משנה עצם כדי לעשות תרוד ר׳ יהודה אומר כדי לעשות חף זכוכית כדי לגרור בה ראש הכרכר צרור או אבן כדי לזרוק בעוף ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כדי לזרוק בבהמה אמר הר״ם פי׳ תרוד כף הרופאים קטן ועוד קורין תרווד והרבה עושין אותו אצלנו וחף שן משני מפתח העץ וכרכר ידוע בלעז טורטור והוא הכישור:

אמר המאירי עצם כדי לעשות תרווד ר״ל כף ר׳ יהודה אומר כדי לעשות חף והיו סבורים בגמ׳ לפרש בו פותחת והקשו היאך ר׳ יהודה מיקל ותירצו בה חפי פותחת ר״ל שנים הקבועים בה ולא היא עצמה זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר להחליקו וכן כתבו בו בגמ׳ שיעור בכדי שיפצע ב׳ נימין כאחד והכל אחד ובירושלמי אמרו תמן תני של זכוכית כדי לצוק לתוכו שמן ובה את אמר הכן אלא כאן בעבה כאן בחדה צרור או אבן כדי לזרוק בעוף ר׳ אליעזר אומר כדי לזרוק בבהמה שאין אדם טורח להרים צרור כדי להבריח את העוף ודיו בגערה והמיית קול והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב ופי׳ בגמ׳ לזרוק בבהמה ותרגיש עד שתברח משם והוא צרור או אבן במשקל עשרה זוזים:

משנה חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דברי ר׳ יהודה ר׳ מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר׳ יוסי אומר כדי לקבל רביעית אמר ר׳ אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד אמר לו ר׳ יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא אמר הר״ם פי׳ פצים חצי לבנה כשיש חלל בין החצאי לבנה וימלאו אותו החלל בחרסי׳ ובאבנים דקות והלכה כר׳ יוסי:

אמר המאירי חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו והוא שכשמסדרים קורות או פצימין בארץ והוא מתנדנד סומכו מצד נדנודו בחרס והוא שיעור מועט ורבי מאיר אומר כדי לחתות בו האור ואין חיתוי אלא בחרס גדול ור׳ יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית מים והוא מועט משיעורו של ר׳ מאיר וזכר לדבר מה שאמר לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא כלומר לא סוף דבר לחתות שהוא שיעור גדול אלא אפי׳ לחשוף מים מגבא שהוא שיעור מועט והלכה כר׳ יוסי:

המעבד את העור בכדי לעשות קמיע בין שיעבד לגמרי בין שיעבד אחד ממיני עיבוד כגון מליחה או קמוח או עפוץ ויש שואלין והלא בפרק בונה (שבת ק״ג:) אמרו המעבד חייב בכל שהו ותירצו קצת מפרשים בשהחשיב עיבודו לאיזה דבר ועיקר הדברים שלא נאמר שם כל שהו אלא בשיעור זה והוא שלא נתעסקו לשם אלא במקצת מלאכה שהיה ר׳ שמעון אומר אינו חייב עד שיעבד את כלה שיעבדנו עיבוד גמור אבל אם התחיל בעיבוד ולא השלימו אפי׳ בעור שלם פטור ורבנן סברי בעבוד כל שהוא חייב ואין כל שהוא הנזכר שם אמור אלא מצד העיבוד לא מצד כמות העור ולעולם בשיעור הנזכר בעור היא אבל העיבוד אפי׳ בכל שהוא והוא שכתבנו בין על כל העבוד בין על א׳ ממיני העיבוד ואם הוציאו שיעורו מבואר במשנתנו בין שאינו מעובד והוציאו לעבדו בין שאינו מעובד והוציאו שלא לעבדו ובין שהוא מעובד והוציאו:

המלבן את הצמר או את הפשתן והמנפצו והצובעו והטווהו כלם שיעורם כמלא רוחב היסט כפול ורוחב היסט פי׳ בו גדולי הרבנים כדי מתיחת אצבע לאמה בהפרשה ביניהם בכל כחו ושיעור שני סיטין ממנו הוא שיעור שבת אבל גאוני ספרד פירשו כדי מתיחת גודל לאצבע והוא קרוב לשני שלישי זרת והוא באורך ארבעה טפחים ורחב היסט פשוט לפי׳ האחרון הוא כפול לפירוש ראשון אבל האורג שחיובו בשני חוטין אין שיעורו במלא רחב היסט אלא ברוחב שתי אצבעות כמו שיתבאר:

המוציא סמנין שרויים לצורך צביעה שיעורן כדי לצבוע בהם דוגמא לאירא והוא שצובעין מעט להראותו לדוגמא שהוא רוצה בצבע זה וענין לאירא לאורג שמעכבו לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בתוכו אבל אם הוציא סמנין שאינן שרויין כגון קלפי אגוזים וקלפי רמונים או סטיס ופאה ושאר מיני הסמנין שיעורן כדי לצבוע בגד קטן כסבכה שמניחין לבנות על ראשיהם ושמא תאמר והרי במנפץ ומלבן הואיל וכלן צורך טויה הם אתה נותן בהם שיעור טויה ואף באלו הואיל וכלן לשריה הם עומדים נשער בהם כשרויים טעם הדבר שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא כמו שביארנו בטיט שהשופכין הראויים לגבלו שיעורן ברביעית והטיט עצמו כדי לעשות פי כוש:

המוציא זרעוני גנה הואיל ואין נאכלין אין שיעורן כגרוגרת אלא כל אחד ואחד לפי חשיבותו ומה שאדם רגיל בו זרע קשואים ודלועין ופול המצרי שיעורן בשנים שאין אדם זורע מהם אלא מעט ושאר הזרעונים לפי מה שאדם רגיל בהם ואע״פ שכשנזרעו שיעור זבולם אפי׳ באחת כמו שביארנו במשנה כדי לזבל כרישה בזריעה מיהא אין שיעורן כאחת שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה ע״ד שביארנו בסמנין וטיט:

הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת הבגד ג׳ על ג׳ השק ד׳ על ד׳ העור ה׳ על ה׳ ומפץ דינו לטומאה ו׳ על ו׳ ולענין שבת לא נתברר שהרי לא אמרו אלא הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה וכו׳ ולא הוזכר בה מפץ ויש גורסין בה מפץ או שאין גורסין מפץ אלא שמשוין בו את המדה ויראה ששיעורה כדבר שהיא עשויה ממנו אם סיב אם גמי אם כמה שהיא:

מה שאמרו כאן מצה כמשמעה דלא מליח וכו׳ יש למדין ממנה שאין ליתן מלח בעיסה של מצה אע״פ שלשה בצונן הואיל ואמרו מצה כמשמעה דלא מליח וכו׳ ומגדולי קדמונינו מביאין בה ראיה ממה שאמרו בשני של בתרא מרחיקין את המלח מכותלו של חבירו שלשה טפחים ושאלו בה תנן התם במה טומנין וכו׳ מאי שנא הכא דקתני סלעים ולא קתני חול ומאי שנא התם דקתני חול ולא קתני סלעים ומסקנא התם לא קתני אלא הנך דאפי׳ קרירי חיים לאפוקי חול דחמימי חיים קרירי קריר אלמא שהמלח מיהא אפי׳ קרירי חיים ואחר שכן אסור ליתנה במצה שהרי צריך ליזהר בה מכל דבר המחמם ויש חולקים בזו כמו שיתבאר במקומו בע״ה:

כבר ביארנו שהקלף והדוכסוסטוס נחלקו בענינם גדולי עולם וצריכים אנו לברר את דינם כדי לפסוק במה שאמרו הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער וכן מה שהעלו בסוגיא זו שהמזוזה אע״פ שדינה בדוכסוסטוס אם כתבה על הקלף כשירה ולא עוד אלא אף לכתחילה וכמו שאמרו ר׳ מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת שמשימין אותה בקנה דק וקלף יפה לה שהוא דק ונגלל שם יפה אבל התפילין צריכין קלף על כל פנים ומה שאמרו אם שינה פסול פי׳ על התפילין לפי מסקנת הסוגיא וענין מחלקת זו הוא על דרכים אלו גאוני הראשונים כתבו שכך היו עושים לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין ממנה השער ומדקקין אותו מעט בגרירה ומולחין אותו במלח ומעבדין אותו בקמח ומתקנין אותו בעפצים וכיוצא בו בדברים שמכווצים את העור ומקבצים אותו ומחזקים אותו וזהו הנקרא גויל שלא ניטל ממנו כלום וכמו שאמרו בבנין גויל אבני דלא משפיין ולפעמים לוקחין את העור אחר שהעבירו ממנו השער ומדקקין אותו מעט בגרירה ואחר שעבדוהו במים וקמח קדם שיעבדוהו בעפצים מיבשין אותו ומקלפין אותו עד שנחלק לשני׳ ואותו חלק העליון שכלפי השער הוא הנקרא קלף והוא דק כעין קליפה והוא הוא לשון קלף ואותו שממול הבשר והוא העבה נקרא דוכסוסטוס והלכה למשה מסיני לכתוב תפילין על הקלף והמזוזה על הדוכסוסטוס ואם שינה במזוזה לכתוב על הקלף כשר לא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה ואף לכתחילה מותר לשנות כמו שביארנו אע״פ שהמצוה בדוכסוסטוס אבל אם שינה בתפילין פסול וכן אם כתב תפילין על הגויל פסול וכמו שאמרו בסוגיא זו ותפילין אגויל מי כתבינן ובמזוזה כשר ומה שאמרו קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער לא מקום בשר ומקום שער ממש שהרי אין בקלף פנים דבוקים בבשר ולא בדוכסוסטוס פנים דבוקים בשער אלא קלף כותב בו במקום שכלפי הבשר וזהו בצד המחולק מן התחתון שהיו פניו כלפי מקום בשר אבל לא בפנים העליונים שהעביר משם השער ודוכסוסטוס כותב בו בפנים העליונים שנחלק בהם מקלפה העליונה והוא כנגד מקום השער אבל לא בצד המחובר בבשר ונמצאו תפילין ומזוזות נכתבים במקום חלוק אחד מחבירו סימן לדבר כבוד אלהים הסתר דבר ואם שינה לכתוב בקלף במקום שער ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול וכמו שאמרו בסוגיא זו שינה בזה ובזה פסול אקלף במקום שער ואדוכסוסטוס במקום בשר וכן אמרו בתלמוד המערב של מגלה על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שנה פסול ולשון נחשתן הוא ענין שולים וזהו צד התחתון שבקלף שממול הבשר ולמדת שאף הגויל כדוכסוסטוס ליכתב במקום שער וזו לא הוצרכה שצד הבשר שבגויל אינו נתקן כלל ואינו ראוי לכתיבה וגדולי הרבנים אף הם נמצא במקצת פירושיהם דוכסוסטוס קלף שנטלה קליפתו העליונה ולשון זה מוכרח כשיטה זו אלא שבמקצת פירושיהם נמצא שלא נטלה קליפתו העליונה והיא שיטה שניה להרבה מפרשים לפרש הקלף כמו שביארנו והדוכסוסטוס מה שביארנו בגויל והגויל מה שביארנו בדוכסוסטוס ושנתעבד בעפצים וקלף ודוכסוסטוס אין בהם לדעתם עיבוד עפצים ואין הדברים נראים כלל אלא כדעת ראשון ולמדת לשיטה זו שהתפלין אין כשרים אלא הקלף ובמקום בשר ע״ד שביארנו ומזוזה נכתבת בכלן ובלבד בקלף במקום בשר ובגויל ודוכסוסטוס במקום שער:

ועכשיו שאין אנו בקיאין בחלוק העור לשנים לתפילין אין לו לגרור מן השחור שהרי הנשאר יהא דוכסוסטוס אלא גורר מצד הלבן שהוא מקום בשר ממש ויקלוף הרבה עד שישאר דק מאד והלך הדוכסוסטוס ונשאר הקלף וכותב בצד הגרירה אבל למזוזה או אינו גורר כלל שהרי כשירה בגויל ויכתוב במקום שער ממש או יגרור מאיזה צד שירצה אלא שאם יגרור בשחור נשאר הדוכסוסטוס וכותב כנגד שער ואם גורר בלבן הרי הוא קלף וכותב כנגד הבשר ושניהם כתיבתן במקום הגרירה ויש פוסלין בכתיבת מזוזה על הגויל מפני שהוא צריך לכתוב במקום שער ממש ולא מצינו מי שיכשיר במקום בשר ממש ומקום שער ממש:

זו היא שיטתנו וגדולי המחברים כתבו בהפך שהעליון הוא הדק והוא קרוי דוכסוסטוס והתחתון הוא העבה וקרוי קלף ופירשו קלף במקום בשר מקום בשר ממש ודוכסו׳ במקום שער מקום שער ממש:

וספר תורה יש מכשירין אותה בין בגויל בין בדוכסוסטוס בין בקלף ובלבד שיכתוב בכל אחד במקומו הראוי לו כמו שביארנו וכמו שאמרו בסוגיא זו על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה והעמדנוה בס״ת אלא שלדעתי אינה ראיה שלא הוצרכנו להעמידה בספר תורה אלא למה שהיינו סבורים שאין המזוזה נכתבת על הקלף ואחר שהעלו בסוגיא שהמזוזה נכתבת אף על הקלף איפשר להעמידה במזוזה שכשירה בכלן כמו שכתבנו אבל ספר תורה יש שאין מכשירין אותו אלא בגויל מפני שהיא צריכה לחזק שבכלם מפני שהיא נגללת ומיטלטלת תמיד ויש מכשירין אף בדוכסוסטוס שהרי הוא חזק הרבה ונגלל כגויל אלא שפוסלין אותה בקלף שהוא הדק והחלוש שבכלם והמכשירים בכלם כשאנו שואלים להם היאך הכשירו ספר תורה בדק שבכלם הם משיבים שהקלו בה כדי שתהא נקלה להושיבה בחיקן של חסידים וגדולי המחברים נמשכו לשיטתם שפירשו שהדוכסוסטוס הוא הדק והחלוש שכתבו שאע״פ שהלכה למשה מסיני לכתוב ספר תורה על הגויל אם כתבו על הקלף כשר לא נאמר גויל אלא למעט את הדוכסוסטוס:

וכן מה שהזכרנו בשם תלמוד המערב שבמסכת מגלה מוכיח כן שהרי בענין ספר תורה אמרו וכותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתן אלא שאיפשר לפרש הגויל במקום הראוי לו ועל הקלף במקום הראוי לו אלא בראשון של בתרא אמרו שאלו לר׳ שיעור ספר תורה בכמה א״ל בגויל ששה טפחים בקלף איני יודע למדנו בבירור שספר תורה נכתב בקלף ומעתה נראה שהוא הצד העבה מקום בשר פי׳ מקום בשר ממש ומקום שער שבדוכסוסטוס מקום שער ממש וכן הרבה גאונים הביאו כלשון תוספתא אע״פ שכך הלכה אם כתב ספר תורה על הקלף כשר לא אמרו גויל אלא למעט הדוכסוסטוס ושמא זו של בתרא לא נאמרה אלא לדעת המכשיר בכולם ושמא היה לו לומר ג״כ דוכסוסטוס איני יודע אינו כן שהדוכסוסטוס שיעורו קרוב משל גויל שהרי לא ניטל ממנו אלא קליפה דקה וכל שהלכה דוקא בגויל או בדוכסוסטוס שהוא דומה לו ונמצא לפי שיטתנו התפלין הואיל ואין צריכין שרטוט דיין בקלף ועוד מפני שהם נגללים לכמה כפלים כעגול ספר תורה בחתיכות דקות ועומד בבית צר וקצר והקלף נוח לכך שהוא דק והמזוזה מתוך שצריכה שרטוט צריכה מקום חזק אין צריך לדחוק בה כל כך שיש לשיטותיה מספר כ״ב ומונחת בתיק ארוך וראוי לה דוכסוסטוס שהוא עבה וכן עיקר ומ״מ כמה קשה המחלקת שהרי בתפלין כשר לשטתנו פסול לדבריהם וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו ויי׳ יכפר בעד ורחמנא ליבא בעי:

ובספר תורה לשטתנו כשירה על הגויל או שמא אף על הדוכסוסטוס ולדעת גדולי המחברים כשירה על הגויל ועל הקלף מ״מ הדין שוה לומר שדינו בגויל ושאחר הגויל כשירה על העבה שבשנים הנשארים שהוא דוכסוסטוס לשיטתנו וקלף לדעת גדולי המחברים וא״כ אף בספר תורה כל שאינה בגויל כשר לשיטתנו פסול לדבריהם וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו:

ממה שכתבנו אתה למד שהספר תורה דינו בגויל והתפילין דינם בקלף והמזוזה דינה בדוכסוס׳ ואם שינה בתפלין פסול בין בגויל בין בדוכסוסטוס ואם שנה במזוזה כשר בין בגויל בין בקלף ואם שנה בספר תורה לפי שטתנו פסול בין בקלף בין בדוכסוסטוס או שמא בדוכסוסטוס כשר ובקלף פסול ולדעת גדולי המחברים בקלף כשר בדוכסוסטוס פסול ויש חולקי׳ בקצת דברים אלו הן להכשיר ספר תורה בכלם הן לפסול מזוזה בגויל כמו שכתבנו אלא שאין הדברים נראין אלא או כשטתנו מצד הסברא או כשטת גדולי המחברים מצד הראיות מוכיחות בדבריהם אע״פ שנדחקו לתרצם לפי שטתנו:

ועיבוד שלנו אע״פ שאין בו עפצים כשר לספר תורה ובלבן שבו שתקון הסיד שומרו שאינו יכול להזדייף וכן כתבו חכמי צרפת אף הכשר בשנים פירשו בתלמוד המערב שבמסכת מגלה שלא יהא כותב חציו בזה וחציו בזה אלא או כלו בזה או כלו בזה:

כבר ידעת שבראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים והיו סומכים על ששניהם קדש והיו העכברים באים מצד האוכלין ומקרעים הספרים ולפיכך גזרו שכל תרומה שתהא נוגעת בא׳ מכתבי הקדש תטמא כנוגע בשני ר״ל שתידון כשלישי וצרפו בתקנה זו שכל הידים אפי׳ טהורות שיהו נוגעות באחד מכתבי הקדש יהו נחשבות כשניות לטמא תרומה רצועות התפילין אם אינן מחוברות עם התפלין אין מטמאות את הידים אבל כשהם עם התפלין הרי הן כגליון שבספר ומטמאין את הידים ואין הלכה כדברי האומר עד שיגע בקציצה וכ״ש שאין הלכה כדברי האומר עד שיגע במזוזה עצמה ר״ל בפרשיות שבתוך הקציצה אלא אף הרצועה מטמאה כל שהיא מחוברת עם הספר:

ספר תורה או תפלין או מזוזה שכתבום על הנייר ועל המטלית פסולה:

תפילה של יד יתבאר במקומו שעושין אותה של ראש אבל של ראש אין עושין אותה של יד שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה אבל ספר תורה שבלה אין חותכין יריעה שפרשת שמע בתוכה לקובעה במזוזה וכן תפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במשנה ששיעור הוצאת הדיו הוא בכדי לכתוב שתי אותיות ולדעת סוגיא זו שיעור זה הוא בין שהוציאו בפני עצמו בין שהוציאו בקולמוס בין שהוציאו בקומרין ר״ל קסת אע״פ שא״א לכתוב מהם שתי אותיות שאי איפשר שלא ישאר מעט בקסת או בקולמוס ושתלמוד המערב חולק לומר שבכלי או בפני עצמו צריך יותר על הדרך שביארנו במשנה הרי שהוציא דיו בפני עצמו בכדי לכתוב אות אחת ובקולמוס בכדי לכתוב אות אחת ובקסת כדי לכתוב אות אחת הרי זה ספק אם הוצאות אלו מצטרפות ועל הקסת והקולמוס אי אתה מחייבו שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי ואף לדעת האומר חייב אתה מפרשה בשגג בדיו והזיד על הכלי שאין חטאת [אלא] בשוגג:

הוציא שתי אותיות על דרך זה שהיה כותבם כשהוא מהלך אע״פ שלא עמד ליפש עד שנדון הנחת גופו בהנחה חייב שכתיבתו היא הנחתו שעיקר הנחת הדיו על הכתב היא ויש שואלים והרי להנחה על מקום ארבעה אנו צריכים ומשום ידו חשובה לו ארבעה אי אתה יכול לדונה שהעוקר מידו אחת ומניח בידו השנית אינו מתחייב כמו שביארנו בפרק ראשון עד שהעמידוה בשהנייר רחב ארבעה ואין נראה כן אלא שכתיבתו מחשיבתו ועושתהו מקום ואפי׳ בכל שהוא שמה הנחה וכעין מה שאמרו מחשבתו משויא ליה מקום ויש אומרים דוקא בכתיבה אבל בהנחת הטיפה בנייר פטור שאין זה הנחה וצריך להניחו ברה״ר כשאר הוצאות שכל שחייבנו בהוצאה בשיעורם פירושו דוקא בעקירה והנחה ויש חולקין לומר שאף זה הנחת הדיו בכדי שיעור שתי אותיות חשובה הנחה:

הוציא דיו כשיעור אות אחת וכתבה וחזר והוציא כשיעור אות אחרת וכתבה בהעלם אחד פטור שבשעה שהוציא את השניה כבר חסר שיעור הראשונה שנתיבשה וכשגמרה הוצאתו אין כאן שיעור שתי אותיות ומ״מ משום כתיבה חייב כמו שיתבאר בפרק הבונה אף באחת בשחרית ואחת בין הערבים ושמא תאמר ולענין הוצאה מיהא שאתה פוטרו מאי שנא מחצי זית חלב שחרית וחצי זית בין הערבים שחייב בהעלם אחת אע״פ שבשעת אכילת השניה כבר חסר שיעור הראשונה בזו דרך אכילה כך הוא ואין הולכים באכילה לסוף אכילה שאף כשאכל כזית בבת אחת מ״מ אין כזית במעין אלא שכבר נהנה גרונו בכזית אבל לגבי שבת אנו צריכים לעקירה והנחה בשתי אותיות ומ״מ בהוצאה הוא שאינו חייב אבל בכתיבה חייב כמו שביארנו וי״מ אותה בצד שאין לחייבו על הכתיבה כשהן שתי אותיות שאין בהן תיבה על הדרך שיתבאר:

הוציא כחצי גרוגרת והניחו וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד והניחו חייב שהרי בשעת הנחה השניה נמצאת כל הגרוגרת מונחת מכוחו קדם והגביה את הראשונה קודם הנחת השניה פטור שהרי נעשית הראשונה כמו שקלטה כלב שאינה קרויה הנחה מכחו כמו שיתבאר או נשרפה ואין כאן הנחה מגרוגרת כאחת הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת והעבירה דרך עליה חייב ואע״פ שלא נחה ודוקא כשהעבירה תוך שלשה ואע״פ שאפי׳ תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו ואפי׳ עברה סמוך לקרקע אינו חייב עד שתנוח על גבי משהו ואין סמיכות תוך שלשה מועיל אלא שלא להצריך הנחה על גבי מקום ארבעה דוקא בזורק אבל מעביר תוך שלשה אינו צריך הנחה כלל:

הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור כך יראה מסוגיא זו ולפסוק כדעת חכמים ומ״מ גדולי המחברים פוסקים כר׳ יוסי ויראה לי כן ממה שטרח רבא לפרש את דבריו ומעתה אף בהעלם אחד דוקא לרשות אחת חייב אבל לשתי רשויות ר״ל ששתיהם רה״ר אלא שיש הפסק בנתים פטור והוא שיש חיוב חטאת ביניהם כגון שרה״י מפסקת ביניהם אבל אם היה כרמלית מפסיקן כגון קרפף יתר מבית סאתים או בקעה ושני בתים פתוחים אחד לרה״ר זה ואחד לזה והוציא בכל אחד מהם הואיל ואין רה״י מפסיקתם נעשה הכל כרשות אחד וחייב ואע״פ שבכרמלית אסור להעביר ארבע אמות ואם היה ביניהם פיסלא ר״ל עץ גבוה עשרה ורחב ארבעה הואיל ומקום פטור הוא כ״ש שאינו מפסיק ומ״מ יש פוסקים שהוא מפסיק וגדול כחו מן הכרמלית ממה שאמרו רשות שבת כרשות גיטין ולענין גיטין אמרו שאם השאילה מקום בחצרו לזכות בו בגיטה ונפל על הפיסלא שאינו גט שרשות בפני עצמו הוא וחד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי:

המוציא שער שיעורו כדי לגבל בו את הטיט שהשער יפה לגבל הטיט ורגילים היו ליתנו שם:

משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור להעלות חורבנו על ראש כל שמחה ומ״מ סד אדם את ביתו בסיד ואין צריך להשחירו בתבן ובעפר אלא בסיד לבדו ומותר לערב בו חול לחזקו אלא שמ״מ משייר בו דבר מועט בלא סיד והוא אמה על אמה:

כלי עצם הרי הם ככלי עץ לכל עניני טומאה מקבליהם טמאים ופשוטיהם טהורים על הדרך האמור בעץ מעתה חפי פותחת ר״ל שיני המפתח הנעשים מעצם או מעץ עד שלא נקבעו במפתח טהורים כפשוטי כלי עץ משנקבעו בפותחת שהוא של עץ ג״כ טמאות שהרי יש להן בית קיבול לקבל המפתח בד״א במפתח שאינו מחובר לדלת כגון של שידה תיבה ומגדל אבל של גל ר״ל של דלת והפותחת מחברת עמה אפי׳ חבר חפי הפותחת בפותחת וקבעו במסמרים טהורים הואיל והפותחת מחברת עם הדלת והדלת בנין מחובר לקרקע שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וטהור ויש חולקין בזו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: