×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוְאָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ לְעוֹלָם לֹא קָנָה עַד שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יִרְשׁוּ שָׂדֶה פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית שֶׁנְּתַתִּים לָהֶם בְּמַתָּנָה וְיִרָשׁוּם.
Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan dispute whether one must state that the receipt of the portions should be considered as a gift with regard to each recipient, or whether stating it with regard to one of them is enough to indicate that it is true for all. And Reish Lakish said: The inheritors will only ever acquire the portions as defined by the owner of the possessions once he says: So-and-so and so-and-so shall inherit such and such a field and such and such a field that I have given to them as a gift, and they shall inherit them, i.e., he must state explicitly for each recipient that their receipt of the portions should be considered a gift. Rava ruled that in this dispute as well, the halakha is in accordance with Reish Lakish.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות לו ע״ב} פיס׳ אין הוולד של-קיימא [יקיים]⁠1: תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. וגרסינן לקמן {בבלי יבמות מב ע״א-ע״ב} טעמא דהא מילתא דסתם מעוברת למינק קימא וחיישינן דילמא מיעברא ומיעכר חלבה וקטלה ליה. ואקשינן אי הכי דידיה נמי ופרקינן דידיה ממסמסא ליה בביצים ובחלב דיהיב לה בעל אבל לדידה לא יהיב לה בעל ומתביישא למיתבעי2 ליורשים בבית דין וקטלא לברה:
אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט אמר מר זוטרא דיקא נמי דקתאני יוציא ולא קתאני יפריש שמע מינה3 וכן הילכתא ואפילו הוא כהן.
תניא רבן שמעון בן
גמליאל אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוא. איתמר מת בתוך שלשים יום4 ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא5 אינה חולצת ורב6 שרביה משמיה דרבא אמר אחת זו ואחת7 זו חולצת. וקימא לן כרבינא דכיון דאיכא [רבנן]⁠8 דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל דאמרי אף על גב דלא שהה ולד מעליא הוי9 גבי אשת כהן דלא איפשר דאי חלץ לה10 איתסרא לה על בעלה עבדינן כרבנן ולא מצרכינן לה חליצה וגבי אשת ישראל11 דלית בה12 פסידא עבדינן כרבן שמעון בן גמליאל הולכך חליץ לה ועילא לה לגברה13 ואי בשנתקדשה14 מותבינן לה תותי גברה וכל15 שכן אם נישאת דלא מפקינן לה מתותי גברה והך דאמרינן התם לענין שומרת יבם שנישאת בלא חליצה לא שייך בהא מילתא דהתם ודאי בעיא חליצה אבל הכא דכיון דמית בתוך שלשים יום ספיקא הוי ומספיקא לא מפקינן איתתא מתותי גברה אלא אי בעלה ישראל חליץ לה יבמה ויתבה תותי גברה16 ואי בעלה כהן דאי חליץ לה יבמה איתסרא עליה יתבה תותיה בלא חליצה כדכתבינן17:
1. יקיים: גט, כינ״י, כ״י פרמה, דפוסים (מלשון הסיפא של המשנה). חסר בכ״י בהמ״ל 695 (כברישא).
2. למיתבעי: כ״י פרמה, כינ״י, דפוסים: למתבעינהו.
3. שמע מינה: כל כה״י, ובס׳ הגירושין לרשב״ח גאון (פרק מח). חסר בדפוסים.
4. יום: חסר בדפוסים. גט מוסיף ״נס׳ א׳ נמצא בת ביום שלשים״.
5. היא: חסר בדפוסים.
6. ורב: כינ״י, כ״י פרמה, דפוסים: רב.
7. אחת זו ואחת: בדפוסים: אחד זו ואחד.
8. רבנן: כינ״י, כ״י פרמה, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דרבנן״.
9. הוי: כ״י פרמה, דפוסים: הוא.
10. לה: כ״י פרמה, דפוס קושטא: לא.
11. וגבי אשת ישראל: דפוס קושטא: וגבי חליצה ולגבי ישראל. דפוסים: ולגבי ישראל.
12. בה: כינ״י: ״ליה״.
13. לגברה: כינ״י, כ״י פרמה, דפוסים: לגברא. וכן בכל ההמשך שם.
14. בשנתקדשה: דפוסים: כשנתקדשה.
15. וכל: כינ״י, כ״י פרמה, דפוסים: כל.
16. אי בעלה ישראל...גברה: חסר בכינ״י.
17. כדכתבינן: כינ״י, כ״י פרמה, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695. דפוסים מוסיף כאן מהגמרא לז ע״א: גרסינן בגמרא איבעיא להו מעוברת חבירו ומינקת חבירו דמינסבא לכהן מאי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא ומסיק דלא עבוד תקנתא וצריך להוציאה בגט אפילו כהן. בכ״י אשכנזי פריז 311 (דף 88א) נוסף בחלון באמצע טור הפנים.
לעולם לא קנה כו׳ – לא אמתניתין פליג אלא התם ביש נוחלין פליגי אמוראי בדיוקא דמתני׳ דכי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר צואה לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו ור״ל אמר לעולם לא קנה ההוא דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי ירושה עד שיאמר כו׳ דתיקו לשון מתנה אתרוייהו.
ואמר ריש לקיש לעולם לא קנה כו׳ – אע״ג דרבא גופיה קאמר ביש נוחלין (ב״ב דף קל.) דהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה מ״מ נפקא מינה דהלכה כר״ל לענין אחר שאין ראוי ליורשו.
א) וי״מ דרבי יוחנן יליף מהתם דכקנין הגוף דמי. ואינו נראה דא״כ היכא פליג ריש לקיש עליה הא הוא ודאי לא פליג אתקנת אושא לכן נראה כדפרישית:
כבר ביארנו במשנתנו בכונס את היבמה ונמצאת מעוברת שיקיים על הדרך שכתבנו ואם כן זה שאמרו משום ר׳ אליעזר שמאחר שכנסה שלא כדין יוציא משום קנס אין הלכה כן:
ולענין ביאור מיהא פירושו יוציא בחליצה שהרי חליצת מעוברת אינה כלום ואע״פ שיוציא בגט משמע איפשר בגט ובחליצה ומשום דדמיא לכנוסה ועל הדרך שביארנו במשנתנו לענין פסק בלא רצה לקיים הא בלא חליצה ודאי לא ושלא כפירוש גדולי הרבנים דאם כן אתיא דלא כריש לקיש ומכל מקום יש מפרשין בדברי ר׳ אליעזר שיקיים ר״ל שיחזור ויבעול ואחר כך יוציא בגט גרידא שאם יוציא בלא קנין גמור הוה ליה ביאה קמא דידיה באיסור חמור ועכשו שקיים וקנאה קנין גמור נעשו ביאותיו למפרע באיסור קל ומתוך כך יכנוס כדי להקל באיסור ביאותיו למפרע ויוציא משום קנס ומכל מקום אין הלכה כן אלא כל שלא נודע עיבורה יפרוש וימתין ואם נודע עיבורה ודאי יוציא עד שתלד ואם אינו ולד של קיימא יחזור ויכנוס וגדולי המפרשים כתבו שאף בנודע עיבורה אינו מוציא אלא פורש והטעם שלא להפקיע ממנו מצות יבום ונראין דבריהם:
לא ישא אדם מעוברת חברו מפני שהמעוברת עומדת היא להניק ושמא תתעבר משני ויעכר חלבה וימות הולד ומטעם זה בעצמו לא ישא מינקת חברו עד שיעבור זמן המוגבל להנקתה ואם נשא יוציא בגט ואין אומרין דיו שיפרוש ולכשיגיע זמנה לכנוס יכנוס ואם היה כהן יוציא ותאסר לו ואע״פ שבמסכת סוטה אמרו בפרק ארוסה (סוטה כ״ד.) וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולאחר זמן להחזירה פירושו להפרישה בגט שלשון הפרשה משמע בגט ומשמע בפרישות אבל לשון הוצאה לא משמע אלא בגט:
כבר ביארנו שהולד שמת בתוך שלשים יום לרשב״ג ספק נפל הוא ולרבנן ולד מעליא מעתה מת הולד בתוך שלשים או ביום שלשים ונתקדשה לאחר אם לישראל נתקדשה חולצת מן היבם ויכנוס המקדש וכן אם נשאת לו צריכה מכל מקום שתחלוץ מן היבם ויקיים זה שכנס ואם לכהן נתקדשה אע״פ שבמעוברת חברו אמרו שאפילו כהן יוציא ותאסר לו בזו הקלו לכהן שלא תחלוץ ויכנוס בלא חליצה דהא לרבנן ולד מעליא הוא וגבי כהן דיינינן ליה כרבנן ומכל מקום גדולי הדורות כתבוה דוקא בנפל מן הגג או אכלו ארי שנמצא שלסיבה מת ולא לחולשת טבעיו אבל אם מת מתוך חולי אפילו אשת כהן חולצת ותאסר לו אפילו כנס שהרי במסכת שבת פרק מילה (שבת קל״ו.) אמרו פיהק ומת דברי הכל מת הוא אלא שמכל מקום אינה מתיבמת וכן כתבוה גאוני ספרד ודברים אלו כלם בשלא נתברר אם כלו חדשיו כגון שלא ידעה זמן עיבורה והוא ספק בן תשעה ספק בן שבעה אפילו גמרו סימניו הא אם נתברר שכלו חדשיו כגון שבעל והלך לו מיד למדינת הים וילדה לסוף תשעה שלמים או לשבעה אפילו מקוטעין אפילו יצא ראשו ולד גמור הוא והוא שאמרו (נדה מ״ג:) תינוק בן יומו זוקק ליבום ופוטר מן היבום ואם הוא בן שמנה ודאי אפילו גמרו סימניו חולצת ולא מתיבמת שאם לא גמרו סימניו והוא בן שמנה ודאי הרי הוא כאבן ויש אומרין שספק בן תשעה ספק בן שמנה אם לא גמרו סימניו הוא שתלוי בשלמים אבל אם גמרו סימניו ולד מעליא הוא ובפרק הערל (יבמות פ׳:) יתרחבו הדברים בענינים אלו בע״ה:
ואמר ריש לקיש. לאו אמתני׳ פליג, כדמפרש התם ביש נוחלין1. לאחר מותו. שכתב לו מהיום ולאחר מיתה. ואין לו לאב אלא הפירות בחייו. מכורין. שיאכל הלוקח הפירות כל זמן שיחיה האב, שכל זכותו מכר לו. לא קנה. אפי׳ לכשימות האב, שהבן לא היה יכול למכור, הואיל והאב היה לו בהן פירות, הוי ליה כקנין הגוף. ומתני׳ דתני עד שימות האב, דמשמע הא כי מת האב מכירת הבן הויא מכירה, התם בשמת האב בחיי הבן, ונמצא שזכה הבן במתנה, ומה מכר הבן כל זכות שתבא לידו, אבל מת הבן בחיי האב לא באה זכות לידו.
1. קכט, א.
רש״י ד״ה אלא כרבנן צ״ל ברבנן כו׳:
תוס׳ בד״ה ואמר ריש לקיש כו׳ לענין אחר שאין ראוי ליורשו כצ״ל:
ענין קנין פירות וקנין הגוף
ואמר ריש לקיש בפירושה של משנה זו, שלא כדברי ר׳ יוחנן, שאם כתב בשטר צוואה נחלות שונות לאנשים אחדים, חלק במתנה וחלק בירושה — לעולם לא קנה המקבל עד שיאמר ״פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום״. שלשון מתנה צריכה להיות צמודה לכל לשון ירושה שנאמרה בצוואה זו.
Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan dispute whether one must state that the receipt of the portions should be considered as a gift with regard to each recipient, or whether stating it with regard to one of them is enough to indicate that it is true for all. And Reish Lakish said: The inheritors will only ever acquire the portions as defined by the owner of the possessions once he says: So-and-so and so-and-so shall inherit such and such a field and such and such a field that I have given to them as a gift, and they shall inherit them, i.e., he must state explicitly for each recipient that their receipt of the portions should be considered a gift. Rava ruled that in this dispute as well, the halakha is in accordance with Reish Lakish.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִידַּךְ דִּתְנַן בהַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר מִפְּנֵי שֶׁנְּתָנָן לַבֵּן וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב גמָכַר הָאָב מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת הוּא מָכַר הַבֵּן אֵין לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.

And the other dispute concerns that which we learned in a mishna: In the case of one who writes a bill transferring ownership of all of his possessions to his son stating that the transfer should take effect immediately so that the son should gain the rights to use the possessions after his death, then although the father retained for himself the right to use the possessions until his death, he is unable to sell the possessions due to the fact that he gave them to the son, and the son is unable to sell the possessions due to the fact that they are still in the father’s possession. If the father sold the possessions, then they are sold to the extent that the purchaser may use them until the father dies. If the son sold the possessions during his father’s lifetime, the purchaser does not receive any rights to use the possessions until the father dies.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר מותו – שכתב מהיום ולאחר מיתה ואין לאב בהן אלא אכילת פירות בחייו.
מכר האב מכורין – לאכול הלוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך מחלוקת אחרת] שנפסקה בה הלכה כריש לקיש, דתנן כן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו. כלומר, שנתן את כל נכסיו לבנו מהיום, על מנת שיינתנו לו הנכסים בפועל לאחר מיתה, ובינתיים האב נהנה מהם, אבל הכל יינתן לבן לאחר מותו. האב אינו יכול למכור נכסים אלה לאחר — מפני שנתנן לבן, והבן אינו יכול למכור — מפני שהן עדיין ברשות האב. אם מכר האב את הנכסים — מכורין הם והלוקח נהנה מפירותיהם עד שימות הוא (האב), אם מכר הבן את הנכסים בחיי האב — אין ללוקח כלום בהם עד שימות האב.
And the other dispute concerns that which we learned in a mishna: In the case of one who writes a bill transferring ownership of all of his possessions to his son stating that the transfer should take effect immediately so that the son should gain the rights to use the possessions after his death, then although the father retained for himself the right to use the possessions until his death, he is unable to sell the possessions due to the fact that he gave them to the son, and the son is unable to sell the possessions due to the fact that they are still in the father’s possession. If the father sold the possessions, then they are sold to the extent that the purchaser may use them until the father dies. If the son sold the possessions during his father’s lifetime, the purchaser does not receive any rights to use the possessions until the father dies.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִיתְּמַר מָכַר הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב וּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא קָנָה לוֹקֵחַ וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר דקָנָה לוֹקֵחַ.

And an amoraic dispute was stated in the case in which the son sold the possessions during the father’s lifetime, and then the son died during the father’s lifetime, following which the father died as well. Rabbi Yoḥanan said: The purchaser does not acquire anything, and Reish Lakish said: The purchaser does acquire the possessions.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח – אפילו לכשימות האב דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה ומתניתין דקתני אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב הא כשימות האב יש לו התם דמית האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת הבן לא בא זכות לידו.
ורבי יוחנן אמר לא קנה לוקח – וא״ת לרבי יוחנן אפי׳ לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו (ב״מ טז.) מה שאירש מאבא מכור לך כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף וי״ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר.
מכר הבן בחיי האב וכו׳ – מפורש בפרק יש נוחליןא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב. ר׳ יוחנן אמר: לא קנה לוקח כלום, וריש לקיש אמר: קנה לוקח.
And an amoraic dispute was stated in the case in which the son sold the possessions during the father’s lifetime, and then the son died during the father’s lifetime, following which the father died as well. Rabbi Yoḥanan said: The purchaser does not acquire anything, and Reish Lakish said: The purchaser does acquire the possessions.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא קָנָה לוֹקֵחַ קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.

The Gemara explains their reasoning: Rabbi Yoḥanan said that the purchaser does not acquire anything, because he holds that the ownership of the rights to an item and its produce is tantamount to the ownership of the item itself, i.e., the actual title to it. Since the father retained the rights to use the possessions until his death, as long as he lives he is considered to hold the title to them. Therefore, the son’s sale can be effective only after the father’s death, at which point the son becomes the title owner. However, if the son dies first, then since he never gained the title to the items, his sale can never come to fruition.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קנין פירות כקנין הגוף דמי – מה שהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות לרבי יוחנן לא איצטריך וכן משמע בהחובל (ב״ק דף פח: ושם) דמסיק תקנת אושא לר״ל א״נ קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן וה״ר יעקב דאורליינ״ש תירץ דאיצטריך תקנתא דאושא להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳: קנין פירות כקנין הגוף דמי
ומסבירים את טעמיהם: ר׳ יוחנן אמר: לא קנה לוקח, כי קנין פירות שיש לאב בשדה זה, זכות הנאה מן הפירות — כקנין הגוף דמי [נחשב], נמצא שגופו של השדה לא היה שייך לבן כל עוד האב חי, ומכירתו אינה מכירה.
The Gemara explains their reasoning: Rabbi Yoḥanan said that the purchaser does not acquire anything, because he holds that the ownership of the rights to an item and its produce is tantamount to the ownership of the item itself, i.e., the actual title to it. Since the father retained the rights to use the possessions until his death, as long as he lives he is considered to hold the title to them. Therefore, the son’s sale can be effective only after the father’s death, at which point the son becomes the title owner. However, if the son dies first, then since he never gained the title to the items, his sale can never come to fruition.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ור״לוְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר קָנָה לוֹקֵחַ הקִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.:

And Reish Lakish said: The purchaser does acquire the possessions, as Reish Lakish holds that the ownership of the rights to an item and its produce is not tantamount to the ownership of the item itself, i.e., the actual title to it. Therefore, although the father is still alive, the son immediately gains the full title to the possessions, which he may sell to someone else. Nevertheless, since the father retains the rights to use the possessions, the purchaser may use the possessions he acquired only when the father dies.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וריש לקיש אמר: קנה לוקח, כי קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], אלא הוא קנין לעצמו. ולכן אף שלאב היה קנין פירות בשדה, כיון שגוף השדה היה קנוי לבן, לכך מה שמכר — מכר, והמכירה חלה במותו של האב.
And Reish Lakish said: The purchaser does acquire the possessions, as Reish Lakish holds that the ownership of the rights to an item and its produce is not tantamount to the ownership of the item itself, i.e., the actual title to it. Therefore, although the father is still alive, the son immediately gains the full title to the possessions, which he may sell to someone else. Nevertheless, since the father retains the rights to use the possessions, the purchaser may use the possessions he acquired only when the father dies.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֵין הַוָּלָד שֶׁל קַיָּימָא כּוּ׳.: תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ יוֹצִיא בְּגֵט.

§ The mishna states that if a yavam consummates a levirate marriage with his yevama while she is pregnant, if it emerges that the offspring is not viable then he may maintain her as his wife because his intercourse with her was a valid consummation of levirate marriage. An opposing opinion is taught in a baraita: In the name of Rabbi Eliezer they said: He must send her out with a bill of divorce. Although it emerged that the levirate marriage took effect, since at the time he consummated the levirate marriage it was prohibited to do so because the yevama was pregnant, he is therefore penalized and required to separate from her.
רי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנא משום ר״א כו׳ – ר׳ אליעזר פליג אסיפא דמתני׳ וקאי אאין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע״פ שאין הולד של קיימא קנסינן ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע״ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי.
ותניא ר׳ אליעזר אומר מוציאה בגטא.
א. הרמב״ם פ״א מהל׳ יבום הכ״א והטושו״ע סי׳ יג ס״ה פסקו כמתניתין דבאין הולד של קיימא יקיים. ולא כר׳ אליעזר שאמר יוציא. וכן הרי״ף לא הביא דברי ר״א. וגם הרשב״א והריטב״א כתבו דאין הלכה כר״א [ובאו״ז ח״א סס״י תרלז מספקא ליה]. ורבינו שהביא את דברי ר״א נראה שפוסק כותיה. ולולי דמספינא הו״א שרבינו מפרש כפירוש שני שהביא הריב״ן [באו״ז שם], שר׳ אליעזר קאי ארישא דמתניתין, בזמן שהולד של קיימא תצא, שהחמירו עליו להוציאה בגט כדי שיהא אסור בקרובותיה. ואולי הכי דייקא לישנא: מוציאה בגט [לא כגירסתנו יוציא בגט], כלומר מה שאמרו תצא היינו בגט. ודומה לזה בדף לו ע״ב: ׳אמר רבא ולדברי חכמים יוציאה בגט׳ היינו לחכמים שאמרו יוציא.
יוציא בגט – פ״ה דקנסינן ליה אבל חליצה לא צריך ותימה דהא פסקינן הלכה כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה וא״כ גם חליצה (לא) צריך שהביאה לא פטרה דלא הועילה שום דבר. לכן צ״ל יוציא בגט וחליצה עמו. ועי״ל יוציא בגט אחר ביאה ראשונה ואע״ג דאשתו גמורה היא קנסינן לה כדפ״ה:
הכי גרסינן וכן במקצת נוסחי, תנא משום ר׳ אליעזר אמרו יוציא – ורש״י ז״לא גורס יוציא בגט. וקשיא לריש לקיש דאמר יחזור ויקייםב, ומדלא אוקימנא לפלוגתייהו כתנאיג, ש״מ דליתא להך גירסאד. ובתוספותה מפרשים, דגט וחליצה בעיא, משום דדמיא לכנוסה. ולא מיחוורא שמעתייהו. ועוד דא״כ בזה הלכה כר״א שאם בא להוציא אינו מוציא בחליצה [לבד]⁠ו. ורבינו ז״לז לא הזכירו בהלכות. אבל רבי משה בר מיימון ז״ל כתבה בחיבורוח. וכן מצאתי לרב ר׳ אפרים ז״ל.
א. רש״י ד״ה תנא משום ר״א.
ב. לעיל לה ב.
ג. כלומר דר״א הולך בשיטת ר׳ יוחנן ולכך יוציא בגט דנפטרה בביאתו.
ד. וכ״כ הרשב״א והריטב״א. ועיין במהרש״א ובע״ל.
ה. בתוס׳ הרא״ש ד״ה משום ר״א, ובתוס׳ ישנים ד״ה יוציא כגט.
ו. נוסף בנדפס.
ז. הרי״ף, ועיי״ש בנמוק״י.
ח. רמב״ם פ״א יבום הכ״ב, כתב דין זה כאשר ילדה ולא הפילה ומת ביום שנולד. ועיין מש״כ בזה הריטב״א.
אם אין הולד של קיימא יקיים. ופירשה ריש לקיש (יבמות לה:) יחזור ויקיים ודוקא בשהפילה, אי נמי בולד והוא שנולד לשמנה ודאי ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, דבודאי נפל חשבינן ליה, הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא, דהא קיימא לן כרבנן דפליגי אדרשב״ג (בתוספתא שבת פט״ז ה״ד) והלכך אסור לקיימה ולעולם לא תשתרי אלא בחליצה דדלמא נפל הוא ובעיא חליצה ולקמן בפרק הערל (יבמות פ:) נאריך בה יותר בס״ד.
גמרא. רבי אליעזר אומר לא כי. הכי גרסינן: תנא משום ר׳ אליעזר אמרו יוציא כלומר בחליצה דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומקצת ספרים יש דגרסי יוציא בגט, וכן נראה מדברי רש״י ז״ל (בד״ה תנא). ואיכא למידק דאם כן הויא דלא כריש לקיש והוה לן לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ומדלא אוקמינהו כתנאי שמע מינה דליתיה. ובתוס׳ (ישנים ד״ה יוציא) מפרשין דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל שכך כתב (הלכות יבום פ״א הכ״ב) הכונס יבמתו ונמצא מעוברת מפרישין אותן וממתינים לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ע״כ. ואף על פי שאין הלכה כר׳ אלעזר למד הרב לרבנן מדר׳ אלעזר וכשם שאמר ר׳ אלעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה, הוא הדין לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. (ועיין מגיד משנה ולחם משנה שם ובאה״ג אה״ע סי׳ קס״ד סקי״א).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגט. משום קנסא, אם לא פירש הימנה תיכף שהכיר בה שהיתה מעוברת ונכנס בספק איסור אשת אח. ומיהו הואיל והפילה והוה ליה יבום מעליא, בגט סגי ליה בלא חליצה, דאשתו גמורה היא. ומאחר שגירשה נאסרה עליו לעולם. דהואיל ומחייבינן ליה לגרשה משום ספק אשת אח, משום ההוא אסורא אסירה ליה לעולם. והיינו אמרו דבר אחד. לא ישא. מדרבנן, וטעמא מפרש לקמן1. וכשיגיע זמנו. היינו שילדה ומת, או עברו כ״ד חדשים של זמן יניקה. פרשי. וליכא למיקנסיה להאי משום אחריני, דבדילי אינשי מכל חשש אסורא דאוריתא, אבל במעוברת ומניקה דאסורא דרבנן הוא, קנסינן ליה כי היכי דלא לגמרו אחריני למעבד הכי.
מוציא בגט. אם כנס מעוברת חבירו, דהא בת גיטא היא. והואיל וכנסה באיסור, שהרי ידע בה שהיתה מעוברת, אעפ״י שהאיסור דרבנן הוא, קנסינן ליה שיוציאנה. אבל במתני׳ דכונס יבמתו ונמצאת מעוברת, לאו בת גיטא היא, דאי ילדה ולד בן קיימא חייבי כריתות היא, ולאו בת גיטא היא, ואי מפלה זקוקתו היא, הילכך בהפרשה סגי ליה. והאי דתני בזמן שהולד של קיימא יוציא בגט, גט דרבנן הוא. והואיל ולאו בת גיטא היא, לא שנא היכיר שהיתה מעוברת או לא הכיר, בהפרשה סגי ליה. ומנא לן דבמתני׳ סגי ליה בהפרשה, דלא תני יוציא בגט אלא עד שילדה בן קיימא. והיכא ששהתה אשה ג׳ חדשים אחר בעלה ולא הוכר עוברה, וכנסה אחד והוכר עוברה, אע״ג דבת גיטא היא דאשתו גמורה היא, בהפרשה סגי ליה, דהא לא עבד אסורא כי נשאה דניקנסיה שיגרשנה. וכן תבין דעת הר״ם ממה שכתב בגירושין פרק י״ג2. יפריש. בלא גט משמע. ואם תא׳ והא גרסי׳ בסוטה פרק ארוסה3 במשנה ובברייתא וחכמים אומרי׳ יכול להפרישה ולהחזיר לאחר זמן, אלמ׳ יפריש נמי גט משמע. תריץ דיפריש משמע הכי ומשמע הכי, ויוציא לא משמע אלא בגט, ואמור הכא יוציא לגלויי דבגט הוא. ומסתברא שאף לארס אסור, דומיא דלא יתארסו תוד ג׳ חדשים4. מיהו הואיל וסתם ביאה אחר נשואין הוא ולא אחר קדושין אם נשא יגרש, ואם קדש ישמר שלא יכנוס עד אחר זמן יניקה ולא יבא עליה, ובהכי סגי ליה. וכן תבין דעת הר״ם5.
1. מב, א.
2. אולי כוות רבינו לפי״א הכ״ד [שנתבאר שם שאף בכנס תוך תשעים אין קונסין שיגרשנה אלא מנדין, ובכה״ג פשוט שגם נדוי א״צ וסגי בהפרשה].
3. כד, א.
4. להלן מא, א.
5. הל׳ גירושין פי״א הכ״ח.
תניא משום ר׳ אליעזר אמרו שיוציאה בגט – כדגרש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל דאע״ג דביאה מעליא היא ויבום גמור הוא קנסי׳ להוציא משום דעייל נפשיה לספק כרת ומיהו יוציא בגט בלחוד דבהכי סגיא ליה וק״ל דא״כ אתיא דר׳ אליעזר כר׳ יוחנן וכ״ת דאה״נ וריש לקיש דאמר כתנא קמא דאמר יקיים דהיינו יחזור ויקיים הוה לן למימר לעיל דתנאי היא ויש נסחאות דגרסי יוציא גרידא והכי פירושו קנסינן ליה להוציא או בחליצה כר״ל או בגט כרבי יוחנן דלא נחת רבי אליעזר לההוא עניינא כלל ולפי גרש״י ז״ל פי׳ בתוספות דה״ק יוציא אפילו בגט ומשום דדמיא לכניסה בביאה או כבעלת מאמר צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וכן מפרש מהר״ם ז״ל דאפי׳ לר״ל ביאה ראשונה מסופקת היא והלשון דחוק לפי׳ זה.
והנכון דהא ר׳ אליעזר אפילו לר״ל אמרה וה״ק כי אחר שיחזור ויקיים יוציא בגט כדי לקונסו ולאפוקי דלא כייפי׳ ליה להוציא בחליצה קודם שיחזור ויקיים שלא ליתן לעז על ביאתו הראשונה וכדפי׳ לעיל וכ״כ הרב פנחס הלוי ז״ל ואע״ג דלית הלכתא כר׳ אליעזר ילפינן מיניה שאם לא רצה לקיימה לגמרי שאומרים לו שיוציא בגט אחרי שיחזור ויבעול.
והרמב״ם ז״ל נראה שהוא הולך בשיטת התוס׳ ולמד עוד משם דלרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר אם ילדה ולד פי׳ מוציאה בגט וחולץ לביאתו וחליצה לזיקתו והפריז רבינו ז״ל על המדה דאי ולד של קיימא הוא שגמרו חדשיו או סימנין כ״ע ידעי דלאו ביאה הוא וחיוב קרבן יש בה ואי ולד שאינו של קיימא הוא אינו חייב להוציא ואפי׳ ילדתו חי כדרבנן קי״ל ונראה דרמז״ל מדבר כשהוא ספק בן ט׳ ספק ח׳ ולא גמרו סימנים דמטילין אותו לחומרא שלא יקיים ומצריכים אותו גט וחליצה כשיטת התוס׳.
בפרש״י בד״ה תנא משום ר״א וכו׳ ואע״ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליותא הוא ומיהו בגט בלא חליצה סגי עכ״ל לר׳ יוחנן פי׳ כך אבל לר״ל דאנן קי״ל כוותיה דביאת מעוברת אינה ביאה לא סגי לה בגט וצריכה נמי חליצה אבל אין סברא דקאמר דיוצאת בגט אחר שיחזור ויבעול כיון דקנסינן ליה להוציאה היאך יחזור ויבעול קודם שיוציא איתה:
א שנינו במשנה שמי שכנס את אשת אחיו והיתה מעוברת, ונתברר כי אין הולד של קיימא כו׳ — יקיים את האשה הזו כאשתו, על אף שתחילת קניינו לא היתה בהיתר. תנא [שנה החכם בברייתא]: משום ר׳ אליעזר אמרו שיטה אחרת, שאף על פי שנמצא לבסוף שהוולד אינו של קיימא והיתה איפוא מותרת לו — כיון שהיה לו לחשוש שמא יהיה הוולד של קיימא ולהמנע מלכונסה, לכך קנסוהו שיוציא בגט.
§ The mishna states that if a yavam consummates a levirate marriage with his yevama while she is pregnant, if it emerges that the offspring is not viable then he may maintain her as his wife because his intercourse with her was a valid consummation of levirate marriage. An opposing opinion is taught in a baraita: In the name of Rabbi Eliezer they said: He must send her out with a bill of divorce. Although it emerged that the levirate marriage took effect, since at the time he consummated the levirate marriage it was prohibited to do so because the yevama was pregnant, he is therefore penalized and required to separate from her.
רי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רָבָא ר׳רַבִּי מֵאִיר ור׳וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא דַּאֲמַרַן.

Rava said: Rabbi Meir and Rabbi Eliezer said the same thing, i.e., they both expressed the same opinion that if one marries a woman whom he is prohibited from marrying, he is penalized and required to divorce her, even if the reason for the prohibition no longer applies. Rabbi Eliezer’s opinion was expressed in this ruling we have just stated.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבר אחד – דר״מ נמי קניס את הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו לגרשה. אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד עשרים וארבעה חדש שכן תינוק יונק.
אמר רבא ר׳ אלעזר ור׳ מאיר אמרו דבר אחד. כלומר דשניהם קונסין אותו בנושא מעוברת חבירו ואפילו במקום דליכא משום תקנת ולד, ר׳ מאיר דאמר בהדיא לא יחזיר עולמית, ור׳ אלעזר הא דאמר דאפילו לאחר שילדה ולד שאינו של קיימא יוציא, אף על גב דליכא משום תקנת ולד. ואלו לרבנן לא קנסינן ליה אלא שיוציא משום תקנת ולד ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים וכתנא דמתניתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״מ ור׳ אלעזר אמרו דבר אחד – פי׳ דתרוייהו קנסו בנושא מעוברת חברו שלא ברצון חכמים ואפילו לבתר דנסתלקה חששא דאיסורא או חששא דתקנת ולד.
אמר רבא: ר׳ מאיר ור׳ אליעזר אמרו דבר אחד, כלומר: בשיטה אחת הם עומדים, שמי שנשא אשה באיסור, אף שאיסור זה בטל — עליו לגרשה משום קנס. שיטת ר׳ אליעזר — הא דאמרן [זו שאמרנו].
Rava said: Rabbi Meir and Rabbi Eliezer said the same thing, i.e., they both expressed the same opinion that if one marries a woman whom he is prohibited from marrying, he is penalized and required to divorce her, even if the reason for the prohibition no longer applies. Rabbi Eliezer’s opinion was expressed in this ruling we have just stated.
רי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ר״מרַבִּי מֵאִיר דְּתַנְיָא ולֹא יִשָּׂא אָדָם מְעוּבֶּרֶת חֲבֵירוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵירוֹ וְאִם נָשָׂא יוֹצִיא וְלֹא יַחְזִיר עוֹלָמִית דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זיוֹצִיא וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לִכְנוֹס יִכְנוֹס.

Where was Rabbi Meir’s opinion expressed? As it is taught in a baraita: A man may not marry a woman who is pregnant with the child of another man, nor a woman who is nursing the child of another man. And if he transgressed and married her, he is penalized for violating the prohibition, and he must divorce her with a bill of divorce, and he may never take her back; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He must send her out, and when the time comes in which it is permitted to marry her, i.e., after the child is weaned, he may then marry her again.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולכשיגיע זמנו לכנוס – לסוף כ״ד חדש יכנוס.
תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים יוציא בגט וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, דהיינו לאחר כ״ד חודש, דתניא (כתובות ס ע״א) יונק תינוק והולך עד כ״ד חודש, ואפילו מתא או נתנתו להניק כדאמרינן בכתובות בפרק אע״פ שאמרו (כתובות ס ע״ב) דהלכה כר׳ מאיר בגזירותיו. וכ״ד חודש שאמרו חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בוב. וכן לענין שלשה חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בוג.
וכי אמרו חכמים דיוציא בגט, לא מיבעיא קדשה ישראל דלא פסיל לה עליה כדאמ׳ ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אלא אפילו קדשה כהן דקא פסיל לה עליה בגיטא מוציא בגט, דהא סתמא אמרי׳ יוציא בגט ולא עבדו תקנתא לכהן בהא.
א. בגמרא שם מסקינן והלכתא מת מותר. וכ״פ כל הפוסקים. אבל בירושלמי סוטה פ״ד ה״ג הורי מר עוקבא דאפילו מת. והוא מן החלוקים שבין בני א״י לבני בבל. עי׳ אוצה״ג יבמות עמ׳ 94 וכתובות עמ׳ 175.
ב. גמרא שם ובמכילתין מג ע״א.
ג. מכילתין שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א
אליבא דר׳ יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, ואילו אליבא דר״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומחלוקתם נוגעת לכמה הלכות. בסוגייתנו בנוגע לזכות מכירה, במס׳ גיטין (דף מז: - מח.) המחלוקת בנוגע למוכר שדהו לפירות, דלר״י הלוקח מביא ביכורים וקורא ואילו לר״ל מביא ואינו קורא, ובגמ׳ ב״ק (דף צ.) פליגי התנאים בדין יום או יומים האם הוא חל עבור בעל הפירות או בעל הגוף.
ולכאורה ר״י ור״ל חלוקים למי שייך עצם קנין הגוף - האם לבעל הפירות או לבעל הגוף - שמי שיש לו את עצם קנין הגוף נחשב לבעלים העיקריים. ונ״מ בנוגע לדין בעלים בדין יום או יומים ובמקרא ביכורים שרק הבעלים יכולים לומר ״האדמה אשר נתתה לי״. ובדינים האלה מחלוקתם מבוארת. אך עלינו לבארה בדין מכירה, ובאופן ששייר האב את הפירות והקנה לבנו את הגוף, ואח״כ מכר הבן את הגוף ומת הבן בחיי האב, דלר״ל הלוקח לא קנה, ויפלא למה לא קנה הלוקח את קנין הגוף שהבן מכר לו לפני שמת, שהרי מה שיש לו לבן הקנה לו ללוקח, ולמה לא יקנהו הלוקח.
ונראה לומר שיכולים להקנות רק קנינים, אך לא כל זכות ממון בעלמא ניתן להקנות. פוק חזי הרי אין שואל רשאי להשאיל (פ״א מהל׳ שכירות הל״ד), שאע״פ שיש לשואל זכות השתמשות בשאילתו מ״מ זכותו מצטמצמת רק לשימוש דהשואל עצמו בלבד ולא לשימוש דאדם אחר. ובכן א״א לו לשואל להקנות את זכות תשמישו לאדם אחר. וי״ל דה״ה הכא בנוגע לבן שקבל את הגוף מאביו והאב השאיר לעצמו את הפירות, דלר״ל לאב יש את עצם קנין הגוף, ואילו לבן אין חלות קנין כלל, לא בפירות ולא בגוף, אלא שיש לו זכות ממון דעלמא לזכות בגוף ובפירות במיתת אביו. וזכות זו חלה רק לבן בלבד דא״א להקנותה לאחר. והא דקנה הלוקח כשמת האב בחיי הבן הוא משום שבאופן הזה הקנאת זכות הבן מועלת שיזכה הבן בגוף ובפירות במיתת האב, ומהבן יזכה הלוקח, כלומר שבמיתת האב הלוקח זוכה מהבןא.
ב
ויעויין בב״ב (דף קלו:) וז״ל ס״ד אבא לגבי בריה אחולי אחיל קמ״ל עכ״ל, ועלינו להתבונן בזה, שהרי אם האב שייר לעצמו את קנין הפירות שכקנין הגוף דמי, האיך תועיל מחילת האב לבן דיוכל הבן למכור. וצ״ע עוד במס׳ גיטין (דף מח.) דאיתא ״הא ביובל ראשון הא ביובל שני״, עיי״ש בפרש״י (ד״ה ביובל שני) וז״ל ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההוא קאמר ר״ל מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה עכ״ל. וצ״ע שאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, מהי הנ״מ שהמוכר סמכא דעתיה על היובל או לא, הרי מ״מ יובל נוהג ואיפוא אין לו ללוקח אלא קנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי. ומשמע מהסוגיות האלו שקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, ולכאורה הוא דין תמוה.
ונראה לבאר על פי ביאור הגר״ח זצ״ל בשיטת הרמב״ם בקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא. שהרי הרמב״ם בפ״ד מהל׳ ביכורים (הל״ו) פסק כר״ל וז״ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע״פ שאין לו גוף הקרקע שנא׳ אשר נתן לך ד׳ אלקיך ולביתך עכ״ל. ומסתימת לשונו משמע שסובר שמביא ואינו קורא מדאורייתא. וגם ממה שהבחין בין קנין פירות לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא משמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא, אך אינו קורא משום דחסר לו קנין הגוף.
ומאידך הרמב״ם (פ״ב מהל׳ ביכורים הלי״ב) פסק ז״ל האריסין והחכירין כו׳ והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא׳ בכורי אדמתך עכ״ל. והקשה הגר״ח זצ״ל הרי לאריס יש קנין פירות, וא״כ למה פסק הרמב״ם שאינו מביא, ומ״ש מהלוקח שדה לפירות המביא ביכורים. וכן הקשה הגר״ח מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע (שם הלי״ג) והרי לכל הפחות יש לו קנין פירות בקרקע ולמה אינו מביא.
ותירץ הגר״ח זצ״ל שחלים שני דינים בקנין פירות: א) בקונה את גוף הקרקע לפירותיה; וב) בקונה רק את קנין הפירות שבקרקע בלבד אך לא את גוף הקרקע לפירותיה. כשקונה את הגוף לפירות מביא ביכורים. ואילו אם הקונה קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע לפירותיה אינו מביא ביכורים. ומשו״ה האריס החוכר ומי שקונה אילן בלי קרקע אינם מביאים ביכורים משום שאע״פ שיש להם קנין פירות בקרקע מ״מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ולפיכך אינם מביאים ביכורים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קנה את גוף השדה לפירותיה ומאחר שקנינו חל בגוף הקרקע לפירותיה לפיכך מביא ואינו קורא.
ואמר הגר״ח זצ״ל שחילוק זה מתבאר מדברי הרמב״ם (פכ״ג מהל׳ מכירה הל״ח) שתיאר שני דיני קנין פירות, וז״ל הרמב״ם: ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ״ל. וקבע הגר״ח זצ״ל שהרמב״ם כאן הבחין בין הקונה שדה לפירותיה לבין השוכר, משום שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין הגוף לפירות בגוף השדה עצמה, ואילו השוכר קרקע אינו קונה את גוף הקרקע לפירותיה אלא רק את קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע כלל, ומשו״ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. ועוד כתב הרמב״ם שם (הל״א) וז״ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו׳ ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ״ל. ונראה שכוונת הרמב״ם כאן היא לומר שקנין פירות חל בשני אופנים, דפשיטא שאינו חל כשמקנה את הפירות עצמם שהרי הם דברים שלא באו לעולם. דהקנין חל רק כשמקנה קנין פירות בשדה המהווה קנין בדבר שישנו בעולם ומשו״ה חל. אלא שיש בזה ב׳ אופנים. האופן הראשון הוא שוכר שאינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות לבדו. והאופן השני הוא כשמקנה את קנין הגוף לפירות. וקנינים שונים הם - דהשוכר קונה רק את קנין הפירות לבדו בלי גוף הקרקע, ואילו הקונה את גוף הקרקע לפירותיה קונה את גוף הקרקע עצמה לפירותב. וממשיך הרמב״ם (שם הל״ה - ו) וז״ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ״ל. הרמב״ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף שאינו מוגבל אלא בזמן בלבד אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה את הגוף לפירות גוף הקרקע קנוי לו רק לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסהג.
ועל פי יסוד הגר״ח זצ״ל יוצא דהמחלוקת שבין ר״י ור״ל האם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כמו בשוכר כ״ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי. ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי׳ שקנין הפירות דהשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר׳ יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון דאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור.
ולפי״ז דברי הגמרא מבוארים שדין קנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, דהיינו דתלוי האם המוכר מכר את קנין הגוף שבקרקע לפירות או רק מכר את קנין הפירות בלי הגוף. כי קנין הגוף לפירות כקנין הגוף דמי, ואילו קנין פירות לבדו בלי קנין הגוף לפירות אינו כקנין הגוף. ולכן מחילת האב לבנו ומכירה בזמן היובל תלויים בדעת המוכר, דהיינו האם מכר את קנין הגוף לפירות או רק מכר את קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע.
ויעויין בתוס׳ לפנינו (דף לו: ד״ה קנין) שהקשו אליבא דר״י דס״ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס׳ וז״ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ״ל. ולפי יסוד הגר״ח זצ״ל נראה דר״ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין בגוף הקרקע לפירותיה אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל ומהטעמים שכתבו. ולפי׳ לכ״ע לא אמרי׳ קנין פירות דבעל כקנין הגוף דמי, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו״ה בעינן תקנת אושא לתת לבעל זכות לבטל את מכירת אשתו.
ג
ועיין בפ״ו מהל׳ שכירות (הל״ה) שהרמב״ם פסק שחצר המושכר קונה קנין חצר בעד המשכיר וז״ל הזבל שבחצר כו׳ אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים עכ״ל. והראב״ד השיג וז״ל דבר זה אינו מחוור כו׳ דאי אגירה ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ״ל. ולפי הראב״ד החצר קונה בעד השוכר.
ויש מהאחרונים שרצו לבאר את מחלוקתם ולומר דלפי הראב״ד קנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי ומשו״ה סובר שהחצר קונה בשבילו ולא בעד המשכיר. אמנם ביאור זה בדותא הוא, שהרי לפי הגר״ח זצ״ל קנין השוכר קנין פירות בעלמא הוא, דלכ״ע אינו כקנין הגוף.
והנה הראב״ד הקשה על הרמב״ם מהגמרא בב״מ (דף יא:) דאיתא שיכול השוכר לקנות מעשר ע״י חצרו המושכר לו. ותירץ הש״ך (חו״מ סי׳ שי״ג: א) דדעת אחרת מקנה לו שאני כלומר דכשיש דעת אחרת המקנה את החפצא לשוכר לבדו השוכר קונה ע״י חצרו שמושכר לו, אלא דס״ל לרמב״ם דלקנות דבר הפקר, החצר קונה למשכיר ולא לשוכר. ובביאור שיטת הש״ך נראה שהחצר יכול לשמש כחצר קנין בין למשכיר ובין לשוכר, וכשיש דעת אחרת מקנה, המקנה קובע את הקנין דהחצר אף בעד השוכר. ואילו בקנין הפקר ס״ל לרמב״ם שהחצר קונה למשכיר ולא לשוכר משום שהחצר תופס את חפצא ההפקר בשביל המשכיר יותר ממה שתופסו בעד השוכר, ולכן המשכיר קונה ולא השוכר כי תפיסת המשכיר בהפקר מפקיעה את תפיסת השוכר.
ונראה לבאר יותר את שיטת הרמב״ם והש״ך על פי יסוד הגר״ח זצ״ל שקבע שבשכירות קנין הגוף לפירות שייך למשכיר ואילו לשוכר חל קנין פירות דעלמא. ונמצא לפי״ז שעצם החצר קנוי למשכיר, ואילו ההשתמשות שבחצר קנויה לשוכר. ויוצא שמצד הקנין שבגופו של החצר, החצר תפוס למשכיר. ומאידך, מצד ההשתמשות שבחצר, השוכר הוי התופס. ולכן החפצא דהקנין תפוס בחצר בין למשכיר ובין לשוכר. ובתרתי דסתרי הזה שבין המשכיר לבין השוכר, תפיסת המשכיר אלימתא, שהרי הוא המוחזק בעצם גופו של החצר, ואילו תפיסת השוכר בהשתמשות החצר חלשה כלפי תפיסת המשכיר בגוף החצר. ולפיכך החצר תופס דבר הפקר וקונהו למשכיר ולא לשוכר. ואילו כשיש דעת אחרת שמקנה את החפצא לשוכר קונהו משום שעכ״פ מוחזק הוא ותפוס בחצר מצד ההשתמשות, ודעת האחרת התכוונה להקנות את החפצא לשוכר ולעשות אותו לבדו התופס בחפצא ולהקנותו לו ולא המשכיר.
וכל זה ס״ל לרמב״ם במשכיר ושוכר. אך יל״ע מהי שיטתו במקנה שדהו לפירותיו, שהרי באופן הזה הקונה קנה את גוף הקרקע לפירותיו ולא רק את קנין הפירות דעלמא כבשוכר. ולכן יתכן שמאחר שקנה את גוף הקרקע לפירות, הקונה לבדו נחשב לתופס ומוחזק בחצר, ורק הוא קונה בקנין חצר ולא המקנה. אך י״ל שמאחר שהרמב״ם פסק שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (פ״ד מהל׳ ביכורים הל״ו) המקנה נחשב לעיקר בעל החצר מכיון שיש לו את קנין הגוף והוא קונה בקנין חצר, וצ״ע.
וכ״ז לרמב״ם. ומאידך הראב״ד ס״ל דמכיון דלשוכר יש קנין פירות דעלמא וזכות ההשתמשות שבחצר הרי הוא חשוב כבעל החצר לענין קנין חצר. ועלינו לבאר את יסוד המחלוקת שבין הרמב״ם לבין הראב״ד.
ויתכן דפליגי במה שיש לחקור בקנין חצר, האם חל כמעשה קנין של הבעלים בדומה למעשי קנינים אחרים כמו כסף שטר וחזקה, או״ד שחל כחלות קנין בפני עצמו הקונה עבור בעל החצר ממילא ובלי חלות מעשה קנין. וממה שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו (ב״מ דף יא.) משמע שקנין חצר חל כקנין ממילא בלי מעשה קנין. אך אין זה מוכרח דעדיין י״ל דחצר מהוה מעשה קנין, אלא דמכיון דהחצר משתמרת לדעת הבעלים (ב״מ דף יא.) קונה כאילו הבעלים עצמם עשו מעשה קנין על ידי חצרם.
ולפי זה י״ל שהראב״ד סובר שקנין חצר חל מדין מעשה קנין, ומשו״ה עיקר בעל החצר לקנות בו הרי הוא השוכר בעל ההשתמשות שמעשה השתמשותו בחצרו קובע את חצרו להיות כמו ידוד, והוא קונה בחצרו עם מעשה קנין ידו. ולכן השוכר קונה עם החצר ולא המשכיר. ומאידך הרמב״ם סובר שקנין חצר הוי קנין שחל ממילא ולא מדין מעשה קנין, ולכן ס״ל שעיקר בעל החצר לקנות הוי בעל קנין הגוף ולא בעל ההשתמשות, ומשו״ה המשכיר קונה ולא השוכר.
ע״כ ענין קנין פירות
גמ׳. מעוברת חבירו: מחלוקת ר״מ וחכמים.
לר״מ מי שנשא מעוברת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית. ואילו לחכמים יוציא בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ויעויין במס׳ סוטה (דף כד.) דפליגי נמי בנשא מעוברת חבירו וקינא לה ונסתרה דלר״מ לא שותה ואילו לרבנן שותה. ועיי״ש ברש״י (ד״ה לא שותות) המפרש דאלמנה לכ״ג וכדומה אינן שותות משום דבעינן אשתו הראויה לו למעט נשים האסורות על בעליהן שאינן שותות. ולכן ס״ל לר״מ שמעוברת חבירו נמי אינה שותה מפני שאינה ראויה לבעלה שאסורה עליו עולמית. ואילו החכמים סוברים שמפני שיכול להפרישה עד כ״ד חודש ולהחזירה אח״כ הרי היא ראויה לו ושותה.
ומאידך לרמב״ם יש שיטה אחרת (פ״ב מהל׳ סוטה הל״ח - ט) וז״ל כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו. ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון אשה נושאה את עונה. לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה כו׳ עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה עכ״ל. לרמב״ם אין אלמנה לכ״ג שותה משום שבא עליה בעלה באיסור ואינו מנוקה עון. ויפלא א״כ למה פסק בבא על מעוברת חבירו ששותה משום ״שאין כאן עבירה״, וקשה הרי אכן עבר על עבירה כשבא עליה, וכדפסק הרמב״ם (בפי״א מהל׳ גירושין הל׳ כ״ה - כ״ח) וז״ל וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו׳ שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש כו׳ ומניקה שמא יתעכר החלב כו׳ כשם שאסור לישא כך אסור לארס כו׳ עבר ונשא מעוברת כו׳ יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ״ד חדש של מניקה כו׳ עכ״ל.
ונראה דס״ל לרמב״ם שרק כשעבר על חלות שם איסור ביאה אינה שותה. ואילו במעוברת חבירו ומינקת אין האיסור חל כאיסור ביאה, אלא חל כאיסור סכנה דהיינו שאסור לו לסכן את הוולד בביאתו. ומכיון שלא עבר על חלות איסור ביאה כשבא עליה הרי הוא מנוקה מעון ואשתו שותה. ולפי הרמב״ם פליגי ר״מ והחכמים, דאליבא דר״מ ביאת מעוברת נאסרה בחלות שם איסור ביאה ומשו״ה סובר דקנסינן לבועלה לא להחזירה לעולם כי עבר על איסור ביאה. ולכן נמי סובר שאינה שותה משום כשבא עליה עבר על חלות איסור ביאה ואינו מנוקה מעון. ואילו אליבא דהחכמים לא עבר על חלות איסור ביאה אלא על חלות איסור סכנה, ומשו״ה לא קנסינן ליה לעולם, ומותר לו להחזירה, ואף שותה משום שהאיש מנוקה מעון.
עוד נראה דבכל איסור ביאה שבתורה חל נמי איסור אישות, וכדפסק הרמב״ם (פט״ו מהל׳ אישות הל״ב) שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל, דהיינו רק כשעבר על איסור אישות עם איסור ביאה, ולכן מי שקידש ממזרת כופין אותו לגרשה משום דהאישות אסורהה. וכמו״כ לר״מ מעוברת נאסרה באיסור אישות איסור עולם. ואילו החכמים ס״ל דלא נאסרה בחלות איסור ביאה ואישות אלא באיסור סכנתא, דאין האיסור אלא איסור פרישה בעלמא שלא לסכן את הוולד, ומה שמגרשה היינו רק היכי תמצי בעלמא בכדי שלא לסכן את הוולד, והגירושין הן שיעור בפרישה. אך משילדה והסכנה עברה מותר לו להחזירה מפני שלא חל איסור אישות.
ולפי״ז מבוארת נמי את הדיעה שבתוס׳ (ד״ה ולא קתני) דס״ל דהיכא דאיכא איסור תורה כגון האיסור דסוטה לבעלה, לא צריכא גט להפרישה משום שאין חשש שיעבור על איסור תורה, דכ״ז לחכמים. משא״כ לר״מ דס״ל דאף היכא דאיכא איסור דאורייתא חייב לגרשה, דאסורה עליו בחלות איסור אישות, ולא שנא אם יש חשש שיבוא עליה או לא, דעצם האישות נאסרה. ולכן ס״ל נמי להר״ר יוסף בתוס׳ שאם קידשה אינו צריך לגרשה, ומשום דאסורה עליו באיסור דרבנן דכלה בלא ברכה. ותוס׳ הקשו עליו שאינו אלא איסור דרבנן. וצ״ל דלפי הר״ר יוסף חמורים תרי איסורי דרבנן יותר מאיסור אחד, ולא יסכן את הוולד במקום דיש תרי איסורי דרבנן, ומשו״ה מותר לו לקדשה אך לא לנשאה.
א. לכאורה יוצא מזה שאפילו אחרי הקנאת זכותו ללוקח הבן עדיין יכול לשעבד את זכותו לבע״ח וצ״ע.
ב. עיין בר״ן לנדרים (דף מו ב ד״ה היכי דמי) דס״ל דהמשכיר ביתו יכול לאוסרו בנדר על השוכר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד, כלומר דלמשכיר יש קנין הגוף לפירות, ולפיכך הריהו בעלים לאסר את ביתו על השוכר שאין לו קנין בגוף הבית כלל אלא רק קנין פירות לבדו ודומה קנינו לשעבוד בעלמא שנאסר בנדר ע״י הבעלים. ולכאורה כ״ז למ״ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ויתכן דלכ״ע לשוכר אין לו אפילו קנין פירות אלא זכות השתמשות בלבד משא״כ קנין פירות דכקנין הגוף דמי, ועיין בשיעורים למעלה, ומשו״ה לכ״ע יכול המשכיר לאסור את ביתו על השוכר.
ג. עיין בר״ן לנדרים (דף כט א ד״ה א״ל אביי) דס״ל שקנין לזמן מהוה קנין פירות בלבד, שלא כדמשמע מהרמב״ם דהוי חלות קנין הגוף. ואמר רבינו זצ״ל דמדיון הרמב״ם לחלק בין קנין לזמן ובין קנין קרקע לפירותיה משמע נמי שגם בקנין קרקע לפירותיה חל קנין הגוף בדומה לקנין הגוף לזמן ולא דומה לקנין פירות דעלמא כמו דחל בשוכר דאינו קנין בגוף הקרקע כלל.
ד. עיין בב״מ (דף י ב): ״חצר משום ידה איתרבאי״.
ה. ע״ע בשיעורים לעיל (דף יא ב) ד״ה קל וחומר.
שיטת ר׳ מאיר מהי — דתניא כן שנינו בברייתא]: לא ישא אדם מעוברת חבירו, כלומר, אשה שהיא הרה לאדם אחר, או מינקת חבירו שמניקה ילד שילדה לאחר. ואם נשא — יוציא ולא יחזיר עולמית, מפני שעבר על דברי חכמים, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: יוציא אותה לפי שעה, וכשיגיע זמנו לכנוס, כלומר, לאחר שתגמול את בנה — יכנוס.
Where was Rabbi Meir’s opinion expressed? As it is taught in a baraita: A man may not marry a woman who is pregnant with the child of another man, nor a woman who is nursing the child of another man. And if he transgressed and married her, he is penalized for violating the prohibition, and he must divorce her with a bill of divorce, and he may never take her back; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He must send her out, and when the time comes in which it is permitted to marry her, i.e., after the child is weaned, he may then marry her again.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִמַּאי דִּלְמָא לָא הִיא עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָכָא אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָפָגֵע בְּאִיסּוּר אֵשֶׁת אָח דְּאוֹרָיְיתָא אֲבָל הָתָם דְּרַבָּנַן כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ.

Abaye said to him: From where do you deduce that they are of one opinion? Perhaps that is not so, as it is possible that Rabbi Eliezer states his ruling only here, in the case of a yavam who consummated a levirate marriage with his yevama while she was still pregnant, due to the fact that by doing so he risks the possibility that the offspring will be viable, in which case he encounters the Torah prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. However, there, in the case where one married a woman who is pregnant with the child of another man, which is a rabbinic prohibition, it is possible that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis who argue with Rabbi Meir.
רי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באיסור אשת אח – כלומר שהיקל להכנס לספק אשת אח שיש לו בנים דדלמא הוי ולד של קיימא הלכך קנסינן ליה.
עד כאן לא קאמר ר״מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה – ואי קשיא לך, והא שמעינן ליה לר״מ דאמר, כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, הא בדרבנן תנאו קיים, כדאיתא בריש פ׳ אע״פא. איכא למימר, התם תנאי שבממון, אבל במקום שיש לחוש לאיסור של דבריהם צריך חזוק, ושל תורה הכל זהירין בהןב.
ב. כ״כ תוס׳ בד״ה חיזוק, וכ״כ הרשב״א והריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה] אתה מסיק שיש פה שיטה אחת? דלמא [שמא] לא היא ויש הבדל ביניהם, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ אליעזר הכא [כאן] אלא משום דקפגע [שפוגע] כשנושא אותה באיסור אשת אח שהוא איסור דאורייתא [מן התורה] אם יהיה הולד בן קיימא, אבל התם [שם] במינקת שהאיסור דרבנן [מדברי סופרים] הוא, שמא כרבנן סבירא ליה דעת חכמים סבור הוא] שאם עבר וכנסה איננו חייב לגרשה לעולם!
Abaye said to him: From where do you deduce that they are of one opinion? Perhaps that is not so, as it is possible that Rabbi Eliezer states his ruling only here, in the case of a yavam who consummated a levirate marriage with his yevama while she was still pregnant, due to the fact that by doing so he risks the possibility that the offspring will be viable, in which case he encounters the Torah prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. However, there, in the case where one married a woman who is pregnant with the child of another man, which is a rabbinic prohibition, it is possible that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis who argue with Rabbi Meir.
רי״ףרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי נָמֵי עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרַבָּנַן וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה אֲבָל הָכָא מִדְּאוֹרָיְיתָא מִפְרָשׁ פָּרְשִׁי מִינַּהּ.

Alternatively, it is also possible that Rabbi Meir states his ruling only there, in the case where one married a woman who is pregnant with the child of another man, due to the fact that doing so is a violation of a rabbinic prohibition, and therefore it is possible that this is one of the cases in which the Sages reinforced their pronouncements with greater severity than prohibitions of Torah law so that people would not treat them lightly. However, here, in the case of a yavam who consummated a levirate marriage with his yevama while she was still pregnant, where there was a risk of transgressing a prohibition written in the Torah, since people are generally careful to distance themselves from a Torah prohibition, there is no need to further penalize someone who nevertheless transgressed.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא [משום] דרבנן – דמעוברת חברו מדרבנן היא וקא מזלזלי בה ומשום הכי קנסוהו דלא ליתי אחרינא למיעבד הכי.
אבל הכא – יבמה מעוברת דאורייתא היא ובדילי מינה ולא בעי למיקנסיה להאי אטו אחריני.
חיזוק לדבריהם יותר משל תורה – וההיא דהזהב (ב״מ נה:) גבי חמשה חומשין דלא עשו אלא כשל תורה משום דלא איצטריך לחיזוק והכא גבי איסורא הוא דקניס ר״מ אבל גבי ממונא כגון כתובה לא עשו חיזוק אפי׳ כשל תורה דקאמר ר״מ בפ׳ אע״פ (כתובות נו: ושם) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר׳ יהודה הא סבירא ליה גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וי״ל דבמילתא דשכיחא עבדו חיזוק אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא שישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו.
עד כאן לא קאמר ר׳ מאיר התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואף על גב דשמעינן ליה לר׳ מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פרק אף על פי (כתובות נו:) איכא למימר התם בתנאי שבממון, אבל בחשש איסורין של תורה מזהר זהירי בהו אינשי, אבל בשל דבריהם לא חמירי להו כולי היא וצריכין חיזוק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה – וא״ת והא איפכא שמעינן ליה לר״מ בריש פ׳ אף על פי (דף נ״ו) שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובשל דבריהם תנאו קיים וי״ל דהתם גבי מילי דממונא אבל באיסורא החמירו בשל דבריהם יותר דלא חמירי להו לאינשי כאיסורין של תורה.
בד״ה חיזוק כו׳ אלא כשל תורה משום דלא איצטריך לחיזוק והכא כו׳ כצ״ל:
אי נמי [או גם כן] אפשר לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ מאיר התם [שם] שיוציא ולא יחזיר עולמית אלא משום שהדבר הוא דרבנן [דברי סופרים], וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, שאם לא יחזקו דבריהם — יבואו לזלזל בהם, אבל הכא [כאן] כיון שהוא איסור מדאורייתא [מן התורה]מפרש פרשי מינה [פורשים אנשים ממנה] במקום שאסור, ואם עבר אדם עבירה זו בשגגה אין צורך לקנוס אותו.
Alternatively, it is also possible that Rabbi Meir states his ruling only there, in the case where one married a woman who is pregnant with the child of another man, due to the fact that doing so is a violation of a rabbinic prohibition, and therefore it is possible that this is one of the cases in which the Sages reinforced their pronouncements with greater severity than prohibitions of Torah law so that people would not treat them lightly. However, here, in the case of a yavam who consummated a levirate marriage with his yevama while she was still pregnant, where there was a risk of transgressing a prohibition written in the Torah, since people are generally careful to distance themselves from a Torah prohibition, there is no need to further penalize someone who nevertheless transgressed.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רָבָא וּלְדִבְרֵי חֲכָמִים חיוֹצִיאָהּ בְּגֵט אָמַר מָר זוּטְרָא דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי יוֹצִיא וְלָא קָתָנֵי יַפְרִישׁ ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

Rava said: According to the statement of the Rabbis who dispute Rabbi Meir and require one who married a pregnant woman to send her out, the intention is that he must send her out with a bill of divorce and not merely separate from her. Mar Zutra said: The language the Rabbis used is also precise, as they teach: He must send her out, and they do not teach: He must separate himself from her. Conclude from here that Rava’s claim is correct.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולדברי חכמים – דאמרי לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מיהו עד שיגיע הזמן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא.
דקתני יוציא – וחכמים אומרים יוציא.
ולא קתני יפריש – והא דתני בסוטה בפ׳ ארוסה (דף כד. ושם) גבי מעוברת חברו ומינקת חברו יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן לשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא לא משמע אלא בגט א״נ התם שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט והר״ר יוסף מאורליינ״ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמר הכא דבעיא גיטא אע״ג דבקדש תוך ג׳ וברח אי לאו דערוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט במעוברת ומינקת חבירו לא החמירו ואין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרוייהו מדרבנן וקצת היה מדקדק ר״י מהא דתניא התם (כתובות דף ס.) מינקת שמת בעלה הרי זו לא תארס ולא תנשא ואם כשאירס צריך ליתן גט לא איצטריך תו למימר לא תנשא ומיהו י״ס דגרסי לא תנשא ולא תארס ואיכא למימר דזו אף זו קתני ואפילו גרסינן לא תארס ולא תנשא מצי למימר דנקט ולא תנשא משום רבי יהודה דאפילו לינשא שרי בתר י״ח חדש ובשאלתות דרבי אחאי בפרשה וירא (סימן יג) כתוב גבי מעוברת ומינקת חברו דהיכא דעבר וקדיש מפקיע לה בגט מיניה ואפילו אי הוה כהן מפסדינן לה מיניה.
ולא קתני יפריש ש״מ – איכא למידק, והא אנן תנן בפ׳ ארוסה [ושומרת יבם]⁠א, מעוברת חברו ומינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר״מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. איכא למימר יפריש משמע הכי ומשמע הכי, אבל יוציא אין משמעו אלא בגטב. ובתוספותג אומרים, התם כיון שנסתרה ונאסרה [משום סוטה ספק, דכיון שאסורה]⁠ד מן התורה מיבדל בדילי אינשי מיניה. ואם תאמר, והרי עמדה ונתקדשה דמשמע לקמן דיוציא, ואף על פי שעדיין אסורה עליו, שמחוסרת ברכה וחופה ואסורה לבעלה כנדה. לא קשיא, דהתם נמי איסורא דרבנן הוא, ועוד דקדושין לחופה וברכה קיימי, שהמקדש על מנת לכנוס הוא מקדש, אבל המקנא לאשתו ונסתרה אינו עשוי לבא עליהה. ואינו מחוור.
א. כ״ה בכ״י, סוטה כד א.
ב. כ״כ תוס׳ ד״ה ולא קתני, בתירוצם הראשון. וכן כתבו הריטב״א והמאירי.
ג. שם ובתוס׳ הרא״ש בתירוצם השני.
ד. כ״ה בכי״ב.
ה. עיין בתוס׳ הרא״ש בד״ה ולא קתני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דייקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש – וקשה לי דמשמע מיהא דלישני דהפרשה בלא גט משמע ואילו במסכת סוטה משמע להפך דתניא וא״א יכול הוא להפרישה ולאחר זמן להחזירה וי״ל דאנן הכי קאמרינן דלישנ׳ דיוצא לא משמע אלא בגט אבל לישנא דיפריש תרוייהו משמע וכיון דפריש תנא הכי הוציא בגט שמעינן דלישנא דהפרשה דהתם בגט הוה.
גרש״י ז״ל מת בתוך ל׳ יום – ולא גרסי׳ מת ביום ל׳ דלההוא לישנא משמע דדוקא משום דמת ביום ל׳ שהוא כלאחר ל׳ וליתא דהא ק״ל דיום ל׳ כלפני ל׳ (בכורות דף מ״ט) ועוד דהא פרישנא טעמא דאם אשת כהן היא אינה חולצת משום דסמכי׳ על רבנן דפליגי עליה דרשב״ג דחשבי׳ ליה ולד מעליא ולדידהו אפי׳ מת בתוך ח׳ ימים נמי כיון שהוא ספק בן ט׳ בן ח׳ ולד מעליא הוא.
בד״ה ולא קתני כו׳ דתרוייהו מדרבנן. נ״ב גיליון ועוד הביא רב יוסף ראיה מההיא דפרק אע״פ מאריסיה דאביי שהתיר לו לארוס בתוך כ״ד חודש ושוב חזר בו ומנעו מלנשאה ולא מצינו שהצריכו ליתן גט וגם זו אינה ראיה די״ל שהצריכו ליתן גט ולפי שאותה שמועה לא איירי בגט לא הזכירה:
תוס׳ בד״ה ולא קתני יפריש כו׳ אפילו לר״מ כיון דבלאו הכי אסורה לו דכלה כו׳ עכ״ל צ״ע דהא לר״מ אינו יכול להפרישה התם במעוברת חבירו שקינא לה אע״ג דבלאו הכי אסורה ליה מדאורייתא (ג) וראיתי דברי הרא״ש שהביא דברי ר״י מאורליינ״ש כמ״ש התוספות ולא כתב בדבריו אפילו לר״מ:
אמר רבא: ולדברי חכמים בענין הנושא מעוברת חבירו, כשאמרו שעליו להוציאה, כוונתם: יוציאה בגט. כלומר, לא רק שיוציאה מביתו ואחר כך יחזור ויביאנה הביתה, אלא כוונתם שמגרש אותה בגט. אמר מר זוטרא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דבר זה מלשון הברייתא, דקתני [ששנה] שם: ״יוציא״, ולא קתני [שנה] ״יפריש״. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שזה פירוש הדברים.
Rava said: According to the statement of the Rabbis who dispute Rabbi Meir and require one who married a pregnant woman to send her out, the intention is that he must send her out with a bill of divorce and not merely separate from her. Mar Zutra said: The language the Rabbis used is also precise, as they teach: He must send her out, and they do not teach: He must separate himself from her. Conclude from here that Rava’s claim is correct.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב הוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי הָתָם תְּנַן רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר טכׇּל שֶׁשָּׁהָא בְּאָדָם ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ נֵפֶל הָא לָא שְׁהָא סְפֵיקָא הָוֵי.

Rav Ashi said to Rav Hoshaya, son of Rav Idi: We learned in a baraita there that Rabban Shimon ben Gamliel says: Any human baby that survives for thirty days after its birth is not to be considered a stillbirth. Rather, the baby is considered to be viable, and so the wife of the baby’s father is never subject to any obligation of levirate marriage. But, by inference, were it not to survive for thirty days, there would be uncertainty whether the baby was viable or not.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם תנן וכו׳ – משום דקבעי למבעי הכא מאי.
כל ששהה שלשים יום – משנולד חי שלשים יום.
באדם אין נפל – להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה ח׳ ימים.
אינו נפל – ופוטר את אמו מן החליצה.
ספיקא הוא – וחולצת ולא מתייבמת. ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו אי לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה (דף מג:) תינוק בן יומו פוטר מן הייבום.
אבל ביבמה שילדה ומת בנה בתוך ל׳ ללידה, ואמר רבן שמעון בן גמליאל כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה נפל הוי,
הא לא שהא ספיקא הויא – לא כמו שפי׳ הקונטרס דבפיהק ומת ולד איירי דבהא אפילו רבנן מודו בפיהק ומת דנפל הוא אלא כשנפל מן הגג או אכלו ארי איירי כדאמר בס״פ ר׳ אליעזר דמילה (שבת דף קלו. ושם) והתם פסקינן כרשב״ג וא״ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואר״י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף (לקמן קכא.) דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידים עליו להשיא אשתו אע״ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ״מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירים ביה ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח׳ ימים כדאמרינן בס״פ ר׳ אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) ומיהו לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בפ׳ יש בכור (בכורות מט.) הכל מודים לענין אבלות שאין מתאבלים דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל והא דתנן במסכת שמחות הספקות אוננים ומתאבלים עליהם נראה דבספק בן ט׳ לראשון או ז׳ לאחרון איירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד.
הא לא שהה ספיקא הוא – ומיירי דלא קים לן שלא כלו לו חדשיו. דאי קים לן אפי׳ בן יום א׳ פוטר מיבום אלא פליגי בסתם [וולדות] דלרבנן הלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן:
ב) והא דפליגי הכא ר״ג ורבנן בתרתי פליגי. פליגי בספק אם כלו לו חדשיו אם לא. דר״ג סבר דספק הוא כי לא שהה ורבנן סברי דולד מעליא הוא. גם פליגי בשידענו בבירור שלא כלו לו חדשיו דר״ג סבר אינו נפל כיון ששהה שלשים יום באדם ורבנן סברי דנפל הוי כיון שלא כלו חדשיו אע״ג דשהה והכי משמע דפליגי בתרתי מדקאמר כל ששהה וכו׳ משמע דפליגי כל ששהה רבנן דקאמר ר״ג אינו נפל ואינהו קאמרי (אינו) [דהוי] נפל בשידענו בודאי דלא כלו לו חדשיו דאי לא פליגי כי אם בלא שהה היה לו לומר אם שהה וכו׳ אבל מדתנא כל ששהה ודאי בתרווייהו פליגי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם תנן. בשבת פרק ר׳ אליעזר דמילה1 תנו הכי בברייתא. באדם. משום הכי נקט באדם דבסופא תני ובבהמה שמנה ימים. אינו נפל. ופוטר אמו מן החליצה. ספיקא. וחולצת ולא מתיבמת. וכתב ר״ש2 ודוקא דמספקא לן אי כלו חדשיו ואם לאו, אבל אי קים לן שכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה3 תינוק בן יומו פוטר מן היבום. נראה שר״ש פירש המשנה בקים להו שכלו לו חדשיו, כדאסיק לה התם בסופא, ופוטר דקאמ׳, לגמרי, ואפי׳ חליצה מדרבנן לא בעיא. וזה אמת, דאי קים לן שכלו לו חדשיו, אפי׳ חליצה לא בעיא. אלא קשיא להאי פירושא אמאי לא אקשי ליה גבי פוטר מן היבום כמאן דלא כרשב״ג, דאי כרשב״ג הא אמ׳ לא שהה ספיקא הוי, כדאקשי ליה בסופא דתני והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לענין אבילות, ואוקמה דקים ליה שכלו לו חדשיו. מדלא אקשי ליה הכי גבי פוטר מן היבום, מכלל דהא מילתא דברי הכל היא ולא שיכא בדרשב״ג. ואפי׳ בלא קים לן שכלו לו חדשיו מתוקמא, דפוטר מן התורה קאמ׳, שמן התורה הולד פוטר הואיל ונולד חי ואעפ״י שמת מיד, כדמוכח התם מקרא ובן אין לו והא אית ליה. וההיא מתניתי׳ דנדה דפוטר מן היבום, מן התורה קאמ׳. והא דאמרי׳ הכא חולצת כי מת בתוך שלשים, מדרבנן הוא, דמדרבנן אינה פטורה מן החליצה עד שיצא מכלל נפל או שנדע בודאי שכלו לו חדשיו או שיחיה ל׳ יום לרשב״ג. מיהו ר״ש פי׳ שם4 נימ׳ מתני׳ דלא כרשב״ג אכולה מתני׳ קאי, דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. ובשבת פרק רבי אליעזר דמילה ביארנו שדעת הר״ם5 דפלוגתא דרשב״ג ורבנן אינה אלא לענין אבילות, דבעינן לבו דוה עליו, אבל לענין פוטר מיבום תרויהו מודו דהואיל ונולד חי פוטר מן התורה. ולדברי הכל חייבת חליצה מדרבנן אי לא הוי ודאי ולד של קיימא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומסיק התם6 אביי בשפיהק ומת דברי הכל מת הוא, כלומ׳ ספק מת אפי׳ רבנן מודו דלאו ודאי ולד של קיימא הוא, דהואיל ומת מיד יש להחזיקו בשלא כלו לו חדשיו, כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי, מר סבר מת הוא, ומר סבר חי הוא, דרוב נשים ולד של קיימא ילדן. הילכך כי פיהק ומת ועמדה ונתקדשה לכהן, הואיל ואפי׳ רבנן מודו בהא לרשב״ג, חולצת ואסורה לו. ואפי׳ לפירוש׳ דילן דאמרי׳ דהואיל ויצא חי נפטרה מן התורה, הואיל וצריכה חליצה מדרבנן לדברי הכל. מפקינן לה מגברא. ואפי׳ לפי׳ ר״ש שנראה דעתו שמן התורה לא נפטרה אלא אם כן היה בן קיימא, פיהק ומת חולצת ולא מתיבמת, דהאי דברי הכל מת הוא פירושו דומיא דמר סבר מת הוא דקאמ׳ בסופא לרשב״ג, מה התם ספיקא הכא נמי ספיקא הוא וחולצת ולא מתיבמת. מיהו היכא דנודע בודאי שלא כלו לו חדשיו, וסימניו מוכיחין עליו שלא יצא בשערו ובצפרניו, דליכא למימר בן שבעה הוא ואשתהויי אשתהי, כדאיתא בהערל7. ונולד חי ופיהק ומת, לפי׳ ר״ש מותר ליבמה, שמן התורה לא נפטרה. ולפירושא דילן אסור ליבמה, שמן התורה נפטרה הואיל ויצא חי, וחולצת מדרבנן. וכן תבין דעת הר״ם ממה שכתב ביבום פרק א׳8. מת. בן היבמה. בתוך שלשים. ואפי׳ ביום שלשים, כדאסיקנא בפרק יש בכור9 דיום שלשים כלפני שלשים. ונתקדשה. לשוק בחזקת שהיא פטורה משום בנה. והוא הדין שאם נשאת, [דחד] דינא הוא כדמסיק ואזיל, ונקט נתקדשה משום דינא דכהן כמו שנבאר. חולצת. מיבמה שלא תאסר לבעלה בחליצה. אשת כהן. שתאסר לו אם תחלוץ.
1. קלו, א.
2. ד״ה ספיקא.
3. מג, ב.
4. שם מד, ב ד״ה כמאן.
5. ראה הל׳ יבום וחליצה פ״א ה״ה, הל׳ אבילות פ״א ה״ו.
6. שבת שם.
7. להלן פ, ב.
8. ה״ה.
9. בכורות מט, א.
בד״ה הא לא כו׳ ומת איירי דבהא ל״פ רבנן כדאמר כו׳ והתם פסקינן הלכה כרשב״ג כו׳ כצ״ל:
בד״ה מת בתוך ל׳ יום כו׳ נראה דה״ג כו׳ כצ״ל:
גמ׳ התם תנן. עיין בבאר שבע פ״א דהוריות סימן לז:
אמר ליה [לו] רב אשי לרב הושעיא בריה [בנו] של רב אידי: התם תנן [שם במשנה שנינו]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל וולד ששהא לאחר לידתו, והוא וולד אדם, והזמן ששהה הוא שלשים יום ולא מת — הרי זה מוכיח שאינו נפל. ואפילו אם מת לאחר מכן — מחמת חולי מת, אבל ילד של קיימא היה. משמע הא [הרי] אם לא שהא זמן זה — ספיקא הוי [ספק הוא], ולענין יבמה — חולצת ולא מתייבמת.
Rav Ashi said to Rav Hoshaya, son of Rav Idi: We learned in a baraita there that Rabban Shimon ben Gamliel says: Any human baby that survives for thirty days after its birth is not to be considered a stillbirth. Rather, the baby is considered to be viable, and so the wife of the baby’s father is never subject to any obligation of levirate marriage. But, by inference, were it not to survive for thirty days, there would be uncertainty whether the baby was viable or not.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִיתְּמַר מֵת בְּתוֹךְ ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם וְעָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה.

And an amoraic dispute was stated in the case in which the only offspring of a man died during the first thirty days of its life, and the widow, under the misconception that she was exempt from any obligation of levirate marriage, arose and was betrothed.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מת בתוך שלשים – בן היבמה ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה.
ואיתימ׳1 מת בתוך ל׳ ועמדה ונתקדשה אם ישראל קדשה חולצת מן היבם כרבן שמעון דאמר נפל הוא, ואם כהן קדשה אינה חולצת דמיפסלה עליה, דכיון דרבנן פליגי עליה דרבן שמעון ואמרי אפילו לא שהה אינו נפל, סמכינן עלייהו ועבדינן תקנתא לכהן, אע״ג דמסתבר דרבן שמעון מדאמר רחמנא ופדויו מבן חודש תפדה ולא בתוך חודש.
וכי אמרינן דמת בתוך ל׳ לא פטר אמו, הני מילי דלא קים להו שכלו לו חדשיו, אבל קים לן שכלו לו חדשיו, כגון שלא בא עליה בעלה אלא בשעת טבילתה ושוב לא בא עליה וילדה לט׳ חדשים שלימים אחר טבילתה, פוטר את אמו, דתנן בנידה (נדה מג ע״ב) בן יום אחד פוטר את אמו מן היבום ואמ׳ התם הוא דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו ודרבן שמעון מוקמינן דלא קים לן.
1. בעדי נוסח של הבבלי: ״ואיתמר״.
מת בתוך שלשים יום כו׳ – נראה דהכי גרסי׳ ולא כרש״י דגריס בפ׳ ר״א דמילה (שבת קלו. ושם) מת בסוף שלשים יום כיון דבפרק יש בכור (בכורות מט. ושם) אמרינן דיום ל׳ כשלפניו מה לי ביום שלשים מה לי תוך שלשים ולמה ליה למינקט ביום שלשים טפי ומיהו בה״ג כתב דביום שלשים אפי׳ פיהק ומת לרבנן לא הוי נפל דדוקא תוך שלשים הוא דאמר בשבת (שבת דף קלו.) פיהק ומת לד״ה מת הוא משמע דגרסינן הכא מת ביום שלשים דאי לאו הכי מנין היה להם חילוק זה ועוד יש מקיים גירסא זאת אפילו בנפל מן הגג או אכלו ארי וביום שלשים דוקא סמכי ארבנן ושמא לענין אבילות נמי חשיב בר קיימא.
ה״ג מת בתוך שלשים וכו׳ – ופירושו כל בתוך שלשים ואפילו בתוך שמנה דלרבנן לא חיישינן לנפל, ופרישנא במסכת שבת בפרק המילהא מנו רבנן. וכן גרסת הלכות רבינו ז״ל המדוקדקותב. ובמקצת נוסחאות שבהלכותיו, וכן יראה גרסת בעל הלכות ראשונות, מת ביום שלשיםג. ולא דייקא, דאפילו בתוך שלשים עצמן, כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן. ועוד דיום שלשים פלוגתא היא בבכורותד, וקיימא לן יוםה שלשים כלפני שלשים.
א. שבת קלה ב בד״ה הא דרשב״ג.
ב. וכ״ה לפנינו ברי״ף סי׳ מא.
ג. וכ״כ תוס׳ ד״ה מת, בשם בה״ג, ובשם רש״י בשבת. ועיין ברא״ש סי׳ ה שכתב שכ״ה גירסת רוב הספרים, וכ״כ בשם הר״ח. וכ״כ בתוס׳ הרא״ש משמו וברשב״א. ועיין אוצהג״ח.
ד. מט א.
ה. בכ״י ב: דיום.
הכי גרסינן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. כלומר כל בתוך שלשים ואפילו תוך שמנה, דבדיעבד קיימא לן כרבנן דלא חיישינן לנפל. ובמקצת הלכות רבינו גירסא אחרת בשם בעל הלכות גדולות (הלכות יבום דף ס.) מת ביום שלשים ואף ר״ח ז״ל כן גורס. ואינה מחוורת דמאי שנא ביום שלשים, הא קיימא לן יום שלשים כלפני שלשים. ועוד דבדיעבד הא קיימא לן כרבנן דלא חיישי כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: יבמה שנולד לה בן, ומת אותו בן בתוך שלשים יום ללידתו, ועמדה ונתקדשה לאדם אחר, משום שהיתה סבורה שהיא פטורה מן הייבום בגלל הבן, נחלקו בכך אמוראים,
And an amoraic dispute was stated in the case in which the only offspring of a man died during the first thirty days of its life, and the widow, under the misconception that she was exempt from any obligation of levirate marriage, arose and was betrothed.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר יאִם אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל הִיא חוֹלֶצֶת וְאִם אֵשֶׁת כֹּהֵן הִיא אֵינָהּ חוֹלֶצֶת.

Ravina said in the name of Rava: If she became the wife of an Israelite, i.e., the man who betrothed her was not a priest, then she performs ḥalitza with the yavam due to the uncertainty whether or not the offspring was viable, and then they may remain married. But if she became the wife of a priest, she does not perform ḥalitza with him because if she were to do so, she would become a ḥalutza and would therefore be prohibited from remaining married to her husband, who is a priest. Therefore, in this case, in order to allow her to remain married to her husband, the Sages did not require her to be concerned for the possibility that the offspring was not viable.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם אשת ישראל היא – אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קדושין לא תיאסר על בעלה חולצת.
ואם זה שקדשה כהן הוא – שאם תחלוץ תיאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד.
אמר רבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם לאו אינה חולצת. והכי קיימא לן ודקא בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו שערו וצפרניו, ואי נמי בסתם תינוקות שאינו ידוע אם בן שמנה אם בן תשעה ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, אבל בספק בן תשעה או בן שמונה ונגמרו סימניו ולד מעליא הוא ואפילו לכתחלה תנשא. אבל בן שמונה ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפילו נשאת לכהן תצא. ואם בן תשעה ודאי כגון שבעל ופירש והלך למדינת הים מותרת לשוק לכתחלה כדתנן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מג:) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום ובפרק הערל (יבמות פ:) נאריך בה יותר בס״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ואם אשת כהן היא אינה חולצת. עיין לעיל כד ע״א תד״ה וספק חלוצה:
רבינא משמיה [משמו] של רבא אמר: אם אשת ישראל היא — חולצת. שאין מחייבים אותה לצאת מזה שנתקדשה לו, אלא אומרים ליבם לחלוץ לה, כדי להוציאה מכלל ספק. שאם ילד זה היה נפל, והאשה לא הותרה לשוק בעצם לידתו — תחלוץ ותיפטר, וחליצה זו לא אסרה אותה לבעלה החדש, שהוא ישראל. אבל אם אשת כהן היא, שנתקדשה לכהן, ואם תחלוץ תיפסל לו — אינה חולצת, שלא הקפידו חכמים באופן כזה שאינו אלא ספק.
Ravina said in the name of Rava: If she became the wife of an Israelite, i.e., the man who betrothed her was not a priest, then she performs ḥalitza with the yavam due to the uncertainty whether or not the offspring was viable, and then they may remain married. But if she became the wife of a priest, she does not perform ḥalitza with him because if she were to do so, she would become a ḥalutza and would therefore be prohibited from remaining married to her husband, who is a priest. Therefore, in this case, in order to allow her to remain married to her husband, the Sages did not require her to be concerned for the possibility that the offspring was not viable.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ חוֹלֶצֶת.

The Gemara cites a different version of Rav’s opinion: Rav Mesharshiyya said in the name of Rava: Both this woman and that woman perform ḥalitza, even though by doing so, if she was betrothed to a priest, she would become forbidden to him.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואילו רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחת זו ואחת זו חולצת, ואם אשת כהן היא — תיאסר לו.
The Gemara cites a different version of Rav’s opinion: Rav Mesharshiyya said in the name of Rava: Both this woman and that woman perform ḥalitza, even though by doing so, if she was betrothed to a priest, she would become forbidden to him.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב מְשַׁרְשְׁיָא

Ravina said to Rav Mesharshiyya:
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבינא לרב משרשיא:
Ravina said to Rav Mesharshiyya:
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות לו:, רי"ף יבמות לו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יבמות לו:, ראב"ן יבמות לו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות לו:, תוספות ישנים יבמות לו:, רמב"ן יבמות לו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות לו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות לו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות לו: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות לו:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות לו:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות לו:, גליון הש"ס לרע"א יבמות לו:, רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות לו: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות לו:, אסופת מאמרים יבמות לו:

Yevamot 36b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 36b, Rif by Bavli Yevamot 36b, Rashi Yevamot 36b, Raavan Yevamot 36b, Tosafot Yevamot 36b, Tosefot Yeshanim Yevamot 36b, Ramban Yevamot 36b, Rashba Yevamot 36b, Meiri Yevamot 36b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 36b, Ritva Yevamot 36b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 36b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 36b, Gilyon HaShas Yevamot 36b, Reshimot Shiurim Yevamot 36b, Steinsaltz Commentary Yevamot 36b, Collected Articles Yevamot 36b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144