were never permitted to enter into the congregation. Those passersby said: There is no nation as worthy of cleaving to it as this one. If the sons of kings who harmed converts are treated in this manner, all the more so would the sons of ordinary people [hedyotot] be. And if calculating converts are related to in this way, all the more so would this apply to members of the Jewish people themselves.
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: It is better that one letter be uprooted from the Torah and thereby the name of Heaven be sanctified in public. How so? As the gentile passersby would say: What is the nature of these people who have been left hanging here for so long? They were told that these are sons of kings. And what did they do to deserve such a fate? They had laid their hands upon and caused harm to calculating converts who had converted for personal gain and were never permitted to enter into the congregation. Those passersby said: There is no nation as worthy of cleaving to it as this one. If the sons of kings who harmed converts are treated in this manner, all the more so would the sons of ordinary people [hedyotot] be. And if calculating converts are related to in this way, all the more so would this apply to members of the Jewish people themselves.
ומה גרים גרורים כך ישראל עאכ״ו כו׳. ישראל ממש לא הוי רבותא לגבי עוברים ושבים שיהיו ראוים לידבק אבל ה״ק ומה גרים גרורים היינו הנתינים שגזרו בהן איסור חתנות ועוד גזרו שיעבוד עליהן לעולם כך שאר גרים דהוו כישראל לגבי חיתון לידבק בהן עאכ״ו ודו״ק:
סליק פרק הערל
אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. כיצד? שהיו עוברים ושבים מן הגויים אומרים: מה טיבן של אלו התלויים כאן כל אותו זמן? אמרו להם: הללו בני מלכים הם. ומששאלו ומה עשו שנידונו בכך? היו עונים להם: פשטו ידיהם וגרמו נזק בגרים גרורים, כלומר, לא גרים של אמת אלא גרים שנגררו אחר עם ישראל רק מתוך חשבון. אמרו אותם עוברים ושבים: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו. ומה בני מלכים הפוגעים בגרים כך עושים להם, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך נוהגים בהם, ישראל עצמם על אחת כמה וכמה!
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: It is better that one letter be uprooted from the Torah and thereby the name of Heaven be sanctified in public. How so? As the gentile passersby would say: What is the nature of these people who have been left hanging here for so long? They were told that these are sons of kings. And what did they do to deserve such a fate? They had laid their hands upon and caused harm to calculating converts who had converted for personal gain and were never permitted to enter into the congregation. Those passersby said: There is no nation as worthy of cleaving to it as this one. If the sons of kings who harmed converts are treated in this manner, all the more so would the sons of ordinary people [hedyotot] be. And if calculating converts are related to in this way, all the more so would this apply to members of the Jewish people themselves.
הכל
(10) מִיָּד נִתּוֹסְפוּ עַל יִשְׂרָאֵל מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף שֶׁנֶּאֱמַר {מלכים א ה׳:כ״ט} וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נוֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דִּכְתִיב {מלכים א ט׳:כ״ב} וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד.
Immediately, one hundred and fifty thousand converts joined the Jewish people, as it is stated: “And Solomon had seventy thousand that bore burdens and eighty thousand that were hewers in the mountains” (I Kings 5:29), all of whom were converts. The Gemara asks: But perhaps these carriers and hewers were Jews? The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “But of the children of Israel Solomon made no slaves” (I Kings 9:22).
Immediately, one hundred and fifty thousand converts joined the Jewish people, as it is stated: “And Solomon had seventy thousand that bore burdens and eighty thousand that were hewers in the mountains” (I Kings 5:29), all of whom were converts. The Gemara asks: But perhaps these carriers and hewers were Jews? The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “But of the children of Israel Solomon made no slaves” (I Kings 9:22).
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים. והא דאמרינן (יבמות עו.) לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, היינו בית דין מומחה, אבל אלו נתגיירו בבית דין הדיוטות וכיון שנתגיירו חשו להן כדקיימא לן כולם גרים הם כדאיתא בפרק כיצד (יבמות כד:) גמ׳ הנטען מן השפחה ונתגיירה. וכזה כתב הרמב״ם ז״ל (הלכות איסורי ביאה פי״ג הט״ו וכדברי המגיד משנה שם. ועיין כסף משנה שם).
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמישים אלף גרים – והקשו רז״ל והא אמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה ותירצו דהללו בב״ד הדיוטות נתגיירו וק״ל דבדיעבד כלם גרים כדאית׳ בפ׳ כיצד ומסתברא דקושיא מעיקר׳ ליתא לההוא שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה היינו בסתם דמסתמא אינם עושי׳ אלא מפני פחד מלחמת דוד או לשלחן מלכים ועושר שלמה אבל באלו הדברים הוכיחו שנתגיירו מפני מה שראו בזה קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה ולכן קבלום.
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים, שנאמר: ״ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר״ (מלכים א׳ ה, כט), וכל אלה, מן הגרים היו. ושואלים: ודלמא [ושמא] ישראל הוו [היו] אותם החוצבים והסבלים? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך], דכתיב [שהרי נאמר]: ״ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד״ (שם ט, כב).
Immediately, one hundred and fifty thousand converts joined the Jewish people, as it is stated: “And Solomon had seventy thousand that bore burdens and eighty thousand that were hewers in the mountains” (I Kings 5:29), all of whom were converts. The Gemara asks: But perhaps these carriers and hewers were Jews? The Gemara answers: This cannot enter your mind, as it is written: “But of the children of Israel Solomon made no slaves” (I Kings 9:22).
הכל
(11) וְדִלְמָא דּוּגְזַר בְּעָלְמָא אֶלָּא מֵהָכָא {דברי הימים ב ב׳:ט״ז} וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [וְגוֹ׳] וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף [וְגוֹ׳] וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף (נוֹשֵׂא) סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חוֹצֵב בָּהָר.
The Gemara raises another difficulty: But from where may it be inferred that these men were slaves? Perhaps they were merely workers employed [dogzar] in the ranks of public service, in which case they could have been born Jews and not converts. Rather, the matter is derived from here: “And Solomon counted all the converted men that were in Eretz Yisrael…and they were found to be one hundred and fifty thousand…and he made seventy thousand of them to bear burdens, and eighty thousand to be hewers in the mountains” (II Chronicles 2:16–17). It is apparent from here that these carriers and hewers were in fact converts. These large numbers of converts had been influenced by the sanctification of God’s name in the wake of the punishment meted out to the descendants of Saul.
The Gemara raises another difficulty: But from where may it be inferred that these men were slaves? Perhaps they were merely workers employed [dogzar] in the ranks of public service, in which case they could have been born Jews and not converts. Rather, the matter is derived from here: “And Solomon counted all the converted men that were in Eretz Yisrael…and they were found to be one hundred and fifty thousand…and he made seventy thousand of them to bear burdens, and eighty thousand to be hewers in the mountains” (II Chronicles 2:16–17). It is apparent from here that these carriers and hewers were in fact converts. These large numbers of converts had been influenced by the sanctification of God’s name in the wake of the punishment meted out to the descendants of Saul.
דוגזר – שכירים.
אלא מהכא ויספר שלמה (את) כל האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל.
ומקשים: מי אמר שפועלים אלה היו עבדים, ודלמא דוגזר בעלמא [ושמא שכירות סתם] היתה זו שעבדו עבור המדינה, ולא כעבדים. אלא מהכא [מכאן] נלמד הדבר, שנאמר: ״ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלושת אלפים ושש מאות. ויעש מהם שבעים אלף (נשא) סבל ושמנים אלף חצב בהר ושלושת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם״ (דברי הימים ב׳ ב, טז-יז), משמע שאותם סבלים וחוצבים אכן היו גרים, ומספר זה של גרים בא מן הגרים שהתגיירו בשל קידוש השם שהיה בעונשם של צאצאי שאול.
The Gemara raises another difficulty: But from where may it be inferred that these men were slaves? Perhaps they were merely workers employed [dogzar] in the ranks of public service, in which case they could have been born Jews and not converts. Rather, the matter is derived from here: “And Solomon counted all the converted men that were in Eretz Yisrael…and they were found to be one hundred and fifty thousand…and he made seventy thousand of them to bear burdens, and eighty thousand to be hewers in the mountains” (II Chronicles 2:16–17). It is apparent from here that these carriers and hewers were in fact converts. These large numbers of converts had been influenced by the sanctification of God’s name in the wake of the punishment meted out to the descendants of Saul.
הכל
(12) וּנְתִינִים דָּוִד גָּזַר עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה גָּזַר עֲלֵיהֶם דִּכְתִיב {דברים כ״ט:י׳} מֵחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ מֹשֶׁה גְּזַר לְהָהוּא דָּרָא דָּוִד גְּזַר לְכוּלֵּי דָּרֵא.
The Gemara returns to the main issue under discussion. As for the Gibeonites, was it David who issued a decree against them that they may not enter the congregation? Wasn’t it Moses who issued a decree against them, as it is written: “From the hewer of your wood to the drawer of your water” (Deuteronomy 29:10), which indicates that there was a distinct class of wood hewers and water drawers already in the time of Moses. This class must have been composed of insincere converts who constituted a separate group unto themselves, apart from the rest of the Jewish people. The Gemara answers: Moses issued a decree only with regard to that generation that they must remain separate, whereas David decreed for all generations.
The Gemara returns to the main issue under discussion. As for the Gibeonites, was it David who issued a decree against them that they may not enter the congregation? Wasn’t it Moses who issued a decree against them, as it is written: “From the hewer of your wood to the drawer of your water” (Deuteronomy 29:10), which indicates that there was a distinct class of wood hewers and water drawers already in the time of Moses. This class must have been composed of insincere converts who constituted a separate group unto themselves, apart from the rest of the Jewish people. The Gemara answers: Moses issued a decree only with regard to that generation that they must remain separate, whereas David decreed for all generations.
מחוטב עציך – מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע.
משה גזר עליהן לההוא דרא – על חוטבי עצים שהיו בימיו.
נתינין דוד גזר עליהן ומשה ויהושע גזרו עליהן. קשה לי רחמנא גזר עליהן דהכתיב (דברים ז ג) לא תתחתן בם, בז׳ עממין, וגבעונים מז׳ עממין הן, ואמר רבא לעיל (יבמות עו ע״א) כי נתגיירו אית להו [חתנות] בגיותן לית להו חתנותא.
(12-13) 1והא דאמרי לעיל דמשה גזר על הנתינ׳, ואם תאמר נתינים בימי משה הוו, אין דכת׳ ביהושע (יהושע ט ד) ויעשו גם הם בערמה וילכו ויצטיירו, ואמ׳ (תנחומא ס״פ ב) מלמד שבימי משה נמי עשו כן. וילפינן משה מיהושע דכתיב ביהב וידבר אליהם לאמור למה רמיתם אותי ועתה ארורים אתם לא יכרת מכם עבד חוטב עצים, וכת׳ ביה במשה מחוטב עציך ומימך. ויהושע גזר עליהם והעמידם בארור ובעבדות, אף משה כן, אלא שמשה לא גזר אלא לדור המדבר שנכנסו לארץ, כדכתיב עציך ומימיך, ויהושע גזר כל ימי שיהא מזבח בישראל, כדכתיבג ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי מים לעדה ולמזבח י״י עד היום הזה אל המקום אשר דיבחר י״י. ובא דוד וגזר עליהם שלא יהו לבנות ישראל לעולם, שלא יבאו לכלל ברוך ולא יצאו מעבדות עדה ומזבח, ש[י]היו לעולם כאשר גזר יהושע.
א. וכן הקשה ר״ת בס׳ הישר חלק החי׳ סי׳ מח ובתוס דע״ו ע״א. ועי׳ שיטות הראשונים בריטב״א בסוגיין. וע״ע להלן סי׳ תקכב שחזר רבינו ופירש סוגיא זו.
ב. שם ט כב כג. והפסוקים לא הועתקו כצורתם.
ג. שם פסוק כז. וגם כאן לא הועתק כצורתו.
ד. בד״פ אשר י״י. במקרא אשר יבחר.
1. ביאור זה עד אמצע יבמות ע״ט: (המשך סימן תקכ״ב) מופיע בכ״י בסוף המסכת.
ונתינים דוד גזר עליהן – בריש שמעתין פי׳ בקונטרס שגזר עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו׳ כלומר אין ראויין להדבק בישראל והשתא פריך דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שבהמ״ק קיים ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות (כתובות דף כט. ושם) דהבא על הנתינה יש לה קנס ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי אפי׳ משומרת שלא נבעלה ועוד דאם יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר בחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף סט.) קאמר דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש דהכי פריך ולא עבדות ממש משה גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא דקאמר בימי ר׳ בקשו להתיר נתינים להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל (דף עו.) דבגירותן אית להו חתנות ותנן (מכות דף יג.) ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין (קידושין סט.) במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן וא״ת וכיון דנתיני אסירי מדאורייתא מלא תתחתן מאי שנא דמשוחרר מותר בהן ובשפחה אסור משום לא יהיה קדש וי״ל דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא שייך למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשאר פסולים ואם תאמר ומ״ש דממזר מותר בשפחה דתנן בהאומר בקידושין (דף סט.) ממזר נושא שפחה אפי׳ לכתחלה כדמוכח התם בגמרא ואמר ר״ת דלא שייך לא יהיה קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין ואין להאריך.
ונתינים דוד גזר עליהם, יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע ח״ע ושואבי מים לעדה יהושע גזר בזמן שב״ה קיים דוד בזמן שאין בהמ״ק,
תוס׳ בד״ה ונתינים דוד גזר כו׳ ועוד יש לפרש דהכי פריך משה גזר עליהן עבדות ולא עבדות ממש כו׳ עכ״ל כן הוא בקצת נוסחאות בתוס׳ וכצ״ל וכן הוא בתוס׳ בר״פ אלו נערות דלא עבדות ממש גזרו עליהם דאם לא כן לא יתיישב ההוא דהבא על הנתינה יש לה קנס וההיא דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה והוצרכו להך פירושא דלפי׳ קמא שכתבו לפ״ה דדוד לא גזר אלא חתנות קשיא דהיאך קאמר דבימי רבי באו להתיר נתינים הא אין ב״ד מבטל דברי ב״ד אחר ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא מזמן שבהמ״ק אינו קיים לא היה כלל עליהן שעבוד וע״כ כתבו לזה הפי׳ וניחא השתא הא דקאמר בימי רבי כו׳ דלפי׳ קמא אינו ניחא כמ״ש:
בא״ד דבכל דוכתא איירי נמי בגירות גבי קנס כו׳ עכ״ל קאי נמי על דברי ר״ת וכן הוא בתוס׳ ר״פ אלו נערות דאמה שכתב ר״ת דמסיק רבא דבגירות אית להו חתנות כתבו דכל היכא דחשיב נתינה איירי בגירות כמו גבי קנס כו׳ ע״ש:
בפרש״י בד״ה מחוטב עציך מדקרינהו כו׳ וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע עכ״ל פי׳ לדבריו דודאי ידע המקשה דבימי משה באו איזה אומה מכנענים ונתגיירו ושוב באו עוד גבעונים בימי יהושע ונתגיירו כדדרשינן ויעשו גם הם בערמה ואהנהו דבימי יהושע גזר דוד כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל גו׳ אלא דאית ליה לתלמודא דכיון דמשה גזר אחוטבי עצים שהיו בימיו שלא יהיו בכלל ישראל וגרים א״כ הגבעונים שהוקצו ג״כ בימי יהושע לחוטבי עצים נמי בכלל גזירת משה הם שגזר עבדות על חוטבי עצים ומשני דמשה לא גזר כלל עבדות אלא אחוטבי עצים שהיו בימיו:
ושוב חוזרים ממעשה זה לעיקרו של הדיון, ונתינים האם דוד גזר עליהם? הלא משה גזר עליהם, דכתיב [שנאמר]: ״מחטב עציך עד שאב מימיך״ (דברים כט, י), משמע שהיה מעמד מיוחד של חוטבי עצים ושואבי מים גם בימי משה, מן הגרים הגרורים שנוספו בימיו, והיו כחטיבה לעצמה שאינה ככל ישראל! ומשיבים: משה גזר לההוא דרא [לאותו דור] בלבד, שישארו נפרדים, ואילו דוד גזר לכולי דרי [לכל הדורות].
The Gemara returns to the main issue under discussion. As for the Gibeonites, was it David who issued a decree against them that they may not enter the congregation? Wasn’t it Moses who issued a decree against them, as it is written: “From the hewer of your wood to the drawer of your water” (Deuteronomy 29:10), which indicates that there was a distinct class of wood hewers and water drawers already in the time of Moses. This class must have been composed of insincere converts who constituted a separate group unto themselves, apart from the rest of the Jewish people. The Gemara answers: Moses issued a decree only with regard to that generation that they must remain separate, whereas David decreed for all generations.
הכל
(13) וְאַכַּתִּי יְהוֹשֻׁעַ גְּזַר עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב {יהושע ט׳:כ״ז} וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חוֹטְבֵי עֵצִים וְשׁוֹאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה׳ דיְהוֹשֻׁעַ גָּזַר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים דָּוִד גָּזַר בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים
The Gemara raises another difficulty: But still, it was Joshua who issued a decree against the Gibeonites, as it is written: “And Joshua made them that day hewers of wood and drawers of water, for the congregation and for the altar of the Lord” (Joshua 9:27). The Gemara answers: Joshua issued a decree for the period when the Temple is standing, as indicated by the phrase “for the altar of the Lord,” whereas David issued a decree even for the period when the Temple is not standing.
The Gemara raises another difficulty: But still, it was Joshua who issued a decree against the Gibeonites, as it is written: “And Joshua made them that day hewers of wood and drawers of water, for the congregation and for the altar of the Lord” (Joshua 9:27). The Gemara answers: Joshua issued a decree for the period when the Temple is standing, as indicated by the phrase “for the altar of the Lord,” whereas David issued a decree even for the period when the Temple is not standing.
יהושע גזר בזמן שבית המקדש חיה קיים – פי׳ בין למזבח בין לעדה.
דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים – פי׳ לעדה, אבל למזבח לכשיבנה פלוגתא דר׳ חייא בר אבא בסמוךא.
א. לקמן ע״ב. בכ״י ב: כדמפרש בסמוך.
ומקשים: ואכתי [ועדיין] הרי יהושע הוא שגזר עלייהו [עליהם], דכתיב [שנאמר]: ״ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה׳ ״ (יהושע ט, כז)! ומשיבים: יהושע גזר גזירה זו בזמן שבית המקדש קיים (״למזבח ה״ ׳), ודוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים.
The Gemara raises another difficulty: But still, it was Joshua who issued a decree against the Gibeonites, as it is written: “And Joshua made them that day hewers of wood and drawers of water, for the congregation and for the altar of the Lord” (Joshua 9:27). The Gemara answers: Joshua issued a decree for the period when the Temple is standing, as indicated by the phrase “for the altar of the Lord,” whereas David issued a decree even for the period when the Temple is not standing.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
יבמות עט. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות עט., הערוך על סדר הש"ס יבמות עט., רש"י יבמות עט., ראב"ן יבמות עט. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות עט., ראב"ד כתוב שם יבמות עט. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), פסקי רי"ד יבמות עט., רמב"ן יבמות עט. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות עט. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות עט. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות עט. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות עט., מהרש"א חידושי הלכות יבמות עט., מהרש"א חידושי אגדות יבמות עט., פירוש הרב שטיינזלץ יבמות עט., אסופת מאמרים יבמות עט.
Yevamot 79a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 79a, Collected from HeArukh Yevamot 79a, Rashi Yevamot 79a, Raavan Yevamot 79a, Tosafot Yevamot 79a, Raavad Katuv Sham Yevamot 79a, Piskei Rid Yevamot 79a, Ramban Yevamot 79a, Rashba Yevamot 79a, Meiri Yevamot 79a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 79a, Ritva Yevamot 79a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 79a, Maharsha Chidushei Aggadot Yevamot 79a, Steinsaltz Commentary Yevamot 79a, Collected Articles Yevamot 79a