או דילמא [שמא] יש לומר כי בכל אופן הרי זה הקרבן השני באותה קדושה כקדושת הראשון הוא עומד, והריהו איפוא כ״הקדש שני״, ולכן אינו מוסיף בפדיונו חומש.
(1) 
אוֹ דִילְמָא כׇּל אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.
אוֹ דִילְמָא כׇּל אוֹתָהּ קְדוּשָּׁה אֵינוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.Or perhaps we say that if one redeems any animal that possesses the same sanctity as the original he does not add an additional one-fifth.
Or perhaps we say that if one redeems any animal that possesses the same sanctity as the original he does not add an additional one-fifth.
הכל
(2) וְאִם תִּימָּצֵא לוֹמַר הָדֵין גּוּף אֶחָד כֵּיוָן דִּבְאוֹתָהּ קְדוּשָּׁה קָאֵים [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ אֶלָּא נִתְכַּפֵּר בְּאַחֵר וְנִיתַּק זֶה לְעוֹלָה מַהוּ כִּי [אֵינוֹ] מוֹסִיף חוֹמֶשׁ בְּאוֹתוֹ הַגּוּף בְּאוֹתָהּ קְדוּשָּׁה אֲבָל בִּקְדוּשָּׁה אַחֶרֶת לָא אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאוֹתוֹ הַגּוּף הוּא מוֹסִיף חוֹמֶשׁ תֵּיקוּ.
And if you say that with regard to this other body, since it maintains the same type of sanctity as the initial animal, one does not add one-fifth when redeeming it, but what of a case where the first animal was lost and the owner achieved atonement by bringing another, and this first animal was found and was consigned to be sacrificed as a burnt offering? What is the halakha? Do we say that when one does not add an additional one-fifth, that is only with regard to the same body with the same type of sanctity, but in the case of another type of sanctity the exemption does not apply? Or perhaps we say that since it is the same body, one does not add one-fifth. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
ומתוך הבעיה הזו עולה הבעיה הבאה: ואף אם תימצא לומר כי הדין [זה], הקרבן השני, אף שהוא גוף אחד (אחר) לעצמו, כיון שבאותה קדושה כקדושת הראשון הוא קאים [עומד] — לכן דינו של הפודה אותו [שאין] מוסיף חומש, אלא מעתה יש לשאול במקרה שאבד השני, ונתכפר באחר (בשלישי), ולאחר מכן נמצא השני ודינו שניתק זה להיות מוקרב כקרבן עולה ונפל בו מום ורוצה לפדותו. ומעתה יש לשאול: מהו דינו לענין תוספת החומש בפדיונו? וצדדי השאלה: האם אומרים אנו: כי [כאשר] נאמר דין זה שהקדש שני [אינו] מוסיף חומש — הרי זה רק במקרה של אותו הגוף (הבהמה) והוא גם קדוש באותה קדושה. אבל במקרה שהוא אותו הגוף, ועתה הוא קדוש בקדושה אחרת (כגון קרבן זה שבתחילה היה אשם, ועתה הוא עולה) — לא מוסיפים חומש בפדיונו. או דילמא [שמא] יש לומר כי כיון שאותו הגוף הוא — הרי דינו שמוסיף חומש בפדיונו? ומסכמים: לא נפתרה הבעיה ותיקו [תעמוד] כפי שהיא.
And if you say that with regard to this other body, since it maintains the same type of sanctity as the initial animal, one does not add one-fifth when redeeming it, but what of a case where the first animal was lost and the owner achieved atonement by bringing another, and this first animal was found and was consigned to be sacrificed as a burnt offering? What is the halakha? Do we say that when one does not add an additional one-fifth, that is only with regard to the same body with the same type of sanctity, but in the case of another type of sanctity the exemption does not apply? Or perhaps we say that since it is the same body, one does not add one-fifth. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
הכל
(3) בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מַקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ אוֹ מכפר מוֹסִיף חוֹמֶשׁ אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ז:ט״ו} וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ אמַקְדִּישׁ וְלֹא מִתְכַּפֵּר.
Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one person consecrates his animal to be used as an offering by another, does the one who consecrates it add one-fifth when he redeems it, or does the one atoning by means of the offering add one-fifth? Who is considered the owner of the offering? Rava said that the verse states: “And if he that consecrated it will redeem his house, then he shall add the fifth part of the money” (Leviticus 27:15). It may be inferred from here that only the one who consecrates the item adds one-fifth, but not the one for whom the offering atones.
[מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש כגון שהקדיש אחד קרבן לפטור חובתו של חבירו ואם רוצין לפדותו המקדיש או המתכפר אי זה חייב להוסיף חומש:
1מקדיש מוסיף חומש או מתכפר מוסיף חומש – דקיימא לן (ב״מ דף נג:) הבעלים מוסיפין חומש אם פודין את הקדשן ואם אחרים פודין אין מוסיפין חומש הלכך הפריש זה קרבן לכפרת חבירו והומם מאן הוו בעלים דידיה חזי דאי פריק ליה לוסיף חומש מקדיש הוי בעלים אבל מתכפר כאחר דמי ואינו מוסיף או מתכפר הוו בעלים דידיה.
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן ארבעה ד״ה שמופיעים במהדורתנו בסוף דף ט׳:
א ועוד בדין החומש של הפודה קרבן שנפל בו מום. למדנו שאם הבעלים עצמם פודים את ההקדש — הריהם מוסיפים חומש על ערכו, ואם אחרים הם הפודים את ההקדש — אינם מוסיפים חומש. ומעתה בעי [שאל] רמי בר חמא: במקרה שאדם הקדיש קרבן לכפרת חבירו, ונפל בקרבן זה מום, מי משני אלה נחשב כבעל הקרבן, שדינו שמוסיף חומש בפדיונו, האם המקדיש ולכן הוא זה שמוסיף את החומש בעת הפדיון, או זה שעליו הקרבן מכפר ולכן הוא זה שמוסיף את החומש? אמר רבא בפתרון בעיה זו: אמר קרא [הכתוב] בפרשת פדיון הקדשים: ״ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו״ (ויקרא כז, טו) — והרי זה בא להורות: דווקא המקדיש הוא המוסיף חומש בפדיון ההקדש, ולא המתכפר.
Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one person consecrates his animal to be used as an offering by another, does the one who consecrates it add one-fifth when he redeems it, or does the one atoning by means of the offering add one-fifth? Who is considered the owner of the offering? Rava said that the verse states: “And if he that consecrated it will redeem his house, then he shall add the fifth part of the money” (Leviticus 27:15). It may be inferred from here that only the one who consecrates the item adds one-fifth, but not the one for whom the offering atones.
הכל
(4) בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא מַקְדִּישׁ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אוֹ מִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אָמַר רָבָא אִם כֵּן מָצִינוּ צִיבּוּר וְשׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה כְּגוֹן דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ לְאַקְדּוֹשֵׁי.
Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one person consecrates an animal to be used as an offering by another, can the one who consecrates it render another animal a substitute for it, or can the one achieving atonement through it render a substitute for it? Rava said: If it were so, that the one who consecrates it can render a substitute for it, we would find a case where the community or partners can render a substitute for their consecrated animal, for example where they appointed an agent to consecrate an animal for them. The mishna (13a) states that one cannot substitute for consecrated animals belonging to the community or to partners. By contrast, in this case, since only one person consecrated it, he would be able to substitute for it, contrary to the mishna.
כגון דשוו צבור שליח או שותפין ואמרו לשליח זיל אקדיש לן בהמה ואי מקדיש לצורך אחר עושה תמורה האי מקדיש נמי דהוי יחיד עביד תמורה וכיון דרבים נינהו לא עבדי תמורה:
א״כ – דמקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור ושותפין והיכי דמי כגון דשוו צבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד קרינא ביה קרבן יחיד אי בתר דידיה אזלינן ואנן תנן בשילהי מתניתין הציבור והשותפין אין עושין תמורה אלא בתר מתכפר אזלינן הלכך אין קרבנו עושה תמורה הואיל ורבים מתכפרין בו ולא קרינא ביה קרבן יחיד ואנן גמרינן לקמן ממעשר דקרבן יחיד עושה תמורה ולא דציבור ושותפין.
אמר רבא א״כ – פירוש אי מקדיש עושה תמורה מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליחא לאקדושיה אבל לא מצינו למימר אי מתכפר עושה תמורה מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דאיתקדוש בהמה להתכפר בה יחידי דכיון דיחיד מתכפר בה לאו דצבור היא אלא דיחיד.
ב ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא בענין דומה. למדנו שאין אדם עושה תמורה אלא בקרבן שלו. והשאלה היא במי שמקדיש קרבן לכפרת חבירו, מי מהם הוא הנחשב לבעלי הקרבן לענין תמורה. האם המקדיש הוא העושה בו תמורה, או המתכפר הוא העושה בו תמורה? אמר רבא בפתרון בעיה זו: מן הסברה יש לומר שהמתכפר הוא זה שעושה תמורה. שהרי אם נאמר שהמקדיש הוא העושה בו תמורה, אם כן, מצינו (מצאנו) אופן שבו אף הציבור וכן השותפין עושין תמורה, וכגון דשוו [שעשו, שמינו] הציבור או השותפים, אדם שישמש עבורם כשליח לאקדושי [להקדיש] קרבן לכפרתם. שהרי שנינו במשנה בסוף פרקנו שאין הציבור והשותפים עושים תמורה. ואם נאמר שהמקדיש הוא שעושה תמורה ולא המתכפר, הרי אותו שליח המקדיש הוא יחיד, ויחיד יכול לעשות תמורה!
Rami bar Ḥama raises a dilemma: If one person consecrates an animal to be used as an offering by another, can the one who consecrates it render another animal a substitute for it, or can the one achieving atonement through it render a substitute for it? Rava said: If it were so, that the one who consecrates it can render a substitute for it, we would find a case where the community or partners can render a substitute for their consecrated animal, for example where they appointed an agent to consecrate an animal for them. The mishna (13a) states that one cannot substitute for consecrated animals belonging to the community or to partners. By contrast, in this case, since only one person consecrated it, he would be able to substitute for it, contrary to the mishna.
הכל
(5) וְעוֹד דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב הוּנָא תָּנָא {במדבר ו׳:כ״א} קׇרְבָּנוֹ לַה׳ עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְכִי נָזִיר נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד הָא כֵּיצַד קׇרְבָּנוֹ לַה׳ עַל נִזְרוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מִשֶּׁלּוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ שֶׁהִפְרִישׁוּ לוֹ אֲחֵרִים.
And furthermore, Rav Naḥman says that Rav Huna says: The Sages taught in a baraita: The verse states: “This is the law of the nazirite who vows, and of his offering unto the Lord for his naziriteship, besides that for which his means suffice; according to his vow which he vows” (Numbers 6:21). But is the offering of a nazirite judged according to his means? The offerings of a nazirite are fixed by the Torah. How is it possible to understand this clause: “Besides that for which his means suffice”? Rather, the clause “his offering unto the Lord for his naziriteship” is referring to a case where he separated an offering from his own animals, whereas the clause “besides that for which his means suffice” is referring to a case where others separated the offering for him. This teaches that designation by others is effective.
ועוד מיהא שמעינן דאמר רב נחמן כו׳ – וכי נזיר נידון בהשג ידו והלא אין בו קרבן עולה ויורד אלא קרבנו לה׳ על נזרו היינו שהשג הוא משלו מלבד אשר תשיג ידו שהשיגו אחרים והפרישו לו משל להם למאי הלכתא קאמר אי לענין כפרה דמצי מתכפר בשל אחרים פשיטא דמצי מכפר דמתנה קא יהבי אלא לענין תמורה קאמר והכי קאמר הפרישו כו׳]:
ערך מרח
מרח – א(משנה פאה א) לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות עד שימרח. (שבת קמו.) אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח. (בבא קמא צד. תמורה י.) לא הפריש מן העומרין יפריש מן הכרי עד שלא מרחו ונותן לו פי׳ שמטהרין התבואה מן הקש ומן התבן ועושהו גורן שלם שכן מנהג שמתללין התבואה ועושין אותה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כעין כובע ולוקח לוח ומושח עמו כל הגורן ולשון סיכה היא כמו וימרחו על השחין. סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה עניין אחד הוא. (מנחות סו) מירוח הקדש אינו פוטר אע״ג דמירחו כשהוא הקדש לכשיפדה אינו פטור מן המעשר לפיכך חייב בתרומה. (בכורות יא) הלוקח טבלים מרוחים מן הגוי מעשרן.
א. [בשטרייכען.]
השג יד – היינו קרבן עולה ויורד והלא קרבן נזיר קבוע הוא בין עשיר בין עני.
הא כיצד – הכי קאמר קרא קרבנו שהפריש הוא משלו יביא על נדרו מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שאינו יכול להפריש משלו שעני הוא ותשיג ידו לאחר זמן שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא.
ועוד הוכחה לדבר, שהרי אמר רב נחמן, אמר רב הונא, תנא [שנינו] ברייתא על האמור בסוף פרשת הנזיר, נאמר: ״זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידור״ (במדבר ו, כא). ויש לשאול על הנאמר בכתוב זה: וכי נזיר נידון בהשג יד (בדין ״קרבן עולה ויורד״, הבא על פי יכולתו הכספית של המקריב)? והלא קרבנו קבוע! הא [הרי] כיצד יובן הכתוב? אלא יש לומר כי חלק הפסוק האומר ״אשר ידור קרבנו לה׳ על נזרו״ — עניינו בקרבן הנזיר שהפריש משלו. ואילו חלק הפסוק האומר ״מלבד אשר תשיג ידו״ — עניינו בקרבן הנזיר שהפרישו לו אחרים.
And furthermore, Rav Naḥman says that Rav Huna says: The Sages taught in a baraita: The verse states: “This is the law of the nazirite who vows, and of his offering unto the Lord for his naziriteship, besides that for which his means suffice; according to his vow which he vows” (Numbers 6:21). But is the offering of a nazirite judged according to his means? The offerings of a nazirite are fixed by the Torah. How is it possible to understand this clause: “Besides that for which his means suffice”? Rather, the clause “his offering unto the Lord for his naziriteship” is referring to a case where he separated an offering from his own animals, whereas the clause “besides that for which his means suffice” is referring to a case where others separated the offering for him. This teaches that designation by others is effective.
הכל
(6) לְמַאי הִילְכְתָא אִילֵּימָא לְעִנְיַן כַּפָּרָה בפְּשִׁיטָא דְּמִכַּפַּר לֵיהּ אֶלָּא לְעִנְיַן תְּמוּרָה וְהָכִי קָאָמַר אַף כְּשֶׁהִפְרִישׁוּ לוֹ אֲחֵרִים עוֹשֶׂה תְּמוּרָה שְׁמַע מִינַּהּ בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן.
With regard to what halakha is this baraita stated? If we say that it is with regard to the matter of atonement, and it is teaching that a nazirite can atone even by means of an offering designated for him by others, isn’t it obvious that such an offering can atone for him? Once it is his offering, he can certainly use it. Rather, the ruling of this baraita must be stated with regard to substitution, and this is what it is saying: Even in a case where others separated the offering for him, he alone can render a substitute for it. Conclude from this verse that we follow the one for whom the offering atones, and only he can effect substitution for the offering.
לענין כפרה – לאשמעינן דיכול להתכפר בבהמה שהפריש אחר לצרכו.
מה כשהפריש הוא משלו – הוא עושה בו תמורה ולא אחר אף כשהפרישו לו אחרים הוא עושה בו תמורה ולא אחר.
ומעתה יש לברר: למאי הילכתא [למה, ללמדנו איזו הלכה] נשנו דברים אלה? אילימא [אם תאמר] לענין הכפרה, שהנזיר מתכפר בקרבן שהפרישו עבורו אחרים — אין צורך להשמיענו זאת, שהרי פשיטא [פשוט, ברור ומובן] שמכפר ליה [לו] קרבן זה, שהרי ניתן לו קרבן זה במתנה לשם כך! אלא ודאי לענין דין התמורה בא כתוב זה ללמדנו, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: אף כשהפרישו לו אחרים קרבן משלהם— נחשב הוא כבעל הקרבן והוא העושה תמורה, ולא הם. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי לענין תמורה בתר [אחר] המתכפר אזלינן [אנו הולכים], והרי זו תשובה לבעייתו זו של רמי בר חמא!
With regard to what halakha is this baraita stated? If we say that it is with regard to the matter of atonement, and it is teaching that a nazirite can atone even by means of an offering designated for him by others, isn’t it obvious that such an offering can atone for him? Once it is his offering, he can certainly use it. Rather, the ruling of this baraita must be stated with regard to substitution, and this is what it is saying: Even in a case where others separated the offering for him, he alone can render a substitute for it. Conclude from this verse that we follow the one for whom the offering atones, and only he can effect substitution for the offering.
הכל
(7) לָא לְעִנְיַן תְּמוּרָה וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מַתָּנָה דְּקָא יָהֲבִין לֵיהּ אִי לָאו דְּרַבִּי רַחֲמָנָא {במדבר ו׳:כ״א} מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ הֲוָה אָמֵינָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא קׇרְבָּנוֹ מִדִּידֵיהּ הוּא דְּמִכַּפַּר מִדַּאֲחֵרִים לָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara responds: The baraita is not referring to substitution, but to the matter of atonement. And that which is difficult for you, that it is obvious that the nazirite can atone by bringing an offering consecrated by another, as they have given it to him as a gift, this is in fact not obvious. Had the Merciful One not included an offering received from another by writing the clause “besides that for which his means suffice,” I would say that it is a Torah edict expressed in the term “his offering,” that a nazirite can atone only with an offering consecrated from his own animals, but not through one received from the animals of others. Therefore, the verse teaches us that he can atone even with an offering received from others.
ודוחים: לא, אין להביא ראיה מברייתא זו לענין דין התמורה שכן הברייתא עוסקת בדין כפרה. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך שאין צורך בכתוב להשמיענו שמתכפר בקרבן שהפרישו עבורו אחרים, שכן מתנה היא זו דקא יהבין ליה [שאנו נותנים לו] — אפשר להשיב על כך: אי לאו דרבי רחמנא [אלמלא שריבתה התורה] בכתוב ״מלבד אשר תשיג ידו״ ללמד שמתכפר בקרבן שהופרש עבורו על ידי אחרים, הוה אמינא [הייתי אומר] כי גזירת הכתוב הוא שלשון קרבנו שהיא לשון מיעוט באה ללמד שרק קרבן הבא מדידיה [משלו] הוא שמכפר עליו, ואולם הבא משל אחרים — לא מכפר עליו. לכן קא משמע לן [הוא, הכתוב ״מלבד אשר תשיג ידו״, משמיע לנו] שאף בזה הריהו מתכפר.
The Gemara responds: The baraita is not referring to substitution, but to the matter of atonement. And that which is difficult for you, that it is obvious that the nazirite can atone by bringing an offering consecrated by another, as they have given it to him as a gift, this is in fact not obvious. Had the Merciful One not included an offering received from another by writing the clause “besides that for which his means suffice,” I would say that it is a Torah edict expressed in the term “his offering,” that a nazirite can atone only with an offering consecrated from his own animals, but not through one received from the animals of others. Therefore, the verse teaches us that he can atone even with an offering received from others.
הכל
(8) מַאי הָוֵי עֲלַהּ תָּא שְׁמַע דְּאָמַר ר׳ רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַקְדִּישׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ גוּמִתְכַּפֵּר עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.
Having failed to resolve Rami bar Ḥama’s dilemma, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? The Gemara answers: Come and hear a proof from that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: If one consecrates his animal as an offering for someone else’s atonement, and he subsequently redeems the animal, he adds one-fifth to its value as the owner. But only the one for whom the offering atones can render a substitute for it. This resolves the dilemma of Rami bar Ḥama.
מאי הוי עלה לרב נחמן ת״ש דאמר ר׳ אבהו כו׳ – [טובת הנאה שלו של תורם דמצי למיתב דינר מישראל למיתבא לבן בתו כהן]:
ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, כיצד נפתרה הבעיה] של רמי בר חמא? ומציעים: תא שמע [בא ושמע פתרון] לדבר ממה שאמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן בדיניו של המקדיש קרבן עבור חבירו: בפדיון קרבן זה — המקדיש הוא שמוסיף חומש בפדיונו, ולא המתכפר. והלכה נוספת: המתכפר הוא העושה תמורה בקרבן זה, ולא המקדיש.
Having failed to resolve Rami bar Ḥama’s dilemma, the Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? The Gemara answers: Come and hear a proof from that which Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: If one consecrates his animal as an offering for someone else’s atonement, and he subsequently redeems the animal, he adds one-fifth to its value as the owner. But only the one for whom the offering atones can render a substitute for it. This resolves the dilemma of Rami bar Ḥama.
הכל
(9) דתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל אֲחֵרִים טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁלּוֹ מ״ט מַאי טַעְמָא אָמַר קְרָא {דברים כ״ו:י״ב} אֶת כׇּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ וְנָתַתָּ וְגוֹ׳.:
Rabbi Yoḥanan’s statement continues: And if one separates teruma from his produce to exempt the produce of others, so that the other’s produce will be permitted in consumption, the benefit of discretion is his. He is entitled to determine which priest receives the teruma. The Gemara explains: What is the reason for this? The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your produce in the third year, which is the year of tithing, and have given it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow” (Deuteronomy 26:12). This indicates that the one actually giving the produce chooses to whom to give it.
טובת הנאה שלו – של תורם הוי טובת הנאה שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה ולא למי שתרם עליו.
דכתיב את כל מעשר וגו׳ – כי תכלה לעשר וגו׳ משמע מי שנוטל המעשר מתבואה שבידו ליתנו למי שירצה ולא ביד חבירו שנתרם עליו. טובת הנאה דבר מועט מקבל מישראל על מנת שיתן כל תרומותיו לבן בתו כהן.
והלכה נוספת בענין דומה: התורם מתבואה שלו על תבואתם של אחרים — טובת הנאה (הרווח אותו הוא עשוי לקבל מן המקבל בשל העדפתו אותו) הריהי שלו. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] להלכה זו שטובת ההנאה היא של הנותן? — שכן אמר קרא [הכתוב]: ״כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה״ (דברים כו, יב), הרי איפוא שזה המוציא מביתו את כל התרומות והמעשרות (ואף אלו שהפריש עבור אחרים), הוא הבוחר למי הן תינתנה. ואם יש לו רווח מזה, הריהו שלו.
Rabbi Yoḥanan’s statement continues: And if one separates teruma from his produce to exempt the produce of others, so that the other’s produce will be permitted in consumption, the benefit of discretion is his. He is entitled to determine which priest receives the teruma. The Gemara explains: What is the reason for this? The verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your produce in the third year, which is the year of tithing, and have given it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow” (Deuteronomy 26:12). This indicates that the one actually giving the produce chooses to whom to give it.
הכל
(10) מתני׳ מַתְנִיתִין : האֵין מְמִירִין לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין וְלֹא עוּבָּרִין בְּאֵבָרִים וְלֹא עוּבָּרִין וְאֵבָרִים בִּשְׁלֵימִים וְלֹא שְׁלֵימִים בָּהֶן.
MISHNA: One does not substitute non-sacred limbs for consecrated fetuses, i.e., if one says that a certain limb of a non-sacred animal is substituted for a fetus in the womb of a consecrated animal, it is not consecrated. And likewise, one does not substitute non-sacred fetuses for consecrated limbs. And one substitutes neither non-sacred limbs nor fetuses for whole consecrated animals nor non-sacred whole animals for consecrated limbs or fetuses.
אין ממירין לא אברין – של קדשים בעוברין של חולין ולא אברים ועוברין של קדשים בשלימין של חולין דלא תפיס קדושת תמורה בחד אבר לחוד כשהוא מחובר לגוף הבהמה ולא אמר כלום וכן נמי לא שלימין בהן:
מתני׳ לא אברים – דחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדושה חלה על האבר.
ואין עוברין באברין – שאם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קודש.
ולא אברין ועוברין – דחולין בשלימים דקדש.
ולא שלימין – דחולין באברין ועוברין דקדש.
ג משנה אין ממירין (אין דין תמורה חל) לא באברין של חולין המומרים בעוברין של הקדש. שהאומר על אבר מסויים של בהמת חולין שלו שיהיה תמורת עובר שבמעיה של בהמת הקדש — לא חלה עליו קדושה. וכן לא חל דין תמורה בממיר עוברין של בהמת חולין באברים של בהמת הקדש. שהאומר על עובר שבמעי בהמת חולין שלו שיהיה תמורת אבריה של בהמת הקדש — לא חלה קדושה על העובר. ולא חל דין תמורה בממיר עוברין של בהמת חולין וכן בממיר אברים של בהמת חולין בבעלי חיים של הקדש שלימים. וכמו כן לא חל דין תמורה בממיר בעלי חיים שלימים של חולין בהן, באברים או בעוברים של הקדש.
MISHNA: One does not substitute non-sacred limbs for consecrated fetuses, i.e., if one says that a certain limb of a non-sacred animal is substituted for a fetus in the womb of a consecrated animal, it is not consecrated. And likewise, one does not substitute non-sacred fetuses for consecrated limbs. And one substitutes neither non-sacred limbs nor fetuses for whole consecrated animals nor non-sacred whole animals for consecrated limbs or fetuses.
הכל
(11) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מְמִירִין אֵבָרִים בִּשְׁלֵימִים אֲבָל לֹא שְׁלֵימִים בָּהֶן א״ר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁין הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה כּוּלָּהּ עוֹלָה אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ.:
Rabbi Yosei says: One substitutes non-sacred limbs for whole consecrated animals, but not whole animals for consecrated limbs. Rabbi Yosei said: But isn’t it so with regard to sacrificial animals, that if one says: The hind leg of this animal is a burnt offering, the entire animal is a burnt offering? So too, when he says: The non-sacred hind leg of this animal is in exchange for that animal, the entire animal is a substitute in exchange for it.
ר׳ יוסי אומר ממירין אברים בשלימין – דקסבר כיון דאמר רגלה של זו של (קדשים) [חולין] תהא תחת זו פשטה קדושת תמורה בכל הבהמה והיא תמורה דומיא דהא רגלה של זו עולה כו׳:
ולא שלימין בהן – דאין בהמה של (קדשים) [חולין] נתפסת בתמורה באבר אחד של (חולין) [קודש] או בעובר של (חולין) [קודש]. ולא אמר כלום. בן פדא אומר אין קדושה חלה על העוברין אם אמר אחד על בהמת מעוברת של חולין תהא עוברה קדוש אין קדושה חלה עליו ור׳ יוחנן אמר קדושה חלה עליו ל״א מאי קמ״ל ר׳ יוחנן בהא. רצה מתכפר בה רצה מתכפר בוולדה אשמעינן דאם שיירו לעובר משוייר כגון דאמר היא שלמים ועוברה עולה הוי היא שלמים והעובר משוייר לעולה משום דעובר לאו ירך אמו הוא. טעמא אחרינא אם שיירו [משוייר] דהוי כמפריש ב׳ חטאות לאחריות דאם תאבד זו תהא זו במקומה ומתכפר באיזו שירצה. והא שמעתא דר׳ יוחנן בפרק כיצד מערימין על הבכור ואי קשיא הא דתנן ולד חטאת ותמורת חטאת ימותו התם בשקדשה ולבסוף נתעברה והכא מיירי בהקדישה כשהיא מעוברת:
ממירין אברין בשלימין – אמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורה תחת בהמת קודש זו חלה תמורה על האבר ופשטה לה בכל הבהמה והויא תמורה כולה וקרבה.
ולא שלימין בהן – דאין כח באבר אחד של בהמת קדש לעשות תמורה.
והלא במוקדשים – כלומר בתחילת ההקדש כשמקדישו אם אמר רגלה של זו עולה כדמפרש טעמא לקמן בגמ׳.
ר׳ יוסי אומר: ממירין אברים של חולין בשלימים של הקדש, אבל לא ממירים שלימים של חולין בהן, באברים של הקדש. אמר ר׳ יוסי טעם לדבריו: והלא במוקדשין (באדם המקדיש בהמת חולין לקרבן), האומר ״רגלה של בהמה זו עולה״ — הדין הוא שנתפשטה קדושה הבאה עם ההקדשה, וכל הבהמה כולה הריהי עולה. ונלמד מכאן שאף כשיאמר אדם ״רגלה של זו תחת זו״ — תתפשט הקדושה הבאה עם התמורה, ותהא כל בהמת החולין כולה תמורה תחתיה.
Rabbi Yosei says: One substitutes non-sacred limbs for whole consecrated animals, but not whole animals for consecrated limbs. Rabbi Yosei said: But isn’t it so with regard to sacrificial animals, that if one says: The hind leg of this animal is a burnt offering, the entire animal is a burnt offering? So too, when he says: The non-sacred hind leg of this animal is in exchange for that animal, the entire animal is a substitute in exchange for it.
הכל
(12) גמ׳ גְּמָרָא : אִתְּמַר בַּר פְּדָא אָמַר אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עַל עוּבָּרִין ורבי יוֹחָנָן אָמַר וקְדוּשָּׁה חָלָה עַל עוּבָּרִין וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן ז הִקְדִּישׁ חַטָּאת מְעוּבֶּרֶת וְיָלְדָה רָצָה בָּהּ מִתְכַּפֵּר רָצָה בִּוְולָדָהּ מִתְכַּפֵּר.
GEMARA: It was stated that Bar Padda says: Fetuses are not imbued with sanctity if one attempts to consecrate them for sacrifice, and Rabbi Yoḥanan said: Fetuses are imbued with sanctity. The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning in this regard, as Rabbi Yoḥanan said: In the case of one who consecrated a pregnant animal as a sin offering, and it later gave birth, if he wishes he may achieve atonement by sacrificing the mother, and the offspring will be left to graze until it develops a blemish that renders it unfit, whereupon it will be sold and the money is used to purchase a gift burnt offering; and if he wishes he may achieve atonement through the animal’s offspring, and the mother will be left to graze until it develops a blemish.
גמ׳ אין קדושה חלה על העוברין – אם הקדיש עובר במעי בהמה אינו קדוש ליקרב ואם מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין לעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אמיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כולד קדשים ולא כתחילת הקדש.
רצה בוולדה מתכפר – דכי אמרינן וולד חטאת למיתה אזיל היינו היכא דמפריש חטאתו ונתעברה וילדה דהלכה למשה מסיני נינהו חמש חטאות מתות והכי גמירי לה דמתה אבל אי אפרשה מעוברת חשוב עובר כבהמה אחרת וחיילא עליה קדושה באנפי נפשיה והויא ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באיזו שירצה והשניה תרעה. אלמא קדושה חלה על העוברין.
איתמר בר פדא – זהו בר פדא בן אחותו של בר קפרא כדאיתא פ׳ קמא דמעילה (מעילה ד:) א״ל בר קפרא לבר פדא בן אחותו ראה מה אתה שואלני למחר בב״ה ואין זה בן פדת דבן פדת הוא ר״א בן פדת.
ואין קדושה חלה על העוברים – שאם הקדיש עובר במעי אמו בהמת חולין אינו קדוש ליקרב ואי מקריב ליה כשנולד ולא אקדשיה משנולד מייתי חולין בעזרה ואם הפריש חטאת מעוברת לא הוו כשתי חטאות לאחריות דעובר מכח אימיה הוא דקדיש ולא מכח עצמו והוי כוולד חטאת ולמיתה אזיל וכן לכל דבריו הרי הוא כוולדות קדשים ולא כתחילת הקדש.
ורבי יוחנן אמר קדושה חלה על העוברין – ואם הקדיש עובר במעי אמו חולין קדיש ואם הפריש חטאת מעוברת הוי כמפריש שתי חטאות לאחריות ולא הוי כולד חטאת אלא הולד קדושתו קדושת הפה מכח האדם ולא מכח האם לא מצינו ולד חטאת דאזיל למיתה אלא במקדיש חטאת ריקנית ועיברה.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה [כו׳] רצה בולדה מתכפר – פירוש ואין צריך קדושה אחרת והוי כמפריש שתי חטאות לאחריות שמע מינה דאית ליה לר׳ יוחנן קדושה חלה על העוברין דאי סלקא דעתך דאין קדושה חלה יצטרך קדושה אחרת אחר שנולד אבל אין לפרש מדלא אזיל למיתה שמע מינה דקדושה חלה והא (אי) אפשר לומר דאף ע״ג דאין קדושה חלה על העובר אפילו הכי לא אזיל הולד למיתה דשמעינן ליה לר׳ יוחנן דאית ליה שיירו משוייר ואי אמר על בהמה של חולין היא קדש וולדה חולין הרשות בידו דעובר לאו ירך אמו הוא וכן מפרש הש״ס לקמן פ׳ כיצד מערימין (תמורה כה.) אלא עיקר ההוכחה הוא דמדקאמר רצה בולדה מתכפר ומשמע דאין צריך לאקדושיה זימנא אחריתי אחר שנולד דמשהקדיש האם הולד קדוש על פיו ולא מכח האם וק״ק מה שפירש רש״י ז״ל לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברין ונפקא מינה דאם הפריש חטאת מעוברת הוה ליה ולד חטאת ולמיתה אזלא מנלן דלמא אף על גב דאין קדושה חלה לא אזיל למיתה דשמא אית ליה שיירו משוייר ולאו ירך אמו הוא כדפירשנו וי״ל דע״כ אית ליה לבר פדא דשיירו אינו משוייר דאם לא כן תקשה ליה ממתני׳ (ולד שלמים) פרק כיצד מערימין (תמורה כד:) האומר ולדה של זו עולה הרי זו וולד שלמים ואי אית ליה לבר פדא דשיירו משוייר אמאי ולדה שלמים הא אי בעי הוה משייר הולד בחולין דבשלמא ר׳ יוחנן דאמר קדושה חלה על העוברין מיד דאמר היא שלמים דעתיה נמי לקדושי הולד בשלמים והוי הולד שלמים על קדושת פיו ולא מטוניה דאם אבל לבר פדא דאמר קדושה אינה חלה על העוברין אין הולד קדוש על פיו אלא מכח דאם ואם סבירא ליה דשיירו משוייר אמאי אין הולד עולה אלא שמע מינה דצריך לומר דמיד האם קדושה קדוש הולד מכח האם וא״ת כיון דאין קדושה חלה על העוברין היכי קאמר ולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימין וי״ל דלדמים קאמר וא״ת היכי אפשר דקדושה חלה על העוברין והא אמר דאסור להקדיש מחוסר זמן ולקמן אמרינן (פרק) כיצד מערימין על הבכור (תמורה כד:) המבכרת שהיתה מעוברת אמר מה שבמעי בהמה אם זכר עולה אלמא דאפילו לכתחילה מצי מקדיש ליה ומאי שנא מחוסר זמן וי״ל דקודם שנולד מצי מקדיש ליה ומייתי ליה בבכורות (דף יד.) מקרא.
תוס׳ ד״ה ואזדא בסה״ד ומייתי ליה בבכורות. ר״ל דבבכור ילפינן ליה מקרא לקמן דף כה ע״ב אבל אתה מקדיש מבטן וילפינן מיניה להקדיש עובר כנלע״ד בעזה״י:
ד גמרא שנינו במשנתנו את דינם של עוברים לענין תמורה. ובענין דומה אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדינו של המקדיש עוברים של בהמת חולין להקרבה על המזבח. בר פדא אמר: אין קדושה חלה על עוברין, ור׳ יוחנן אמר: קדושה חלה על עוברין. ומעירים: ואזדא [והולך] ר׳ יוחנן בשיטתו זו לטעמיה [לטעמו], שכן אמר ר׳ יוחנן: אדם שהקדיש בהמה לקרבן חטאת והיתה אותה בהמה מעוברת, וילדה וולד — הרי היא ועוברה בקדושת חטאת, והדבר תלוי בו במי משניהם יתכפר. שאם רצה להתכפר באם — בה הוא מתכפר, ואם רצה להתכפר בוולדה — בו הוא מתכפר. ועל השאלה מדוע נצרך ר׳ יוחנן להשמיענו שקדושה חלה אף על עוברים שתי פעמים, יש להשיב:
GEMARA: It was stated that Bar Padda says: Fetuses are not imbued with sanctity if one attempts to consecrate them for sacrifice, and Rabbi Yoḥanan said: Fetuses are imbued with sanctity. The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning in this regard, as Rabbi Yoḥanan said: In the case of one who consecrated a pregnant animal as a sin offering, and it later gave birth, if he wishes he may achieve atonement by sacrificing the mother, and the offspring will be left to graze until it develops a blemish that renders it unfit, whereupon it will be sold and the money is used to purchase a gift burnt offering; and if he wishes he may achieve atonement through the animal’s offspring, and the mother will be left to graze until it develops a blemish.
הכל
(13) וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָךְ קַמַּיְיתָא הָתָם הוּא דְּאַקְדְּשֵׁיהּ
The Gemara adds: And both statements of Rabbi Yoḥanan are necessary, despite the fact that both affirm that fetuses may be consecrated. As, if Rabbi Yoḥanan had taught us only this first case, of one who consecrates a fetus by itself, I might say that only there is the fetus imbued with sanctity, as he consecrated
צריכא [נצרך] הדבר. משום דאי אשמעינן בהך קמייתא [שאם היה משמיענו רק בזו הראשונה, במקדיש עובר לבדו] — הייתי אומר שדווקא התם [שם] הוא שחלה קדושה על העובר, משום דאקדשיה [שהקדישו]
The Gemara adds: And both statements of Rabbi Yoḥanan are necessary, despite the fact that both affirm that fetuses may be consecrated. As, if Rabbi Yoḥanan had taught us only this first case, of one who consecrates a fetus by itself, I might say that only there is the fetus imbued with sanctity, as he consecrated
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.