גמרא
פירוש
בְּקוֹלָב הַלֵּךְ אַחַר מַסְמְרוֹתָיו בְּסוּלָּם הַלֵּךְ אַחַר שְׁלִיבוֹתָיו בערסי הַלֵּךְ אַחַר שַׁלְשְׁלוֹתָיו וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד.
רָבָא אָמַר לִצְדָדִים קָתָנֵי יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם תַּכְשִׁיט דְּאִישׁ אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם תַּכְשִׁיט דְּאִשָּׁה.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית טוּמְאָה {במדבר ל״א:נ״א} כְּלִי מַעֲשֶׂה אֲמַר רַחֲמָנָא וּכְלִי הוּא שַׁבָּת מִשּׁוּם מַשּׂוֹי אֲמַר רַחֲמָנָא אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם תַּכְשִׁיט יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם מַשּׂוֹי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״הגזרה״.
[מתני׳] ב. לא יצא האיש בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבין בו מסמרין לחזק התחתון עם העליון, ובלעז נקראין צונקש. ובגמ׳ מפרש טעמא לפי שאירע תקלה על ידם לרובי רבבות מישראל, גזרו רבנן שלא ילבשם אדם ביום שהוא כנופיא לרבים, ויום אסור בעשיית מלאכה, כלומר בשבת ויום טוב, ולא תענית צבור. וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם (מועדים) [ומועדם] לאבל, וימנעו ממצות שבת ויום טוב, שהוא חובה על [כל] ישראל להתענג [בהם] ולשמוח בהם, על כל הטובה אשר עשה לישראל השם ברוך הוא, שהבדילם מגויי הארצות, ונתן להם חקים ומצוות טובים, וימים ידועים לשמור מצוותיו, שלא יהיו טרודים בעסקי העולם, ולא יצא יום אחד מכל שבעת ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו יום בכל לבם. ויום השבת על כולם להכיר שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו ברצונו ובמאמרו בששה, ובסוף הששה יצר האדם לעבדו ולהכירו, שאם יעבדנו בכל לבו, תנוח נפשו בעולם שכולו טוב וארוך, וניתן [לו] לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם שמצא הכל עשוי בלא יגיעה. ובירושלמי מפרש שהיו בנות ישראל [מפילות] בראותן סנדל מסומר, ובשמען את קול סנדל המסומר.
ולא ביחיד. ולא במנעל יחיד.
בזמן שאין ברגלו מכה. ובתלמוד ירושלמי מפרש טעמא דלא ליחשדוה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה. ובגמ׳ שלנו משמע משום דילמא מחכו עליה, ושליף ליה ומיתי ליה ד׳ אמות ברשות הרבים. אבל שיש ברגלו מכה, לא מחכי עליה, שהרי רואין המכה אשר ברגליו, והיא מונעתו מלנעול ברגלו המוכה שהזיק לו המנעל הרבה.
ולא בתפלין. משום דשבת לאו זמן תפילין הוא, דכתיב בהו בתפילין והיו לאות על ידך, יצאו שבתות וימים טובים שאינן צריכין אות, שהרי כל אותו היום אות.
אם יצא אינו חייב חטאת. דהא מוציאם דרך מלבוש ולא דרך הוצאה בידו.
ולא בקמיע. שכותבין, או טוענין עיקרין בצואר.
שאינו מן המומחה. מפרש בגמ׳ שלא ריפא כי אם שני פעמים מחולי זה, שאם ריפא שלשה, שרי ליה למיפק ביה, תכשיט הוא לו כאחד ממלבושיו. [ו]אע״פ שאינו מומחה, אינו חייב חטאת, שהרי אינו מוציאו בידו אלא דרך מלבוש מוציא לו.
שריין. אזברק בלע״ז. עור הגוף לבדו מן צוארו עד מתניו.
קסדא. סנוריתא, ברבורא בלעז. שיעור הראש וצורת הפנים.
מגפיים. פזמקים. בראה ונירש בלעז. לכסות בהם ירכותיו עד למטה מהארכובה. ולפי שאין דרך ללובשן אלא בשעת מלחמה, אסור ללובשן בשבת, אבל אם יצא אינו חייב חטאת, דהא אינו מוציאם אלא דרך מלבוש. גמ׳. ושמעו קול מאחורי בית הכנסת. קול של סנדלים.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
ולא ביחיד. ולא במנעל יחיד.
בזמן שאין ברגלו מכה. ובתלמוד ירושלמי מפרש טעמא דלא ליחשדוה דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה. ובגמ׳ שלנו משמע משום דילמא מחכו עליה, ושליף ליה ומיתי ליה ד׳ אמות ברשות הרבים. אבל שיש ברגלו מכה, לא מחכי עליה, שהרי רואין המכה אשר ברגליו, והיא מונעתו מלנעול ברגלו המוכה שהזיק לו המנעל הרבה.
ולא בתפלין. משום דשבת לאו זמן תפילין הוא, דכתיב בהו בתפילין והיו לאות על ידך, יצאו שבתות וימים טובים שאינן צריכין אות, שהרי כל אותו היום אות.
אם יצא אינו חייב חטאת. דהא מוציאם דרך מלבוש ולא דרך הוצאה בידו.
ולא בקמיע. שכותבין, או טוענין עיקרין בצואר.
שאינו מן המומחה. מפרש בגמ׳ שלא ריפא כי אם שני פעמים מחולי זה, שאם ריפא שלשה, שרי ליה למיפק ביה, תכשיט הוא לו כאחד ממלבושיו. [ו]אע״פ שאינו מומחה, אינו חייב חטאת, שהרי אינו מוציאו בידו אלא דרך מלבוש מוציא לו.
שריין. אזברק בלע״ז. עור הגוף לבדו מן צוארו עד מתניו.
קסדא. סנוריתא, ברבורא בלעז. שיעור הראש וצורת הפנים.
מגפיים. פזמקים. בראה ונירש בלעז. לכסות בהם ירכותיו עד למטה מהארכובה. ולפי שאין דרך ללובשן אלא בשעת מלחמה, אסור ללובשן בשבת, אבל אם יצא אינו חייב חטאת, דהא אינו מוציאם אלא דרך מלבוש. גמ׳. ושמעו קול מאחורי בית הכנסת. קול של סנדלים.מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush