אאליבא דר׳ יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, ואילו אליבא דר״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומחלוקתם נוגעת לכמה הלכות. בסוגייתנו בנוגע לזכות מכירה, במס׳ גיטין (דף מז: - מח.) המחלוקת בנוגע למוכר שדהו לפירות, דלר״י הלוקח מביא ביכורים וקורא ואילו לר״ל מביא ואינו קורא, ובגמ׳ ב״ק
(דף צ.) פליגי התנאים בדין יום או יומים האם הוא חל עבור בעל הפירות או בעל הגוף.
ולכאורה ר״י ור״ל חלוקים למי שייך עצם קנין הגוף - האם לבעל הפירות או לבעל הגוף - שמי שיש לו את עצם קנין הגוף נחשב לבעלים העיקריים. ונ״מ בנוגע לדין בעלים בדין יום או יומים ובמקרא ביכורים שרק הבעלים יכולים לומר ״האדמה אשר נתתה לי״. ובדינים האלה מחלוקתם מבוארת. אך עלינו לבארה בדין מכירה, ובאופן ששייר האב את הפירות והקנה לבנו את הגוף, ואח״כ מכר הבן את הגוף ומת הבן בחיי האב, דלר״ל הלוקח לא קנה, ויפלא למה לא קנה הלוקח את קנין הגוף שהבן מכר לו לפני שמת, שהרי מה שיש לו לבן הקנה לו ללוקח, ולמה לא יקנהו הלוקח.
ונראה לומר שיכולים להקנות רק קנינים, אך לא כל זכות ממון בעלמא ניתן להקנות. פוק חזי הרי אין שואל רשאי להשאיל (פ״א מהל׳ שכירות הל״ד), שאע״פ שיש לשואל זכות השתמשות בשאילתו מ״מ זכותו מצטמצמת רק לשימוש דהשואל עצמו בלבד ולא לשימוש דאדם אחר. ובכן א״א לו לשואל להקנות את זכות תשמישו לאדם אחר. וי״ל דה״ה הכא בנוגע לבן שקבל את הגוף מאביו והאב השאיר לעצמו את הפירות, דלר״ל לאב יש את עצם קנין הגוף, ואילו לבן אין חלות קנין כלל, לא בפירות ולא בגוף, אלא שיש לו זכות ממון דעלמא לזכות בגוף ובפירות במיתת אביו. וזכות זו חלה רק לבן בלבד דא״א להקנותה לאחר. והא דקנה הלוקח כשמת האב בחיי הבן הוא משום שבאופן הזה הקנאת זכות הבן מועלת שיזכה הבן בגוף ובפירות במיתת האב, ומהבן יזכה הלוקח, כלומר שבמיתת האב הלוקח זוכה מהבןא.
בויעויין בב״ב
(דף קלו:) וז״ל ס״ד אבא לגבי בריה אחולי אחיל קמ״ל עכ״ל, ועלינו להתבונן בזה, שהרי אם האב שייר לעצמו את קנין הפירות שכקנין הגוף דמי, האיך תועיל מחילת האב לבן דיוכל הבן למכור. וצ״ע עוד במס׳ גיטין
(דף מח.) דאיתא ״הא ביובל ראשון הא ביובל שני״, עיי״ש בפרש״י (ד״ה ביובל שני) וז״ל ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההוא קאמר ר״ל מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה עכ״ל. וצ״ע שאם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, מהי הנ״מ שהמוכר סמכא דעתיה על היובל או לא, הרי מ״מ יובל נוהג ואיפוא אין לו ללוקח אלא קנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי. ומשמע מהסוגיות האלו שקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, ולכאורה הוא דין תמוה.
ונראה לבאר על פי ביאור הגר״ח זצ״ל בשיטת הרמב״ם בקנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא. שהרי הרמב״ם בפ״ד מהל׳ ביכורים (הל״ו) פסק כר״ל וז״ל המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף אבל מביא אדם מנכסי אשתו ביכורים וקורא אע״פ שאין לו גוף הקרקע שנא׳ אשר נתן לך ד׳ אלקיך ולביתך עכ״ל. ומסתימת לשונו משמע שסובר שמביא ואינו קורא מדאורייתא. וגם ממה שהבחין בין קנין פירות לבין בעל בנכסי אשתו שמביא וקורא מדאורייתא משמע שגם בקנין פירות דעלמא מצות ההבאה היא מצוה מדאורייתא, אך אינו קורא משום דחסר לו קנין הגוף.
ומאידך הרמב״ם (פ״ב מהל׳ ביכורים הלי״ב) פסק ז״ל האריסין והחכירין כו׳ והגזלנין אינן מביאין בכורים ואפילו נתייאשו הבעלים שנא׳ בכורי אדמתך עכ״ל. והקשה הגר״ח זצ״ל הרי לאריס יש קנין פירות, וא״כ למה פסק הרמב״ם שאינו מביא, ומ״ש מהלוקח שדה לפירות המביא ביכורים. וכן הקשה הגר״ח מהקונה אילן בתוך שדה חבירו שאינו מביא לפי שאין לו קרקע (שם הלי״ג) והרי לכל הפחות יש לו קנין פירות בקרקע ולמה אינו מביא.
ותירץ הגר״ח זצ״ל שחלים שני דינים בקנין פירות: א) בקונה את גוף הקרקע לפירותיה; וב) בקונה רק את קנין הפירות שבקרקע בלבד אך לא את גוף הקרקע לפירותיה. כשקונה את הגוף לפירות מביא ביכורים. ואילו אם הקונה קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע לפירותיה אינו מביא ביכורים. ומשו״ה האריס החוכר ומי שקונה אילן בלי קרקע אינם מביאים ביכורים משום שאע״פ שיש להם קנין פירות בקרקע מ״מ אין להם קנין בגוף הקרקע לפירותיה, ולפיכך אינם מביאים ביכורים. ברם הלוקח שדה לפירותיה קנה את גוף השדה לפירותיה ומאחר שקנינו חל בגוף הקרקע לפירותיה לפיכך מביא ואינו קורא.
ואמר הגר״ח זצ״ל שחילוק זה מתבאר מדברי הרמב״ם (פכ״ג מהל׳ מכירה הל״ח) שתיאר שני דיני קנין פירות, וז״ל הרמב״ם: ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה מחבירו, שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה, והשוכר אינו כן כמו שיתבאר בענין שכירות, ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה עכ״ל. וקבע הגר״ח זצ״ל שהרמב״ם כאן הבחין בין הקונה שדה לפירותיה לבין השוכר, משום שהקונה שדה לפירות קונה את גוף השדה לפירותיה ויש לו קנין הגוף לפירות בגוף השדה עצמה, ואילו השוכר קרקע אינו קונה את גוף הקרקע לפירותיה אלא רק את קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע כלל, ומשו״ה קנין השוכר מוגבל יותר מהקונה שדה לפירותיה. ועוד כתב הרמב״ם שם (הל״א) וז״ל מקנה אדם הגוף לפירותיו כו׳ ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף עכ״ל. ונראה שכוונת הרמב״ם כאן היא לומר שקנין פירות חל בשני אופנים, דפשיטא שאינו חל כשמקנה את הפירות עצמם שהרי הם דברים שלא באו לעולם. דהקנין חל רק כשמקנה קנין פירות בשדה המהווה קנין בדבר שישנו בעולם ומשו״ה חל. אלא שיש בזה ב׳ אופנים. האופן הראשון הוא שוכר שאינו קונה את הגוף לפירות ורק את עצם קנין הפירות לבדו. והאופן השני הוא כשמקנה את קנין הגוף לפירות. וקנינים שונים הם - דהשוכר קונה רק את קנין הפירות לבדו בלי גוף הקרקע, ואילו הקונה את גוף הקרקע לפירותיה קונה את גוף הקרקע עצמה לפירותב. וממשיך הרמב״ם (שם הל״ה - ו) וז״ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ״ל. הרמב״ם הבחין בין המוכר לזמן קצוב לבין המקנה שדה לפירות. בשניהם הקונה קנה קנין בגוף הקרקע אלא שבקנין לזמן יש לקונה רשות לשנות ולהרוס את גוף הקרקע לכל דבר שרוצה כי יש לו קנין הגוף שאינו מוגבל אלא בזמן בלבד אבל לא בנוגע לדברים אחרים. ואילו בקונה את הגוף לפירות גוף הקרקע קנוי לו רק לפירות בלבד אבל לא לדברים אחרים, ולכן אסור לו לשנות את הקרקע ולהרסהג.
ועל פי יסוד הגר״ח זצ״ל יוצא דהמחלוקת שבין ר״י ור״ל האם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא קיימת רק בקנין הגוף לפירות, אבל בקנין פירות לבדו כמו בשוכר כ״ע מודי דלאו כקנין הגוף דמי. ובכן נמי מבואר למה המשכיר שדה לחבירו יכול למוכרו לאחר ולא אמרי׳ שקנין הפירות דהשוכר כקנין הגוף דמי אליבא דר׳ יוחנן ויעכב את המשכיר מלמכור. דמכיון דאין להשוכר קנין בגוף השדה לפירות אלא קנין פירות לבדו, קנין הפירות שלו לאו כקנין הגוף דמי, ואינו יכול לעכב את המשכיר מלמכור.
ולפי״ז דברי הגמרא מבוארים שדין קנין פירות האם כקנין הגוף דמי או לא תלוי בדעת המוכר, דהיינו דתלוי האם המוכר מכר את קנין הגוף שבקרקע לפירות או רק מכר את קנין הפירות בלי הגוף. כי קנין הגוף לפירות כקנין הגוף דמי, ואילו קנין פירות לבדו בלי קנין הגוף לפירות אינו כקנין הגוף. ולכן מחילת האב לבנו ומכירה בזמן היובל תלויים בדעת המוכר, דהיינו האם מכר את קנין הגוף לפירות או רק מכר את קנין הפירות לבדו בלי קנין בגוף הקרקע.
ויעויין בתוס׳ לפנינו (דף לו: ד״ה קנין) שהקשו אליבא דר״י דס״ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי למה יש צורך בתקנת אושא שהרי גם בלי התקנה בדין הוא שהבעל יוציא המקח מידי הלקוחות כי יש לו קנין הפירות שכקנין הגוף דמי. ותירצו התוס׳ וז״ל קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן עכ״ל. ולפי יסוד הגר״ח זצ״ל נראה דר״ל דשאני קנין הפירות דבעל בנכסי אשתו שאינו קנין בגוף הקרקע לפירותיה אלא קנין פירות דעלמא בלי קנין בגוף הנכסים כלל ומהטעמים שכתבו. ולפי׳ לכ״ע לא אמרי׳ קנין פירות דבעל כקנין הגוף דמי, וכמו דלא אמרינן כן בנוגע לקנין הפירות דשוכר, ומשו״ה בעינן תקנת אושא לתת לבעל זכות לבטל את מכירת אשתו.
ג
ועיין בפ״ו מהל׳ שכירות (הל״ה) שהרמב״ם פסק שחצר המושכר קונה קנין חצר בעד המשכיר וז״ל הזבל שבחצר כו׳ אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה שלא מדעתו אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים עכ״ל. והראב״ד השיג וז״ל דבר זה אינו מחוור כו׳ דאי אגירה ליה כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ״ל. ולפי הראב״ד החצר קונה בעד השוכר.
ויש מהאחרונים שרצו לבאר את מחלוקתם ולומר דלפי הראב״ד קנין הפירות דשוכר כקנין הגוף דמי ומשו״ה סובר שהחצר קונה בשבילו ולא בעד המשכיר. אמנם ביאור זה בדותא הוא, שהרי לפי הגר״ח זצ״ל קנין השוכר קנין פירות בעלמא הוא, דלכ״ע אינו כקנין הגוף.
והנה הראב״ד הקשה על הרמב״ם מהגמרא בב״מ
(דף יא:) דאיתא שיכול השוכר לקנות מעשר ע״י חצרו המושכר לו. ותירץ הש״ך (חו״מ סי׳ שי״ג: א) דדעת אחרת מקנה לו שאני כלומר דכשיש דעת אחרת המקנה את החפצא לשוכר לבדו השוכר קונה ע״י חצרו שמושכר לו, אלא דס״ל לרמב״ם דלקנות דבר הפקר, החצר קונה למשכיר ולא לשוכר. ובביאור שיטת הש״ך נראה שהחצר יכול לשמש כחצר קנין בין למשכיר ובין לשוכר, וכשיש דעת אחרת מקנה, המקנה קובע את הקנין דהחצר אף בעד השוכר. ואילו בקנין הפקר ס״ל לרמב״ם שהחצר קונה למשכיר ולא לשוכר משום שהחצר תופס את חפצא ההפקר בשביל המשכיר יותר ממה שתופסו בעד השוכר, ולכן המשכיר קונה ולא השוכר כי תפיסת המשכיר בהפקר מפקיעה את תפיסת השוכר.
ונראה לבאר יותר את שיטת הרמב״ם והש״ך על פי יסוד הגר״ח זצ״ל שקבע שבשכירות קנין הגוף לפירות שייך למשכיר ואילו לשוכר חל קנין פירות דעלמא. ונמצא לפי״ז שעצם החצר קנוי למשכיר, ואילו ההשתמשות שבחצר קנויה לשוכר. ויוצא שמצד הקנין שבגופו של החצר, החצר תפוס למשכיר. ומאידך, מצד ההשתמשות שבחצר, השוכר הוי התופס. ולכן החפצא דהקנין תפוס בחצר בין למשכיר ובין לשוכר. ובתרתי דסתרי הזה שבין המשכיר לבין השוכר, תפיסת המשכיר אלימתא, שהרי הוא המוחזק בעצם גופו של החצר, ואילו תפיסת השוכר בהשתמשות החצר חלשה כלפי תפיסת המשכיר בגוף החצר. ולפיכך החצר תופס דבר הפקר וקונהו למשכיר ולא לשוכר. ואילו כשיש דעת אחרת שמקנה את החפצא לשוכר קונהו משום שעכ״פ מוחזק הוא ותפוס בחצר מצד ההשתמשות, ודעת האחרת התכוונה להקנות את החפצא לשוכר ולעשות אותו לבדו התופס בחפצא ולהקנותו לו ולא המשכיר.
וכל זה ס״ל לרמב״ם במשכיר ושוכר. אך יל״ע מהי שיטתו במקנה שדהו לפירותיו, שהרי באופן הזה הקונה קנה את גוף הקרקע לפירותיו ולא רק את קנין הפירות דעלמא כבשוכר. ולכן יתכן שמאחר שקנה את גוף הקרקע לפירות, הקונה לבדו נחשב לתופס ומוחזק בחצר, ורק הוא קונה בקנין חצר ולא המקנה. אך י״ל שמאחר שהרמב״ם פסק שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (פ״ד מהל׳ ביכורים הל״ו) המקנה נחשב לעיקר בעל החצר מכיון שיש לו את קנין הגוף והוא קונה בקנין חצר, וצ״ע.
וכ״ז לרמב״ם. ומאידך הראב״ד ס״ל דמכיון דלשוכר יש קנין פירות דעלמא וזכות ההשתמשות שבחצר הרי הוא חשוב כבעל החצר לענין קנין חצר. ועלינו לבאר את יסוד המחלוקת שבין הרמב״ם לבין הראב״ד.
ויתכן דפליגי במה שיש לחקור בקנין חצר, האם חל כמעשה קנין של הבעלים בדומה למעשי קנינים אחרים כמו כסף שטר וחזקה, או״ד שחל כחלות קנין בפני עצמו הקונה עבור בעל החצר ממילא ובלי חלות מעשה קנין. וממה שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו
(ב״מ דף יא.) משמע שקנין חצר חל כקנין ממילא בלי מעשה קנין. אך אין זה מוכרח דעדיין י״ל דחצר מהוה מעשה קנין, אלא דמכיון דהחצר משתמרת לדעת הבעלים
(ב״מ דף יא.) קונה כאילו הבעלים עצמם עשו מעשה קנין על ידי חצרם.
ולפי זה י״ל שהראב״ד סובר שקנין חצר חל מדין מעשה קנין, ומשו״ה עיקר בעל החצר לקנות בו הרי הוא השוכר בעל ההשתמשות שמעשה השתמשותו בחצרו קובע את חצרו להיות כמו ידוד, והוא קונה בחצרו עם מעשה קנין ידו. ולכן השוכר קונה עם החצר ולא המשכיר. ומאידך הרמב״ם סובר שקנין חצר הוי קנין שחל ממילא ולא מדין מעשה קנין, ולכן ס״ל שעיקר בעל החצר לקנות הוי בעל קנין הגוף ולא בעל ההשתמשות, ומשו״ה המשכיר קונה ולא השוכר.
ע״כ ענין קנין פירות
גמ׳. מעוברת חבירו: מחלוקת ר״מ וחכמים.
לר״מ מי שנשא מעוברת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית. ואילו לחכמים יוציא בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ויעויין במס׳ סוטה
(דף כד.) דפליגי נמי בנשא מעוברת חבירו וקינא לה ונסתרה דלר״מ לא שותה ואילו לרבנן שותה. ועיי״ש ברש״י (ד״ה לא שותות) המפרש דאלמנה לכ״ג וכדומה אינן שותות משום דבעינן אשתו הראויה לו למעט נשים האסורות על בעליהן שאינן שותות. ולכן ס״ל לר״מ שמעוברת חבירו נמי אינה שותה מפני שאינה ראויה לבעלה שאסורה עליו עולמית. ואילו החכמים סוברים שמפני שיכול להפרישה עד כ״ד חודש ולהחזירה אח״כ הרי היא ראויה לו ושותה.
ומאידך לרמב״ם יש שיטה אחרת (פ״ב מהל׳ סוטה הל״ח - ט) וז״ל כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו. ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמר ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון אשה נושאה את עונה. לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שנייה וקנא לה ונסתרה אינה שותה כו׳ עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת חבירו הרי זו שותה שאין כאן עבירה עכ״ל. לרמב״ם אין אלמנה לכ״ג שותה משום שבא עליה בעלה באיסור ואינו מנוקה עון. ויפלא א״כ למה פסק בבא על מעוברת חבירו ששותה משום ״שאין כאן עבירה״, וקשה הרי אכן עבר על עבירה כשבא עליה, וכדפסק הרמב״ם (בפי״א מהל׳ גירושין הל׳ כ״ה - כ״ח) וז״ל וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו כו׳ שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש כו׳ ומניקה שמא יתעכר החלב כו׳ כשם שאסור לישא כך אסור לארס כו׳ עבר ונשא מעוברת כו׳ יוציא בגט ואפילו היה כהן, ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ״ד חדש של מניקה כו׳ עכ״ל.
ונראה דס״ל לרמב״ם שרק כשעבר על חלות שם איסור ביאה אינה שותה. ואילו במעוברת חבירו ומינקת אין האיסור חל כאיסור ביאה, אלא חל כאיסור סכנה דהיינו שאסור לו לסכן את הוולד בביאתו. ומכיון שלא עבר על חלות איסור ביאה כשבא עליה הרי הוא מנוקה מעון ואשתו שותה. ולפי הרמב״ם פליגי ר״מ והחכמים, דאליבא דר״מ ביאת מעוברת נאסרה בחלות שם איסור ביאה ומשו״ה סובר דקנסינן לבועלה לא להחזירה לעולם כי עבר על איסור ביאה. ולכן נמי סובר שאינה שותה משום כשבא עליה עבר על חלות איסור ביאה ואינו מנוקה מעון. ואילו אליבא דהחכמים לא עבר על חלות איסור ביאה אלא על חלות איסור סכנה, ומשו״ה לא קנסינן ליה לעולם, ומותר לו להחזירה, ואף שותה משום שהאיש מנוקה מעון.
עוד נראה דבכל איסור ביאה שבתורה חל נמי איסור אישות, וכדפסק הרמב״ם (פט״ו מהל׳ אישות הל״ב) שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל, דהיינו רק כשעבר על איסור אישות עם איסור ביאה, ולכן מי שקידש ממזרת כופין אותו לגרשה משום דהאישות אסורהה. וכמו״כ לר״מ מעוברת נאסרה באיסור אישות איסור עולם. ואילו החכמים ס״ל דלא נאסרה בחלות איסור ביאה ואישות אלא באיסור סכנתא, דאין האיסור אלא איסור פרישה בעלמא שלא לסכן את הוולד, ומה שמגרשה היינו רק היכי תמצי בעלמא בכדי שלא לסכן את הוולד, והגירושין הן שיעור בפרישה. אך משילדה והסכנה עברה מותר לו להחזירה מפני שלא חל איסור אישות.
ולפי״ז מבוארת נמי את הדיעה שבתוס׳ (ד״ה ולא קתני) דס״ל דהיכא דאיכא איסור תורה כגון האיסור דסוטה לבעלה, לא צריכא גט להפרישה משום שאין חשש שיעבור על איסור תורה, דכ״ז לחכמים. משא״כ לר״מ דס״ל דאף היכא דאיכא איסור דאורייתא חייב לגרשה, דאסורה עליו בחלות איסור אישות, ולא שנא אם יש חשש שיבוא עליה או לא, דעצם האישות נאסרה. ולכן ס״ל נמי להר״ר יוסף בתוס׳ שאם קידשה אינו צריך לגרשה, ומשום דאסורה עליו באיסור דרבנן דכלה בלא ברכה. ותוס׳ הקשו עליו שאינו אלא איסור דרבנן. וצ״ל דלפי הר״ר יוסף חמורים תרי איסורי דרבנן יותר מאיסור אחד, ולא יסכן את הוולד במקום דיש תרי איסורי דרבנן, ומשו״ה מותר לו לקדשה אך לא לנשאה.
א. לכאורה יוצא מזה שאפילו אחרי הקנאת זכותו ללוקח הבן עדיין יכול לשעבד את זכותו לבע״ח וצ״ע.
ב. עיין בר״ן לנדרים (דף מו ב ד״ה היכי דמי) דס״ל דהמשכיר ביתו יכול לאוסרו בנדר על השוכר דקונמות מפקיעין מידי שעבוד, כלומר דלמשכיר יש קנין הגוף לפירות, ולפיכך הריהו בעלים לאסר את ביתו על השוכר שאין לו קנין בגוף הבית כלל אלא רק קנין פירות לבדו ודומה קנינו לשעבוד בעלמא שנאסר בנדר ע״י הבעלים. ולכאורה כ״ז למ״ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ויתכן דלכ״ע לשוכר אין לו אפילו קנין פירות אלא זכות השתמשות בלבד משא״כ קנין פירות דכקנין הגוף דמי, ועיין בשיעורים למעלה, ומשו״ה לכ״ע יכול המשכיר לאסור את ביתו על השוכר.
ג. עיין בר״ן לנדרים (דף כט א ד״ה א״ל אביי) דס״ל שקנין לזמן מהוה קנין פירות בלבד, שלא כדמשמע מהרמב״ם דהוי חלות קנין הגוף. ואמר רבינו זצ״ל דמדיון הרמב״ם לחלק בין קנין לזמן ובין קנין קרקע לפירותיה משמע נמי שגם בקנין קרקע לפירותיה חל קנין הגוף בדומה לקנין הגוף לזמן ולא דומה לקנין פירות דעלמא כמו דחל בשוכר דאינו קנין בגוף הקרקע כלל.
ד. עיין בב״מ
(דף י ב): ״חצר משום ידה איתרבאי״.
ה. ע״ע בשיעורים לעיל (דף יא ב) ד״ה קל וחומר.