גמרא
פירוש
לְמַאי נֵיחוּשׁ לַהּ אִי לִנְפִילָה מִזְהָר זְהִיר בֵּיהּ אִי לְפִקָּדוֹן כֵּיוָן דִּשְׁמֵיהּ כִּשְׁמֵיהּ לָא מַפְקֵיד גַּבֵּיהּ. מַאי אָמְרַתְּ דִּלְמָא מְסַר לֵיהּ אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה. הָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בְּסוּרָא וּכְתִיב בֵּיהּ הָכִי בְּסוּרָא מָתָא אֲנָא עָנָן בַּר חִיָּיא נְהַרְדָּעָא פְּטַרִית וְתָרֵכִית פְּלוֹנִית אִנְתְּתִי וּבְדַקוּ רַבָּנַן מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדְּעָא וְלָא הֲוָה עָנָן בַּר חִיָּיא אַחֲרִינָא לְבַר מֵעָנָן בַּר חִיָּיא מְחַגְּרָא דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְּעָא וַאֲתוֹ סָהֲדִי וֶאֱמוֹר דְּהָהוּא יוֹמָא כִּי אִיכְּתַב הָהוּא גִּיטָּא עָנָן בַּר חִיָּיא מְחַגְּרָא גַּבַּן הֲוָה. אָמַר אַבָּיֵי אַף לְדִידִי דְּאָמֵינָא חָיְישִׁינַן הָכָא לָא חָיְישִׁינַן דְּהָא קָאָמְרִי סָהֲדִי דְּבִנְהַרְדְּעָא הֲוָה מַאי בְּעָא בְּסוּרָא. אָמַר רָבָא אַף לְדִידִי דְּלָא חָיְישִׁינַן אהָכָא חָיְישִׁינַן דִּלְמָא בְּגַמְלָא פָּרְחָא אֲזַל אִי נָמֵי בִּקְפִיצָה אִי נָמֵי מִילֵּי מְסַר. כְּדַאֲמַר לְהוּ רַב לְסָפְרֵי וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְסָפְרֵי בכִּי אִיתַנְכוּ בְּשִׁילֵי כְּתוּבוּ בְּשִׁילֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות גירושין א׳:כ״ה
רמב״ם הלכות מלוה ולווה כ״ג:ו׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור אבן העזר קכ״ח:א׳
טור חושן משפט מ״ג:כ׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ח:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ג:כ׳
רמב״ם הלכות מלוה ולווה כ״ג:ו׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ד
טור אבן העזר קכ״ח:א׳
טור חושן משפט מ״ג:כ׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ח:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ג:כ׳
ג רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ו׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רצ״ז:א׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ח
טור חושן משפט רצ״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רצ״ז:א׳
הא דאמר אביי מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנית במסירה. כלומר אנא סבירא לי דאותיות נקנות במסירה ומיהו קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה וכדפסיק אמימר בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עו.). ורב אשי משמע התם דסבירא ליה הכי. ורבא נמי משמע מהכא (דלא) סבירא ליה הכין. דרבא לכאורה לא מייתי ראיה אלא מדלא חיישינן דלמא מסר ליה מדהדר ליה אביי מאי אמרת דלמא מסר ליה, אלמא עיקר טעמיה מהאי טעמא הוא.(עיין חידושי הרשב״א ב״ב קעג. ד״ה ולענין). והא דאמר אביי מאי אמרת אותיות נקנית במסירה. כלומר וגבי בלא ראיה, איכא למידק והא אביי גופיה הוא דקאמר צריך להביא ראיה על המסירה בשלהי (פרק מי שמת) [גט פשוט] (ב״ב קעג.) ושמא לטעמיה דרבה בר אבוה הוא דקאמר ליה, כלומר רבה בר אבוה לא פליג בהא אלא דסברא אחריתי אית ליה דאותיות נקנית במסירה, ואין צריך להביא ראיה על המסירה. אבל עיקר טעמיה דאביי דלמא לאו גבי עד דמייתי ראיה על המסירה, וכטעמיה דאית ליה התם כתנא דברייתא דאמר שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן דלמא מסר ליה וצריכין להביא ראיה על המסירה א״נ לנפילה ופקדון. ובפרק כל הגט (גיטין כז.) נמי אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. ודחי לה אביי התם. ושמא לא סבירא ליה הכי כתנא דברייתא דאמר אין מוציאין. אלא דאכתי קשיא לי רבא מאי קא מייתי ראיה מינה, דהא רבא ודאי כתנא דמתניתין דפרק (מי שמת) [גט פשוט] (ב״ב קעב:) סבירא ליה דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת הם יכולין להוציא שטר חוב על אחרים, משום דלנפילה לא חיישינן, וכן נמי לא חייש לא לפקדון ולא לשמא מסר ליה, דאם איתא אינם יכולים להוציא על אחרים דדלמא מסר ליה ואיהו אין אותיות נקנית במסירה סבירא ליה כדמוכח הכא. ועוד דהא איהו דאמר התם (קעב.) בההוא שטרא דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה, דממך מההוא דנפיק מתחת ידיה משמע, ואי אמרת דהכי קאמר ליה מדמגבי בהו רבה [בר אבוה] שמע מינה לא חייש לא לנפילה ולא לפקדון ולא למסירה, שמע מינה דהאי שטרא מחזקינן ברשותיה דהאי דמפיק מתותי ידיה מתחלה ועד סוף, ומינה דכיון דהאי יצחק ריש גלותא מהכא נפק, לא אמרינן מעלמא אתא ולא הוה מעיקרא הכא, וריש גלותא דהכא לעלמא אזל, אלא מימר אמרינן דהוא ניהו האי דמוחזק הכא דהוה כאן מתחלה ועד סוף. אכתי קשיא לי דאם כן מאי קא מייתי האי דרבה בר אבוה, לידוק ממתניתין דפרק (מי שמת) [גט פשוט] (ב״ב קעב:) ושמא נאמר דניחא ליה טפי לאתויי הא דרבה בר אבוה דעביד בה עובדא דאיהו סבר מעשה רב וכדאמרינן בנדה ריש פרק תינוקת (נדה סה:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בועל בעילת מצוה ופורש. מתיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ד׳ לילות מתוך שנים עשר חודש, אמר ליה רבא אהדורי אפרכי למה לך אותיב ממתניתין, הוא סבר מעשה רב. ועוד דאי אייתי ליה ממתניתין הוה מצי לדחויי אנא כתנא דברייתא סבירא לי, משום הכי אייתי ליה דרבה בר אבוה דעביד בה עובדא. ואמר ליה אביי דרבה משום דלא חייש לא לנפילה ולא לפקדון וסבירא ליה דאותיות נקנית במסירה ואין צריך להביא ראיה על המסירה וליה לא סבירא ליה. ומיהו בהאי דתרי יצחק ריש גלותא לא פליג עליה. ומיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי, דמדקאמרינן ואביי למאי ניחוש לה, משמע דלדידיה נמי הכי דינא ולא חייש בה למידי. ואיכא למימר דאביי נמי כתנא דמתניתין (ב״ב קעב:) דהם יכולין להוציא על אחרים ס״ל, וטעמיה כדהכא דלנפילה לא חיישינן, ולפקדון נמי לא חיישינן בששמותיהן שוין, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקינן גביה. וכיון דלא חיישינן להכי על כרחין אי איהו ניהו דאוזפיה או חבריה מסר ליה לשום קניה, ואין צריך עוד להביא ראיה על המסירה. ולא נחלק אביי לומר דצריך להביא ראיה אלא בשאר שטרי דעלמא דאין שמותיהן שוין. והא דמייתי לה רבא מהא דרבה בר אבוה משום דעביד בה עובדא. הא דאמרינן חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אזל אי נמי מילי מסר. כתב הראב״ד ז״ל (בחי׳ למכות ה׳. מובא ברמב״ן כאן) דזה הטעם האחרון עיקר, אבל לגמלא פרחא לא חיישינן אפילו לדיני נפשות אמרינן (מכות שם) מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קא משמע לן. אלא אלו השני טעמים הראשונים סניפין הם. אלא באומרת לבעלה גרשתני ולהימנה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו׳. מהכא איכא למידק דרב המנונא אפילו להתירה לינשא לכתחלה קאמר, דהא מתניתין דהכא דאמרינן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת להתירה לכתחלה קאמר, וכי קתני דקטטה בינו לבינה אינה נאמנת אקשינן ולהימנא מדרב המנונא, כלומר למה לה למימר מת בעלי כדי להתירה הא מכיון שאמרה לבעלה בפניו גרשתני היה לנו להתירה, שאלמלא כן מאי קאמר ליהימנה הא ודאי אנין הימנוני מהימנינן לה להחמיר, דאילו קבלה קדושין מאחר צרכיה גט, אאל שתתגרש מן הראשון או שימות אין מתירין אותה לינשא. ועל כן היא צריכה להעיד עליו שמת. אלא ודאי משמע כדאמרן. וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגטין (גיטין ס״ד: בד״ה וליהמנא ועי״ש מחלוקת ראשונים בזה) בס״ד. מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה. תמיהא לי אמאי לא אמר מת וקברתיו, דלמאן דאמר משום דאמרה בדדמי מת וקברתיו נאמנת, ולמאן דאמר משום דמשקרא אפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, נקטינן לחומרא ולעולם לא מהימנא. נמצאו שלשה חלוקים בדבר. מלחמה בעולם, מת סתם אינה נאמנת, מת על מטתו נאמנת, וכל שכן מת וקברתיו, ברעבון, מת על מטתו אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת, קטטה בינו לבינה אפילו מת וקברתיו אינה נאמנת.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush