א. עי׳ רבנו במלחמות ורשב״א.

ב. בביאור דעת הרי״ף שהיא דעת הר״ח, וכ״כ ר״ת בסה״י סי׳ קסח (שלזי׳ סי׳ קצא) ובפלוגתא עם רש״י נראה, דהנה בדין הרשויות דבעי שיהא חלל ד׳, הוא מטעם דאין חלות דין רשות פחות מד׳, או מצד דהוה חסרון במחיצות שאין דין מחיצות פחות מד׳, ובערובין עח, א אמרינן דמסברא דאי בעי מנח ומשתמש עלה הוי למעלה רה״י, ובתוס׳ שם ד״ה אלא כתבו דמהני רק לענין דעל גביו הוי רה״י אבל תוכו לא הוי רה״י. ולפי״ז רש״י דמפרש הטעם שלא אשכחן במשכן שהיו זורקין רשויות, הכא כיון דרק ע״ג הוי שם רשות ל״מ כענין זה במשכן. אבל הר״ח ס״ל הטעם משום דהוי מקום עקירתה והנחתה רה״י באינה רחבה ד׳ כיון דתוכה לא הוה רה״י ה״נ מקומה לא הוי רה״י ומשו״ה חייבין עדיין על זריקתה. [ובר״ח לפנינו יש בו כנראה שיבוש, ולכאורה משמע מדבריו דאי ליכא חלל ד׳ כלל פטור. ולפי״ז יהא הביאור דכיון דאיכא חלל ואין על תוכו שם רה״י לא חשיב לאפטורי]. מיהו אין זה מספיק לישב מה שכ׳ הרמב״ם רפי״ד דבכדי דלהוי עמוד רה״י בעי ביניהן ד׳ ע״ד, ואמאי לא הוה ע״ג רה״י מטעם דבעי מנח עלה. [ועי׳ חי׳ הגר״ח הלוי שכ׳ לישב מטעם דבעי עומד מרובה על החלל]. ויש מן האחרונים פירשו דלדעת רמב״ם לית ליה סברא דאי בעי מנח ועי׳ ר״ח ערובין שם. וברשב״א כאן מוכח דמטעם דאי בעי מנח הוי תוכו נמי רה״י ע״ש שהקשה ממחצלת, ובתוס׳ כאן כתבו נמי דששה לא דק וס״ל דהוי רה״י מטעם דאי בעי מנח מידי. וצ״ע בביאור דבריהם, ודוחק לומר דהכי פליגי אסברתם שכתבו בערובין דתוכו לא הוי רה״י וס״ל הכא כרשב״א, וע״כ צ״ל דפליגי אסברת הר״ח וס״ל דכיון דהוי ע״ג רה״י הוי כזורק מרה״י לרה״י, דל״ש לומר דגגו דהוי רה״י מתבטל לרה״ר. וכ״כ להדיא בד״ה כפאה דכיון דע״ג הוי רה״י פטור הזורק, ועי׳ בסמוך שכת׳ נפ״מ מחודש בזה.

ג. מנחות מא, ב [בנד׳ נוסף הערה: ע״ש ברש״י ד״ה בתילתא].

ד. גיטין טז, ב ומטעם גידוד מצטרף הוי נמי תוכו רה״י, ועי׳ תוס׳ גיטין וסוכה שם, ותוס׳ ערובין צג, ב ד״ה תוכו, [ומה שכ׳ בתוד״ה כפאה דבצירוף השוליים הוי ע״ג רה״י היינו באינו רחב ד׳]. ולדעת רבנו דס״ל כר״ח דבעי שיהא על כל הכוורת דין רה״י ע״כ דאביי ס״ל דגידוד ה׳ ומחיצה ה׳ מצטרפין ופליג ארב חסדא, מיהו לדעת תוס׳ דאתי מטעם דאי בעי מנח מידי, נראה דאתי נמי כר״ח, דמתוס׳ סוכה וגיטין שם משמע דסברא דאי בעי מנח אתי נמי אליבא דר״ח, דרק כשצריך לדין מחיצות בתוכו אין מועיל צירוף לדידיה. אבל לעשות רה״י ע״ג נמי מודה דהוי רה״י משום דאי בעי מנח מידי.

ה. ד״ה ה״ג.

א. רש״י בסוגיין וכן דעת בעל המאור ועי׳ ר״ן. ולדעתם אין עובי השולים מעכבין כיון דבחוץ איכא מחיצות עשרה, מיהו תוספות הקשו דכיון דאין רחבים ד׳ לא הוי למימר לבוד, ועי׳ מהרש״א דלכאורה רש״י סותר עצמו ממה שכתב לקמן ט, א גבי אסקופה דהלמ״מ דגוד ולבוד במקום ד׳, ודוחק לחלק דהתם דלהוי עליה דין מחיצה, אבל הכא דלהוי שוליה למעלה מי׳ אמרי׳ דהוי כלבוד, ועי׳ פנ״י.

ב. ברש״י לפנינו הביא מטעם לבוד, אבל רבנו וכ״ה בבעל המאור ביארו דעת רש״י משום גוד אחית. שו״ר בריטב״א החדשים [הוצאת הרב רייכמן] דכתב דהכא לאו בלבוד בלחוד סגי לה דלא חשוב כמונח כיון שהוא יורד והולך, אלא דאמרי׳ נמי גוד, מיהו אין מועיל הכא גוד אפילו ביותר מג׳ דכיון דהכא אין כאן מחיצה עומדת במקומה אלא יורדת אין לומר בו גוד אחית אלא בפחות משלשה שהוא כלבוד.

ג. תוס׳ ד״ה כפאה.

ד. עי׳ מהרש״א ושפ״א דריב״א אינו חולק אסברת רש״י דפטור משום דראשו למעלה מי׳, אלא דבז׳ ומחצה אפשר שיהא אויר שמתחת השולים רק י״ט בעי מטעם דהוי רה״י.

ה. עי׳ רשב״א שתמה על רבנו וז״ל: ולא ירדתי לסוף דעתו דאם כדבריו למה ליה למימר כפאה על פיה ה״ה נמי לשוליה, וע״ש שתירץ דאפשר דאי לא כפאה אפילו בז׳ ומשהו פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנים שבפיה שלא יעלו למעלה מעשרה אבל השולים חלקים הן ואין קרומיות עולין מהן [עי׳ ראש יוסף]. וע״ש ברשב״א שהוסיף להקשות דמדרב אשי משמע דמשום לבוד נגע בו. ועוד דאי מתורת מונח אתי לה, רב אשי אמאי מחייב. ורבנו במלחמות תירץ קושיא זו, [ועי׳ שפ״א שכתב שהרשב״א לא ראה כאן דברי המלחמות] דרב אשי אמר מחיצות לתוכן עשויות ואין משלשין להם דפנות אלא רואים הנחתה בתוך שלשה כאילו רשות הרבים עולה. וראיתי בס׳ שערי יצחק ביאור דברי רבנו דיש ב׳ דינים בלבוד, א. דע״י לבוד הוי כמחובר, ותו דע״י לבוד נעשה על הדופן דין מחיצה, וסברת רבנו דבכלים לא אמרינן דין לבוד שיהיה על הלבוד דין מחיצה, ומדוייק בלשון המלחמות: דאנן לא אמרינן לבוד לשויי רשות דבר שהוא כלי, וחולק רבנו על תוס׳ דבכלי אמרי׳ לבוד ונעשה רשות, אבל לבוד לומר דהוי כמחובר לקרקע דזה מדין שיעורים אמרינן אפילו בכלי, ובז׳ ומחצה משלשלין הדפנות ואע״פ דאין מועיל לבוד ליהוי רשות מועיל דלהוי מקצתו למעלה מי״ט, ורב אשי פליג דכיון דלתוכה עשויות ליכא לבוד כלל. וכיון דאתינן מטעם לבוד כל ששוליה למטה אין בזה לבוד כמש״כ רש״י, ומיושב היטב קושיות הרשב״א. וע״ש שביאר היטב דעת הרא״ש. ועי׳ גם תוספות חיים להגר״ח שכנוביץ סי׳ ז. ול״נ להוסיף ביאור בזה. דהנה כעין קושיא זו איכא לאקשויי על מה שכתבו התוס׳ בערובין י, ב גבי עור העסלא והחלל שמצטרפין לטפח שכתבו שם דאין לחשוב האויר שביניהם כסתום מטעם לבוד, משום דלגבי טומאה לא גמירי הלכתא דלבוד, מיהו לענין לצרף החלל דלהוי כאצבעים מכאן ואצבעים מכאן שפיר הוי סמוכים מטעם לבוד. ולכאורה כיון דלא נתחדשה דין לבוד בטומאה אמאי הוי כסמוכים, וכן יש לתמוה ע״מ שכתב הר״ן בסוכה יח, א דסברת מ״ד דאין לבוד באמצע בסכך הוא מדאמרינן סוכה ה, ב שיעורין חציצים ומחיצין הלכה למ״מ ואסקינן לגוד וללבוד ולדופן עקומה ודוקא בדפנות אמרינן לבוד אבל בסכוך לא ע״ש, ולכאורה תמוה דהא אמרינן דין לבוד בכל הש״ס בכל דינא ול״ד במחיצין. והנה אמרי׳ לקמן צז, א מנא הא מילתא דאמרו רבנן כל פחות מג׳ כלבוד דמי א״ל לפי שא״א לרה״ר שילקט ברהיטני ומקשי׳ א״כ אפי׳ ג׳ נמי, ותו הא דתנן המשלשל דפנות פחות מג׳ דכשרה, ומסיק דכל פחות מג׳ כלבוד דמי הלכתא גמירי לה. ומשמע דאין זו ההלכתא דאמרי׳ בסוכה דשיעורין ומחיצה להלכתא דלבוד. ואפשר דיש לחלק דאיכא ב׳ דינים בלבוד, חדא דכל פחות מג׳ הוי כסתום. דהוי כנמשך ונסתם החלל וכנוגע באידך. וזו ההלכתא לקמן דכל פחות מג׳ כלבוד דמי. והלכתא זו בכל הש״ס אפילו בטומאה ובכלים. ויש עוד דין לבוד והוא נאמר בענין המחיצין והיינו דע״י לבוד חל על הפחות מג׳ חלות הדין שיש על החפצא של הדבר, וכגון באויר דסכך דשם מלבד שבעינן שלא יהא אויר הפסק צריך שיהא על המקום דין סוכה ושם סכך. וכן בטומאה שבעינן שלא רק שיהא כנוגע וסמוך אליו שיהא שם אהל על המקום, או ברשות דאין מספיק שיהא סתום, ורק בעי שיהא שם מחיצה י׳ ובעי׳ שע״י הלבוד יהא חלות שם מחיצה על הסתום, זהו מחודש בהלכתא שנאמרה בסוכה לענין מחיצין. ולא נתחדש כלל בטומאה, ומה דבעי׳ בשבת ממשלשל דפנות מיירי במחיצה י׳ שאינה סמוכה לקרקע דע״י הלבוד הוי כמונחת וא״צ שיעשה חלות שם מחיצה. ולפי״ז מבוארים דברי רבנו דלענין דלהוי כמונחת על הקרקע אמרי׳ לבוד כמו בכל הש״ס, ורק לענין שיחול שם מחיצה דלהוי רשות קאמר דל״א לבוד רק במחיצות ולא בכלים. וכן בטומאה לענין סמוכים הוי דין לבוד דכה״ת ושפיר אמרי׳ נמי בלבוד, ורק לענין טומאה תחת החלל דבעי דין אהל ל״א לבוד בטומאה, וכן לענין לבוד באמצע דבעי׳ שיחול שם סכך על המקום דליהוי שם סוכה עליה ס״ל להאי מ״ד דלבוד נאמר רק במחיצות ולא בסכך.

ו. עי׳ במלחמות לפנינו שביאר דאפילו לרבנן דצריך הנחה ע״ג מקום כ״ש היינו דוקא למקום שאין סופו לנוח, ועי׳ בהגרע״א לקמן ק, ב שהקשה מהתם לרבנו, ועי׳ ראש יוסף ושערי יצחק שם.

א. כ״כ בתוס׳, וכן הסכים לזה הרשב״א והריטב״א החדש, ולהלכה אין בזה נפ״מ דקיי״ל כרבא דתשמיש ע״י הדחק ל״ש תשמיש, ועי׳ שפ״א דאמאי לא נגעי מדין חורי רה״ר.

ב. וכ״ד רש״י ועי׳ רשב״א שהביא שיטת רבנו בשם י״א.