גמרא
פירוש
אַקְשִׁי לְהוּ דּוֹאֵג כֹּל הָנֵי קוּשְׁיָיתָא אִישְׁתִּיקוּ בָּעֵי לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ מִיַּד {שמואל ב י״ז:כ״ה} וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אביגיל בַּת נָחָשׁ וּכְתִיב {דברי הימים א ב׳:י״ז} יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי אָמַר רָבָא מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל וְאָמַר כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ יִדָּקֵר בַּחֶרֶב כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית.
וּמִי מְהֵימַן וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב אכׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ שׁוֹמְעִין לוֹ וְאִם לָאו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שָׁאנֵי הָכָא דְּהָא שְׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ קַיָּים.
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא הָכָא תַּרְגִּמוּ {תהלים מ״ה:י״ד} כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה בְּמַעְרְבָא אָמְרִי וְאִיתֵּימָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אקשי להו [הקשה להם] דואג את כל הני קושייתא [אלה הקושיות] משאר הפסולים, אישתיקו [שתקו] ולא ידעו להשיב. בעי לאכרוזי עליה [רצה להכריז עליו על דוד] שהוא פסול לבוא בקהל, מיד ״ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגל בת נחש״ (שמואל ב׳ יז, כה), וכתיב [ונאמר] במקום אחר, ששמו היה ״יתר הישמעאלי״ (דברי הימים א׳ ב, יז), אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל (כערבי), ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו, כלומר, אינו מקיים אותה — ידקר בחרב. כי כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ולענין מעשה זה שואלים: ומי מהימן [והאם נאמן] הוא להעיד בדבר כגון זה? והאמר [והרי אמר] ר׳ אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם המעשה הנוגע לעצמו אמרה — שומעין לו, ואם לאו [לא], שאמר הלכה זו רק כאשר הדבר נוגע לו — אין שומעין לו, שכיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן להעיד עליו. וכיון שנשא עמשא את בתו של ישי (כמפורש בספר דברי הימים שם) הרי הוא נוגע בדבר! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דהא [שהרי] שמואל ובית דינו קיים, וכיון שאפשר לשאול אותם מה היתה המסורת שבידם ודאי אינו משקר. ושואלים: ומכל מקום קשיא [קשה] מכל אותם הדברים שהקשה דואג! ומשיבים: הכא תרגמו [כאן, בבבל, תרגמו, הסבירו]: ״כל כבודה בת מלך פנימה״ (תהלים מה, יד), כלומר, אין כבודה של אשה לצאת לחוץ כלל, ולכן לא יצאו לקראת נשי ישראל. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים] ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יצחק, אמר קרא [הכתוב]: ״ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל״ (בראשית יח, ט), כלומר, שבחה של אשה שתהיה בבית. ומעירים: כתנאי [כתנאים] שנחלקו במקור הטעם מדוע עמוניות ומואביות מותרות. ששנינו: ״עמוני״ ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית, אלו דברי ר׳ יהודה, כלומר, שהוא לומד זאת מלשון הכתוב המדבר בלשון זכר, ואילו ר׳ שמעון אומר, מקור הטעם הוא בפסוק: ״על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים״ (דברים כג, ה) — דרכו של איש לקדם, ואין דרכה של אשה לקדם. באותו ענין דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״פתחת למוסרי״ (תהלים קטז, טז) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שני מוסרות שהיו עלי שאפשר היה לאסור אותי ואת משפחתי מלבוא בקהל בשבילן, פתחתם, והם: רות המואביה ונעמה העמונית, כי על ידי היתר המואביות והעמוניות — מותרים אנו לבוא בקהל. דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו״ (שם מ, ו) ״אלי״ לא נאמר אלא ״אלינו״ — מלמד שהיה רחבעם בן שלמה, נכדו של דוד יושב בחיקו של דוד, אמר לו: עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו שהרי רחבעם הוא בן נעמה העמונית. ובאותו ענין דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי״ (שם ח), אמר דוד: אני אמרתי ״עתה באתי״, וחיי הם ענין שנוצר רק עכשיו, ולא ידעתי שב״מגילת ספר כתוב עלי״, שכבר נרמז עניני בימי קדם, שכן התם כתיב [שם נאמר] בבנות לוט ״הנמצאת״ (בראשית יט, טו), הכא כתיב [כאן נאמר]: ״מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו״ (תהלים פט, כא), ואם כן, מציאה זו שנמצאה בבנות לוט שמהן יצאו עמון ומואב, היא דוד ומשפחתו. א אמר עולא אמר ר׳ יוחנן: בת גר עמוני כשרה לא רק לישראל אלא גם לכהונה. אמר ליה [לו] רבא בר עולא לעולא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר זאת? אי [אם] כדעת ר׳ יהודה — הא [הרי] אמר: בת גר זכר כבת חלל זכר, ואם כן כל בת גר פסולה לכהונה! ואי [ואם] כדעת ר׳ יוסי, פשיטא [פשוט הדבר], הא [הרי] אמר: אף גר שנשא גיורת — בתו כשרה לכהונה. וכי תימא [ואם תאמר] שאמר זאת רק בהנך [באלה], הגרים, שראוין לבא בקהל, אבל האי [זה] גר עמוני שאין הוא ראוי לבא בקהל — לא תהיה בתו כשירה לכהונה, מנא ליה [מניין לו] חילוק זה בדין? ומשיבים: דיליף [שהוא לומד] מכהן גדול באלמנה, שבתו נפסלה לכהונה. ובדרך זו נדייק: מה לכהן גדול באלמנה — שכן ביאתו בעבירה, מה שאין כן בבת גר עמוני שיכולה לבוא על גיורת עמונית בביאה כשירה. אם כן חלל יוכיח שביאתו עצמה איננה בעבירה ובניו אף הם חללים! ואם תטען: מה לחלל שכן עיקר יצירתו בעבירה ושמא משום כך פסולו מרובה — כהן גדול יוכיח שאין יצירתו בעבירה, ובתו מן האלמנה פסולה. וחזר הדין, כלומר, אפשר להעביר את הדיון מצד אחד לצד שני, ואם כי: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, לא זה דומה לזה ולא זה דומה לזה, הצד השוה שבהן: שכל שאינו ברוב קהל, שהם שונים בדינם מרוב ישראל ובתו פסולה — אף כאן גר עמוני שאינו ברוב קהל, שהרי אסור לו לבוא בקהל ישראל — ובתו פסולה. אולם את ההוכחה הזו אפשר לדחות: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה אם ביצירתם ואם בביאתם, ואילו בבת גר עמוני אין שום צד עבירה! ומשיבים: דלמא [שמא] ודאי בגר עמוני שנשא בת ישראל קאמרת [אמרת] אף על גב [אף על פי] שביאתו בעבירה שהרי אסור לו לבוא בקהל — מכל מקום בתו כשרה לכהונה! אמר ליה [לו]: אין [כן] זה באמת היה חידושו של ר׳ יוחנן. דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: בת גר עמוני, ובת מצרי שני (שהוא עצמו אסור לבוא בקהל) שנשאו בת ישראל, ר׳ יוחנן אמר: כשרה לכהונה, וריש לקיש אמר: פסולה לכהונה. וטעם דבריהם: ריש לקיש אמר פסולה — דיליף לה [שלומד אותה] מכהן גדול באלמנה, שכל שביאתו בעבירה בתו אסורה לכהונה. ר׳ יוחנן אמר כשרה —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush