Steinsaltz Commentary Tamid 27b – ביאור שטיינזלץ תמיד כז:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

הָנִיחָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כ״גכֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר ^אאַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כ״גכֹּהֵן גָּדוֹל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. וְכִי תֵּימָא כִּלְאַיִם בַּעֲלִיָּה וּלְבִישָׁה הוּא דְּאָסוּר אֲבָל מֵימַךְ תּוּתֵיהּ שַׁפִּיר דָּמֵי וְהָתַנְיָא {ויקרא י״ט:י״ט} לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֲבָל אַתָּה מַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ ^באֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁמָּא תִּיכָּרֵךְ נִימָא אַחַת עַל בְּשָׂרוֹ. וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסֵיק מִידֵּי וְהָאָמַר ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן א״ראָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם ^גאֲפִילּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן אָסוּר לִישַׁן עֲלֵיהֶן אֶלָּא ש״משְׁמַע מִינַּהּ נֶגֶד רָאשֵׁיהֶן. וְאִי בָּעֵית אֵימָא בְּאוֹתָן שֶׁאֵין בָּהֶן כִּלְאַיִם רַב אָשֵׁי אָמַר בִּגְדֵי כְהוּנָּה קָשִׁין הֵן דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ הָא ^דנַמְטָא גַּמְדָּא דְּנַרֶשׁ שַׁרְיָא. ת״שתָּא שְׁמַע בִּגְדֵי כְהוּנָּה הַיּוֹצֵא בָּהֶן לִמְדִינָה אָסוּר וּבַמִּקְדָּשׁ בֵּין בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה וּבֵין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה מוּתָּר מִפְּנֵי שֶׁבִּגְדֵי כְהוּנָּה נִיתְּנוּ לֵיהָנוֹת בָּהֶן ש״משְׁמַע מִינַּהּ. וּבַמְּדִינָה לָא וְהָתַנְיָא בכ״אבְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בּוֹ יוֹם הַר גְּרִיזִים דְּלָא לְמִיסְפַּד כִּדְאִיתָא בְּיוֹמָא פֶּרֶק בָּא לוֹ כ״גכֹּהֵן גָּדוֹל קָרוֹב וְכוּ׳. עַד אִיבָּעֵית אֵימָא רְאוּיִין הֵן לְבִגְדֵי כְהוּנָּה. וְאִי בָּעֵית אֵימָא {תהלים קי״ט:קכ״ו} עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.: אֵירַע קֶרִי בְּאֶחָד מֵהֶן [וְכוּ׳].: מְסַיַּיע לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן ^הדְּאָמַר מְחִילּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ ובעל קֶרִי מִשְׁתַּלֵּחַ חוּץ לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.: וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִין מִכָּאן וּמִכָּאן כּוּ׳.: רַב סָפְרָא הֲוָה יָתֵיב בְּבֵית הַכִּסֵּא אֲתָא ר׳רַבִּי אַבָּא נְחַר לֵיהּ א״לאֲמַר לֵיהּ לֵיעוּל מָר. בָּתַר דְּנָפֵיק א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי אַבָּא ע״כעַד כָּאן לָא סְלֵיקְתְּ לְשֵׂעִיר גְּמַרְתְּ מִילֵּי דְּשֵׂעִיר לָאו הָכִי תְּנַן מְצָאוֹ נָעוּל בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם לְמֵימְרָא דְּלָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵיעַל. וְרַב סָפְרָא סָבַר דִּלְמָא מְסוּכָּן הוּא כדתני׳כִּדְתַנְיָא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן. א״לאֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ וְכֵן א״לאֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ חַשֵּׁיךְ תַּקֵּין נַפְשָׁךְ וּקְדֵים תַּקֵּין נַפְשָׁךְ כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּרְחַק תּוּב וְגַלִּי כַּסִּי וְקוּם. שְׁטוֹף וּשְׁתִי [שְׁטוֹף] וְאַחֵית וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹתֶה מַיִם שְׁפוֹךְ מֵהֶן ואח״כוְאַחַר כָּךְ תֵּן לְתַלְמִידֶךָ. כִּדְתַנְיָא לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם וְיִתֵּן לְתַלְמִידוֹ אֶלָּא אִם כֵּן שָׁפַךְ מֵהֶן וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁתָה מַיִם וְלֹא שָׁפַךְ מֵהֶן וְנָתַן לְתַלְמִידוֹ וְאוֹתוֹ תַּלְמִיד אִיסְטְנִיס הָיָה וְלֹא רָצָה לִשְׁתּוֹת וּמֵת בַּצָּמָא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם וְיִתֵּן לְתַלְמִידוֹ אא״כאֶלָּא אִם כֵּן שָׁפַךְ מֵהֶן רַב אָשֵׁי אָמַר הִילְכָּךְ הַאי תַּלְמִידָא דְּשָׁפֵיךְ קַמֵּי רַבֵּיהּ לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם אַפְקִירוּתָא. כׇּל מִילֵּי לָא תִּיפְלוֹט בְּאַפֵּי רַבָּךְ בַּר מִקָּרָא וְדַיְיסָא דְּכִפְתִילָה שֶׁל אֲבָר דָּמוּ. תְּנַן הָתָם ^ואִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקוֹת לְפָנָיו וְכׇל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד וא״לוְאוֹמֵר לוֹ אִישׁ הַר הַבַּיִתמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו ח׳:ב׳

^ב רמב״ם הלכות כלאים י׳:י״ב-י״ג
טור יורה דעה ש״א:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״א:א׳

^ג רמב״ם הלכות כלאים י׳:י״ב-י״ג
טור יורה דעה ש״א:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״א:א׳

^ד רמב״ם הלכות כלאים י׳:י״ב-י״ג
טור יורה דעה ש״א:א׳
שולחן ערוך יורה דעה ש״א:א׳

^ה רמב״ם הלכות בית הבחירה ח׳:ז׳

^ו רמב״ם הלכות בית הבחירה ח׳:י׳

הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] כי אבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, שהוא אחד מארבעה בגדי כהונה של כהן הדיוט. שכן באבנטו של כהן גדול היה אכן כלאים, כמפורש בתורה שנעשה מן התכלת והארגמן ותולעת השני (שהם ממיני הצמר) ומן השש (שהוא פשתן), והרי זה בכלל כלאי בגדים. ואולם לדעתו אבנטו של כהן הדיוט (שלא נתפרש בתורה ממה נעשה) נעשה כשאר בגדיו מן השש בלבד, ולא היו בו איפוא כלאים. ולפי שיטה זו, מובן מדוע הניחו הכהנים את בגדיהם תחת ראשיהם, שהרי אין בדבר משום כלאים. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כהן גדול, ואף באבנטו של כהן הדיוט היה כלאים, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בתשובה לשאלה כיצד הניחו אותם תחת ראשיהם? אלא מכאן ראיה שלא הניחום תחת ראשיהם ממש, אלא כנגד ראשיהם. וכי תימא [ואם תאמר] בדחייה שבאמת הניחום תחת ראשיהם, אף שיש בהם כלאים, והטעם שלא הקפידו בכך, משום שכלאים רק בדרך עליה על הגוף ולבישה הוא שאסור, שכן נאמר בכתוב ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״ (ויקרא יט, יט), אבל מימך תותיה [להציע אותו תחתיו של השוכב עליו] — שפיר דמי כדבר [יפה, ראוי נחשב] הוא — ואולם אין לומר כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא] על משמעות הכתוב באיסור כלאים: ״לא יעלה עליך״ — אבל אתה מציעו תחתיך: שכך הוא מדין תורה, אבל אמרו חכמים שאסור לעשות כן, מחשש שמא תיכרך נימא (שערה) אחת מבגד הכלאים על בשרו של השוכב על הבגד, ונמצא עובר על איסור תורה שמעלה מבגד כלאים על הגוף. וכי תימא [ואם תאמר] בהסבר הדברים, שהכהנים לא נהגו במקדש להניח כלאים תחת ראשם אלא כאשר היה מפסיק (חוצץ) מידי [דבר] כלשהו בין ראשם של הכהנים לבין בגדי הכלאים שתחתיהם, באופן שלא יתכן שתיכרך נימה מבגד הכלאים על השוכב — והאמר [הרי אמר] ר׳ שמעון, אמר ר׳ יהושע בן לוי, אמר ר׳ יוסי בן שאול משום קהלא קדישא [בשם קהילת קודש] שבירושלים: אפילו היו עשר מצעות מונחות זו על גב זו, ובגד כלאים מונח תחתיהן — אסור לישן עליהן, על המצע העליון, אף שודאי שבאופן זה אין לחשוש שתיכרך נימה מבגד הכלאים על השוכב. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לא היו הבגדים תחת ראשיהם, אלא נגד ראשיהן. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למשנתנו: אכן אפשר לומר שהיו הבגדים תחת ראשיהם ממש, ואולם אין המדובר בכל בגדי הכהונה, אלא רק באותן בגדים שאין בהן כלאים. רב אשי אמר הסבר אחר: מדובר במשנתנו אפילו בבגדים שיש בהם כלאים, ואכן הניחום הכהנים תחת ראשיהם, ואולם אין בדבר משום איסור כלאים, שכן בגדי כהונה קשין הן, ואין בשכיבה עליהם משום איסור. וכפי שאמר רב הונא בריה [בנו של] רב יהושע: הא נמטא גמדא דנרש [אותו לבד קשה של כלאים שמייצרים בעיר נרש] — שריא [מותר] אף אם יש בו כלאים כיון שאינו מחמם את הלובש אותו ולא אסרה התורה אלא דבר הדומה לבגד שיש בלבישתו משום הנאה. לאחר המשא והמתן הזה לא הגענו לתשובה ברורה לשאלה האם מותר ליהנות מבגדי כהונה שלא לצורך העבודה. ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בגדי כהונה, היוצא בהן למדינה, מחוץ למקדש — אסור. ואילו במקדש, בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה — מותר. וטעם הדבר: מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. והרי לנו ראיה מפורשת. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שבגדי כהונה הותרו אף שלא בשעת עבודה. ושואלים לגופה של ברייתא זו: ובמדינה לא הותרו הכהנים ללבוש בגדי כהונה כלל? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בביאור מגילת תענית, שנאמר בה כי בעשרים ואחד בו בחודש טבת — יום הר גריזים הוא, וקבעו אותו יום שמחה שלא למיספד [להספיד] בו, משום שאירעה בו תשועה לישראל. כדאיתא [כמו שיש, כנמצא] במסכת יומא פרק ״בא לו כהן גדול (קרוב) לקרות״ (סט, א), ולשם הקצור לא הובא כאן הדבר אלא רק ציון של מראה מקום. וכך שנינו שם: אותו יום בקשו הכותיים (שומרונים) מאלכסנדר מוקדון על המקדש להחריבו, ונתן להם רשות. ובאו והודיעו על כך לשמעון הצדיק שהיה כהן גדול באותה עת. לבש שמעון הצדיק בגדי כהונה והתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ירושלים היו עמו, ואבוקות של אש בידיהם. וכל הלילה היו נציגי ישראל אלה הולכים בצד זה, וצבאו של אלכסנדר היה הולך מצד זה. כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם אלכסנדר לכותיים: מי הללו שבאים לקראתנו? אמרו לו: אלה הם היהודים שמרדו בך. כיון שהגיעו למקום הנקרא אנטיפטרס, זרחה חמה, ופגשו שני המחנות אלה באלה. כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלוויו: מלך גדול שכמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: יפה עושה אני כן, כי דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, שכאשר אני נלחם אני רואה מעין דמות זו הולכת לפני כסימן של נצחון. אמר להם לשלוחי ישראל: למה באתם? אמרו לו: אפשר בית המקדש, מקום בו מתפללים עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך גויים הללו להחריבו?! אמר להם: מי הם הללו? אמרו לו: כותיים הללו, הם שעומדים לפניך. אמר להם: הריהם מסורים בידכם לעשות בהם כרצונכם. מיד, נקבום בעקביהם, ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררים אותם על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים, ששם היה לכותיים מקדש — חרשוהו, וזרעוהו כרשינים, כסמל לחורבן גמור, ששוב אין אותו מקום ראוי עוד לבנין, כדרך שבקשו הכותיים לעשות לבית המקדש. ואותו היום נקבע כיום טוב לישראל. וכך ממשיכה שם הגמרא עד שהקשו שם: כיצד יצא שמעון הצדיק מחוץ למקדש כשבגדי כהונה עליו?! והשיבו, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שלא היו אלה בגדי כהונה ממש, אלא ראויין הן לבגדי כהונה, שהיו כתבנית בגדי כהונה, אבל לא נעשו מכסף קדשים, ולא היתה בהם קדושת בגדי כהונה. ואי בעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: משום שהיה זה, כדרך האמור ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ (תהלים קיט, קכו), שבעת הצורך לעשות דבר לשמו של ה׳, מותר אף להפר דברים המפורשים בתורה, שהרי כפי שראינו היא שעמדה להם אז לישראל להצילם. א שנינו במשנתנו בדבר הכהנים הישנים במקדש בבית המוקד, שאם אירע קרי באחד מהן הריהו יוצא והולך לו אל בית הטבילה במחילה העוברת תחת המקדש ולא בתוך המקדש עצמו. ומעירים: מתוך זה משמע כי בניגוד למקדש עצמו המחילות שתחת הר הבית אינן קדושות, ודבר זה מסייע ליה [לו] לשיטת ר׳ יוחנן, שכן אמר ר׳ יוחנן: המחילות העוברות מתחת למקדש לא נתקדשו כלל, לא בקדושת הר הבית ולא בקדושת העזרה. ועוד הלכה אמר ר׳ יוחנן בענין בעל קרי במקדש: בעל קרי הריהו משתלח אל מחוץ לשני מחנות, מחנה שכינה ומחנה לויה, ולפיכך אסור לו להשתהות בעזרה שבמקדש (מחנה שכינה) ובהר הבית (מחנה לויה). ב ועוד שנינו במשנתנו כי באותן מחילות שמתחת לבירה היו הנרות דולקין מכאן ומכאן, והיה הכהן שנטמא מהלך לאורם עד שהגיע לבית הטבילה. ובבית הטבילה היתה דולקת מדורה, ובסמוך לבית הטבילה היה בית כסא של כבוד. ובענין זה של בית הכסא מוסרים כי רב ספרא הוה יתיב [היה יושב] בבית הכסא, אתא [בא] ר׳ אבא וביקש להיכנס לבית הכסא לעשות צרכיו, ומאחר ולא היתה שם דלת נחר ליה [השמיע לו לרב ספרא קול חרחור], כדרך שאלה אם יכול הוא להיכנס. אמר ליה [לו] רב ספרא: ליעול מר [יכנס אדוני]! שמע רב אבא ונכנס. בתר דנפיק [לאחר שיצא] אמר ליה [לו] ר׳ אבא לרב ספרא: עד כאן (עדיין) לא סליקת [עלית, הגעת] להר שעיר (ארץ אדום) (אף שהרבה רב ספרא במסעות אל מחוץ לארץ ישראל), וכבר גמרת מילי [למדת דברי, דרכי] בני שעיר שאין בהם צניעות?! לאו הכי תנן [האם לא כך שנינו] בבית כסא שהיה במקדש, שנקרא ״בית כסא של כבוד״ משום שזהו כבודו — שאם בא אדם ומצאו כשהוא נעול — בידוע הוא שיש שם אדם, ואם מצאו כשהוא פתוח — יודע הוא שאין נמצא שם אדם. ומדוע צריך לדעת זאת? למימרא [האם לא לומר] משום שלא מיבעי ליה למיעל [לא רצוי לו למבקש לעשות צרכיו להיכנס] כאשר אדם אחר נמצא בפנים. ולא היה לך אם כן לומר לי להיכנס בעוד אתה בתוך בית הכסא! ומסבירים: ורב ספרא שאמר לר׳ אבא להיכנס, אף שהוא היה בתוך בית הכסא, עשה כן משום שסבר [סבור היה]: דלמא [שמא] ר׳ אבא במצב מסוכן הוא אם לא יפנה מיד. כדתניא [כמו ששנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: עמוד של צואה החוזר, שהעוצר עצמו באמצע עשיית צרכיו — מביא את האדם לידי מחלת הדרוקן, סילון של מי רגלים החוזר — מביא את האדם לידי מחלת ירקון. ג ואגב כך מביאים עוד הנהגות ראויות בעשיית צרכים. שכך אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן כך אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו]: כאשר חשיך [החשיך היום, בתחילת הלילה], תקין נפשך [השתדל לתקן עצמך, לעשות צרכיך]. וכן כאשר קדים [קדם ובא היום] תקין נפשך [תקן עצמך, עשה צרכיך], אף שאינך צריך להם באותן שעות. וטעם הדבר — שבאותם זמנים רוב האנשים נמצאים בבתיהם ותוכל לעשות צרכיך סמוך לביתך בלא לחשוש שמא יבחין בך אדם. כי היכי [כדי] שלא תצטרך במשך היום לעשיית צרכים, שאם תצטרך להם ביום תרחק לבית כסא הנמצא במקום מרוחק ותסתכן. וכאשר אתה נפנה לעשות צרכיך, בתחילה תוב [שב] במקום עשיית הצרכים בעודך לבוש, ולאחר מכן גלי [גלה, פשוט מלבושך], ולא תפשוט את בגדיך קודם לכן, מחמת הצניעות. ולאחר שסיימת את עשיית הצרכים, מאותה סיבה בתחילה כסי [כסה עצמך בלבושך] ורק לאחר מכן קום [עמוד]. ועוד הדריכו חכמים אלה את בניהם בהנהגות הראויות: כאשר אתה מבקש לשתות מן הכוס, בתחילה שטוף את הכוס, ולאחר מכן שתי [שתה] ממנה. ולאחר ששתית מן הכוס, ואין אתה נזקק לה עוד, חזור ושטוף אותה ולאחר מכן אחית [הנח] אותה במקומה כשהיא נקיה. אכן, שטיפת הכוס לאחר השתייה בה אינה אלא לאחר שתיית יין בה, ואולם כשאתה שותה בה מים — אינך צריך לשטוף אותה, אלא שפוך מהן (מהמים שנשארו בכוס, באופן שינקו המים את הכוס דרך שפיכתם, ואחר כך אם יצטרך לכך תן לתלמידך שישתה ממנה. כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]: לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו לשתות מאותה כוס, אלא אם כן שפך מהן לפני כן. ומעשה באחד ששתה מים ולא שפך מהן, ונתן אותה כוס מים לתלמידו, ואותו תלמיד איסטניס (מפונק) היה, ולא רצה לשתות ממנה — ומת בצמא. באותה שעה אמרו חכמים: לא ישתה אדם מים בכוס ויתן אותה לתלמידו — אלא אם כן שפך מהן. רב אשי אמר: הילכך [משום כך], האי תלמידא דשפיך [תלמיד זה השופך] מים מהכוס ששתה בה רבו, ועושה זאת קמי רביה [לפני, בנוכחות רבו] — לית ביה [אין בו] בדבר זה משום אפקירותא [זלזול], שהרי כך הורו חכמים. ועוד הדריכו חכמים אלה את בניהם: כל מילי [הדברים] שאתה אוכל, ובתוך אכילתך הצטבר רוק בפיך, לא (אל) תיפלוט באפי [בפני] רבך, שיש בדבר משום זלזול כבוד רבך — בר מקרא [חוץ מדלעת] ודייסא, וטעם הדבר שהותרה פליטתם של אלה, משום שכפתילה (חתיכה לוהטת) של אבר (עופרת) הם דמו [נחשבים], ויש סכנה אם לא יפלטם מפיו. ד תנן התם [שנינו שם, במסכת מדות]: איש הר הבית (הממונה על סדרי השמירה בהר הבית) היה מחזר בכל לילה על כל משמר ומשמר, ואבוקות היו דולקות לפניו, כדי שיבחינו בו אנשי המשמר שהוא קרב אליהם ויעמדו לפניו. וכל משמר שאינו עומד מלפניו, ואומר לו איש הר הבית:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון