גמרא: וכי חמתו מרובה מצלתו כו׳ הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כו׳ אמר רב פפא כשחבטן. בביאור קושית הגמרא ותירוצה ישנן כמה שיטות ראשונים:
א) שיטת רש״י: רש״י מפרש שמדובר כאן שבסכך הכשר בפני עצמו ליכא שעור של צלתו מרובה מחמתו. הגמרא מקשה דא״כ איך ישלים הסכך הפסול - כגון ענפי האילן - את שעור הצל של הסוכה. ותירץ רב פפא שמוריד את ענפי האילן הפסולים לערבבם בתוך הסכך הכשר. בכך הם מתבטלים ע״פ דין בטול ברוב, ולפיכך מצטרפים הענפים לשעור צל הסוכה. ביאורו של רש״י משולל הבנה. הרי כלל גדול בהלכות בטול התערובת בכהת״כ שכל זמן שניכר האיסור ויכולים לבררו אינו בטל ברוב. ובכן מה מועילה השפלת ענפי האילן בתוך הסכך הכשר, הלא עדיין אפשר לברר ולהוציא את הסכך הפסול מן התערובת וא״כ אינו בדין שיתבטל, וצ״ע.א
ונ״ל, כי הדין של ניכר האיסור שאינו בטל בתערובת ניתן לפרש בתרי אנפי:
א) כשהדבר ניכר אין הוא בתערובת כלל: ב) ועוד י״ל שדבר ניכר נחשב לחלק מן התערובת אלא שאין התערובת מתירתו. ויתכן שרש״י סובר כצד השני, דהיינו שדבר ניכר נכלל בתערובת, אלא שאין להתירו. ברם הבטול של סכך פסול הוא הכשרו של פסול, ולא מתירם של איסורין, ובכן גם דבר ניכר בתערובת הוכשר (עיין בשעורים לקמן
(טו:) תוס׳ ד״ה והא), והדבר צ״ע.
ועוד יש להעיר. בתערובת איסור יבש בהיתר יבש - חתיכה אחת בשתי חתיכות שחד בתרי בטל - נחלקו הרא״ש והרשב״א (עיין ביו״ד סי׳ ק״ט ס״א ובגר״א אות ו׳ שם) אם מותר לאכל את כל התערובת של יבש ביבש בבת אחת או דלמא רק בזה אחר זה. הרא״ש מיקל מטעם בטול ברוב כי לדעתו האיסור מתהפך להיות היתר. ברם הרשב״א סובר שאסור לאכל את התערובת בב״א; מותר לאכול את החתיכות דוקא בזו אחר זו כשלא ידוע איזו חתיכה היא האיסור. שיטת הרשב״א היא שההיתר של יבש ביבש נעוץ בדין רוב המברר ספקות ושהוא חל דוקא באוכל את החתיכות בזו אחר זו. ביבש ביבש אין האיסור מתהפך להיות היתר מדין בטול ברוב כמו בתערובת לח בלח, אלא שמדין כל דפריש מרובא פריש חל דין רוב לברר שמותר לאכל את החתיכות בזו אחר זו. (ועיין בגר״א שם.)
יוצא איפוא שהרש״י שלפנינו מתפרש דוקא ע״פ שיטת הרא״ש ולא ע״פ שיטת הרשב״א. הרי לדעת רש״י הסכך הפסול שמתבטל יבש ביבש מועיל להשלים את שעור הצל. אין זה מדין רוב המברר אלא מדין רוב המבטל את הפסול והמהפך את הסכך הפסול לכשר.
ב) שיטת ר״ת: ר״ת, הרמב״ן, והר״ן מפרשים שסכך פסול הנמצא ע״ג סכך כשר פוסל את הסכך הכשר כנגדו למטה, אע״פ שהפסול חמתו מרובה מצלתו. אך ר״ת (בתוס׳ ד״ה הא) מחלק בין הסכך הפסול שפסולו בעצם מינו לסכך הפסול משום שנמצא למעלה מכ׳ אמה. אליביה סכך הנמצא למעלה מכ׳ אמה אינו פוסל את הסכך הכשר כנגדו למטה, משום שסכך הכשר במינו הנמצא למעלה מכ׳ אין בו דין פסול בגופו של הסכך; פסולו בשעוריו של הסכך בלבד. רק הסכך הפסול בפסול הגוף פוסל ומפקיע את הסכך הכשר כנגדו למטה.
בסוף דבריהם מביאים התוס׳ ראי׳ לר״ת מעירובין
(ג.) גבי מקצת סכך למטה מכ׳ ומקצתו למעלה מכ׳ שהסוכה כשרה אע״ג שהסכך שהוא למטה מכ׳ חמתו מרובה מצלתו. הראיה זקוקה לביאור. ונראה שהוכחת התוס׳ תלויה בפירוש הגמ׳ שם כי הגמ׳ מתפרשת בשתי דרכים:
י״ל שהסוכה כשרה משום שגובה הסכך נמדד משפתו התחתונה, ולפי״ז ליכא ראיה כלל, שהרי ע״פ דין כל הסכך מונח מלמטה מעשרים. מאידך ניתן לפרש שכל חלק של הסכך נמדד לעצמו אלא שהחלק התחתון מכשיר את החלק העליון הקיים למעלה מכ׳ בהכשר מיוחד של חלות דין גרירה שהסכך התחתון מכשיר את סכך העליון המונח למעלה מעשרים. ומוכח שהסכך העומד למעלה מעשרים אינו דומה לסכך הפסול בפסול הגוף, כי הסכך הפסול בפסול הגוף אינו בר גרירה והכשר כלל. ובכן הסיק ר״ת שהסכך העומד למעלה מעשרים שונה בעיקר דינו מהסכך הפסול בגופו ושאם חמתו של הסכך הקיים למעלה מעשרים מרובה מצלתו, אינו פוסל את הסכך הכשר הקיים למטה ממנו - שלא כדינו של סכך הפסול בפסול הגוף.
וראוי לדון אליבא דר״ת בענף אילן הקיים למעלה מעשרים, וחמתו מרובה מצלתו, אם יפסול סכך כשר הקיים כנגדו למטה מעשרים. לכאורה דינו שיפסל שהרי נוסף לפסול של עשרים אמה יש גם חלות פסול הגוף של מחובר לקרקע. אך אליבא דר״ת יתכן להיפך. והוא שסכך פסול פוסל את הסכך הכשר המונח כנגדו דוקא כשהפסול הוא בתוך עשרים אמה. ולשם הסברת צד זה י״ל שסכך שחמתו מרובה מצלתו אין לו חלות סכוך ע״פ דין (כנ״ל מפי הגר״מ זצ״ל בשעורים (ב.). דוקא בצרוף עם הסכך מלמטה ממנו יש לסכך הפסול שחמתו מרובה מצלתו חלות סכוך ע״פ דין, וכשיוצר רוב צל בקרקע הסוכה ע״י הצטרפותו לסכך הכשר יש בו הכח לפסול. לעומת זה כשהפסול שחמתו מרובה מצלתו עומד בעצמו למעלה מעשרים אמה, העובדה שהוא גבוה מעשרים מונעת את הצרוף עם הסכך שלמטה ממנו. יוצא שהסכך הפסול ע״פ דין אינו חפצא של סכך כלל, ואינו יכול לסבב פסול בסוכה, וצ״ע בזה.
ג) שיטת בעה״מ: בעה״מ סובר שסכך פסול העומד למעלה וחמתו מרובה מצלתו פוסל את כל הסוכה כולה מלמטה. אמנם בניגוד להרמב״ן דעתו של בעה״מ שהפסול אינו מוגבל לאותו סכך הקיים כנגדו מלמטה, אלא שכל הסוכה נפסלת. אולם בעה״מ תולה את דינו בשני תנאים:
א) הסכך הפסול צריך להיות קיים במקומו למעלה קודם שיש שיעור צל בסכך הכשר מלמטה. אם הועמד תחילה השעור של הסכך הכשר במקומו מלמטה, הסוכה כשרה.
ב) הוא מפרש הגמרא בשחבטן (ה. ברי״ף), וז״ל: כלומר שחבט ענפי האילן עד שנשרו כל העלין ממנו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצלו של אילן כלל ונעשה האילן כעומד בפני עצמו ולא מצטרף לצל הסוכה, עכ״ל. כשעושה הסכך מגלה דעתו שאינו מרוצה בצל האילן הוכשרה הסוכה.
שיטתו ובמיוחד שני תנאיו לכאורה משוללי הבנה. וכדי לבאר שיטתו נראה להקדים פסקו של הרמב״ם בדין נקובת הושט בשחיטה. הרמב״ם פוסק (פ״ג משחיטה הלי״ט) וז״ל: בהמה כו׳ שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זו נבלה מחיים ואין השחיטה מועלת בה עכ״ל. ויפלא, למה נחשבת הבהמה נבלה כשהיא חיה והרי שם נבלה חל לכאורה רק בבהמה מתה. ותירץ הבית הלוי זצ״ל (עיין בספרו) שהרמב״ם סובר שבניקב הושט אין הבהמה בת מעשה שחיטה. מעשה שחיטה הוא רק בשחיטת רוב הושט, וכאן כשיגיע השוחט בחותכו את הושט למחצית הסימן יהיה רוב הושט שחוט ממילא מפני הנקב כי הנקב ישלים את שעור הרוב של חתיכת הסימן. ולפי שהבהמה אינה ראויה למעשה שחיטה נבלה היא מחיים.
ונראה, שבדומה לכך מתבארת שיטת בעה״מ. בעה״מ סובר שהסכך הפסול הקיים מלמעלה משלים ממילא את רוב הצל בקרקע הסוכה והוספת עוד סכך כשר אחרי כן אינה מועילה שהרי רוב הצל בסוכה כבר נגמר בפסול - ובכן הסוכה לעולם תהיה פסולה. אלא עדיין צריכים לבאר מדוע לבעה״מ תלוי הפסול בכוונת הגברא ובאיזה סכך היה קודם.
ונראה להציע ג׳ פירושים:
א) ניתן לפרש בעה״מ ע״פ הסברו של הגר״מ זצ״ל הנ״ל שבחמתו מרובה מצלתו ליכא חלות שם סכך כלל (ועיין לעיל בשעורים ב.). ומובן שגם לסכך פסול שחמתו מרובה מצלתו אין חלות שם סכך לכשעצמו דאינו סכך כלל. ברם כשהפסול הזה מצטרף לסכך הכשר למטה ממנו ליצור את השעור של רוב צל בקרקע הסוכה מתהפך הוא להחשב ע״פ דין לחפצא של סכך. וע״י כך הוא פוסל נמי את הכשר שלמטה ממנו, כנ״ל ע״י השלמת רוב, בדומה לשחיטה בנקובת הושט לרמב״ם. על כן, אומר בעה״מ שדוקא כשהגברא מכוון להצל בסכך הפסול מצטרף הסכך הפסול ליתר הסכך להחשב כסכך ופוסל. לעומת זה אם הגברא אינו מכוון להצל בסכך הפסול ואין הפסול מצטרף ליתר הסכך, אינו פוסל את הסוכה משום שאינו סכך כלל מאחר שחמתו מרובה מצלתו. הצרוף תלוי גם בקדימת הפסול לכשר. אם כבר יש רוב צל על הקרקע מהסכך הכשר לבדו בלי הסיוע מהפסול אין לפסול שהועמד באחרונה צרוף לכשר ואינו סכך כלל ולכן אינו פוסל.
ב) עוד יש לפרש שלבעה״מ, אם הגברא מכוון לסכך בסכך פסול, והסכך הפסול נמצא בסוכה קודם, אז כוונתו אח״כ לסכך לשם צל בסכך הכשר אינה יעילה, ולפיכך הסוכה פסולה. יסוד דינו של בעה״מ הוא הפקעה ופסול בכוונת הגברא לשם צל. משום כך, אם הגברא לא נתכוון להצל בסכך הפסול לא נפסלה כוונתו לשם צל בסכך הכשר, והסוכה כשרה. ועוד, אילו יצר הגברא מראש את רוב הצל על ידי הסכך הכשר אז העשייה הראשונה חלה בכוונה נכונה לשם צל ע״י סכך כשר, והעמדת הסכך הפסול באחרונה לשם צל אינה פוסלת את הסוכה, שהרי הכוונה הראשונה חלה בהכשר והסוכה אינה חוזרת להפסל.
ג) שיטת בעה״מ מתפרשת גם ע״פ דעת הריטב״א
(לקמן יא) שסכך תלוש פסול מפני שהוא מקבל טומאה או מפני שאין גדולו מן הארץ מ״מ חל עליו שם סכך פסול, אבל מחובר לקרקע אינו חפצא של סכך כלל, עיין שם. בהתאם לכך, יתכן שבעה״מ עוסק בפסול מחובר והוא סובר שמחובר אינו חפצא של סכך לבדו. עכ״ז אם הגברא יחשוב להשתמש במחובר להצל יהפוך להיות סכך פסול. ויוצא שדוקא בכוונת הגברא לצל פוסל המחובר את הסכך הכשר למטה ממנו. בלי כוונת הגברא לשם צל אין למחובר חלות השם של סכך פסול ואינו פוסל, כי אינו חפצא של סכך כלל. ולכן רק אם המחובר מלמעלה לפני הסכך הכשר פסולה הסוכה. כוונת הגברא לסכך במחובר אינה מחילה על המחובר שם סכך אא״כ הדבר המחובר יצר את הצל על הקרקע בראשונה ולא כשכבר קדם לו צל מסכך כשר.
שיטת הרמב״ם:
א) בנוגע לתערובת של סכך כשר ופסול שיטת הרמב״ם מחלקת בין סכך הפסול משום מינו בתערובת עם סכך כשר לבין סכך פסול מחמת תעשה ולא מן העשוי הנמצא בתערובת עם סכך כשר. לפי הרמב״ם בתערובת של סכך הפסול משום מינו עם סכך כשר אפילו יש רוב סכך כשר כל הסכוך נפסל. כן מבואר בדבריו (פ״ה מסוכה הלי״ב - י״ד) וז״ל: עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע״פ שהכשר יתר על הפסול פסולה עכ״ל. ודומה שהוא מפרש את קושית הגמרא: הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, כלומר, סכך פסול פוסל את הכשר בתערובת אפי׳ כשהכשר הוא הרוב. והגמרא משיבה: בשחבטן, כלומר בשקצץ את ענפי האילן, וכמו שכתב שם וז״ל: הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסכך על גבן ואח״כ קצצן אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה עכ״ל. הפסול של תעשה ולא מן העשוי מופקע ע״י הכשרו של רוב סכך הנעשה כדין. אך דין זה מיוחד לפסולו של תעשה ולא מן העשוי בלבד.
ובביאור מה שהבחין הרמב״ם בין פסול תעשה ולא מן העשוי שהוא כשר בתערובת לשאר הפסולים שפוסלים בתערובת, נראה לומר שאם רוב הסכך עשוי כדין אין הדין של מן העשוי חל במעוט הסכך. לא שההכשר מדין בטול ברוב אלא משום שאין דין עשייה חל כלל ביתר הסכך המעוט. מאחר שהיתה חלות הכשר עשייה ברוב הסכך, ממילא ליכא פסול כלל, כי עשיית רוב הסכך לשם צל קובעת את כל הגג לשם צל והסוכה כשרה.ב
ב) לרמב״ם סכך פסול משום מינו המונח בצד סכך כשר בגג הסוכה אבל אינו מעורב בו אינו פוסל את הסוכה הקטנה אלא בכדי שלשה טפחים, כמבואר שם וז״ל: סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים במקום אחד כו׳ הרי זו פסולה בד״א בסוכה קטנה וכו׳. ולכאורה תמוה מדוע פוסל בתערובת ומכשיר זה בצד זה. ויתכן שהרמב״ם סובר שהדין צלתה מרובה מחמתה כשרה הוא מטעם רובא ככולו, ואיתא במס׳ חולין
(כט.) שכדי לומר רובו ככולו דרוש רובא דמינכרא, ותערובת סכך פסול בכשר מפקיעה הרובא דמינכרא והסוכה פסולה. ברם כשזה בפ״ע וזה בפ״ע יש רובא דמינכרא, ולכן מכשירה הרמב״ם.
ג) בסכך למעלה מעשרים אין ראיה מוכחת מהרמב״ם אם אכן קבל את שיטת ר״ת או לא. בנוגע להוצין היורדים לתוך עשרים, פסק (פ״ד מסוכה הלי״ג) וז״ל: היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין לתוך עשרים אם היתה צלתן מרובה מחמתן יחשבו כגג עבה וכשרה עכ״ל. יוצא שלרמב״ם הסוכה כשרה מפני שע״פ דין גובהה של הסוכה נקבעה כלמטה מעשרים, אבל אין כאן הכשר מיוחד לסכך למעלה מעשרים כנ״ל אליבא דר״ת. לדעת הרמב״ם גובהה של הסוכה כולה נמדד מן ההוצין היורדין לתוך עשרים. עיין לעיל בשיטת ר״ת.