×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּנָדָב וַאֲבִיהוּא ר׳רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אִם נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ כְּבָר הָיוּ יְכוֹלִין לִיטָּהֵר אִם מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן הָיוּ יְכוֹלִין הָיוּ לִיטָּהֵר.
Rabbi Akiva says: They were Mishael and Elzaphan, who were engaged in carrying the bodies of Nadav and Avihu after they were burned in the Holy of Holies (see Leviticus 10:4). Rabbi Yitzḥak says: These identifications are inaccurate, because if they were the bearers of Joseph’s coffin, they could have already been purified. They were camped at Sinai sufficient time to become purified in time to sacrifice the Paschal lamb. And if they were Mishael and Elzaphan they could have already been purified, as the Tabernacle was erected on the first of Nisan, which was the eighth day of the inauguration, when the sons of Aaron were burned. More than seven days remained until the eve of Passover on the fourteenth of Nisan.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״ההמכתםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
דברי ר׳ יוסי הגלילי ר׳ יהודה אומר מישאל ואלצפן היו שנשאו נדב ואביהוא. ר׳ יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא קוברי מת מצוה היו וחל שביעי שלהן להיות ערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. מכלל המתעסק במצוה פטור מן המצוה האחרת. ושנינן צריכא זו וזו.
{בבלי סוכה כה ע״ב} אמר ר׳ אבה בר זבדא אמר רב אבל חייב בסוכה פשיטא מהו דתימא הואיל ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ס״ד אמינא האי נמי מצטער הוא קא משמע לן הני מילי צערא דממילא1 אבל הכא איהו קא מצער נפשיה2 דמיבעי ליה ליתוביה3 דעתיה. ואמ׳4 רב אבה בר זבדא אמר רב חתן וכל השושבינים וכל בני חופה5 פטורין מן הסוכה כל שבעה:
{בבלי סוכה כה ע״ב-כו ע״א} ת״ר חתן וכל השושבינים וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בקרית שמע משום
ר׳ שילא אמרו חתן פטור והשושבינין6 וכל בני חופה7 חייבין: תניא רבי חנינא8 בן עקביא9 אומר כותבי ספרין תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת פטורין מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות10 האמורות בתורה לקיים דברי ר׳ יוסי הגלילי [שהיה]⁠11 אומר כל12 העוסק במצוה פטור מן המצוה.
תנו רבנן הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי13 דרכים בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. והולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו14 עילי לשבתא דרגלא לבי15 ריש גלותא הוו גאני16 ארקתא דסורא אמרי אנן17 שלוחי מצוה אנן ופטירינן18: תנו רבנן שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה שומרי העיר בלילה פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי גנות ופרדסין פטורין בין ביום ובין בלילה וליעבדו סוכה התם וליתבו אביי אמר {ויקרא כג:מב} תשבו כעין תדורו רבא אמר פרצה [קוראה]⁠19 לגנב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מינטר כריא דפירי לאביי פטור ולרבא חייב והלכתא כרבא:
1. דממילא: כ״י נ: ״דממילא קא אתי״.
2. קא מצער נפשיה: כ״י נ: ״דקא מצער אנפשיה״.
3. ליתוביה: גט: ״לתיובי״. כ״י נ: ״ליתובי״. דפוסים: לאותוביה.
4. ואמ׳: וכן דפוס קושטא. גט, כ״י נ, דפוסים: ״אמר״.
5. חתן וכל השושבינים וכל בני חופה: ר״ח:״חתן וכל השושבינין וכל בני חופה״, וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ סוכה (ו:ג). כ״י נ: ״חתן והשושבינין וכל בני החפה״. דפוסים: החתן והשושבינין וכל בני חופה. גט: ״חתן וכל בני חופה וכל השושבנין״. וכולם גרסו כן גם בברייתא הסמוכה.
6. והשושבינין: כ״י נ: ״וכל השושבינין״, כבלשון ת״ק.
7. חופה: כ״י נ: ״החפה״ כבלשון ת״ק שם.
8. חנינא: כ״י נ: ״חנניה״.
9. עקביא: גט: ״עקיבה״.
10. מצות: גט: ״המצוות״.
11. שהיה: דפוסים. גט, גי, כ״י נ: ״שהיה ר׳ יוסי הגלילי״.כ״י א: ״שהוא״. חסר בר״ח.
12. כל: וכן ב-גט, כ״י נ. חסר בדפוסים, כפי שחסר גם בר״ח.
13. הולכי: גט, כ״י נ, דפוסים. וכן בה״ג. כ״י א: ״והולכי״, אלא שגם שם יש לפניו סימן-הפסק.
14. הוו: גט: ״כי הוו״.
15. לבי: דפוס קושטא: דבי.
16. גאני: גט: ״גאנו״, כבר״ח.
17. אנן: וכן גט, גי, כ״י נ, ר״ח וריצ״ג. חסר בדפוסים.
18. ופטירינן: גט, כ״י נ: ״ופטירינן״, וכן בר״ח. דפוסים, ריצ״ג: ״ופטרינן״. כ״י א לפני הגהה: ״ופטורין״, מההגהה נראה רק: ״...רינן״.
19. קוראה: דפוסים, בה״ג, ריצ״ג. כ״י א, גט, כ״י נ: קורא.
הכי גרסינן בברייתא בסיפרי: ר״ע אומר מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהוא ר׳ יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא מי היו טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו וגו׳.
ואם נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר – שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו שרף אלעזר את הפרה שיזו על טמאי מת שבהן לעשות פסחיהן בטהרה כדאמר במסכת גיטין (דף ס.) שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן ופרה אדומה אחת מהן ובאחד בניסן הוקם המשכן והוא ח׳ למלואים כדקיימא לן (שבת דף פז:) אותו היום נטל עשר עטרות ובו מתו נדב ואביהוא הלכך מראש חדש ועד הפסח היו יכולין ליטהר וקרא אמר ולא יכלו ונושאי ארונו של יוסף נמי כבר עברו עליהם עשרה חדשים ויותר שלא נשאוהו משחנו בהר חורב בראש חדש סיון כדכתיב (שמות יט) ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו משם עד עשרים באייר של שנה הבאה דכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל וגו׳ ויסעו מהר ה׳.
מישאל ואלצפן היו – וא״ת ולמאן דאמר פרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נב.) דשריפה ממש הואי שנשרפו גופיהן וכן נמי דריש בתורת כהנים אקרא דותאכל אש אותם אמאי נטמאו וי״ל דשמא שלדן היתה קיימת כאילו נשרפו על גבי קטבלא כדאמר פרק המפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא.
חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה. ומפרש בגמרא משום דבעי למחדי, וכי תימא ליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה, וכי תימא ליעבדו חופה בסוכה ומשני משום צער חתן. השלמה ע״כ. מהא שמעינן דכי אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה, דוקא היכא דלא אפשר לקיים את שתיהן, אבל היכא דאפשר לקיים את שתיהן חייב, מדמקשינן וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אלמא דהיכא דמצו לקיומי שמחת חתן ומצות סוכה אית להו למיעבד. וכן נמי איכא לאוכוחי בדוכתי אחריני. ואין בזה ספק.
ופטורין מן התפלה ומן התפלין וחייבין בקרית שמע. יש לפרש שאפילו חתן חייב היכא דליכא טרדת בתולים. אבל היכא דאיכא טרדת בתולים פטור אף ארבעה לילות אם לא עשה מעשה, דטרדא דמצוה היא. והכי איתא בפרק קמא דכתובות (בבלי כתובות ו׳:) ובמסכת ברכות (בבלי ברכות ט״ז:). ומיהו אם בא לחייב את עצמו בקרית שמע (חייב) [רשאי]. ויש שפוסקים דדוקא חתן פטור, אבל כל בני חופה חייבין בתפלה ובתפלין וכן שכן בקרית שמע. והכי נהוג עלמא. והא דאמרינן חתן והשושבינין פטורין מן הסוכה כל שבעה נראה לפרש דדוקא מאכילה בסוכה ובטיול דהוי שעת שמחה, אבל בשינה דלא הוי שעת שמחה חייבין. וכן נראה מן הירושלמי (ירושלמי סוכה ב׳:ה׳), דגרסינן התם ר׳ מונא הוה שושביניה דר׳ יעקב, אתא שאיל לר׳, אמר ליה דמוך בגו מטללך. ועכשיו בארצות האלה נהגו קולא מן השינה. ואפשר כי הטעם לפי שאנו דרין בין הגוים ושכיחי ליסטים בלילה שחותרין את הבתים המקורים יפה כל שכן שיש לחוש על הסוכות שאינן בחזקת שמירה ופרצה קוראה לגנב.
ר׳ עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואביהוא – וחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. הוא הדין דר׳ יוסי הגלילי נמי הכי קאמר דמיירי שחל שביעי שלהן בערב הפסח ואף על גב דהתם בפסחים תלי לה בדר׳ עקיבא לאו למימרא דר׳ יוסי נמי לא מוקי לה בהכי אלא מכיון דאיהו אמרה תלי לה בדידיה.
ר׳ יצחק אמר אם נושאי ארונו של יוסף היו, יכולין היו ליטהר – שהרי עמדו שם קרוב לי׳1 חדשים.
אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר – שהרי בא׳ ניסן מתו נדב ואביהוא, וכיון שהיה להם פנאי לא היו מביאים עצמן לבית הספק.
1. כן ברש״י וריטב״א. בכ״י מוסקבה 185: ״ו׳⁠ ⁠״.
חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה – פירוש חתן שנשא אשתו ערב הרגל. דאילו ברגל הוא אסור משום דאין מערבין שמחה, בתוך שמחה. ופריך בגמרא וליכלו בסוכה וליחדי בסוכה ותריץ אין שמחה אלא בחופה. ומכאן סמכו לומר דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בסעודה שעושין בבית החופה. אבל בבית אחר לא, אפילו נעשית הסעודה לכבוד החתן. ויש שאומרים שבכל מקום שנעשית הסעודה לכבוד החתן מברכין אותה, דהא איפסיקא הילכתא התם דמקמי החופה נמי מברכין אותה מכי רמו שערי באסיתא, ואע״פ שאין שם חופה עדיין. אבל בסעודה אחרת שלא נעשית בשביל החתן, כגון ברית מילה, אע״פ שהחתן קרוא שם אין מברכין אותה. ויש שכתבו דבסעודת ברית מילה נמי, כיון דאי לאו משום צערא דיגוקא היו מברכין אותה. אם החתן אוכל שם מברכין אותה, שמחזירין אותה לדינה. ופסק הרב בעל ההשלמה ז״ל כרב דחתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה. ולכאורה משמע דאינן פטורין אלא מן האכילה בסוכה כדאמרינן וליכלו בסוכה וליחדו בחופה. אבל מן השינה ודאי שושבינין אינן פטורין. וכן משמע בירושלמי דתני ר׳ מרנא הוה שושבינא דר׳ פלטוי אתא שייליה לר׳ זירא אמר ליה זיל דמוך במטללא. והאידנא נהוג עלמא כר׳ זירא דאכיל בסוכה וחדי בסוכה, דכל שכן דבעי למחדי דקא עבדי תרתי.
אלא קוברי מת מצוה היו – פירוש לאו דוקא מת מצוה ממש קאמר שאין לו קוברין אלא קרובים של מת קרי מת מצוה לפי שמצות עשה ליטמא בקרובים דנפקא לן מדכתיב לה יטמא.
בד״ה שחל ז׳ שלהן בע״פ כו׳ ואפילו לרבי עקיבא לא יתכן לפי הספרים כו׳ ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר׳ יצחק כו׳ עכ״ל לאותה גירסא דוקא דלר׳ עקיבא חל ז׳ שלהן בע״פ דהשתא אפשר דלא נטמאו מישאל ואלצפן בר״ח קאמרי התוס׳ דא״כ לא יתכן דנאמרה פ׳ טמאים בר״ח קודם שנטמאו אבל בשמעתין דלא קאמר שחל ז׳ שלהן בע״פ אלא דנטמאו בר״ח כדקאמר ר״י והלא כבר היו יכולין לטהר דהשתא שפיר מצינן למימר דנאמרה פ׳ טמאים בר״ח שבו ביום נטמאו מיהו בפרק הנזקין הקשו התוס׳ ודחו פ״ה (נמי) מר״י הגלילי דקאמר דנטמאו בארונו של יוסף והיינו משום דמשמע להו התם דכיון דמקודם ר״ח נמי היו טמאים לא היה זמן לאומרה פרשת טמאין בר״ח משא״כ לר״ע דבר״ח נטמאו ודו״ק:
ר׳ עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו אלה שהיו עוסקין בנדב ואביהוא שהרי הם שהוציאום כשנשרפו בקודש הקדשים (ויקרא י, ד). ר׳ יצחק אומר: שאין מקום לזיהויים הללו, כי אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין להיטהר שהרי חנו במקום די זמן כדי שיוכלו להיטהר. ואם מישאל ואלצפן היו, יכולים היו אף הם ליטהר, שהרי בראש חודש ניסן הוקם המשכן והוא היה יום שמיני למילואים ובו נשרפו בני אהרון ומאז היו להם יותר משבעה ימים, עד ערב פסח שהוא בארבעה עשר בחודש ניסן.
Rabbi Akiva says: They were Mishael and Elzaphan, who were engaged in carrying the bodies of Nadav and Avihu after they were burned in the Holy of Holies (see Leviticus 10:4). Rabbi Yitzḥak says: These identifications are inaccurate, because if they were the bearers of Joseph’s coffin, they could have already been purified. They were camped at Sinai sufficient time to become purified in time to sacrifice the Paschal lamb. And if they were Mishael and Elzaphan they could have already been purified, as the Tabernacle was erected on the first of Nisan, which was the eighth day of the inauguration, when the sons of Aaron were burned. More than seven days remained until the eve of Passover on the fourteenth of Nisan.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״ההמכתםריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא עוֹסְקִין בְּמֵת מִצְוָה הָיוּ אשֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן לִהְיוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ט׳:ו׳} וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם הַהוּא אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת הָא לְמָחָר יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת.

Rather, they were unnamed people who were engaged in tending to a corpse whose burial is a mitzva, i.e., which has no one else available to bury it, and their seventh day of impurity occurred precisely on the eve of Passover, as it is stated: “And they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). The Gemara infers: On that day they could not observe it; on the next day they could observe it. Although they would be purified at nightfall and would then be eligible to partake of the Paschal lamb, at the time of the slaughter and the sprinkling of the blood they were not yet pure. They asked whether the Paschal lamb could be slaughtered on their behalf. Apparently, they were obligated to perform the mitzva of burial of the corpse although it prevented them from fulfilling the mitzva of sacrificing the Paschal lamb, which is a stringent mitzva. This is the source for the principle that one engaged in the performance of a mitzva is exempt from performing another mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותהמאורותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חל
חלא(סוכה כה:) מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרין חלילה. (זבחים ה) אמר לו ר׳ יהושע חזרנו חלילה פי׳ סביב (א״ב פ׳ חלילה בלשון יוני זה אחר זה או הם ביניהם):
ערך אויר
אוירבכלי חרס באויר בריש (משנה כלים ד) דירה שתשמישה לאויר בגמר׳ דרבי יוסי אמר רחבן ג׳ טפחים בפרק קמא דערובין (עירובין י׳.) ובסוכה (סוכה כה) דהעושה סוכתו בין האילנות אוירה של חצר בסוף (אהלות עא) פי׳ אויר תרביצא והוא מילוסא של חצר. אויר מגדל משכח את התלמוד (בחלק קט) במעשה דדור הפלגה פירוש במגדל שעשה נמרוד קאמרי׳ כיון שמרדו בהקב״ה ובנו אותו להכעיס מי שישן באוירו משכח תלמודו. מגדל הפורח באויר (חגיגה ט) ובגמ׳ דד׳ הדיוטות (בחלק קו) פירוש כיון שיצאו דואג ואחיתופל לתרבות רעה לא אדכרינהו רבנן לבעייהו ולא פירשו לטעמייהו: (א״ב: פירוש בלשון יוני ורומי רוח כי כל חלל מלא רוח תרגום על פני רקיע השמים על אפי אויר רקיע:)
א. [הערום דרעהען.]
ב. [לופט.]
טמאי מת מצוה – לאו מת מצוה דווקא קאמר דאפי׳ מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהן כגון האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) שהכהן מטמא בו.
שחל שביעי שלהן – ואע״ג דחזו לאורתא לא אישתרו דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכל מקום שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא.
שחל שביעי שלהן בערב הפסח – מכאן קשה להא דא״ר לוי בשילהי הניזקין (גיטין דף ס. ושם) ח׳ פרשיות נאמרו באותו יום שהוקם המשכן וקא חשיב פרשת טמאים ופירש שם בקונט׳ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו׳ ולא יתכן כדמוכח הכא שהיה בערב הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן ואפילו לר״ע לא יתכן לפי הספרים דגרסינן בפסחים בפ׳ האשה (פסחים צ:) רב סבר לה כר״ע דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח ומיהו אותה גירסא ליתא אלא ר׳ יצחק גרס התם ונראה לפרש פרשת טמאים דשרץ ונבלה וזב וזבה ונדה לפי שהוצרכו ליזהר על טומאת מקדש וקדשיו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא קוברי מת מצוה היו – פירוש: לאו מת מצוה אלא מתיהן קורא מת מצוה לפי שמצוה להטמא לקרובים דדרשינן לה יטמא – מצוה.
וחל שביעי שלהן להיות ערב פסח דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין יכולין אבל למחר יכולין לעשות – מקרא גופיה דייק והיו טהורין לערב וטומאה זו נקראת טמא שרץ שצריך הערב שמש וטהור והם לא שאלו בשעת טומאתן אם יטמאו אם לאו שברור היה להם שאפילו ידחה הפסח בשביל טומאתן פטורין דהעוסק במצוה פטורין מן המצוה ולאחר כך שאלו אם נדחה פסח אם לאו דמספקא להו טמא שרץ אם שוחטין פסחו וזורקין דמו כדי שיהא הוא מותר באכילתו בערב אלמא העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא.
אמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב אבל פטור מן התפלין כו׳ והתם במסכת משקין מייתינן מהאי קרא גופיה דאסור להניח תפילין את הוא דמחייבת הא כ״ע פטירי והתם אמרינן הא כ״ע אסירי וכלה חדא היא אלא דרב לא אמר אלא פטורי וכיון דפטור אסור הוא בהן משום קדושתן איכא דמידק הא דאמרינן במסכת משקין מנין לאבל שהוא אסור בשאלת שלום ושהוא אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום משמע דגמרינן מינה ואמאי לא אמרינן כי הכא דאיהו הוא דאסור כ״ע שרו וי״ל כיון דאכתי לא א״ל מתים אבל לא תעשה דהכי סדורא דקרא האנק והתאבל כאבלים להיות דומם משאלת שלום ודברי תורה אבל בשאר דברים לא תעשה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא שהרי הקב״ה מונע היה ליחזקאל ומיקל בעניני אבלות כלומר שלא היו ראוין לנהוג אבלות בפרהסיא ובמ״ש לו לנהוג אבילות יש לו ללמוד ממנו דכ״ע פטורי אבל במה שחייבו לנהוג אבלות אין לנו להחמיר עליו מה שהקל ופטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה טמאי מת מצוה וכו׳ שהכהן מטמא בו. עיין טורי אבן ר״ה דף טז ע״ב ד״ה חייב אדם:
אלא היו אלה אנשים אחרים שלא נתפרשו שמותיהם, ועוסקין במת מצוה היו, שהזדמן להם לקבור מת באותם ימים שחל שביעי שלהן להיות בדיוק בערב הפסח, שנאמר: ״ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״ (במדבר ט, ו), וההדגשה היא ביום ההוא, הוא שאין יכולין לעשות, הא [הרי] למחריכולין היו לעשות, ולכן באו לשאול אם מותר לשחוט עבורם קרבן פסח, שהרי אף שיוכלו לאוכלו בלילה, מכל מקום בשעת שחיטתו וזריקת דמו עדיין אינם טהורים. ומכל מקום למדנו מכאן שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת המוטלת עליו. שהרי מוטל היה עליהם לקיים מצוה זו של קבורת המת, אף על פי שבשלה ייאלצו להמנע מהקרבת קרבן פסח שהיא מצוה חמורה!
Rather, they were unnamed people who were engaged in tending to a corpse whose burial is a mitzva, i.e., which has no one else available to bury it, and their seventh day of impurity occurred precisely on the eve of Passover, as it is stated: “And they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). The Gemara infers: On that day they could not observe it; on the next day they could observe it. Although they would be purified at nightfall and would then be eligible to partake of the Paschal lamb, at the time of the slaughter and the sprinkling of the blood they were not yet pure. They asked whether the Paschal lamb could be slaughtered on their behalf. Apparently, they were obligated to perform the mitzva of burial of the corpse although it prevented them from fulfilling the mitzva of sacrificing the Paschal lamb, which is a stringent mitzva. This is the source for the principle that one engaged in the performance of a mitzva is exempt from performing another mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותהמאורותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא מְטָא זְמַן חִיּוּבָא דְּפֶסַח אֲבָל הָכָא דִּמְטָא זְמַן ק״שקְרִיאַת שְׁמַע אֵימָא לָא צְרִיכָא וְאִי אשמעי׳אַשְׁמְעִינַן הָכָא מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא כָּרֵת אֲבָל הָתָם דְּאִיכָּא כָּרֵת אֵימָא לָא צְרִיכָא.

The Gemara answers: Both sources are necessary. As, if it had taught us there, in the case of impurity imparted by a corpse, the conclusion would have been that the exemption from sacrificing the Paschal lamb is due to the fact that the time of the obligation of the Pesaḥ had not yet arrived when they were obligated to bury the corpse, and therefore they proceeded to fulfill the mitzva that they encountered first. However, here, where the time to recite Shema had already arrived during the wedding, say no, that the groom is not exempt; therefore, it is necessary to teach that the groom is exempt. And if it had taught us here, with regard to Shema, the conclusion would have been that the exemption from Shema is due to the fact that it is not a stringent mitzva, as there is no karet administered to one who fails to fulfill it. However, there, with regard to the Paschal lamb, where there is karet administered to one who fails to observe the Pesaḥ, say that one is not exempt from performing it. Therefore, it is necessary to teach both cases.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאי אשמעינן גבי פסח כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלא מטא זמן חיובא – כשנטמאו עדיין לא הגיע זמן אכילת פסח.
אבל – קריאת שמע דמטא זמן חיוב׳ בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב.
אבל פסח דבכרת הוא אימא לא – יטמאו במת כל שבעה לפני הפסח.
צריכא – למיכתב ביום ההוא לאשמועינן דנטמאו תוך שבעה דעוסק במצוה פטור מן המצוה.
משום דלא מטא זמן חיובא – ואין להקשות מהא דדרשינן בריש טבול יום (בזבחים דף ק. ושם) דהולך לשחוט את פסחו מטמא למת מצוה מולאחותו אפי׳ לאחר חצות דמת מצוה שאני והא דדייק הכא מברייתא דקתני למת מצוה נטמאו לא מת מצוה ממש אלא כלומר לקרובים כדפירש בקונטרס ולאחר חצות הוא דאינו מטמא כדקתני התם אמרת לא יטמא אבל קודם חצות יטמא כדקאמרינן התם ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו אבל קשה (לרבה) דאמר התם אידי ואידי לאחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו אלמא מטמא לקרובים אפי׳ היכא דמטא זמן חיובא זמן הפסח מאחר שלא שחטו וזרקו עליו ואין לומר דהיא גופא ילפינן מחתן דפטור מק״ש דדלמא שאני ק״ש דלית ביה כרת כדקאמר הכא ולא אתי מיניה פסח דאיכא כרת ומטיא זמן חיובא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צריכי דאי אשמעינן קריאת שמע משום דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת אימא לא, קמשמע לן. ואי אשמעינן פסח משום דאכתי1 לא מטא זמן חיוביה בשעת טומאה אבל קריאת שמע דמטא זמן חיובה אימא לא צריכא – והינו דקמשמע לן דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואפילו זו שעוסק בה קלה ממנה, ולא עוד אלא שאסור לו להניחה.
1. כן בכ״י אוקספורד 366 של הבבלי. בכ״י מוסקבה 185: ״דאתי״.
דלא מטא זמן פסח – כשהוצרך להטמא מפני קרובים.
דמטא זמן ק״ש – קודם בעילת מצוה.
אבל הכא גבי פסח דכרת אימא לא – יטמאו במת תוך ז׳ קודם הפסח, צריכא.
תוס׳ בד״ה משום דלא מטא כו׳ אפי׳ לאחר חצות לא קשה דמת מצוה שאני כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ - דלא מטא זמן חיובא דפסח. מדין עוסק במצוה הותר להם להיטמא למת ומשום כך לא הביאו את קרבן הפסח בראשון. ויל״ע במה שלא הביאו הפסח בראשון - האם היה זה רק מפני שהיו טמאים בראשון או״ד היתה גם חלות הפטור של עוסק במצוה שפטרם לגמרי ממצות הפסח בראשון. ויתכן שתהיה נפ״מ בהזידו בשני אם חייבים כרת, עיין רמב״ם וראב״ד (פ״ה מהל׳ קרבן פסח הל״ב - ג) ואכמ״ל.
ומשיבים: צריכא [צריך] לשני המקורות ללמוד מהם, דאי אשמעינן התם [שאילו היה משמיע לנו רק שם] בטמאי מתים, היינו אומרים: משום שלא מטא [הגיע] זמן חיובא [חיוב] הפסח בשעה שעסקו בקבורת המת ומחובתם אכן היה לקיים מצוה זו שהיא באה ראשונה, אבל הכא [כאן] דמטא [שהגיע] כבר זמן קריאת שמע בתוך זמן הנישואין — שמא חלה על החתן חובת קריאת שמע. על כן צריכא [הוצרכה] לומר. ולהיפך: ואי אשמעינן הכא [ואילו היה משמיע לנו רק כאן] בקריאת שמע, היינו אומרים שמתירים שלא לקרוא כיון שאין המצוה חמורה כל כך דליכא [שאין בה] עונש כרת, אבל התם [שם] בפסח שיש בו עונש כרת למי שלא עשאו אימא [אמור] שלא ייפטרו מלעשותו, על כן צריכא [נצרכה] לומר גם בענין זה.
The Gemara answers: Both sources are necessary. As, if it had taught us there, in the case of impurity imparted by a corpse, the conclusion would have been that the exemption from sacrificing the Paschal lamb is due to the fact that the time of the obligation of the Pesaḥ had not yet arrived when they were obligated to bury the corpse, and therefore they proceeded to fulfill the mitzva that they encountered first. However, here, where the time to recite Shema had already arrived during the wedding, say no, that the groom is not exempt; therefore, it is necessary to teach that the groom is exempt. And if it had taught us here, with regard to Shema, the conclusion would have been that the exemption from Shema is due to the fact that it is not a stringent mitzva, as there is no karet administered to one who fails to fulfill it. However, there, with regard to the Paschal lamb, where there is karet administered to one who fails to observe the Pesaḥ, say that one is not exempt from performing it. Therefore, it is necessary to teach both cases.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גּוּפָא א״ראָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב אָבֵל חַיָּיב בְּכׇל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה בחוּץ מִתְּפִילִּין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן פְּאֵר מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל {יחזקאל כ״ד:י״ז} פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וְגוֹ׳ אַתְּ הוּא דְּמִיחַיְּיבַתְּ אֲבָל כ״עכּוּלֵּי עָלְמָא פְּטִירִי.

§ With regard to the matter itself, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, from which a mourner is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, and it is not proper for a mourner to adorn himself in this manner. This is derived from the fact that the Merciful One said to Ezekiel: “Sigh in silence; make no mourning for the dead, bind your splendor upon you, and put your shoes upon your feet” (Ezekiel 24:17). Ezekiel was commanded to refrain from mourning for his wife in the manner that others do. God said to Ezekiel: You are obligated to don phylacteries even while mourning; however, everyone else is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב זבדא משמיה דרב אבל חייב בסוכה ולא דמי למצטער דהוא פטור מן הסוכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל כו׳ – דקאמר ליה רחמנא הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו׳ האנק דום מתים אבל לא תעשה לא תתאבל עליה פארך חבוש על ראשך שלא כדרך שאר אבלים לפי שאני עושה אותך אות ומופת לישראל שכך עתידין למות מתיהן ואין איש מתאבל עליהם אלמא אבל אסור בתפילין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גופה אמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פארך. וטעמא דמדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמחייבת אבל כולי עלמא פטירי – ואי תימא אי הכי האנק דום דאמר ליה רחמנא ליחזקאל שהוא אסור בנתינת שלום הכי נמי דיחזקאל הוא דמחייב הא כולי עלמא פטירי וליתה דכולי עלמא בנתינת שלום אסירי כשהן אבלים. ואיכא למימר דאכתי לא אמר ליה רחמנא מתים אבל תעשה דהכי הוא סידורא דקרא האנק דום כשאר אבלים ואחר כך אמר ליה מתים. אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגלך שמע מינה.
אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין ביום ראשון וכבר ביארנוה במסכת מועד קטן ולנדון שלפנינו למדת שהאבל חייב בסוכה ואע״פ שהמצטער פטור דוקא בצער שמחמת הסוכה שאי אפשר לו להפקיעו אבל צער עצמו היה לו ליישב את דעתו וי״מ אותה דוקא בשקבר את מתו ומ״מ לגדולי קדמונינו אשר בנארבונאה ראיתי בתשובת שאלה אף במתו מוטל לפניו הואיל ואין אבלות חלה עליו כלל ולא שום אנינות ואין לבי מתישב בה שהרי מ״מ מתעסק במצות קבורה הוא ואם אמרו במסכת ברכות שאם היה מתו מוטל לפניו בשבת אוכל בשר ושותה יין וחייב בכל המצות שבת שאני שאין בו טרדת קבורה אבל [במקום] שטרדת קבורה עליו ודאי פטור הוא:
טמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב שהרי טמא מת אינו מחוסר כפרה אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני אבל הנוגע בנבלה או בשרץ אין לו אלא טומאת יום [אחד] טובל ושוחטין עליו ואוכל לערב כמו שיתבאר במקומו:
פארך חבוש עליך – והיינו תפלין דכתיב בהו וראו כל עמי הארץ כי שם ד׳ נקרא עליך ויראו ממך ואמרינן אלו תפלין שבראש. ואמר ליה רחמנא שיניח תפלין בראש שלא כדרך אבילים אחרים, לפי שאני עושה אות ומופת לישראל שכך עתידים שימותו מתיהן ואין איש מתאבל עליהם. אלמא אבל אסור בתפלין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א גופא [לגופו] של דבר, כיון שהזכרנו הלכות אבל, אמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן ״פאר״ ואין ראוי לאבל לפאר את עצמו. והמקור לדבר: מדאמר ליה רחמנא מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל ״האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך״ (יחזקאל כד, יז), שיחזקאל נצטווה שלא להתאבל על מות אשתו כשאר בני אדם, ומכאן נלמד: את [אתה] הוא דמחייבת [שמחוייב] להניח תפילין (״פאר״) אף בזמן אבלך, אבל כולי עלמא פטירי [כל העולם פטורים].
§ With regard to the matter itself, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, from which a mourner is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries, and it is not proper for a mourner to adorn himself in this manner. This is derived from the fact that the Merciful One said to Ezekiel: “Sigh in silence; make no mourning for the dead, bind your splendor upon you, and put your shoes upon your feet” (Ezekiel 24:17). Ezekiel was commanded to refrain from mourning for his wife in the manner that others do. God said to Ezekiel: You are obligated to don phylacteries even while mourning; however, everyone else is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גוה״מוְהָנֵי מִילֵּי בְּיוֹם רִאשׁוֹן דִּכְתִיב {עמוס ח׳:י׳} וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר.

The Gemara comments: This exemption applies only on the first day of mourning, as it is written: “And I will make it as the mourning for an only son, and the end thereof as a bitter day” (Amos 8:10). From this verse it is derived that the primary bitterness of a mourner lasts only one day.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והני מילי ביום ראשון – דעיקר מררא חד יומא כדכתיב ואחריתה כיום מר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והני מילי ביום ראשון – זה יום המיתה וקבורה אבל כל שאר ימים חייב.
ביום ראשון – דעיקר מררא חד יומא הוא דכתיב ואחריתה כיום מר.
אמר רב חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה משום דבעו למחדי וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה – פי׳ ואפילו באותו בית עצמו כי הכא שאף על פי שאפשר לעשות סוכה בבית עצמו מיפטרי מהאי טעמא. ומהא שמעינן שאין אומרים ברכת חתנים ואפילו ברכת אשר ברא אלא בחופה ואף על פי שהחתן והכלה שם ואפילו באותה חצר עצמה כדכתיבנא אבל שהשמחה במעונו אומרים דהא איתיה מכי רמו שערי באסינתא דליכא חופה ובלבד שהחתן או הכלה או הארוס או הארוסה שם שבשבילם השמחה וכדכתיב בפ״ק דכתובות וי״א שאפילו שבע ברכות אומרים במקום שיושבים חתן וכלה אף על פי שאינו מקום חופה ולא אמרינן אין שמחה אלא בחופה אלא למעוטי שאין אומרים שבעה ברכות בארוסין. תוספות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שהאבל פטור מן התפילין, הרי זה דווקא ביום הראשון של האבל, דכתיב [משום שנאמר]: ״ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר״ (עמוס ח, י), ומכאן למדו כי עיקר המרירות באבל נמשכת רק יום אחד (״יום מר״).
The Gemara comments: This exemption applies only on the first day of mourning, as it is written: “And I will make it as the mourning for an only son, and the end thereof as a bitter day” (Amos 8:10). From this verse it is derived that the primary bitterness of a mourner lasts only one day.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב דאָבֵל חַיָּיב בַּסּוּכָּה פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וא״רוְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה הַאי נָמֵי מִצְטַעֵר הוּא קָמַשְׁמַע לַן ה״מהָנֵי מִילֵּי צַעֲרָא דְמִמֵּילָא אֲבָל הָכָא אִיהוּ הוּא דְּקָא מצטער נַפְשֵׁיהּ אִיבְּעִי לֵיהּ לְיַתּוֹבֵי דַּעְתֵּיהּ.

On a similar note, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: A mourner is obligated in the mitzva of sukka. The Gemara asks: That is obvious; why would he be exempt? The Gemara answers: Lest you say that since Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said that one who is suffering due to his presence in the sukka is exempt from the mitzva of sukka, one could have said that this mourner too is one who is suffering and should be exempt as well. Therefore, he teaches us that the mourner is obligated in the mitzva of sukka. These cases are not similar, since this exemption from sukka applies only with regard to suffering that is caused by the sukka itself, e.g., when one is cold or hot or when the roofing has a foul odor. However, here, in the case of a mourner, where he is causing himself to suffer unrelated to his presence in the sukka, he is required to settle himself and fulfill the mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא – מאי שנא הא משאר מצות דאשמעינן רב לעיל דאבל חייב בכל המצות.
צערא דממילא – שהסוכה מצערתו כגון חמה או צינה או סירחה בדברים שסיכך בהן.
מיבעי ליה ליתובי דעתיה – חובה עליו ליישב דעתו למצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ אבא בר זבדא אבל חייב בסוכה. פשיטא מהו דתימא הואיל ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה. האי נמי פטור דמצטער הוא – קמשמע לן הני מילי צערא דממילא אבל האי הוא מצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה.
פשיטא – דמאי שנא סוכה משאר מצות דאמר [רב] שהוא חייב בהן.
צערא דממילא – כגון שהסוכה מצערתו, כגון שאינו יכול לישן בה מפני החמה או צנה או הרוח או מפני זבובין ופרעושין שבה או מפני הריח.
ומיבעי ליה – פירש רבנו שלמה, חובה עליו ליישב את דעתו למצוה.
שושבינין – ידידים המשלחים מנות זה לזה, כדאמרינן שושבינות נגבית בב״ד.
וה״מ ביום ראשון – פירוש וה״מ דמיפטר ביום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה אבל בשאר ימים לא מיפטר כוליה יומא דהא מקצת שני חייב וליכא לפרושי וה״מ דאסור ביום ראשון דמשמע דתו לא מיתסר דהא נמי במקצת יום שני חייב כדאמרן אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין נמצא שבמקצת שני מחייבו ומקצתו אסור בהם וכיון דמחייב במקצת יומא שפיר מצי למימר דלא מפטר אלא ביום ראשון אבל לא מצינן למימר לענין איסור דמיתסר ביום ראשון בלחוד כיון שיש גם כן איסור במקצת יום שני. ומה שכתב רי״ד ז״ל ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד לא ידענו מנין בא לא דמהכא ליכא למשמע מינה הכי כדפרישנא ושמא דעת רבינו ז״ל שהלילה של יום שני שהוא אינו מניח תפילין עולה לו למקצת היום ואף על פי שהלילה אינו זמן תפילין ולפיכך אמר רבינו ז״ל שאינו אסור אלא יום ראשון לפי שאין מניחין תפילין בלילה והלילה עולה לו למקצת שני והוא מותר בהם יום שני בשחרית וכן כתב בפירוש דבריו רבינו הגדול ז״ל בספר תורת האדם. הא דאמרינן באבל רבתי דמיבעי ליה ליתובי דעתי׳ פירש מורי נר״ו שכך ראוי שלא לפוטרו מן הסוכה כדי שיתנחם ומייתב דעתיה לה משא״כ בצערא דעלמא לא מיתבא דעתיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובענין דומה אמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בסוכה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן] ומדוע ייפטר? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: מצטער פטור מן הסוכה, שכל מי שישיבתו בסוכה גורמת לו צער פטור מלשבת בה, הייתי אומר כי האי נמי [זה גם כן] מצטער הוא, ויפטר, קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן חייב הוא במצות סוכה. וטעמו: שאין הדברים דומים, כי הני מילי צערא דממילא [דברים אלה שפטור, אמורים באופן שהצער בא לו מן הדבר] מעצם ישיבתו בסוכה (כגון שקר או חם לו בה, או שהסכך מדיף ריח רע), אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה [כאן, באבל, שהוא הוא שמצער את עצמו], מיבעי ליה ליתובי דעתיה [צריך הוא ליישב את דעתו] ויוכל לקיים את המצווה כראוי.
On a similar note, Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: A mourner is obligated in the mitzva of sukka. The Gemara asks: That is obvious; why would he be exempt? The Gemara answers: Lest you say that since Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said that one who is suffering due to his presence in the sukka is exempt from the mitzva of sukka, one could have said that this mourner too is one who is suffering and should be exempt as well. Therefore, he teaches us that the mourner is obligated in the mitzva of sukka. These cases are not similar, since this exemption from sukka applies only with regard to suffering that is caused by the sukka itself, e.g., when one is cold or hot or when the roofing has a foul odor. However, here, in the case of a mourner, where he is causing himself to suffer unrelated to his presence in the sukka, he is required to settle himself and fulfill the mitzva.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וא״רוְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב החָתָן וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכׇל בְּנֵי הַחוּפָּה פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה כׇּל שִׁבְעָה מ״טמַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּבָעוּ לְמִיחְדֵּי וְלֵיכְלוּ בַּסּוּכָּה וְלִיחְדּוֹ בַּסּוּכָּה אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בַּחוּפָּה וְלֵיכְלוּ בַּסּוּכָּה וְלִיחְדּוֹ בַּחוּפָּה אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָה.

§ And Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: The groom and the groomsmen and all members of the wedding party who participate in the wedding celebration are exempt from the mitzva of sukka for all seven days of the wedding celebration. The Gemara asks: What is the reason that they are exempt? It is because they wish to rejoice. The Gemara asks: And let them eat in the sukka and rejoice in the sukka. The Gemara answers: The celebration of a wedding is only in the wedding home where the newlyweds reside after the marriage ceremony. The Gemara asks: So let them eat in the sukka like everyone else and rejoice in the wedding home. The Gemara answers: There is joy only in the place where there is a meal. Therefore, since the celebration must be in the home of the newlyweds, the meal must also be there.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״ההמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למיחדי – לשמוח.
ואמר רב חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה.
ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה.
אין שמחה אלא בחופה – משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפי׳ כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ובפ״ק דכתובות (דף ז: ושם) אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי׳ ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה משום דבעו מיחדא – ואין שמחה אלא בחופה ואין שמחה אלא במקום סעודה ופטירי משום טעמא דתשבו כעין תדורו.
חתן ושושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפלין וכו׳ – פירוש משום דלתפלה צריך פנאי גדול וכונה. ותפלין נמי צריך שלא יסיח דעתו מהם. ולפי שהוא שעת קלות ראש פטורין. אבל קרית שמע דאינה צריכה פנאי גדול, והיא קבלת מלכות שמים ועיקרה מן התורה, חייבין אפילו חתן. ומשום ר׳ שילא אמרו חתן פטור פירוש מקרית שמע, אבל בני חופה חייבין. וכתב בעל השלמה ז״ל דהלכה כר׳ שילא. ויש מפרשים דמאי דאמר ת״ק וחייבין בק״ש לא קאי אלא אשושבינין וכל בני חופה, אבל חתן פטור אפילו מק״ש. ור׳ שילא פליג אתפלה ואתפלין דחתן פטור והשאר חייבין. כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. פירוש דוקא עוסק, שיש לו עסק וטירדא בזו, שאין צריך להניח מפני האחרת, כדאמרינן אין מעבירין על המצוות, אבל אם אין לו עסק וטירדא בזו, ואיפשר לקיים את שתיהן, חייבין. דאי לא תימא הכי אם כן מי שיש לו תפלין בראשו או ציצית בבגדו יהא פטור מכל המצוות.
חתן וכל שושביניו וכל בני חופה פטורים מן הסוכה והרי צריך הוא לשמוח עם חביריו וחביריו עמו ואין שמחה אלא בחופה וטעם הפטור בכאן מדין עוסק במצוה ואע״פ שבענין קריאת שמע לא פטרנוהו מדין עוסק במצוה מ״מ קריאת שמע זמנה קבוע וקצר אבל שמחה אין לה זמן ואע״פ ששחרית וערבית אינו זמן שמחה מ״מ הואיל ועצמו של יום פטורין נעשה מעיקרו פוטר ברשות ואין מטריחין שמא תאמר ישמח בסוכה ויאכל בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וסעודת חתן אין בה זמן קבוע שכל היום באים לשמח זה אחר זה והוא רוצה להאכילם ושמא תאמר יעשה חופה בתוך הסוכה אי אפשר שצער הוא לחתן להתלקט בסוכה אחת עם כל חבורתו ואם רצה לאכול בסוכה ולשמוח שם יפה הוא עושה וכמו שאמרו ר׳ זירא אכיל בסוכה וחדי בסוכה ואף לכתחילה מורין לו כן וכמו שאמרו בתלמוד המערב ר׳ מונא הוה שושביניה דר׳ יעקב אתא שאיל לר׳ [יוסי] אמר ליה [איזיל] דמיך גו מטללתך ויש גורסין כאן ר׳ זירא הוה אכיל בסוכה וחדי בחופה וכן המנהג וממה שאמרו כאן אין שמחה אלא בחופה כתבו רבים שסעודה שהחתן אוכל בה אפי׳ עשאוה אחרים לכבודו או אף שהוא עצמו עשאה אין מברכין בה ברכת חתנים שאין ברכת חתנים אלא במקום שמחה ואין שמחה אלא בחופה אבל שהשמחה במעונו אומרין כל שהיא נעשית לכבוד החתן שהרי אומרין אותו קודם שתהא שם חופה מכי רמי שערי באסיתא הא כל שלא נעשית בשבילו כגון סעודת מילה שהחתן קרוי לשם אין אומרין שם אפי׳ שהשמחה במעונו ויש נוהגין שמאחר שאף בסעודת מילה היה ראוי לאמרו אי לאו מישום צערא דינוקא כל שהחתן לשם מחזירין אותה לדינה וכן כתבוה קצת חכמי האחרונים שבנארבונאה וחתן האמור בשמועה זו פירושו שכנס ערב הרגל שאלו ברגל אסור לכנוס שאין מערבין שמחה בשמחה:
וכל בני חופה – שמשמחין החתן ואוכלים ויושבים עמו.
דבעו למחדי – שצריכים לשמח החתן והכלה דמצוה היא, ואינם יכולים לשמוח בסוכה.
וליחדו – ישמחו החתן בסוכה.
בחופה – ששם היא עיקר שמחתם.
וליכלו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה אבל בחופה איתא אפילו שלא בשעת סעודה כדברירנא התם.
וליעבדו חופה בסוכה – פירוש שיפסיקו בטלית בנתים שאין צורך לעשות שם כילה הפוסלת בסוכה שאין חופה אלא במקום יחוד חתן וכלה כדכתיבנא התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם. בגמ׳ - חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה. עיין ברש״י, בבעה״מ ובהשגות הראב״ד על הרי״ף.
וז״ל הראב״ד: וחתן ושושביניו ובני חופה לאו עסוקי במצוה נינהו והא דפטורי מסוכה משום מצטער הוא דאי לא חדו בהדי חתן כל ז׳ מצטערין הם וחתן ומשו״ה חייבים הם בכל המצוות חוץ מאלו משום שכרות ובזיון דתפילין עכ״ל.
ע״פ שיטת הראב״ד שהפטור דחתן ושושביניו מסוכה הוא פטור המצטער מכיון שלא ישמחו שמחה גדולה הראויה לחתונה אם ישבו בסוכה, אולי ניתן ליישב מנהגם של חסידים אחדים שאין אוכלים את סעודת היו״ט בסוכה ביום שמ״ע. ולכאורה מנהגם תמוה כי הוא נגד גמרא מפורשת (לקמן מז.) והלכה פסוקה בכל הפוסקיםא. אמנם י״ל שסוברים שאם יאכלו בסוכה תפגם שמחת יום שמ״ע שלהם, והוא יום שמחה גדולה הדומה לשמחת חתן ושושביניו כל שבעה. וטעמם משום ששמחת שמ״ע היא שמחת התורה - שמחת חתן וכלה, החתן הקב״ה וכלתו ישראל, עיין במפרשים בספר שיר השירים דיום מתן תורה היא יום החתונה בין ה׳ יתברך וישראל. שמחת שמ״ע שהיא שמחת התורה הוי׳ שמחת חתן וכלה, ולכן אינם יושבים בסוכה מדין המצטער וכשיטת הראב״דב.
אך עצם שיטת הראב״ד תמוהה - כי למה לא ייפטרו החתן והשושבינין מכל מצוות התורה מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכאורה י״ל שהוא סובר שמשום מצות שמחת חתן אין החתן והשושבינין בכלל עוסק במצוה פטור מן המצוה מפני שאין לשמחה מעשה מצוה מסוים. דוקא מצוות הנעשות ע״י פעולה מיוחדת ומסוימת - כמו נטילת לולב וכדומה - פוטרות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה. ברם סברא זו אינה מתיישבת עם דברי הש״ס ששלוחי מצוה ללמוד תורה פטורים מדין עוסק במצוות, והרי בהליכתם ליכא מעשה מצוה מסוים אלא התעסקות כללית במצוות. ואולי סובר הראב״ד שאין בשמחת חתונה טרדה דמצוה, אבל סברא זאת אינה מתקבלת על הדעת ושיטתו צ״ע.
מכל מקום הראב״ד מחדש שאם מישהו יבטל מצוה מפני מצות סוכה אז הוא פטור מסוכה מדין המצטער, והוא פטור מיוחד בסוכה. ואכן גם דברי הרמב״ם מורים שיש פטור מיוחד של עוסק במצוות בסוכה, וז״ל (פ״ו מסוכה הל״ג - ד): האבל חייב בסוכה וחתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורים מן הסוכה כל ז׳ ימי המשתה שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום ובין בלילה הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה הולכי דרכים בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום שומרי העיר וכו׳. מזה שהרמב״ם כולל הפטור של שלוחי מצוה עם הפטור של הולכי דרכים ושומרי העיר, מוכח שלדעתו יש פטור מיוחד בסוכה מדין תשבו כעין תדורו גם לשלוחי מצוה ולשאר המתעסקים במצוות.
יוצא איפוא שאף להרמב״ם פטור העוסק במצוה מישיבת סוכה הוא משום דין מצטער. אך בזה חלוקים הרמב״ם והראב״ד. מהרמב״ם נראה דפטור המצטער חל לכל עוסק במצוה, ואליבא דהראב״ד חל פטור המצטער רק במקום שהישיבה בסוכה תגרום בטול מצוה אחרת.
עקב כך עולה הקושיא למה תלה הסוגיא שלפנינו את הפטור של שלוחי מצוה בדין העוסק במצוה פטור מכל המצוות ולא כדמשמע מהרמב״ם שהוא מדין מיוחד בסוכה של תשבו כעין תדורו.
ויתכן ליישב על פי הדעה שהפטור של המצטער נוהג דוקא בימים האחרים של החג אבל לא בלילה הראשון. ואילו הפטור של עוסק במצוה נוהג גם בלילה הראשון, ובכן שלוחי מצוה פטורים גם בלילה הראשון מדין עוסק במצוה, וצ״ע.
שם. שיטת הרמב״ם בנוגע לת״ת: ז״ל הרמב״ם (פט״ו מאישות הל״ב): האיש מצווה על פריה ורביה כו׳ וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה עכ״ל.
דברי הרמב״ם האלו צע״ג - שהרי פסק בהל׳ ת״ת (פ״ג הל״ד): היה לפניו עשיית מצוה ות״ת אם אפשר להעשות ע״י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו עכ״ל. הרמב״ם קובע שאם המצוה א״א להעשות ע״י אחרים חייב הלומד להפסיק תלמודו לעשות המצוה, ולמה לא יפסיק תלמודו כדי לישא אשה.
ונראה שההבדל הוא שבהל׳ ת״ת מוסיף הרמב״ם שיפסיק תלמודו לעשות את המצוה אבל אח״כ ״יחזור לתלמודו״, משא״כ בלישא אשה, אם רואה העוסק בת״ת שכשישא אשה יבטל מן התורה לחלוטין מפני עול פרנסת ביתו אז נפטר מדין עוסק במצות ת״ת מלישא את האשה. ההיתר לבטל תלמודו לעשיית המצוות מותנה בארעיות הביטול - שיהיה רק לשעה ולא לחלוטין.
א. עיין טור או״ח סי׳ תרס״ח ובב״י וב״ח ובמג״א שם סק״ב, ובקונטרס משיב צדק להגה״ק רבנו צדוק הכהן מלולבין זי״ע, ומפורסמת סברת השפת אמת זי״ע להלן דף מ״ו: להמליץ על אותם שאינם יושבים בסוכה בשמ״ע דיתובי יתבינן הוא היתר דליכא איסור בל תוסיף, עיי״ש.
ב. אולם מנהג הגר״ח זצ״ל והגר״מ זצ״ל היה להקפיד מאד לשבת בסוכה ביום שמ״ע כהוראת הגר״א המפורסמת וכמנהג בית הרב, והיו נכנסים ואוכלים בסוכה בשמ״ע וגם כשירדו גשמים כהוראת הגר״א, וכן מנהג מו״ר מרן הרב שליט״א, ופעמים רבות הורה לנו והזהירנו להקפיד לאכול כל הסעודות דיו״ט דשמ״ע בסוכה כדין.
ב ואמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: החתן והשושבינין (רעיו המלוים אותו) וכל בני החופה המשמשים ומסייעים בשמחת החופה — פטורין מן הסוכה כל שבעה ימי משתה החתונה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום דבעו למיחדי [שהם רוצים לשמוח]. ושואלים: אם בשמחה תלוי הדבר, אם כן ליכלו [יאכלו] בסוכה וליחדו [וישמחו] בסוכה! ומשיבים: אין שמחה של חתונה אלא בחופה עצמה. ושואלים: וליכלו [ושיאכלו] כשאר אנשים בסוכה וליחדו [וישמחו] בחופה! ומשיבים: אין שמחה אלא במקום סעודה, ולכן כיון שצריכים לשמוח בחופה, צריכים הם גם לעשות שם סעודתם.
§ And Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: The groom and the groomsmen and all members of the wedding party who participate in the wedding celebration are exempt from the mitzva of sukka for all seven days of the wedding celebration. The Gemara asks: What is the reason that they are exempt? It is because they wish to rejoice. The Gemara asks: And let them eat in the sukka and rejoice in the sukka. The Gemara answers: The celebration of a wedding is only in the wedding home where the newlyweds reside after the marriage ceremony. The Gemara asks: So let them eat in the sukka like everyone else and rejoice in the wedding home. The Gemara answers: There is joy only in the place where there is a meal. Therefore, since the celebration must be in the home of the newlyweds, the meal must also be there.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״ההמכתםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלֶיעְבְּדוּ חוּפָּה בַּסּוּכָּה אַבָּיֵי אָמַר מִשּׁוּם יִיחוּד וְרָבָא אָמַר מִשּׁוּם צַעַר חָתָן מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּשְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּנָפְקִי וְעָיְילִי לְהָתָם לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יִיחוּד לֵיכָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם צַעַר חָתָן אִיכָּא.

The Gemara asks: And let them establish the wedding home in the sukka. Abaye said: This may not be done due to the prohibition against seclusion of the bride with a man other than her husband. As the sukka was often established on a rooftop, if the groom went downstairs at any point, the bride could find herself alone in the sukka with a man. And Rava said: The reason is due to the suffering of the groom. Since the sukka is not enclosed on all sides, he will be unable to enjoy privacy with his bride. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: The practical difference between them is in a case where people regularly enter and leave the sukka. According to the one who said that the reason is due to the prohibition against being alone together, there is no room for concern in that case. However, according to the one who said that the reason is due to the suffering of the groom, there is room for concern in that case as well.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום ייחוד – דסתם סוכה היו עושין בגגותיהן ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה.
צער חתן – שהמקום צר ופתוח שאין לה אלא שלש דפנות ובוש לשחק עם כלתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליעבדו חופה בסוכה אמר אביי משום ייחודא – שלעולם הסוכה עומדת במקום מיוחד ושמא יתיחד אדם עם הכלה. ורבא אמר משום צער חתן – לעלות לסוכה ולירד ממנה ואיכא ביניהו דנפישי בני גנאנא משום ייחוד ליכא, משום צער חתן איכא.
חתן ר״ל שכבר כנס ואין בו דין עוסק במצוה אעפ״כ הוא וכל השושבינים וכל בני חופה כל שבעה פטורים מן התפלה ולא מדין עוסק במצוה שהרי כבר כנס וכן לא מדין שמחה שתפלת שחרית עדיין לא הגיע זמן שמחה ובערבית כבר עברה אלא מפני שהתפלה צריכה כוונה יתרה ואינה מצויה להם וכן פטורין מן התפילין מפני שצריך להזהר בהם בהם ביותר ושלא יסיח דעתו מהם וחייבים בקריאת שמע שאינה צריכה כוונה כל כך אלא בפסוק ראשון ומ״מ חתן עצמו פטור ולא כל שבעה אלא מקצת הימים כמו שביארנו במסכת ברכות ומה שאמר ר׳ שילא חתן פטור והשושבינים ובני חופתו חייבים פירושו על קריאת שמע ולא חדש בה אלא שהחתן פטור כל שבעה בקריאת שמע ואין הלכה כדבריו וי״מ בה דרכים אחרים ואין צורך בהם לענין פסק:
משום יחוד – סתם סוכה היו עושין אותה בגגיהן ואין דרך כניסה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתיחד אחד עם הכלה.
צער חתן – פירש רבינו שלמה, שהמקום צר ופתוח שאין שם אלא שלשה דפנות, ובוש לצחק עם כלתו.
א״ר זירא אנא אכלי כו׳ – ולית הלכתא כותיה ובירושלמי אמרו שהשושבינין חייבין והיינו כשחוזרין לבתיהם לישן שם בלילה או כשאוכלין שם דומיא דשלוחי מצוה שחייבין בסוכה כשהן פנוין ואין להם עיכוב למצותם כדבעי׳ למימר קמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וליעבדו [ושיעשו] חופה בסוכה עצמה? אביי אמר: אין עושים כן משום ייחוד, שאם יעשו כן שמא יזדמן שתשאר הכלה ביחידות עם אדם זר המצוי בסוכה, ויעברו על האיסור להתייחד עם אשת איש. ורבא אמר: הטעם הוא משום צער החתן, משום שהסוכה אינה סגורה מכל צד ולכן לא יוכל החתן להיות ביחידות עם כלתו, וייגרם לו בכך צער. ושואלים: מאי בינייהו [מהו ההבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו דשכיחא אינשי דנפקי ועיילי להתם [יש ביניהם, שמצויים אנשים שיוצאים ונכנסים לשם]; למאן דאמר דעת מי שאומר] שהטעם הוא משום ייחודליכא [אין כאן] מקום לחשוש, שהרי תמיד יש שם עוברים ושבים. אולם למאן דאמר דעת מי שאומר] שהטעם הוא משום צער חתןאיכא [יש] טעם לחשוש אף אז.
The Gemara asks: And let them establish the wedding home in the sukka. Abaye said: This may not be done due to the prohibition against seclusion of the bride with a man other than her husband. As the sukka was often established on a rooftop, if the groom went downstairs at any point, the bride could find herself alone in the sukka with a man. And Rava said: The reason is due to the suffering of the groom. Since the sukka is not enclosed on all sides, he will be unable to enjoy privacy with his bride. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: The practical difference between them is in a case where people regularly enter and leave the sukka. According to the one who said that the reason is due to the prohibition against being alone together, there is no room for concern in that case. However, according to the one who said that the reason is due to the suffering of the groom, there is room for concern in that case as well.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא ואֲנָא אֲכַלִי בַּסּוּכָּה וַחֲדַי בַּחוּפָּה וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן דְּחָדֵי לִיבַּאי דְּקָא עָבֵידְנָא תַּרְתֵּי.

Rabbi Zeira said: I married on the eve of the festival of Sukkot and I ate in the sukka and rejoiced in the wedding home, and all the more so my heart rejoiced as I fulfilled two mitzvot: The mitzva of marriage and the accompanying celebration, and the mitzva of sukka. Nevertheless, he did not require others to do the same.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תרתי – שתי מצות סוכה ומצות נישואין וכגון שנשא ערב הרגל אבל בתוך הרגל קיימא לן במועד קטן (דף ח:) דאין נושאין נשים במועד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ זירא אנא אכלי בסוכה וחדאי בחופה כל שכן דחדי לי ליבא דהא מקיימנא תרתי.
תרתי – שתי מצוות. מצות סוכה ומצות שמחת נישואין. ומיירי שנשא ערב הרגל [וזמן השמחה] הוא כל ז׳ ימי החופה, אבל תוך הרגל קיימא לן במועד קטן שאין נושאין נשים במועד.
פטורין מתפלה – דבעיא כונה.
ת״ר חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבים בק״ש פרש״י ז״ל דלא ס״ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך חייבין בק״ש והא דפטורין מתפלה ותפילין משום דבעו כונה ולאו בני כונה נינהו אבל חנניא בן עקיבא סבר דעוסק במצוה פטור מן המצות וכ״ת והא אבל דלאו בר כונה ואפ״ה חייב בכל המצות דאיבעי ליה ליתובי דעתיה וי״ל דהתם נמי בתפלה ותפילין פטור שאינו בן כונה ול״נ. והנכון דהאי תנא סבר דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך פטורין מתפלה ותפילין דבעי כונה טובא ולא אפשר לקיימן שתיהן ולא מחייבי ליתובי דעתייהו כיון דטרידי במצוה אבל בק״ש חייבים דלא בעו כונה אלא פסוק ראשון ואפשר לקיימן שתיהן ורש״י סבר דחתן אף בק״ש לא מצי לכווני ואף על פי ששנינו חתן פטור מק״ש התם משום טירד׳ דבעילה אבל הכא לבתר בעילה כל שבעה קסברי רבנן שאין שמחת חופה מעכבתו מק״ש והלכתא כרבנן ולפיכך הביאה רי״ף ז״ל דאלו לפרש״י לאו הלכתא היא. ומה שאמרו בברייתא דר׳ חנניא בן עקיבא דברי רבי יוסי בן הגלילי לאו למימרא דרבי חנניא הוא דמודה ליה ואידך תנאי פליגי עליה דודאי ליכא תנא דפליג בהא אלא לפי שהכריזו בה לפטור כל העוסקים במלאכת שמים אמרו כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ זירא: אנא [אני] עצמי נשאתי אשה בערב חג הסוכות ואכלי [אכלתי] בסוכה וחדי [ושמחתי] בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי דקא עבידנא תרתי [ששמח ליבי שעשיתי שתים], גם חתונה וגם מצות סוכה. אלא שאין הוא מחייב את הכל.
Rabbi Zeira said: I married on the eve of the festival of Sukkot and I ate in the sukka and rejoiced in the wedding home, and all the more so my heart rejoiced as I fulfilled two mitzvot: The mitzva of marriage and the accompanying celebration, and the mitzva of sukka. Nevertheless, he did not require others to do the same.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן חָתָן וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכׇל בְּנֵי חוּפָּה זפְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה חוּמִן הַתְּפִילִּין וְחַיָּיבִין בק״שבִּקְרִיאַת שְׁמַע

The Sages taught: The groom and the groomsmen and all the members of the wedding party are exempt from the mitzva of prayer and from the mitzva of phylacteries because they are unable to muster the requisite intent due to the excess of joy and levity; but they are obligated in the mitzva of reciting Shema.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטור מן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה וחייבין בקריאת שמע משום ר׳ שילא אמרו חתן פטור וכל השושבינין וכל בני החופה חייבין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטורין מן התפלה – דבעיא כוונה.
ומן התפילין – משום דשכיחא שכרות וקלות ראש.
וחייבין בקרית שמע – דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולים ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון.
וחייבין בק״ש – כדפירש בקונט׳ דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון.
{שמעתא דדין החתן והשושבינין וכו׳ לענין מצות}
ת״ר: חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין, וחייבין בק״ש וכו׳ – פירש ה״ר שלמה ז״ל: דהני תנאי, בין לת״ק בין לר׳ שילא, לית להו, העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולא גרסי׳ בהא, ומכל מצות האמורות בתורה. ולא קי״ל כוותייהו, אלא כסתמא דמתני׳, דתנן: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ובמצוה דטריד בה. וטעמא דת״ק דפטר להו לחתן וכל בני חופה מן התפלה ומן התפילין, משום דבעו כוונה יתירתא ושכיחא שכרות ושמחה וקלות ראש, בין בבתולה בין באלמנה, הא כדאיתא והא כדאיתא, הלכך לא אפשר. אבל ק״ש, דיוצא ידי חובתו בפסוק ראשון, ואפשר1 דיהבי דעתייהו בחד פסוקא ומכווני. ובברייתא דר״ח בר עקביא גרסי׳: ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי ריה״ג. וקי״ל כריה״ג.
ואף על גב דלא קי״ל כברייתא קמייתא לענין ק״ש, נקיטינן מינה לתפילין ולתפלה, שחתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין כל ימי השמחה, משום דשכיחא שכרות וקלות ראש. וכולן חייבין בק״ש, חוץ מן החתן כונס בתולה, שפטור לילה ראשון עד מוצ״ש. ומן הסוכה כולן פטורין כל ז׳, משום דכתיב, תשבו – כעין תדורו (בבלי סוכה כ״ו.).
והרי״ף ז״ל כתב שתי הברייתות ולא הפריש ביניהן. וראיתי בתשובת שאלה משמו, שפסק כרבנן דפליגי עליה דרשב״ג בברכות (בבלי ברכות ט״ז:) בחתן, אם רצה לקרות ק״ש לילה הראשון קורא. והביא סיוע לדבריו מברייתא זו, מדפליגי רבנן עליה דר׳ שילא, וקי״ל, יחיד ורבים הלכה כרבים. ודבריו בזה אינם נכונים, דהיכי קא מייתי ראיה מחובה לרשות.
וליכא בכולה מתני׳ מאן דמחייב ליה לחתן בק״ש כדקא תני בברייתא. הלכך, ליתא לברייתא מקמי מתני׳ בק״ש, וכדפרישינן.
1. נדצ״ל: אפשר
[במאור דף יא: ד״ה ת״ר חתן. לרי״ף סי׳ אלף יד (סוכה דף כה:)]
כתוב שם: פי׳ הרב שלמה ז״ל דהני תנאי בין לתנא קמא בין לר׳ שילא [לית להו העוסק במצוה פטור ממצוה].
אמר אברהם1: אנו אין לנו אלא כדברי הרב ז״ל שהביא שתי הברייתות והלכה בשתיהן כחכמים וכלהו סבירא להו עוסק (כתורה) במצוה פטור מן המצוה. וחתן ושושבינין ובני חופה עוסקין במצוה נינהו. והאי דפטרי׳ מסוכה משום מצטער הוא, דאי לא חדו בהדי חתן כל שבעה מצטערין הם והחתן, ומשום הכי חייבים [הם] בכל המצות, חוץ מאלו משום שכרות ובזיון תפלין דקיימא לן [עירובין דף סד.] שכור אל יתפלל. והיינו דמקשינן וליכלו בסוכה ולחדו בסוכה. ואי עוסקין במצוה חשבינן להו היכי מקשי׳ והא רב חסדא ורבא2 [סוכה דף כו.] כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת3 ואע״ג דמצו למיגנא בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרי מצות, אלא ש״מ כדפרישנא.
[במאור דף יב. ד״ה נקטיינן מינה. לרי״ף סי׳ אלף יד (סוכה דף כה:)]
כתוב שם: [נקטינן מינה לתפלין שחתן וכל השושבינים וכל בני חופה פטורים כל ימי השמחה וכו׳]. והריא״ף ז״ל כתב שתי הברייתות ולא הפריש ביניהם, וכו׳.
[אמר אברהם: אני רואה הפרש גדול ביניהם בהלכותיו] הראשונה פטור מן התפלה ומן התפלין וחייבים בק״ש והשניה פטור מן הכל. והטעם כאשר כתבתי למעלה4. ומה שאמרו בחתן ושובינין חייבם בק״ש, לא בחתן ולילה הראשון אלא כל שבעה חוץ מלילה ראשון. אבל שושבינין כל שבעה נמי חייבים ואין להם לילה הראשון. ומה שכתב זה טעות גדולה היא. ואיתא לברייתא ואיתא למתניתין כדפרשינא לעיל דכל שבעה לאו עוסקים במצוה נינהו וחייבים בכל המצות. וכי אמר וחייבים בק״ש, רבותא קאמר דאע״ג דבעי כוונה חייבם, וכ״ש בשאר מצות. ומה שאמר שראה בתשובת שאלה לרב ז״ל לא היו דברים מעולם. ומה צורך להביא ראיה מכאן. אטו רשב״ג לאו יחיד אצל רבים הוא. אם הביא אותה כך רוצה לומר כיון שכלל בזו הברייתא החתן עם השושבינים ולא הוציא אותם מכללם לומר שאלו חייבים, אלמא בחתן נמי שכיח לשון חובה, שאם [בא] לחוב את עצמו חייב. וראיה גדולה היא אלא שלא [היה] צריך [לכך]. זה האיש אינו מהפך בזכות לעולם.
1. הובא בחידושי תלמיד הרמב״ן לסוכה דף כה: (בסוף ספר רבינו אברהם מן ההר על סוכה, (מהדורת בלוי)
2. בגמרא דף כו. רבה בר רב הונא, ועיין בדקדוקי סופרים שם אות ע׳.
3. בגמרא שם: דסורא, ויש גורסים: דנהרא, עיין בדקדוקי סופרים שם אות צ׳.
4. בדיבור הקודם לזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן התפלה שהיא מדרבנן ומן התפילין – מפני שצריך לזהר בהן יותר.
וחייבין בקריאת שמע – משום דמדאורייתא היא ולא פטירי משום עוסק במצוה פטור מן המצוה דמשעת נשואין נעשית מצותו.
ומן התפלין – משום דשכיח בהו שכרות וקלות ראש.
וחייבין בק״ש – [דמצות כונה] דידיה אינה אלא פסוק ראשון, ויכולים ליישב דעתם שעה אחת כדי לכוין דעתם בפסוק ראשון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: החתן והשושבינין וכל בני החופה, פטורין מן התפילה ומן התפילין, שאין דעתם פנויה ומסוגלת לכך מפני השמחה היתירה וקלות הראש העשויה להיות שם, אבל חייבין בקריאת שמע
The Sages taught: The groom and the groomsmen and all the members of the wedding party are exempt from the mitzva of prayer and from the mitzva of phylacteries because they are unable to muster the requisite intent due to the excess of joy and levity; but they are obligated in the mitzva of reciting Shema.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה כה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סוכה כה:, ר׳ חננאל סוכה כה:, רי"ף סוכה כה: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה כה:, רש"י סוכה כה:, ראב"ן סוכה כה: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה כה:, בעל המאור סוכה כה: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם סוכה כה: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), המאורות סוכה כה: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רא"ה סוכה כה:, המכתם סוכה כה: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה כה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה כה: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה כה:, מהרש"ל חכמת שלמה סוכה כה:, מהרש"א חידושי הלכות סוכה כה:, גליון הש"ס לרע"א סוכה כה:, רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה כה: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה כה:, אסופת מאמרים סוכה כה:

Sukkah 25b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 25b, R. Chananel Sukkah 25b, Rif by Bavli Sukkah 25b, Collected from HeArukh Sukkah 25b, Rashi Sukkah 25b, Raavan Sukkah 25b, Tosafot Sukkah 25b, Baal HaMaor Sukkah 25b, Raavad Katuv Sham Sukkah 25b, HaMeorot Sukkah 25b, Raah Sukkah 25b, HaMikhtam Sukkah 25b, Meiri Sukkah 25b, R. Avraham of Montpellier Sukkah 25b, Ritva Sukkah 25b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 25b, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 25b, Gilyon HaShas Sukkah 25b, Reshimot Shiurim Sukkah 25b, Steinsaltz Commentary Sukkah 25b, Collected Articles Sukkah 25b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144