×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי חִיָּיא לְרַב: בַּר פַּחֲתֵי, לָא אָמֵינָא לָךְ, אכִּי קָאֵי רַבִּי בְּהָא מַסֶּכְתָּא, לָא תְּשַׁיְּילֵיהּ בְּמַסֶּכְתָּא אַחֲרִיתִי, דִּילְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. דְּאִי לָאו דְּרַבִּי גַּבְרָא רַבָּה הוּא, כַּסֵּפְתֵּיהּ, דִּמְשַׁנֵּי לָךְ שִׁינּוּיָא דְּלָאו שִׁינּוּיָא הוּא.
Rabbi Ḥiyya said to Rav, his sister’s son: Son of great men, didn’t I tell you that when Rabbi Yehuda HaNasi is involved in this tractate do not ask him questions in another tractate, as perhaps it will not be on his mind and he will be unable to answer? The dilemma that Rav asked was not related to the subject matter of the tractate which they were studying. As, had it not been for the fact that Rabbi Yehuda HaNasi is a great man, you would have shamed him, as he would have been forced to give you an answer that is not an appropriate answer.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבת ג ע״ב-ד ע״א} תניא היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ אסור להחזירה ותניא אידך מותר להחזירה1 הא והא בשוגג ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת כדבעא2 מיניה רבא מרב נחמן היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו שיחזירה3 לאותה חצר אמר ליה מותר לחצר אחרת מאי אמר ליה אסור. ומאי שנא אמר ליה4 לכי תיכול עלה כורא דמלחא התם לא אתעביד5 מחשבתו הכא אתעביד מחשבתו6:
1. כ״י נ משלים אוקימתא נוספת מלשון הגמרא (ג,ב): ״לא קשיא הא במזיד והא בשוגג ואיבע׳ אימא״, וכן משתמע מפסק הרמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (יג:כ).
2. כדבעא: דפוסים: וכדבעי. דפוס קושטא: וכדבעא.
3. שיחזירה: גג, דפוסים: ״שיחזירנה״.
4. אמר ליה: וכן בעיתים. חסר ב-גג, גד, גט, גיד, גטז, כ״י נ, רא״ש.
5. אתעביד: גג, גד, גיד, גטז, דפוסים: ״אתעבידא״. וכן בהמשך המשפט.
6. התם...מחשבתו: כ״י נ: ״התם אתעבידא מחשבתו הכא לא איתעבידא מחשבתו״.
בר פחתי – בן גדולים.
לא תשייליה – כלומר שאין לבו למס׳ זו שמא יתבייש.
אמ׳א אביי ידו של אדם (היינו) [אינה]⁠ב כרשות היחידג מידו של עני. שאם נתן בעל הבית לתוכה או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב, ואלו היתה כרשות היחיד לא היה בעל הבית חייב בנוטלו מתוכה ונותנוד לתוכה. ואינו כרשות הרבי׳ מידו של בעל הבית. שאם (נתן) [נטל]⁠ה העני מתוכה והוציא, או הכניס ונתן לתוכה העני חייב, ואלו היתה (ברשות) [כרשות]⁠ו הרבי׳ לא הי⁠(ת)⁠הז העני חייב.
ואשר שאל אביי ידו של אדם מה הוא שתעשה כרמלית, ואם הוציאה ויש בה חפץ נגזר עליו שלא יחזירה. והשיבו תני חדא מותר להחזירה ותניא אידך אסור. וביקשנו (לפר/ך) [לפרק]⁠ח ביניהם בארבעת הדברים ולא נתפרקט אלא בפירוק החמישי (אלא)⁠י שזו שאמרה מותר (מותר)⁠כ להחזירה לאותה חצר,
א. גם זו בכ״י ק׳
ב. כ״י ק׳
ג. כן גרסת ר״ח ועוד. ולפנינו מחליף ההוכחות
ד. לכאורה צ״ל, או בנותנו. ובכ״י ק׳ גריס, בנתנו לתוכה או בנטלו מתוכה
ה. כ״י ק׳
ו. כ״י ק׳
ז. כ״י ק׳
ח. כ״י ק׳
ט. צ״ב שהרי לא נדחו פירוקים אלו
י. מיותר, ובכ״י ק׳ ליתא
כ. כ״י ק׳
אסור לו לאדם להוציא ידו מלאה פירות לרה״ר אפי׳ דרך חלון ולמעלה מי׳ שהוא אויר מקום פטור כדי שיתרחק מן העבירה שמא ישכח ויבא לידי איסור שבת אם בשוגג אם במזיד אם יפלו הפירות מידו לרה״ר או שמא יניחם הוא או יכניסם לחצר אחרת שכנגדה שרה״ר באמצע ואפי׳ היתה מלאה מבעוד יום שלא היתה עקירתו באיסור או שעקר בשבת ולא נתכון בשעת עקירתו להוציאן לחוץ בכלם אסור לכתחילה:
שכח והוציא ידו מלאה לחוץ על דעת להניח לרה״ר או להכניס לחצר אחרת הן שבצדה דרך רה״ר מפתח זה לפתח שבצדו או שכנגדו ורה״ר באמצע אפי׳ עקרן משחשכה ונזכר קודם שיכניס או יניח והרי ידו תלויה באויר רה״ר מותר לו להחזירה לאותה חצר שהוציאה משם ואפי׳ הוציאה באויר שלמטה מעשרה שמאחר שלא נעשית מחשבתו אין לחוש שירגיל בכך ועוד שאם לא תתיר לו כן שמא ישכח ויניח ויבא לידי חיוב חטאת אבל לא לחצר אחרת שבצדה אע״פ שסמוכה לה ואין רה״ר באמצע הואיל ודרך רה״ר הוא צריך להכניסה לשם ואין צריך לומר הנחה ברה״ר או הכנסה לחצר שכנגדה שרה״ר באמצע שהרי כל אלו הם כמי שהשלים מחשבתו הואיל ולא החזירה אצלו ואפילו כיון מזו לזו אסור לו להחזירה לאחרת שכל שאינו מחזירה אצלו דומה כמשלים מחשבתו ואין צריך לומר שבמקום שכיון לו אסור אע״פ שאין שם חיוב חטאת הואיל ונזכר שהרי מ״מ השלים מחשבתו לגמרי ומה שאמרו בסוגיא זו הכא איתעבידא מחשבתו פירושה אפי׳ כיון לזו והניח לזו והענין שהשלים מחשבתו בפנויין או שמ״מ דומה להשלמת מחשבתו הואיל ואינו מחזירה אצלו כמו שפירשנו ואם הוציא במזיד אף להחזירה אצלו אסור קונסין אותו ותהא ידו תלויה ועומדת עד שתחשך ואין לחוש שמא יניח ויבא לידי איסור סקילה שכל שבלבו כן נוח לו להחזירה על כרחנו משיבא לידי איסור סקילה ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים והמחברים אפי׳ בלמעלה מעשרה והרבה מפרשים כתבוה דוקא למטה מעשרה הא למעלה מותר אפילו הוציאה במזיד ומ״מ כל שהוציאה מבעוד יום מותר להחזירה אצלו אין מזיד שמבעוד יום חמור משגגת שבת:
למדת שידו של אדם נידונת ככרמלית וא״ת משנתנו היאך עני ועשיר מתחייבים על הוצאה דרך ידם והרי היא הוצאה מרשות לרשות דרך כרמלית לא אמרו לדונה ככרמלית להקל אלא להחמיר ואע״פ שבמשנתנו היינו למדים כן בהוצאות שאמור בהן פטור אבל אסור שאם אינה ככרמלית אסור למה אין זה כלום שלא אמרוה אלא כשנעשית כל המלאכה מיהא על ידי שניהם אבל בשלא נעשית כל המלאכה לא למדנו עד שבאה שמועה זו ללמדנו שכן:
מכאן כתבו קצת מפרשי׳ באלו התולין מיני פירות או שאר אוכלין בחלונותם מבחוץ אפי׳ למעלה מעשרה הואיל ואויר רה״ר מהלך תחתיו ויכול לבא לידי איסור שבת אם יתלה לשם דבר ויפול מידו לרה״ר כגון מיני פירות שנושרין מאליהן אסור לו להתעסק לשם ליטול מהם הא אם כרמלית עוברת תחתיו מותר שאין מחמירין בגזירה כל כך:
יש לדון במה שכתבנו שמא יחזור וישכח ויבא לידי חיוב חטאת תינח לדעת האומר אין ידיעה לחצי שיעור ר״ל שאין ידיעה שבין שני חצאי השיעור מחלקת וחייב חטאת ר״ל שאם אכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בהעלמת ידיעה שבנתים אינה קרויה ידיעה לחלק ביניהם ויתחייב חטאת אבל לדעת האומר יש ידיעה לחצי שיעור ושהלכה כן כמו שביארנו בשני של שבועות שאין זה תחלתו וסופו בשגגה היאך אתה אומר כן תדע שמתוך קושיא זו יש מי שאומר שזה שאמרו בסוגיא זו משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסוה ועל כרחך הואיל ונזכר בנתים אתה צריך לפרשה בחזר ושכח אינה אלא לדעת האומר שאין ידיעה מחלקת לחצי שיעור ומ״מ אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע״פ שאינו חייב איסור מיהא איכא אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה ואע״פ שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג ושתים במזיד ושתים בשוגג פטור מ״מ ההעברה דומה למעשה יותר מן ההוצאה כך קבלנו בענין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך:
בגמרא א״ל רב חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי קאי רבי כו׳ השתא מיהא שפיר משני לך כו׳. ויש לתמוה כיון דשפיר משני ליה א״כ מאי קאמר ליה לאו אמינא לך הא קמן דאע״ג דקאי רבי במס׳ אחריתא אפ״ה שפיר משני ליה. ועוד דמעיקרא קאמר דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא ולבתר הכי קאמר שפיר משני לך דתניא ומאי אולמא האי דברייתא טפי מדרבי גופא דתנא רבה הוא ואדרבא בעלמא אמרינן רבי לא שנה ר׳ חייא מנ״ל. ולענ״ד יש ליישב לפי הגירסא דגרסינן מ״ט גופו נייח ידו לא נייח וא״כ אם נאמר דרבי גופא קאמר לה בהאי לישנא אתי שפיר דקאמר רב חייא לרב לאו אמינא לך דהא קמן כיון דקאי רבי במסכתא אחריתא משני לך שינוייא דלאו שינוייא דבאמת אין לחלק בהאי טעמא דידו לא נייח דמשמע דאפילו כשהוא וידו ברשות א׳ לא מקרי הנחה ועקירה והא ודאי ליתא דאין לחלק בין ידו לגופו כשהכל ברשות אחד וכמו שהקשו בתוספת אלא דהשתא מיהא לענין דינא שפיר משני לך כדקתני בברייתא לפי שאין דומה לידו והיינו מאידך טעמא דידו בתר גופו גרירא כנ״ל נכון לפי שיטת התוספת דלמסקנא דמלתא עיקר הטעם דידו בתר גופו גרירא:
אמנם לפי השיטה שכתבתי בסמוך בשיטת רש״י יש ליישב גם כן לאידך גיסא דבמאי דקאמר רבי ואינו דומה לידו דמשמע דאידך דמתניתין קאי שהיא ברשות אחרת א״כ תו לא שייך שפיר האי טעמא דידו לא נייח דא״כ מה״ט אפי׳ כשידו וגופו ברשות א׳ נמי לא הוי עקירה ואם נאמר דאין ה״נ דרבי סבר דבכה״ג יש לחלק בין ידו לגופו א״כ מאי ואין דומה לידו דקאמר דתלי תניא בדלא תניא ואדרבא איפכא הול״ל וידו אין דומה לזה משא״כ בלישנא דברייתא אתי שפיר דקתני לפי שאין דומה לידו דמשמע להדיא דאפילו בכה״ג גופא שהכל ברשות א׳ נמי לא הוי עקירת ידו כעקירת גופו והא דקתני לפי שאין דומה לידו טעמא הוא דקיהיב דכיון דמסברא הוי מחייב לעולם בהנחה לחוד אלא דקרא ממעט זה עוקר וזה מניח מבעשותה א״כ מוקמינן קרא בדדמי טפי דהיינו לענין ידו ולא לענין גופו כיון דיש סברא לחלק ביניהם כן נ״ל ודו״ק היטב:
גמ׳ בר פחתי. עיין לקמן דף כט ע״א:
רש״י ד״ה בר פחתי בן גדולים. מלשון הכתוב זרובבל פחת יהודה (חגי א) ומלשון המשנה הפחות והסגנים (בכורים פ״ג מ״ג):
אמר ליה [לו] ר׳ חייא לרב בן אחותו: בר פחתי [בן אצילים], לאו אמינא [האם לא אמרתי] לך, כי קאי [כי כאשר עומד, נמצא] רבי בהא מסכתא [במסכת זו] לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה [אל תשאלנו שאלה במסכת אחרת, שמא אינה בדעתו] ולא יוכל לענות. ושאלה זו ששאל רב לא בענין המסכת שהיו עוסקים בה היתה. דאי לאו [שאם לא] שרבי גברא רבה [אדם גדול] הואכספתיה [היית מבייש אותו], דמשני היה צריך לתרץ] לך שינויא דלאו שינויא [תירוץ שלא תירוץ] הוא, כלומר, תירוץ שאינו ראוי.
Rabbi Ḥiyya said to Rav, his sister’s son: Son of great men, didn’t I tell you that when Rabbi Yehuda HaNasi is involved in this tractate do not ask him questions in another tractate, as perhaps it will not be on his mind and he will be unable to answer? The dilemma that Rav asked was not related to the subject matter of the tractate which they were studying. As, had it not been for the fact that Rabbi Yehuda HaNasi is a great man, you would have shamed him, as he would have been forced to give you an answer that is not an appropriate answer.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הַשְׁתָּא מִיהַת שַׁפִּיר מְשַׁנֵּי לָךְ, דְּתַנְיָא: ״הָיָה טָעוּן אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין מִבְּעוֹד יוֹם, וְהוֹצִיאָן לַחוּץ מִשֶּׁחָשֵׁיכָה – חַיָּיב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְיָדוֹ.״:

Now, he was involved in another tractate. Nevertheless, he answered you well, as it was taught in a baraita: One who was laden with food and drink while it was still day, before Shabbat began, and, consequently, did not perform the act of lifting on Shabbat, and he carried them out into the public domain after dark on Shabbat is liable. Since, as a rule, his body is fixed in one place, moving it is considered like lifting an object, and he is liable. It is not similar to lifting his hand and moving it from place to place. Since his hand is not fixed in one place, moving it is not considered lifting.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מבעוד יום – דהיינו דומיא דהטעינו חברו בשבת דהכא והכא ליכא עקירה דאיסור גביה.
שאינו דומה לידו – הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן חברו לתוכה.
היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום כו׳ – כשעמד לפוש משחשכה איירי דבלא עמד לא מיחייב אע״ג דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא בטלה עקירה ראשונה כדאמר לקמן (דף ה:) המפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ונקט מבעוד יום לאשמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי דאי הוה נקט טוען עצמו משחשכה ועמד לפוש לא היה משמע מידי דאפילו אי עקירה והנחת גופו לא הויא עקירה והנחה חייב משום עקירה ראשונה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב. הוא הדין להטעין עצמו משחשיכה לפנות מזוית לזוית ועמד לפוש ונמלך להוציאן, אלא דאי נקט הכי הוה אמינא דלא עקירת גופו הויא עקירה ולא הנחת גופו הויא הנחה ואינו חייב אלא אעקירה ראשונה, קא משמע לן בהיה טעון מבעוד יום ועמד לפוש משחשיכה דעקירת גופו הויא עקירה והנחת גופו הויא הנחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם דכ״ע ככרמלית כו׳. נ״ב תימה איך דחי הך פשיטותא ואמר דפשטינן מינייהו טפי ונראה דהך שינויא והך איבעית אימא דבתריה הוא חד שינויא וכאלו אמר תרתי ואיבעית אימא כלומר לא תפשוט מידי דאפשר כ״ע סבירא דיד ככרמלית דמיא או לאו ככרמלית דמיא כו׳ וא״ל מאחר שהוא דברי יחיד א״כ למה לא משני כשינויא קמא ויאמר ואי בעית אימא כ״ע לאו ככרמלית דמיא וקנסו אותו וכאן למטה מעשרה וכאן למעלה מעשרה וי״ל משום דבעי לאשכוחי חילוק בין כרמלית לקנסה דהיינו מבעוד יום או שוגג כמו שמשני לקמן וכמו שמשמע מדברי התוס׳ ודו״ק:
השתא מיהת שפיר משני [עכשיו על כל פנים יפה תירץ] לך על אף היותו עסוק במסכת אחרת. דתניא כן שנינו בברייתא]: מי שהיה טעון (נושא) אוכלין ומשקין מבעוד יום (לפני כניסת שבת), ומכיון שכן לא עשה בהם מלאכת עקירה בתוך השבת, ואולם הוציאן לחוץ לרשות הרבים משחשיכה בליל השבת — חייב, לפי שגופו קבוע בדרך כלל במקום אחד, ולכן עקירתו נחשבת כעקירה, וחייב, ואינו דומה לעקירה סתמית של ידו והזזתה ממקום למקום, שמאחד וידו אינה קבועה במקום אחד אין זה נחשב לעקירה.
Now, he was involved in another tractate. Nevertheless, he answered you well, as it was taught in a baraita: One who was laden with food and drink while it was still day, before Shabbat began, and, consequently, did not perform the act of lifting on Shabbat, and he carried them out into the public domain after dark on Shabbat is liable. Since, as a rule, his body is fixed in one place, moving it is considered like lifting an object, and he is liable. It is not similar to lifting his hand and moving it from place to place. Since his hand is not fixed in one place, moving it is not considered lifting.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר אַבָּיֵי: פְּשִׁיטָא לִי, יָדוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָהּ לֹא כר״הכִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא כרה״יכִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. כר״הכִּרְשׁוּת הָרַבִּים לָא דָּמְיָא – מִיָּדוֹ דְעָנִי; כרה״יכִּרְשׁוּת הַיָּחִיד לָא דָּמְיָא – מִיָּדוֹ דבע״הדְּבַעַל הַבַּיִת.

Abaye said: It is obvious to me that the hand of a person in and of itself, when he moves it out of the domain where he is located, is considered to be neither like the public domain nor like the private domain, even if it is the hand of someone standing in one of those domains. Proof that the hand is not considered like the public domain can be derived from the ruling of the mishna with regard to the hand of the poor person. As we learned with regard to the poor person who brought his hand carrying an object that he lifted from the public domain into the private domain and the homeowner took the object from his hand; the homeowner is not liable. Apparently, the hand of the poor person is not considered part of the public domain, even though he himself is located in the public domain. Proof that it is not considered like the private domain can be derived from the ruling of the mishna with regard to the hand of the homeowner. As we learned with regard to the homeowner who moved his hand carrying an object that he lifted from the private domain into the public domain and the poor person took the object from his hand; the poor person is not liable for carrying out from a private domain.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי: ידו של אדם אינה חשובה כרשות היחיד – מידו דעני הנתונה בחוץ. שאילו היתה כרשות היחיד – לא היה בעל הבית כנוטלו1 מתוכה חייב. ועוד אילו היתה כרשות הרבים – לא נתחייב העני כנוטלו2 מתוכה והוא בבית חייב.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״הנוטלו״.
2. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״הנוטלו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי פשיטא לי – ממתניתין דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים.
כרה״ר לא דמיא מידו דעני – דקתני מתני׳ דכי נטל בע״ה מתוכה פטור.
וכרה״י לא דמיא – אם פשוטה לרשות הרבים.
מידו דבע״ה – דקתני נטל עני מתוכה פטור.
{שמעתא דדין ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת}
אמר אביי: ידו של אדם אינה לא כרה״י ולא כרה״ר – פירוש: ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה כאותה רשות שהיא פשוטה לתוכה לגמרי.
כרה״י לא הויא,⁠1 מידו דעני הפשוטה לפנים. שאילו היתה כרה״י גמורה, כיון שהכניסה לפנים היה מתחייב לאלתר, אע״פ שבעה״ב נטל מתוכה, כשם שאילו הכניס כל גופו הוא2 מתחייב. והא נגעה בבעיא דבעא מיניה רב מרבי ובטעמיה דקא פשיט ליה, ידו בתר גופו גרירא ולא הויא גמורה כרשות שהכניסה לתוכה. ועוד, אילו היתה ידו של עני הפשוטה לפנים כרה״י גמורה היה בעה״ב פטור ומותר כשנותן לתוכה וכשנוטל מתוכה. ואנן מנינן במתני׳ פטורי דקא עביד מעשה תמניא פטורי, דכלהון פטור אבל אסור, והני בכללן.
וכן אתה מפרש, כר״ה לא דמיא מידו של בעל הבית הפשוטה לחוץ.
וה״ר שלמה החליף שטה זו בפירושו. ונראה שהוא גורס בחלוף. והגי׳ שכתבנו היא הנכונה, וכן נמצא׳ בספרי הגאונים ז״ל. והפי׳ שפירשנו הוא הנכון.
1. בכתי״ס: דמיא
2. בכתבי יד: היה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג בפר״ח ז״ל ובעקר כל נסחי דוקאני ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים, כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית.⁠א ורש״י ז״ל מחק והגיה כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני, כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית, ופירש, דהכי קאמר ידו של אדם אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיותה כרשות שעומד, בין כשהוא ברשות הרבים או ברשות היחיד, כרשות הרבים לא דמיא כשהוא פשוטה וכו׳. ואין הספרים מודים לגירסא זו.
ולא הסברא מקבלת אותה, דפשוט דידו הפשוטה לרשות היחיד אינה רשות הרבים, וכי יש רשות הרבים בתוך המחיצות, והלא אפילו באויר רשות הרבים למעלה מעשרה אינה רשות הרבים.⁠ב ועוד, דלא הוא בעיא דאביי מעין פשטיה לגמרי, דקאמר מהו שתעשה ככרמלית, דמשמע דהכי קאמר, פשיטא דאינה נעשית כרשות הרבים ויהא חייב, מהו שתעשה ככרמלית ויהא פטור אבל אסור.⁠ג וגרסא ישנה כך פירושה, ידו של אדם אינה כאותו הרשות שהיא פשוטה לו, בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים, כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני, דקתני ונטל בעל הבית מתוכה שניהם פטורין, ואלו היתה כרשות היחיד הוה ליה כמי שנכנס העני לפנים שהוא חייב, אלא מדקא מיפטר עני ש״מ דאינה כאותו רשות שהוא פשוט לו אלא לבתר גופו גרירא במקצת.⁠ד ואי קשיא, דלמא כי קתני שניהם פטורין כשנטל בעל הבית מתוכה קודם שתנוח ידו אלא כשהוא פושט והולך נטלה. לאו קושיא, דהא אמר׳ דידו בתר גופו גרירא ולא מחייבי אע״פ שנחה ידו. ומאי דאמ׳ מיפשט פשיטא לאביי.⁠ה ובתוספות החכמים הצרפתים ז״לו מתרץ לה דגמר לה מדקתני רישא ונתן לתוך ידו של בעל הבית, טעמא דנתן הא לא נתן אע״פ שעמדה ידו פטור. ואפשר נמי דמסיפא דמתני׳ גמר לה אביי, דקתני או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין, ואי כרשות היחיד דמיא הוה ליה כמי שהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ שהוא חייב, כדר׳ והכל אחד. ולפיכך שאל אביי ואמר אע״פ שאינה נעשית כרשות הרבים כשהיא פשוטה לו משום דבתר גופו גרירא, מהו שתעשה ככרמלית.
א. עי׳ ר״ח לפנינו והוא צריך תיקון. ועי׳ בעה״מ ועוד ראשונים שהביאו פירושו.
ב. עי׳ ראשונים שהביאו קושיה זו, מיהו אפשר שרש״י ס״ל דהו״א דלישדי היד בתר הגוף והוי כהניח ע״ג הגוף דעומד חוץ למחיצות, ועי׳ להלן גבי שדי נופו בתר עיקרו.
ג. עי׳ רשב״א. ונראה דרש״י דחק לפרש כן משום דהיה קשה לו לפרש דהפשוטות לענין דלא הוי כרשות הפשוטה אליו דהא לקמן צב, א ס״ל לרבא דאגד יד ל״ש אגד למתניתין משום דלא נח, ועי׳ לעיל הערה 77 שכתבו שאפשר שרש״י ס״ל הכי דלמסקנא התם גם אביי ס״ל הכי ולפי״ז אין ראי׳ כלל ממתניתין דלא הוי כרשות הפשוטה דהא עיקר הטעם דלא נייח. מיהו שם כתבנו דהר״ח ס״ל הכי דלמסקנא הוי איפוך וטעמא דאביי דהוי אגד, ולפי״ז פשיטא ליה היינו לשיטתו וניחא הלשון פשיטא לי, ועי׳ פנ״י.
ד. ועי׳ בעל המאור שכתב להוכיח עוד מהא דבה״ב פטור ואסור ואילו היתה כרשות הפשוטה לה היה מותר לגמרי. וע״ש שכתב: והא נגעי בבעיא דבעא מיניה רב מרבי ע״ש, ומבואר בזה דס״ל כתוס׳ דבעי׳ דרבי הוי נמי לענין הנחה ודלא כרשב״א בתו״י. ועי׳ תוס׳ הרא״ש.
ה. ל״י לבאר, ואפשר שיש לתקן: (ומאי) [והאי] וכו׳, ולפי״ז יהי׳ הביאור דאביי לשיטתו לקמן דידו בתר גופו גרירא אפילו נייח וכמש״כ לעיל.
ו. ל״מ כעת.
הכי גריס רש״י ז״ל: אמר אביי ידו של אדם אינה לא כרשות היחיד וכו׳ כרשות היחיד לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות הרבים לא דמיא מידו של עני. ופירש דאינה כרשות שהגוף עומד שם לבטל רשות שהיא פשוטה שם, בין שהיא פשוטה לרשות הרבים והוא ברשות היחיד בין שהיא פשוטה לרשות היחיד והוא עומד ברשות הרבים, כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני שפשוטה לרשות היחיד ואפילו הכי נטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה פטור, ואי חשבת ליה כרשות הרבים שהגוף עומד שם היה חייב, וכן לפשט בעל הבית את ידו לחוץ. ואינו מחוור. חדא, דפשיטא שאין היד הפשוטה לרשות היחיד חולקת רשות לעצמה שתעשה רשות הרבים. ועוד, שהבעיא דאיבעיא ליה אם תעשה כרמלית אינה מענין הפשיטות, דידו אינה נגררת אחר הגוף לחייב הנותן בתוכה והנוטל ממנה אבל לענין חזרתה אצלו אינה כמוחלקת ממנו, ואין הבעיא אלא אם היא כמוחלקת ממנו להחזירה אצלו.
ורבנו חננאל ז״ל גרס איפכא: כרשות הרבים לא דמיא מידו דבעל הבית כרשות היחיד לא דמיא מידו דעני. כלומר: פשיטא לי דידו בתר גופו גרירא כדאמרינן, בין הפשוטה לרשות הרבים בין הפשוטה לרשות היחיד ולעולם אינה בטלה לגבי הרשות שפשוטה שם, אלא הא קא מיבעיא לי אם הוציאוה מלאה פירות אם היא כרשות לעצמה ותהא ככרמלית או נגררת לעולם בתר גופה ומותר להחזירה אצלו.
וקשיא לי לפשוט ממתניתין, דקתני פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה בעל הבית פטור, ופטור אבל אסור קאמר דפטורי דאית בהו מעשה נינהו כדאמרינן לעיל, אלמא ידו של בעל הבית שפשוטה לרשות הרבים ככרמלית היא ואסור להכניסה אצלו. וליתא דהתם משום דאתעבידא מלאכה היא דזה עוקר וזה מניח ולא משום שתעשה כרמלית. ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינה נעשית כרמלית ברשות היחיד, דרשות היחיד עולה עד לרקיע ואפילו הכי אסור, אבל הכא שהוציאה מלאה פירות ואפילו מבעוד יום קא מיבעיא ליה אם נעשית כרמלית ברשות הרבים. ודוקא להחזירה אצלו הא לטלטל ברשות הרבים מותר, כדתנן בפרק בתרא דעירובין (עירובין צח:) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם כו׳ ופרש״י לענין דלעולם אין ידו נזרקת אחר גופו כשגופו ברשות אחרת. וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו דלפ״ז לא הוי הך פשיטותא דאביי מענין הא דקמבעיא ליה אי הוי ככרמלית לענין דאסור לאהדורי לגביה אם כן משמע דהיינו לענין דידו הוי כאותו הרשות שהיא פשוטה לתוכה והדבר ברור דרש״י ז״ל הוכרח לפרש כן לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן כרה״ר לא הוי מידו דעני והיינו בפירש״י:
אלא דבאמת גרסת הגאונים להיפך כרשות היחיד לא הוי מידו דעני וא״כ הך פשיטא לי דאמר אביי היינו מענין האיבעיא והכי קאמר פשיטא לי דמדאורייתא אין ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכו כי היכא דנאמר דאסור להחזירה מדאורייתא וקפשיט לה מידו דעני ודבע״ה להיפך כמ״ש בעל המאור ע״ש. אלא דקשיא לי על גרסא זו דהיאך קאמר אביי הכא דפשיטא לי הא מילתא ממתניתין ותיפוק ליה דבהא מלתא גופא פליגי אביי ורבא לקמן בפרק המצניע דף צ״ב במוציא פירות לרה״ר דאמר אביי בידו חייב ורבא אמר פטור ומקשינן התם דאיפוך ומקשינן ממתני׳ עליה דרבא ומסקינן התם למעלה מג׳ הכא למטה מג׳ א״כ למאי דס״ד מעיקרא דאביי הוא דאמר חייב קשיא דידיה אדידיה דהא חזינן הכא דידו של אדם נידונית כאותו הרשות שפשוטה לתוכה דמה״ט מחייב ליה אלא אפילו למאי דמסקי׳ התם איפוך דאביי אמר פטור אפילו תוך שלשה משום דאגד ידו שמיה אגד ומש״ה אינה נידונית כרשות שפשוטה לתוכה אכתי לא מדייק לה אביי שפיר דפשיטא ליה ממתניתין דהא מתניתין איכא לאוקמי כדרבא דאיירי בלמעלה מג׳ ומשום דלא מקרי הנחה לעולם דהיכא דהוי הנחה כגון למטה מג׳ הוי ידו של אדם שפיר כהרשות שפשוטה לתוכה משא״כ לגירסת רש״י אתי שפיר אלא דעל גרסת רש״י נמי יש לי לדקדק אם כן במאי קאמר אביי דפשיטא ליה שאין ידו נזרקת אחר גופו. דלכאורה לא נפקא מיניה מידי בהא מלתא אם לא בגוונא דמתני׳ ממש דאי הוי ידו של אדם נזרק אחר גופו הוי מחייבינן למי שנטל מתוכו או הניח לתוכו ואם כן אטו אביי מתניתין קמ״ל. ויש ליישב בדוחק דנ״מ נמי בפשיטות דאביי לענין דעומד אדם ברה״י ומטלטל ברה״ר או איפכא אף ע״ג דתנינן לה להדיא בפרק בתרא דעירובין כמו שהובא בתוספות כאן מ״מ הו״א דהתם איירי דמטלטל ע״ג קרקע ממש או לתוך ג׳ דוקא אבל למעלה מג׳ סד״א דשדינן לידו בתר גופו והוי כרשות האחרת ממש ואהא קאמר דפשיטא ליה דבכל ענין לא שדינן ליה בתר גופו והיינו מידו דעני דמתניתין דמסתמא איירי אף למעלה כדרך סתם פשיטת יד ואפ״ה לא הוי כאותו הרשות שגופו בתוכו כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
א אמר אביי: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] לי כי ידו של אדם בעצמה כאשר מוציא אותה מן הרשות שהוא נמצא בה אינה נחשבת לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, אף אם עומד בעל היד באחת מרשויות אלה. והוכחה לדבר: כרשות הרבים לא דמיא [אינה נחשבת]מדברי המשנה ביחס לידו של העני. ששנינו שהעני שהכניס ידו לרשות היחיד כשבתוכה חפץ שעקר מרשות הרבים ונטל בעל הבית את החפץ מתוכה — אין בעל הבית חייב, הרי שידו של העני איננה חלק מרשות הרבים אף כי הוא עצמו נמצא ברשות הרבים. ואף כרשות היחיד לא דמיא [אינה נחשבת], והוכחה לדבר — מדברי המשנה ביחס לידו של בעל הבית. ששנינו שאם הוציא בעל הבית ידו לחוץ, ונטל העני מתוכה - אין פעולה זו נחשבת כמלאכת הוצאה מרשות היחיד.
Abaye said: It is obvious to me that the hand of a person in and of itself, when he moves it out of the domain where he is located, is considered to be neither like the public domain nor like the private domain, even if it is the hand of someone standing in one of those domains. Proof that the hand is not considered like the public domain can be derived from the ruling of the mishna with regard to the hand of the poor person. As we learned with regard to the poor person who brought his hand carrying an object that he lifted from the public domain into the private domain and the homeowner took the object from his hand; the homeowner is not liable. Apparently, the hand of the poor person is not considered part of the public domain, even though he himself is located in the public domain. Proof that it is not considered like the private domain can be derived from the ruling of the mishna with regard to the hand of the homeowner. As we learned with regard to the homeowner who moved his hand carrying an object that he lifted from the private domain into the public domain and the poor person took the object from his hand; the poor person is not liable for carrying out from a private domain.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בָּעֵי אַבָּיֵי: יָדוֹ שֶׁל אָדָם, מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה ככרמלי׳כְּכַרְמְלִית? מִי קַנְסוּהּ רַבָּנַן לְאַהְדּוֹרֵי לְגַבֵּיהּ, אוֹ לָא?

However, Abaye raised a dilemma: What is the ruling with regard to the hand of a person with an object in it, when that person reached his hand into a different domain? Does it assume karmelit status? A karmelit is an intermediate domain established by the Sages that is neither a private nor a public domain. This dilemma is based on the fact that his hand left one domain and did not yet enter a second domain. In terms of practical halakha, the two sides of this dilemma are: Did the Sages penalize him and issue a rabbinic decree prohibiting him from bringing his hand with the object back to the domain where he is standing or not?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכיון דאמר אביי: ידו של אדם אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד – הוצרך לשאול: מהו שתיחשב ידו ככרמלית, ואם הוציאה לידו בשבת בחפץ – מותר לו להחזירה 1 כיון שלא הניח החפץ, אי לא.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״להחוצה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי אביי – השתא דחזינן דלאו בתר גופו שדינן לה לענין איחיובי מדאורייתא אלמא איפלוג רשותא מי אחמור עלה רבנן למיהוי כרמלית דהיכא דהושיט ידו מלאה לרשות אחרת לא יחזירנה אצלו ותהא כך פשוטה עד שתחשך דכיון דלאו בתר גופו גרירא נעשית לה רשות אחרת מדרבנן דגזור רשות מדבריהם לשבת שאסור להכניס ולהוציא ממנו לרה״י ולרה״ר ושמו כרמלית כדתניא בפרקין (שבת ו.) ד׳ רשויות לשבת כרמלית לשון יערו וכרמלו שאינו לא הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה״י.
מי קנסוה – הואיל והתחיל בה באיסור.
מהו שתעשה ככרמלית – כגון שהוציא ידו מלאה לחוץ ולאהדורה אבל בע״א לא דהא תנן בפרק בתרא דעירובין (עירובין צח:) עומד אדם ברה״י ומטלטל ברה״ר ולא הויא כרמלית אלא לענין רשות שהגוף שם שדומה יותר לשתי רשויות.
מי קנסוה רבנן לאהדורה – נראה לר״י דגרס מי אסרוה ולא גרס מי קנסוה דלקמן בסמוך כי מוקמא דלאו ככרמלית דמיא אמרינן דאסור להחזירה משום קנס ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ״מ דאסור בשוגג מבעוד יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי ידו של אדם אינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. רשות היחיד לא הויא מידו דעני ורשות הרבים לא הויא מידו דבעל הבית – כך מצאתי גירסא זו כתובה בכל הספרים, אבל המורה מהפך הגירסא וגריס רשות הרבים לא הויא מידו דעני ורשות היחיד לא הויא מידו דבעל הבית. ונראה לי לקיים גירסת הספרים ולפרש כך ידו של אדם אינה לא רשות היחיד אם פשטה מרשות הרבים לרשות היחיד לא הויא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים שאם פשטה נמי מרשות היחיד לרשות הרבים לא הויא כרשות הרבים ולא אמרינן בכל היכא דקיימא ידו תיהוי כי ההיא רשותא. רשות היחיד לא הויא מידו דעני שהרי כשהכניס העני את ידו לפנים מליאה ונטל בעל הבית מתוכה או אם הכניסה ריקנית ונתן בעל הבית לתוכה קתני גבי בעל הבית פטור אבל אסור ואף על גב דלא הוי מחשבון פטורי דארבע משום דלא אתי לידי חייוב חטאת אבל מכל מקום פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטל ידו דעני אצל רשות היחיד ויהא מותר בעל הבית ליטול מתוכה וליתן לתוכה כאחד מזויות הבית. ורשות הרבים נמי לא הויא מידו דבעל הבית שהרי כשהוציא בעל הבית את ידו לחוץ מליאה ונטל העני מתוכה או ריקנית ונתן העני לתוכה קתני גבי עני פטור אבל אסור ואף על גב דלא הוי נמי מחשבון פטורי דארבע משום דלא אתי לידי חייוב חטאת אבל מכל מקום פטור אבל אסור תני ביה ולא אמרינן תיבטיל ידו דבעל הבית אצל רשות הרבים ויהא מותר העני ליטול מתוכה וליתן לתוכה תוך ארבע אמות. וכיון דשמעינן ממתניתין דלא בטלה ידו אצל אותה הרשות שהושיטה שם אם כן הוציא ידו מליאה פירות לחוץ מותר לו להחזירה מן הדין דלא הויא ידו רשות הרבים והשתא בעי אף על גב דלא הויא רשות הרבים אם נתנו עליה איסורי כרמלית דרבנן שיהא אסור להחזירה ואם לאו.
מי קנסוה רבנן לאהדורה – ובתוספותא לא גרסינן מי קנסוה, דלאו משום קנסא הוא, אלא משום גזירה עשאוה ככרמלית לפי שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים. תדע דהא למאי דאמרינן ככרמלית דמיא, אפילו הוציאה מבעוד יום אסור להחזירה, והכי מוכחא כולה דשמעתא.⁠ב
א. ד״ה או וכן בתוספות הרא״ש, ועי׳ רשב״א.
ב. לרבנו דכתב לעיל דהבעי׳ אי עבדוה ככרמלית הוא דוקא בהוציא ידו לרה״ר, דברה״י ודאי דלא עבדו רשות בתוך המחיצות, יל״ע לתירוצא דקנסוה ולאו מטעמא דרשות אי גזרו נמי ברה״י.
מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא. כתוב בתוס׳ דלא גרסינן קנסוה, דהא בסמוך דמוקמינן דלאו ככרמלית דמיא, אפילו הכי אמרינן דאם הוציאה משחשיכה קנסוה להחזירה. אלא הכי גריס מי אסרו להחזירה, דאף על גב דשרי לטלטולי ברשות הרבים כדתנן התם, מכל מקום עבדוה ככרמלית לענין רשות שאינה היא שם שדומין יותר שתי רשויות, ונפקא [מינה] דאם הוציאה בשוגג מבעוד יום אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמ׳ אביי ידו של אדם – פירוש: כשהוא ברשות אחרת וידו ברשות אחרת אינה לא כרשות היחיד ולא כר״ה. פרש״י ז״ל ואע״ג דאמרי׳ דידו בת׳ גופו גרירא אינה חשובה לגמרי כרשות שעומ׳ שם גופו בין שיהא גופו ברשות היחיד או בר״ה הוא ז״ל גורס כרה״י לא דמיא מידו דעני פי׳ כי כשהכניס העני ידו ריקנית לפנים ונתן העשיר לתוכה פטור ולא חשבינ׳ ליה כאלו הניח בר״ה שגופו של עני עומד שם כרה״י לא דמיא מידו דבעל הבית בשפשט העשיר ידו לחוץ ונתן העני לתוכה שהוא פטור. ואין פי׳ זה וגירסא זו מחוורי׳ דהא פשיט׳ דכיוון שלא הוציא מרשות לרשות וכל מאי דעבד ברשות׳ דנפשיה ליכא לחיוביה משום הוצאה ולא משום הכנסה ועוד דהא דבעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה כרמלית מיירי שתעשה לגבי בעל היד עצמו כשבא להחזירה ומאי דמיירי השתא שאינם כרה״י ולא כר״ה מיירי לגבי חבירו. והנכון דה״פ כי ידו של אדם שפשט אותה לרשות אחרת כדאמרן אינה חשובה לגבי דידיה כאלו היא מונחת באותו רשות שהי׳ עומדת בין שיהא רה״י או ר״ה כדי לחייבו על עקירתה או על הנחתה וה״ג וכן הג׳ הישנים כרה״י לא דמיא מידו דעני פי׳ שאם הכניסה מלאה בפנים ולא נתן בקרקע כלום או שהכניסה ריקנית ונתן בעל הבית בתוכה שהו׳ פטור כר״ה לא דמיד מידו דבעל הבית כשפשט ידו מלאה לחוץ ונטל משם העני או שנתן לתוכה והוציא שהוא פטור.
בעי ידו של אדם בה״ג שפשט אותה מלאה לרשות אחרת מהו שיעשה כרמלית ולא יוכל להחזירה לרה״י או לר״ה שהוא עומ׳ בו. מי1 קנסוה רבנן לאהדורי או לא – פירוש: נקט לשון קנסא מפני דלכשתמצא לומ׳ דהוי כרמלית ויהא אסור להחזירה אינו משורת הדין. שאין כרמלית אלא בדבר קבוע דרגילי ביה רבים ואינו בכלים ולא בכיוצא בזה שהוא עומד ליטול. ואי איתא משום קנסא הוא.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״מי׳⁠ ⁠״.
רש״י בד״ה וכרה״י כו׳ לרה״ר הס״ד:
תוס׳ בד״ה היה טעון כו׳ ונקט מבעוד יום לאשמעינן כו׳ דאפילו אי עקירה כו׳ כצ״ל:
בד״ה מי קנסוה כו׳ מי אסרוה ולא גרס כו׳ או מבע״י כצ״ל (עיין במהרש״א):
בד״ה שוגג לא קנסו אינו דבור בפני עצמו אלא הכל ד״א הוא עם אותו שלפניו:
בא״ד דהשתא ליכא למיפשט כו׳. נ״ב התוס׳ אינם תופסים סברת רש״י שמחלק בין שבות לדברים אחרים כו׳ ומשום הכי מוקמי לה מבעוד יום אבל גבי מזיד סבירא להו כדברי רש״י שמחלק בין מזיד דהכא כו׳ דאל״כ אמאי לא הקשו התוס׳ דליפשוט ממזיד ומאחר דמבעוד יום לא התירו כ״ש משחשיכה ודו״ק (עיין במהרש״א):
בא״ד דלא התירו דלמטה מעשרה אסור כו׳ כצ״ל:
בד״ה מי קנסוה כו׳ ונ״מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ״ל. מהרש״ל הגיה בשוגג או מבעוד יום עכ״ל ואין צורך להגיה דודאי למאי דעבדוה ככרמלית בהנך תרתי בשוגג ומבעוד יום נמי אסור כמו שכתבו התוס׳ לקמן דמשני בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום כו׳ עכ״ל והיינו לפי הדחייה דלאו ככרמלית הויא אבל אי הוה ככרמלית אסור אפי׳ בכה״ג ודו״ק:
שם בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן כו׳ וקשיא לי אההיא גירסא דקנסוה במאי מספקא ליה לאביי דכיון דלא אסיק אדעתיה דאביי מהך ברייתא דבסמוך דקתני אסור להחזירה כדמשמע לכאורה מלשון הסוגיא אם כן מהיכא תיתי נאמר מסברא דקנסוה דכולהו קנסי דקנסו רבנן כה״ג היכא דאיתמר איתמר. ועוד דאף לגירסת הספרים דגרסי מי אסרוה כמ״ש התוספת ואף אם נפרש דהיינו איסור ממש מ״מ מה סברא יש בזה דבשלמא כשגופו ברה״י וידו ברה״ר אפשר דידו חשובה ככרמלית ולא בטל לגבי רה״ר דנימא דהוי כמקום פטור משא״כ איפכא כשגופו ברה״ר וידו ברה״י מאי ס״ד דליהוי ככרמלית דהא רה״י כמאן דמליא דמי ולא שייך ביה חילוק רשות דכרמלית כלל. והנלע״ד ליישב דמילתא דאביי אשקלא וטריא דלעיל קאי דמסיק אביי גופא דשניהן פטורין היינו פטור אבל אסור וכבר כתבתי בשיטת פי׳ ריב״א לעיל מי שפושט את ידו מיקרי פטור דאתי לידי חיוב חטאת דאפשר דאתי לידי הנחה ושפיר י״ל דמש״ה אסור לכתחילה משא״כ בפטורא דבע״ה שנוטל מידו של עני וה״ה איפכא שהעני נוטל בחוץ מידו של בע״ה לכאורה אין טעם לאסור לכתחילה כיון דלא עביד אלא טלטול בעלמא ומש״ה קס״ד דאביי דאפשר דטעמא דאסור היינו משום דידו של אדם הוא ככרמלית ואע״ג דברה״י לא שייך כרמלית אפשר דאפ״ה אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא אלא משום דלא פסיקא ליה לאביי הך מלתא דאפשר נמי דאסור לכתחלה משום דאתעביד מלאכה מבינייהו מהא נמי איכא למימר דאף על גב דלכאורה נראה מסוגיא דלעיל דודאי יש לאסור מה״ט דאיתעביד מלאכה מבינייהו אפ״ה מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דטעמא נמי משום כרמלית והשתא אתי שפיר טובא לישנא דעשאוהו ככרמלית אף לגירסא שלנו דגרסינן מי קנסוה. דלפ״ז יש לתמוה כיון דמשום קנסא אתינן עלה אמאי מפיק לה אביי בלישנא דמהו שתעשה כרמלית. ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר ספיקא דאביי אמתני׳ קאי דמספקא ליה אי הוי טעמא משום כרמלית או לא מש״ה מספקא ליה נמי חדא מגו חדא דאפשר דלא עשאוה כרמלית אלא היכא דאיתעביד מלאכה מבינייהו משא״כ לענין אהדורי לגביה לא רצו להחמיר עליו ולעשות ככרמלית דא״כ כ״ש דשדי ליה ואתי לידי חיוב חטאת או דלמא דאפ״ה קנסוה דלא פלוג רבנן. כנ״ל ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה מי קנסוה רבנן נראה לר״י דגרסינן מי אסרוה כו׳ ושמא הא דעבדוה ככרמלית נמי הוי קנסא ונ״מ דאסור בשוגג מבעוד יום עכ״ל וכגי׳ מהרש״ל ז״ל בשוגג או מבע״י ומהרש״א ז״ל השיג עליו מלשון התוס׳ דלקמן בסמוך ע״ש באריכות. ולכאורה לענ״ד אין דברי מהרש״א ז״ל מוכרחין דלשון התוס׳ לקמן הם כשיטת הרשב״א ז״ל בד״ה ואב״א דגריס לעולם לא תפשוט ולשיטה זו ודאי צריך לפרש לקמן דהא דמסיק הש״ס לחלק בין מזיד לשוגג היינו אידי ואידי מבע״י כי היכי דלא תפשוט האיבעיא דרב ביבי משא״כ כאן בדיבור זה קיימי התוספות אשיטת ר״י ז״ל ואיהו לא גריס לקמן בשמעתין לעולם לא תפשוט דודאי נפשטא האי בעיא דרב ביבי. וא״כ לפ״ז אין צורך לפרש בשינויא דכאן בשוגג כאן במזיד דאיירי מבע״י מסתמא איירי אידי ואידי משחשכה דכיון דלאו ככרמלית דמיא ולא הוי אלא משום קנסא בעלמא לא מסתבר להחמיר כ״כ לקנוס מבע״י ונהי דמעיקרא הוי ס״ד דע״כ קנסוהו רבנן מבע״י היינו לאוקמי הברייתא בהכי דמשחשכה או אפשר דלא תיפשוט האיבעיא דרב ביבי משא״כ לבתר דמסיק דנפשטא האיבעיא דרב ביבי אם כן הדרינן לסברא קמייתא דלא איירי אלא משחשכה וזה פשוט ואם כן שפיר משמע טפי כגירסת מהרש״ל ז״ל ומכ״ש אם נאמר דהאי ושמא שכתבו תוספת כאן הם דברי ר״י עצמו. אלא דמ״מ אין הכרח להגיה הספרים ודא ודא אחת היא. ובחידושי הרשב״א ז״ל כתב ג״כ דנ״מ דאם הוציא בשוגג מבע״י אסור אלא משום מילתא אחריתא הוא דאיהו גריס מי אסרוה דלפ״ז ודאי אסור אף מבע״י כיון דמדינא שוינהו ככרמלי׳ ודוק היטב:
ואולם בעי [שאל] אביי: ידו של אדם ובה חפץ, והושיטה אותו אדם לרשות אחרת, מהו דינה לענין שתעשה (תיחשב להלכה) ככרמלית, שהיא רשות ביניים שתיקנו חכמים, שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, וזאת משום שיצאה מכלל רשות אחת ולא נכנסה לרשות שניה? וצדדי השאלה הלכה למעשה: מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה [האם קנסוהו חכמים לענין החזרתה אליו] וייאסר עליו מדבריהם להחזירה למקום בו הוא עומד, או לא?
However, Abaye raised a dilemma: What is the ruling with regard to the hand of a person with an object in it, when that person reached his hand into a different domain? Does it assume karmelit status? A karmelit is an intermediate domain established by the Sages that is neither a private nor a public domain. This dilemma is based on the fact that his hand left one domain and did not yet enter a second domain. In terms of practical halakha, the two sides of this dilemma are: Did the Sages penalize him and issue a rabbinic decree prohibiting him from bringing his hand with the object back to the domain where he is standing or not?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״שתָּא שְׁמַע: הָיְתָה יָדוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, תָּנֵי חֲדָא אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ, וְתָנֵי אִידַּךְ מוּתָּר לְהַחֲזִירָהּ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר ככרמלי׳כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא, ומ״סוּמָר סָבַר לָאו כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא?

The Gemara says: Come and hear a resolution to this dilemma from that which we learned elsewhere, with regard to the question: What must one in the private domain do in a case where his hand was filled with fruits and he extended it outside, into the public domain? It was taught in one baraita that it is prohibited for him to bring it back into his house, and it was taught in another baraita that it is permitted for him to bring it back. Is it not with regard to this that they disagree; that the Sage in one baraita holds that his hand is like a karmelit, and the Sage in the other baraita holds that it is not like a karmelit?
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני חדא: מותר להחזירה, ותניא אידך: אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [היתה] ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מותר להחזירה, ותניא אידך אסור להחזירה. אוקימנא בשוגג ומשחשכה, אבל במזיד אסור להחזירה משום קנסא, ובשוגג לאותה חצר מותר להחזירה, בחצר אחרת אסור להחזירה, ואע״פ שאין רשות הרבים ולא כרמלית בין חצר שהוא עומד לתוכה לחצר אחרת שהוא מושיט בה אפילו הכי אסור, שאילו היה רשות הרבים מפסיק בין חצר זו לחצר אחרת פשיטא דאסור ומאי קא מבעיא ליה לרבא, מתני׳ היא בפרק הזורק שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, אלא לאו שמע מינה כדפרישנא. והרב דודי ר׳ אשר ז״ל פירש דברשויות שלו קא מבעיא ליה לרבא והכי קא מבעיא ליה הא דתניא בפרק הזורק אם היו רשויות שלו מותר, הני מילי בזורק לחודיה בלא הוציא ידו לחוץ, אבל בשהוציא ידו לחוץ לא משום קנסא, או דילמא לא שנא, ופשיט ליה לאיסורא משום דאיתעבידא מחשבתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במקום אחר. שעל השאלה מה יעשה אדם שהיה בבית, כלומר, ברשות היחיד והיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, לרשות הרבים, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שאסור להחזירה אל תוך ביתו, ותני אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שמותר להחזירה. ובכן, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים]? דמר סבר [שחכם זה בברייתא אחת סבור] כי היד ככרמלית דמיא [נחשבת], ומר סבר לאו [שחכם זה בברייתא האחרת סבור כי לא] ככרמלית דמיא [נחשבת]?!
The Gemara says: Come and hear a resolution to this dilemma from that which we learned elsewhere, with regard to the question: What must one in the private domain do in a case where his hand was filled with fruits and he extended it outside, into the public domain? It was taught in one baraita that it is prohibited for him to bring it back into his house, and it was taught in another baraita that it is permitted for him to bring it back. Is it not with regard to this that they disagree; that the Sage in one baraita holds that his hand is like a karmelit, and the Sage in the other baraita holds that it is not like a karmelit?
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לָא, דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, כָּאן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה.

The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that it is like a karmelit, and yet, this is not difficult, as the difference between the baraitot can be explained in the following manner: Here, the baraita prohibiting him from bringing his hand back, is referring to a case where he took it out at a height below ten handbreadths off the ground, within the airspace of the public domain. And there, the baraita permitting him to bring his hand back, is referring to a case where he took it out at a height above ten handbreadths off the ground, outside the airspace of the public domain. Consequently, the object is considered to be neither in the public domain nor in a karmelit.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למטה מי׳ – רה״ר הוא קנסוה רבנן ושויוה כרמלית דלא ליהדרה.
למעלה מי׳ – דאויר מקום פטור הוא כדתנן בהזורק (לקמן ק.) הזורק ד״א בכותל למעלה מי׳ טפחים כזורק באויר ופטור דלא הוי רה״ר למעלה מי׳ הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עביד.
כאן למעלה מי׳ – וא״ת למעלה מי׳ לכתחלה נמי מותר להוציאה דהוי מקום פטור וי״ל דקמ״ל דאפילו הוציאה מתחלה דרך מטה מי׳ מותר להחזירה למעלה מי׳ ולא קנסינן ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודאמרינן כאן למעלה מעשרה – קשיא, למעלה מעשרה פשיטא דשרי, דאפילו להוציאה נמי שרי. איכא למימר דהכי קתני הוציאה למטה מעשרה מותר להגביהה עד למעלה מעשרה להכניסה,⁠א שאפילו תהא ידו ככרמלית מותר להוציא מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד, דלא אמרי׳ ברשויות דרבנן ובלבד שלא יחליפו, אלא ברשויות דאורייתא כגון רשות היחיד ורשות הרבים גמורים. והכי נמי אמרי׳ בפרק כיצד משתתפיןב אליבא דר׳ יוחנן. ולא דייק לי דהתם אמסקנא דרבינא...].⁠ג
א. הריטב״א הביא כן בשם רבנו [ומכאן ג״כ ראיה שהוספה זו שאינה בנד׳ והוספתיה ע״פ כי״מ משל רבנו היא], ועי׳ תוס׳. וברשב״א הביא ג״כ כל דברי רבנו [ואפשר שגם דעת רבנו לחלוק אלא שחסרים הם בסופם] ופליג דאפילו למעלה מי׳ אסור להוציאה לכתחילה שמא שדי להו, ועיקר הפלוגתא דלדעת ראשונה של רבנו והתוס׳ דגם האיסור דרבנן הוא מצד רשויות וכל למעלה מי׳ ליכא גדר רשויות ול״ש לאסור, אבל הרשב״א ס״ל דיש בהא ב׳ גדרים ענין ההוצאה שאסור להוציא ידו מליאה לרשות אחרת וזה מגדר הגזירה שמא שדי, ותו איסור החזרה וזה מצד רשויות, ונמצא לדינא להרשב״א אסור להוציא ידו מליאה לרשות אחרת [ואפילו לרה״י דהחששא דילמא שדי ליה] ולענין חזרה ס״ל השתא דאסור מצד רשות כרמלית, ולכן אם עבר והוציאה למטה מי׳ אסור להחזירה, אבל למעלה מי׳ אע״פ שעקר והוציאה או כגון שהוציא ביום מותר להחזירה, הכניס ידו למטה מי׳ אסור להחזירה למעלה מי׳ וזה מבואר ברשב״א, מיהו נראה אם עבר והגביהה למעלה מי׳ גם הרשב״א מודה דמותר להחזירה.
ב. פה, ב.
ג. מכאן חסר דף בכ״י מדריד וחבל על דאבדין.
כאן למטה מעשרה כאן למעלה מעשרה. איכא למידק למעלה מעשרה אפילו לכתחילה נמי יהא מותר להוציאה ולהחזירה, דמקום פטור הוא. ויש מי שתירץ, דלאו בשהוציאה למעלה מעשרה קאמר, אלא שמותר להחזירה למעלה מעשרה, כלומר: הוציאה למטה מעשרה מותר להגביה למעלה מעשרה ולהחזיר משם לפנים, משום דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומותר להוציא מכרמלית למקום פטור וממקום פטור לרשות היחיד. ואף על גב דאמרינן לקמן (שבת ו.) גבי אסקופה ובלבד שלא יטול מבעל הבית ויתן לעני, ואמרינן נמי לקמן (שבת ח:) ובלבד שלא יחליפו וכן נמי בעירובין (עירובין ט.), הני מילי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן מותר להחליף. ויש מי שפירש דבכרמלית של יד הקילו לפי שאינה כרמלית גמורה.
ואינו מחוור בעיני מדאקשינן בסמוך משחשיכה דאי שדי להו אתי בהו לידי תקלת חיוב חטאת לא ליקנסיה, ואם איתא דאפשר לאהדורה בכי האי גוונא מהדר ולא אתי לידי חיוב חטאת, ודוחק הוא להעמידה באויר שאי אפשר להגביה. ועוד דאם איתא הוו מילי דרבנן כחוכא לא ליהדר מלמטה מעשרה אלא מגביה ליה לידיה לעיל ומהדרה.
ולי נראה דאפילו להוציא למעלה מעשרה אסור לכתחילה, דחיישינן דילמא שדי להו, וכדאמרינן בסמוך אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמיא ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה, דאלמא דאף על גב דלאו ככרמלית דמיא אפילו הכי קנסוה כשהוציאה משחשיכה או משום דשדי להו או משום דילמא אתי לאפוקי לכתחילה מרשות היחיד לרשות הרבים, והכא נמי למעלה מעשרה אף על גב דלא קנסוה ליה מ״מ אסור לעשות כן משום דילמא משתלי ושדי, וכל דאי שרית למעלה מעשרה אתי לאפוקי למטה מעשרה ולאו גזירה לגזירה היא דאי לא הא לא קיימא הא. ורבנו הרב כתב דלכתחילה אסור משום דדמיא למוציא למעלה מעשרה דאסור, כדאמרינן בפרק הזורק (שבת צז.) א״ר (אלעאי) [אלעזר] המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן למטה מי׳ כאן למעלה מי׳ – וא״ת למעלה מעשרה פשיט׳ דיכול להחזירה דמקום פטור הוא ומאי קמ״ל. י״ל דהיא גופה קמ״ל שאין אויר רשות הרבי׳ אלא עד עשרה. אי נמי דסד״א דכיון דקנס׳ הוא בהא נמי לקנסא. ורבינו הגדול ז״ל פי׳ דהקמ״ל שיכול להגביה ידו למעלה מעשרה ולהכניסה אמ׳ כן דאפי׳ למ״ד בעירובי׳ דאסור להחליף ברשיות דרבנן בהא מודה כיון דלאו כרמלית הוא מן הדין. ולא נהיר׳ לן דא״כ [הוו מילי דרבנן כחוכא].⁠1 ועוד היכי מדמי לה לק׳ להדביק פת בתנור דהכא ליכא למימר שמא יבא לידי חיוב חטאת שהרי דבר קל הוא שיגביה ידו למעלה ויכניס בה.
1. המלים בסוגריים המרובעים נוספו בכ״י בכתיבה מאוחרת, ועם תוספת הערה בגיליון: ״כמ״ש הרשב״א ז״ל״.
גמ׳ מ״ט ידו לא נייח גופו נייח כו׳ כצ״ל:
את ההסברה הזו דוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] ככרמלית דמיא [נחשבת] ולא קשיא [ואין זה קשה], שאת ההבדל בין הברייתות יש לפרש כך: כאן, ששנינו שאסור להחזיר את היד, הרי זה באופן שהוציאה בגובה למטה מעשרה טפחים, והרי היא בתחום אוירה של רשות הרבים. וכאן, ששנינו שמותר להחזירה, הרי באופן שהוציאה בגובה למעלה מעשרה טפחים, שבכגון זה אינה נחשבת לא כתחום רשות הרבים ולא ככרמלית.
The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that it is like a karmelit, and yet, this is not difficult, as the difference between the baraitot can be explained in the following manner: Here, the baraita prohibiting him from bringing his hand back, is referring to a case where he took it out at a height below ten handbreadths off the ground, within the airspace of the public domain. And there, the baraita permitting him to bring his hand back, is referring to a case where he took it out at a height above ten handbreadths off the ground, outside the airspace of the public domain. Consequently, the object is considered to be neither in the public domain nor in a karmelit.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה וְלָאו כְּכַרְמְלִית דָּמְיָא, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן מִבְּעוֹד יוֹם, כָּאן מִשֶּׁחָשֵׁיכָה; מִבְּעוֹד יוֹם לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה קַנְסוּהּ רַבָּנַן.

And if you wish, say instead that this baraita and that baraita are both referring to a case where he took his hand out to the public domain at a height below ten handbreadths, and his hand is not considered a karmelit. And yet, this is not difficult. As here, the baraita permitting him to bring it back, is referring to a case where he took it out while it was still day on Shabbat eve. Since he extended his hand before Shabbat and, in doing so, did nothing wrong, the Sages did not penalize him and permitted him to bring his hand back on Shabbat itself. However, there, the baraita prohibiting him from bringing it back, is referring to a case where he took it out after dark, and Shabbat had already begun. Since there is an element of prohibition involved, the Sages penalized him and prohibited him from bringing it back.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מי׳ טפחים ולא ככרמלית דמיא – למהוי רשות לעצמה.
כאן מבע״י – הושיטה מבע״י מחזירה משתחשך דלאו רשות לעצמה היא אלא בתר גופו גרירא.
כאן משתחשך – הושיטה משחשיכה קנסוה ולא שתהא רשות לעצמה דא״כ אף מבעוד יום מיתסרא אלא קנסא בעלמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גרש״י ז״ל: אידי ואידי למטה מי׳ ולאו כרמלית דמיא וכו׳ – וי״ג וכרמלית דמיא והכל ענין אחד ............. ככרמלית במקצת א״נ דלאו ככרמלית לגמרי ואלו בכרמלית ליכא הפרש בין ............. דמדינא אינה כרמלית אלא משום קנס.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי אידי ואידי [זו וזו], שתי הברייתות עוסקות בכגון שהוציא ידו לרשות הרבים בגובה למטה מעשרה טפחים ולאו [ולא] ככרמלית דמיא [נחשבת] היד, ואף על פי כן לא קשיא [אין זה קשה], שכן, כאן שהתירו להחזירה הרי זה באופן שהוציאה מבעוד יום בערב שבת, ומאחר שהוציאה מבעוד יום ולא עשה כל איסור בהוצאה זו, לכן לא קנסוהו חכמים והתירו לו להחזירה אף בשבת, ואולם כאן שאסרו עליו להחזירה, הרי זה בכגון שהוציאה משחשיכה וכבר נכנסה השבת, ומאחר שכן הרי שיש בכך צד איסור ולכך מבעוד יום, לא קנסוהו רבנן, משחשיכה, קנסוהו רבנן ואסרו עליו להחזירה.
And if you wish, say instead that this baraita and that baraita are both referring to a case where he took his hand out to the public domain at a height below ten handbreadths, and his hand is not considered a karmelit. And yet, this is not difficult. As here, the baraita permitting him to bring it back, is referring to a case where he took it out while it was still day on Shabbat eve. Since he extended his hand before Shabbat and, in doing so, did nothing wrong, the Sages did not penalize him and permitted him to bring his hand back on Shabbat itself. However, there, the baraita prohibiting him from bringing it back, is referring to a case where he took it out after dark, and Shabbat had already begun. Since there is an element of prohibition involved, the Sages penalized him and prohibited him from bringing it back.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: במִבְּעוֹד יוֹם דְּאִי שָׁדֵי לֵיהּ לָא אָתֵי לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – ליקנסו׳לִיקְנְסוּהּ רַבָּנַן, משחשיכ׳מִשֶּׁחָשֵׁיכָה דְּאִי שָׁדֵי לֵיהּ אָתֵי1 לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת – לָא ליקנסו׳לִיקְנְסוּהּ רַבָּנַן?

The Gemara comments that this explanation is difficult. On the contrary, the opposite is reasonable. In the case where he extended his hand while it was still day, when even were he to throw the object from his hand into the public domain, he would not incur liability to bring a sin-offering because the object was lifted from its place on a weekday, let the Sages penalize him. However, in the case where he extended his hand after dark, where were he to throw the object from his hand into the public domain, he would thereby incur liability to bring a sin-offering, let the Sages not penalize him. Were the Sages to penalize him by prohibiting him from bringing his hand back, he is liable to drop the object in the public domain, and by doing so he would violate a Torah prohibition.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מפיס
מפיסא(שבת ג׳:) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה וכו׳ (פסחים קז.) בליליא צעריה אמר מיסרן ומפיס פי׳ מסיר הדעת כמו המסית שבא בדברים רכים הוא מתוק ומפתה בני אדם לשתותו ואח״כ מצערו מלשון המפיס מורסא (מפייס כתוב):
א. [אב רייבען.]
מבע״י דאי שדי ליה – כלומר היכא דהושיטה מבעוד יום שאם תאסרנה להחזירה וישליך מידו החפץ כדי להקל טרחו לא אתי לידי חיוב חטאת דלא הוי עקירה בשבת אלא הנחה לחודיה ואיסורא דרבנן הוא דאיכא דעשה מקצתה וכדתנן שניהן פטורין אבל אסורין קנסוה רבנן שלא יחזירנה אבל היכא דהושיטה משחשכה דאי שדי ליה מידו על ידי קנס שתאסרנו להחזירה נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא דעביד ליה עקירה והנחה לא קנסוה רבנן דמוטב שלא נקנסנו משנגרום לבא לידי חילול שבת דאורייתא ומדלא חיישת להכי תפשוט בעיא דרב ביבי דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד האדם בהם ויעשה איסור חמור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסיה, משחשיכה דאי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא ליקנסיה וכו׳. איכא למידק היכי דמי אי בשוגג ולא אידכר למאן אסרו ולמאן התירו להחזירה, ואי בשוגג ואידכר חטאת מי מיחייב וכדאקשינן בסמוך (ד.) אדרב ביבי. ותו מאי קא מדמי ליה לדרב ביבי, דהא אסיקנא בדרב ביבי דלאו שוגג קאמר ומשום חיוב חטאת אלא במזיד. ואי אפשר לומר דהכא לישנא דמעיקרא נקט ומיניה אתה שומע למזיד דמסקנא, דשאני מזיד דהכא משום דמזהר זהיר ביה כי היכי דלא ליתי לידי חיוב סקילה מה שאין כן בדרב ביבי דממילא קא אתי, וכדמוכח בסמוך דאמרינן איבעית אימא לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד, כלומר: וממזיד דהכא לא תפשוט דרב ביבי דהכא שאני דמזהר זהיר ביה וכדפירש רש״י ז״ל. ותדע לך דהא במסקנא אמרינן דבמזיד דהכא קנסוה רבנן, ובעיא דרב ביבי איפשיטא דהתירו. ויש לומר דהכא ודאי בשוגג ואידכר, וחיוב חטאת דקאמר לאו חיוב ממש שיביא עליו קרבן חטאת קאמר אלא חלול שבת שיש בו חיוב קאמר.
ורב ביבי בהכי נמי מתוקמא למסקנא, כלומר: בין במזיד גמור בין בשוגג ואידכר כדהכא, דלאו חיוב סקילה ממש קאמר, דהא אי אפשר דאפילו במזיד גמור מעיקרו כיון דעכשיו הוא בא לרדות ואינו נמנע אלא מחמת שסבור שהוא אסור לעשות כן אם כן סופו אינו אלא שוגג ואינו חייב סקילה, אלא קודם שיבא לידי איסור סקילה קאמר, כלומר: קודם שיתחלל שבת שהוא באיסור סקילה על ידו. והא דאקשינן בדרב ביבי אילימא בשוגג ואידכר מי מחייב, ודאי הוה מצי לתרוצי הכין, [אלא דתירץ איסור סקילה משום] דההוא לישנא כולל הכל ולא חיוב חטאת (שאני) [שאינו כולל], אבל הכא לא דק בלישנא (מכל מקום) [למימר] דאי שדי [ליה אתי לידי] איסור סקילה משום דלישנא דמעיקרא דרב ביבי נקט.
ואם תאמר מכל מקום אכתי היכי אתי למיפשט דרב ביבי מיהא דשאני שוגג ואידכר, דהכא משום דמזהר זהיר ביה כדאמרינן בסמוך בלישנא דלא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. איכא למימר ההיא דבסמוך במזיד גמור דאי שדי להו אתי לידי חיוב סקילה מזהר זהיר ביה, אבל בשוגג מעיקרו אף על גב דאידכר כיון דאינו מתחייב סקילה ואפילו כרת נמי לא מחייב לא זהיר ביה כיון דאית ליה טרחא יתירתא למינקט ידו הכין כוליה יומא. ואם תאמר מכל מקום אכתי לא דמיא לדרב ביבי, דהכא אפשר דאפילו בשוגג גמור ולא אידכר דלא שדי ליה, אבל בדרב ביבי דודאי אתי לידי כך ממילא לא ליקנסוה. איכא למימר דהכי קאמר מדקנסוה הכא שמע מינה דליכא למיחש כלל שמא יבא לידי איסור שבת ואפילו באיסורא דאתי ודאי ממילא, דאם איתא דחיישינן הכא לא ליקנסוה כיון דאפילו החזירה ליכא איסור כלל ואפילו דרבנן, אלא מדלא חיישינן הכא וקנסוה ביה ודאי בבעיא דרב ביבי דאיכא איסור מלאכה מדבריהם שנאסר במנין לא התירו ולא חיישינן לאיסור הבא לו ממילא.
ובתוס׳ נראה שהם סבורים לומר דאפילו ממזיד גמור דהכא איכא למיפשט מזיד דרב ביבי, דהכא נמי אי אפשר לעכב שם ידו כל היום מלאה. והא דאמרינן בלישנא דאיבעית אימא לא תפשוט כאן בשוגג כאן במזיד. יש לומר דהכי קאמר לעולם מתניתא תרווייהו איכא לאוקמינהו בין בשוגג בין במזיד, ואפילו הכי לא תפשוט [ד]⁠דילמא תרווייהו מבעוד יום, ואי בשוגג מוקמת להו מדתניא מותר להחזירה ליכא למיפשט בדרב ביבי דהתירו דהתם מבעוד יום ולא קנסוה אבל בדרב ביבי דמשחשיכה קנסוה, ומאידך דאסר ליכא למיפשט לחומרא, דשאני התם דלא אתי לידי איסור סקילה, אבל בדרב ביבי דאתי לידי איסור חששו, ואי במזיד מוקמת להו נמי ליכא למיפשט מידי מהאי טעמא דאמרן. והיינו דלא פשטיה לה נמי משנויא דקאמר דאף על גב דשנינן כאן למעלה מעשרה כאן למטה מעשרה ליכא למיפשט מינה דלא התירו דדילמא התם מבעוד יום.
כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. ואף על גב דאסור להחזירה קאמר, להחזירה לרשות היחיד קאמר. ולחצר אחרת דקאמר בששתיהן מאדם אחד, אי נמי בשעירבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להחזיר לא אתי ממילא לידי איסור סקילה כי התם – י״ל דהבי׳ לה דהכא נמי מילתא דלאו איפש׳ הוא שיכול לעמוד כל היום........ פשוטה לחוץ ולא סגיא דלא לישדנהו או לדעת או שלא לדעת. וכל הני אוקמתי דעבדינן כלהו למטה מעשרה כדאמרי׳ אידי ואידי למטה מי׳ דלמעלה מי׳ מותר. להחזירה לעולם.
ואי׳1 אי׳ לעולם אימא לך לא תיפשוט ול״ק כאן בשגגה כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן – וא״ת מ״מ תיפשוט דכוותה מרב ביבי פרש״י ז״ל דבשוגג לא תיפשוט דדילמא הכא דהוי קנסא לא קנסוה בשוגג אבל התם דרדיית הפת איסור׳ דרבנן העמידו דבריהם שיהא אסו׳ לרדות ואע״פ שבא לידי חיוב חטאת ובמזיד נמי לא תפשוט איסור׳ דדילמא שאני הכא דאיפשר שיעמו׳ כן2 כל היום ולא יבא לידי חיוב חטאת מש״כ בהדביק הפת בתנור. ויש מקשים דכיון דתלמודא מעיקר׳ מדמי להו להדיא דהכא נמי אתי בהו לידי חיוב חטאת אלא לא סביר׳ לן השתא הכי הוה ליה לתלמוד׳ לפרושי בהדיא. ויש מתרצים דמשום הא לא תיפשוט בעיין מהכא משום דהשתא לא ידעינן בהאי מזיד אם הוא מבעוד יום או משחשכה כדרב ביבי דדילמא תרויהו מבעוד יום דלית בה חיוב חטאת ומ״ה לא התירו דהשת׳ לית לן מאי דאמרי׳ לעיל דמבעוד יום לא קנסוה ומשחשכה קנסוה ואע״ג דקושיין הוה דתיפשוט לפום ההוא שינוייא אנן אמרי׳ השת׳ דלאו תיפשוט כיון דאיכא למידחי ולמעבד האי אוקמתא. ובכאן הוא דמצי למידחי משום דאיכא לאוקמינהו איפכא דמבעוד יום קנסוה ומשחשכה לא קנסוה אלא דניחא לן לאוקמינהו תרוייהו או מבעוד יום או משחשכה.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״ואי״.
2. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״בין״.
שם משחשיכה דאי שדי לי׳ וכו׳. עיין עירובין ד״כ ע״א תוס׳ ד״ה לא יעמוד:
שם תפשו׳ דרב ביבי וכו׳. עי׳ ב״ק דכ״ג ע״א תוס׳ ד״ה תפשוט:
ומעירים: בהסבר זה קיים קושי מסויים, שכן אדרבה, איפכא מסתברא [ההיפך מזה מסתבר] לומר, שכן שכשהוציא את היד מבעוד יום, דאי שדי ליה גם אם יזרוק אותו], את החפץ שבתוכה החוצה לא אתי [יבוא] בכך לידי חיוב חטאת, שהרי עקירת החפץ ממקומו היתה ביום חול, ולא תהא כאן אלא הנחה — ואם כן ליקנסוה רבנן [שיקנסוהו חכמים], ואולם אם הוציא את היד משחשיכה, דאי שדי ליה אתי בהו [שאם יזרוק אותו, את החפץ שבתוכה החוצה יבוא בו] לידי חיוב חטאתלא ליקנסוה רבנן [אל יקנסוהו חכמים]. שהרי אם יקנסוהו חכמים ויאסרו עליו להחזיר את ידו, עלול הוא להפיל את החפץ ברשות הרבים, ואם יעשה כן יעבור על איסור מן התורה.
The Gemara comments that this explanation is difficult. On the contrary, the opposite is reasonable. In the case where he extended his hand while it was still day, when even were he to throw the object from his hand into the public domain, he would not incur liability to bring a sin-offering because the object was lifted from its place on a weekday, let the Sages penalize him. However, in the case where he extended his hand after dark, where were he to throw the object from his hand into the public domain, he would thereby incur liability to bring a sin-offering, let the Sages not penalize him. Were the Sages to penalize him by prohibiting him from bringing his hand back, he is liable to drop the object in the public domain, and by doing so he would violate a Torah prohibition.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּמִדְּלָא קָא מְשַׁנִּינַן הָכִי, תִּפְשׁוֹט דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי. דְּבָעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר – הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת אוֹ לֹא הִתִּירוּ?

And from the fact that we did not explain it that way, but preferred the contrary distinction, resolve the dilemma raised by Rav Beivai bar Abaye, whose dilemma is predicated on the same fundamental issue. As Rav Beivai bar Abaye raised the dilemma: One who unwittingly stuck bread in the oven on Shabbat, as bread was baked by sticking the dough to the sides of a heated oven, did they permit him to override a rabbinic prohibition and remove it from the oven before it bakes, i.e., before he incurs liability to bring a sin-offering for baking bread on Shabbat, or did they not permit him to do so? Removing the bread is also prohibited on Shabbat. However, its prohibition is only by rabbinic law. The fundamental dilemma is: May one violate a rabbinical prohibition in order to avoid violating a Torah prohibition or not?
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדביק פת בתנור – בשבת בשוגג ונזכר שהוא שבת קודם שתאפה וקיימא לן (לקמן דף קיז:) דרדיית הפת שבות היא שהיא חכמה ואינה מלאכה.
התירו לו – את האיסור מדבריהם וירדנה קודם שתאפה ויתחייב משום אופה שהוא אב מלאכה או לא התירו לרדותה ולהוציאה מן התנור.
התירו לו לרדותה – ואע״ג דאמרינן בר״ה בפרק י״ט (דף כט: ושם) כל מלאכת עבודה לא תעשו וגו׳ יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שחכמה היא ואינה מלאכה מ״מ מדרבנן אסורה כדאמר בכל כתבי הקדש (לקמן קיז: ושם) ולא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן דתנן בפ״ב דר״ה (דף לג.) אין מעכבין התינוקות מלתקוע משום חינוך הא נשים מעכבין.
{שמעתא דתפשוט דבעי רב ביבי בר אביי}
מדלא משנינן הכי תפשוט דבעי רב ביבי בר אביי וכו׳ – ואיכא דקשיא ליה, ומאי אהני לן אי הוה משנינן הכי. דהכין נמי הוה יכיל לאקשויי ליה, תפשוט דרב ביבי להיתרא.
וי״ל דהכי קאמר ליה. אמאי לא משנינן בתרין לישני דתפשוט מחד לישנא לאיסורא ומחד לישנא להיתרא. ונימא הכי: אי בעית אימא מבעו״י, דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת, ליקנסוה ומשחשכה לא ליקנסוה. ואי1 מתנינן לה בתרי לישני לא יכלת למפשט לא איסורא ולא היתרא. דמאי חזית דאזלת בתר האי לישנא זיל בתר האי לישנא. אבל השתא דמתני לישנא דאיסורא ולא מתני לישנא דהיתרא תפשוט בעיא דרב ביבי לאיסורא.
ודחינן לה: הא לא קשיא תפשוט. ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט לאיסורא, ואיכא2 שנויא אחרינא להיתרא, דאמרי׳: לא קשיא, כאן בשוגג כאן במזיד. ואי אמרת תפשוט להיתירא דבשוגג לא קנסינן, זיל בתר שנויא קמא דפשיטנא מינה לאיסורא. וכיון דאיכא למימר הכי וא״ל הכי לא פשטינן מינה ולא מיניה.
ועדיף למימר ליה כי הדין שנויא מההיא שנויא דאיתא3 ליה בדרך קושיא למימר ביה, אדרבה, משום דההיא שנויא מסתר הוא דסתר לשנויא קמא לגמרי ושתי סברות הן, כל אחת ואחת בחלוף חברתה, אבל הדין שנויא דלהתירא אורחא4 אחרינא הוא, כמראה פנים להתיר בדרך אחרת. וכל זה להגדיל תורה ולהאדיר.
ומשנויי נפישי דמשנינן עלה לא מפשיט בעיא דרב ביבי, דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי.
ובפירושי רבינו שלמה ז״ל יש דרך אחרת בדברים הללו.
ובגמרא, במסקנא, סלקא דרב ביבי כפשוטה5 להיתרא.
{שמעתא דרדיית הפת}
אבל מה שכתב הרי״ף דמקשו רבנן בהא מילתא: מכדי, רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה. מאי טעמא לא שריוה רבנן.⁠6 והא לאו מלאכה היא. אין לקושיא הזאת לא טעם ולא ריח. שאילו היתה מלאכה היאך היו דוחים מלאכה מפני מלאכה. אלא ודאי, מפני שאינה מלאכה אלא חכמה הוצרכו להתירה.⁠7 ולא היה דבר זה כדאי לו לכתבו.
1. בדפ״ר: ואין. אבל לא בכתבי יד
2. הגהת הב״ח: דאיכא
3. בכתי״ס: דאתינן
4. בכתי״ו: שינויא
5. בכתבי יד: בפשוטה
6. בכתבי יד ליתא
7. בכתי״ו: להיתירא
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דרדיית הפת}
כתוב בספר המאור: אבל מה שכתב הרב אלפסי ז״ל כו׳, ולא היה דבר זה כדאי לו לכתבו.
אמר הכותב: יש בה טעם כעיקר. וכך הוקשה להם לראשונים: למה אמרו, כדי שלא יבא לידי איסור סקילה, דאלמא אי לאו הכי לעולם אסירא מדרבנן, ואע״פ כן לא התירו לרדותה אלא לו בלבד אבל אחרים אסורין, לפי שאין אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך. והלא התירוה פרק כל כתבי הקדש (שבת קי״ז:) בין לו בין לאחרים, ובלבד בסכין. והקשו בה מדתנא דבי שמואל,⁠1 ופריקו, כמה דאפשר לשנויי משנינן. הא משמע שאפילו איסור שבות לא גזרו אלא שהצריכוהו לשנות. וכאן יתירו מיהת בשינוי.
ועוד, שהיה נראה שאין השינוי הזה אלא מפני שממעטין הצלה כדרכה כמה דאפשר. וכן נמי משמע שאפילו יותר ממזון ג׳ סעודות מותר לרדות, ואפילו אכל, שרדייתו שלא לצורך. ולא אמרו שלש סעודות אלא בבא להציל, שאין מצילין מן הדליקה אלא מזון שלש סעודות. והכל מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי, כדאיתא התם.
והריני מוסיף להם חיזוק בקושיא זו. ותמהני אם יתרץ אותה בעל המאור ז״ל בדבריו. שהרי שנינו (שבת י״ט:): אין נותנין פת לתוך התנור אלא כדי שיקרמו פניה. הא קרמו פניה, נותנין. והיינו ודאי לצורך השבת. אלמא, מותר לרדותה לכתחלה בשבת.
ועוד שנו בתקיעות (שבת ל״ה:) דשוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ושובת. שמע מינה דבשבת מותר לרדותה, שהיא חכמה ואפילו איסור שבות אין בה.
ופריק להו רבינו הגדול ז״ל דלעולם משום שבות יש בו. ולא התירו, בין בבא להציל בין בעלמא, אלא בשנוי ולכבוד השבת, שלא גזרו בשבות כלאחר יד לצורך השבת. וכאן התירו אפילו הדביק בשבת, שאינו ראוי לאכילה, אפילו במרדה כדרכו, שלא יהא מחזר אחר סכין ונמצא מתחייב בין כך ובין כך.
והדברים הללו ניתנו ליכתב.
1. גירסתנו: ישמעאל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תפשוט ............. דמאן דעביד האי תירוצא הכי סבירה לה ולאו דתפשוט מגופה דמתני׳.
............. לא קנסוה ומבעוד יום קנסיה תהא מתנית׳ לא מסיימי הי1 מבעוד יום והי משתחשך.
וי״ל ............. דלא התירו דהא הכא לא קנסינן ליה משחשכה ולא חיישי׳ דילמא אתי לידי חיוב חטאת והשת׳ חצי לן דההיא ............. או במזיד גמור דאלו הכא דמדמי׳ ליה ניהליה ליכא לאוקמה בשוגג גמור דהכא גבי ידו לא שייך לומר התירו דאתי למימר בדרב ביבי אלא ודאי אמסקנא דלק׳ סמכינן. וא״ת ובמזיד גמור היכי דאמו אהדדי דאלו הכא משום דקנסא ליה .............
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״הי׳⁠ ⁠״.
ומכיון שלא משנינן הכי [תירצנו כך] אלא השתמשנו בדרך התירוץ הראשונה, הרי תפשוט [תפתור], מכאן את שאלתו של רב ביבי בר אביי. ששאלתו היתה קשורה באותו נושא עקרוני. דבעי [ששאל] רב ביבי בר אביי: מי ששגג והדביק בשבת פת בתנור, כדרך שהיו נוהגים לאפות לחם על ידי הדבקת הבצק בתנור המחומם, האם התירו לו לבטל איסור שמדברי סופרים ולרדותה מן התנור קודם שתיאפה ואז יבוא לידי חיוב חטאת על אפיית לחם בשבת, או לא התירו? שכן רדיית הפת אף היא אסורה בשבת, ואולם איסורה הוא רק מדברי סופרים. והשאלה הכללית היא: האם מותר לאדם לעבור על איסור מדברי סופרים, כדי שלא להכשל באיסור מן התורה, או לא?
And from the fact that we did not explain it that way, but preferred the contrary distinction, resolve the dilemma raised by Rav Beivai bar Abaye, whose dilemma is predicated on the same fundamental issue. As Rav Beivai bar Abaye raised the dilemma: One who unwittingly stuck bread in the oven on Shabbat, as bread was baked by sticking the dough to the sides of a heated oven, did they permit him to override a rabbinic prohibition and remove it from the oven before it bakes, i.e., before he incurs liability to bring a sin-offering for baking bread on Shabbat, or did they not permit him to do so? Removing the bread is also prohibited on Shabbat. However, its prohibition is only by rabbinic law. The fundamental dilemma is: May one violate a rabbinical prohibition in order to avoid violating a Torah prohibition or not?
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תִּפְשׁוֹט דְּלֹא הִתִּירוּ. הָא לָא קַשְׁיָא, וְתִפְשׁוֹט.

Based on the above, resolve that the Sages did not permit one to do so. In resolving Abaye’s dilemma, the concern that one would likely throw the object from his hand, and thereby violate a Torah prohibition, was not taken into consideration. The one who extended his hand into the public domain was penalized by the Sages and prohibited to bring his hand back. Here too, resolve the dilemma and say that he may not remove the bread, even though he will thereby violate a Torah prohibition. The dilemma of Rav Beivai bar Abaye, which was thought to be unresolved, is thereby resolved. As a result, there is room for uncertainty whether or not the resolution of the previous dilemma, through which Rav Beivai’s dilemma would also be resolved, is valid. The Gemara rejects this difficulty: That is not difficult. It is possible that even though a resolution had not been previously found for the dilemma of Rav Beivai bar Abaye, that does not mean that it cannot be resolved And, indeed, as proof can be brought from the resolution of the other dilemma, resolve this dilemma as well.
רי״ףספר הנררמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תפשוט דלא התירו ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט – וכיון דיש כאן ב׳ תירוצים חדא קולא וחדא חומרא, לחומרא אזלינן ולא נפשוט בעי׳ דרב ביבי. וצריך לומר דמזיד ג״כ לא לפשוט, דודאי יש חילוק ביניהם, דכאן וודאי לא יעשה בידים, אבל בהך דרב ביבי ממילא נאפ׳.⁠א
א. הקטע הוא קטוע ובכי״נ וכי״ב: דתפשוט מיניה דהותרו ובשוגג לא קנסוה משחשיכה, והואיל ואיכא תרי פירוקא חד לחומרא וחד לקולא לא מפשטא בעיא דרב ביבי, ולדברי אלו צריך לומר דממזיד דהכא לא מיפשיט מזיד דרב ביבי כדפרשינן לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם הא ל״ק ותפשוט וכו׳. זבחים דף פז ע״ב:
ובהסתמך על הדברים שנאמרו קודם, תפשוט [תפטור] שלא התירו, שהרי בתשובה לבעיית אביי לא הובאה בחשבון ההנחה שאף אם יזרוק אדם את החפץ מידו, ויבוא בכך לידי איסור מן התורה, בכל זאת חייב הוא לקיים את קנסם של חכמים. אף כאן נפתור את הבעיה, ונאמר שלא ירדה את הפת, אף על פי שיתחייב בכך מדברי תורה. ואם כן בעיה זו של רב ביבי בר אביי שסבורים היינו שאין לה פתרון, נפתרה כאן, ויש להסתפק אם כן שמא לא היה התירוץ הקודם מבוסס כל צרכו. את הקושי הזה דוחים: הא לא קשיא [דבר זה אינו קשה], שיתכן לומר כי אף שלא נמצאה תשובה לשאלת רב ביבי בר אביי בזמנה, אין זאת אומרת שאינה ניתנת לפתרון, ואכן משיש לך עתה ראיה לדבר מפתרון הקושי הקודם, תפשוט [תפתור] בכך אף שאלה זו.
Based on the above, resolve that the Sages did not permit one to do so. In resolving Abaye’s dilemma, the concern that one would likely throw the object from his hand, and thereby violate a Torah prohibition, was not taken into consideration. The one who extended his hand into the public domain was penalized by the Sages and prohibited to bring his hand back. Here too, resolve the dilemma and say that he may not remove the bread, even though he will thereby violate a Torah prohibition. The dilemma of Rav Beivai bar Abaye, which was thought to be unresolved, is thereby resolved. As a result, there is room for uncertainty whether or not the resolution of the previous dilemma, through which Rav Beivai’s dilemma would also be resolved, is valid. The Gemara rejects this difficulty: That is not difficult. It is possible that even though a resolution had not been previously found for the dilemma of Rav Beivai bar Abaye, that does not mean that it cannot be resolved And, indeed, as proof can be brought from the resolution of the other dilemma, resolve this dilemma as well.
רי״ףספר הנררמב״ןבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תִּפְשׁוֹט, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּשׁוֹגֵג כָּאן בְּמֵזִיד; בְּשׁוֹגֵג – לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, בְּמֵזִיד – קַנְסוּהּ רַבָּנַן.

And if you wish, say instead: Actually, do not resolve the dilemma, but, nevertheless, resolve the contradiction between the baraitot in the following manner. Here, the baraita that taught that it is permitted to bring one’s hand back is referring to a case where he extended it unwittingly. There, the baraita that taught that it is prohibited for one to bring it back is referring to a case where he took it out intentionally. When he took it out unwittingly, the Sages did not penalize him. When he took it out intentionally, the Sages penalized him and prohibited him from bringing it back.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשוגג לא קנסוה רבנן כו׳ – ודרב ביבי לא תפשוט מהכא לא לאיסור ולא להיתר דהאי דלא קנסוה בשוגג לאו משום חששא דדילמא שדי להו מידיה הוא אלא משום דלא עבד איסורא במזיד וחזרת ידו אינה אפילו שבות אי לא משום קנסא והכא לא קניס אבל רדיית הפת שבות הוא ונגזרה במנין ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין אבל הכא אי קנסינן ליה מלרדות על כרחיך יתחייב מיתת בית דין.
ואיבעית אימא לעולם לא תפשוט – נראה לר״י דל״ג לעולם לא תפשוט דאע״ג דאיכא שינויא אחרינא דלא תיקשי שני ברייתות אהדדי עדיין איכא למיפשט דרב ביבי מבני בית המדרש מדלא משני איפכא מכלל דלא התירו ולרשב״א נראה דשפיר גריס ליה דממאי דלא משני איפכא ליכא למיפשט דסברי בני בית המדרש דלא התירו דהא דלא משני איפכא לפי שאין נראה סברא לעולם לומר משחשיכה לא קנסוה מבעוד יום קנסוה דאי משחשיכה לא קנסוה שוב אין לומר מבעוד יום קנסוה דהוי כחוכא ואטלולא ואע״פ שאין שייך טעם משחשיכה לומר כמבעוד יום ולעיל ה״פ מדלא משנינן הכי לפי שאין נראה להם סברא לומר כן והוצרכו לומר משחשיכה קנסו מבעוד יום לא קנסו כדי לדחות שלא לפשוט בעיא דאביי א״כ תפשוט בעיא דרב ביבי אע״ג דאיכא למידחי בשינויא קמא ואי בעית למפשט דאביי נאמר כשינויא בתרא וזיל הכא קמדחי ליה כו׳ מ״מ חדא מינייהו מיפשטה ממה נפשך והשתא א״ש דקאמר ואב״א לעולם לא תפשוט לא דאביי ולא דרב ביבי.
בשוגג לא קנסוה – ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למפשט דרב ביבי וא״ת משנויא קמא נמי נפשוט בעיא דרב ביבי דלא התירו דלמטה מי׳ אסור להחזירה ואפילו מוקמי׳ מבעוד יום הא פירשתי דאי מבעו״י לא התירו כ״ש משחשיכה וי״ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה אע״ג דאתי לידי חיוב חטאת היינו משום מבעו״י דלא שייך טעם זה אבל גבי רדיית הפת לעולם אימא דהתירו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למיפשט כו׳ עכ״ל. כתב מהרש״ל התוס׳ אינן תופסים סברת רש״י כו׳ אבל גבי מזיד סבירא להו כדברי רש״י שמחלק בין מזיד דהכא כו׳ דאם לא כן אמאי לא הקשו התוס׳ דליפשוט ממזיד מאחר דמבעוד יום לא התירו כל שכן משחשיכה עכ״ל אבל הר״ן כתב שהתוס׳ לא ס״ל כדברי רש״י שמחלק בין מזיד דהכא כו׳ וז״ל על פירוש רש״י אבל התוספות סוברין דמזיד דהכא כמזיד דהתם דהכא נמי מלתא דלא שכיחא היא דכולי יומא לנקוט פירי הלכך במזיד דהכא ודהתם כל דלא נתקיימה מחשבתו כו׳ ומאי דמשמע הכא דבמזיד אפי׳ לאותה חצר אסור כגון שהוציא ידו מבעוד יום שא״א לו לבא לידי סקילה עכ״ל והשתא לפי מה שהבין הר״ן דברי התוס׳ הרי לך בהדיא מה שכתבו התוספות ומיירי מבעוד יום דהשתא ליכא למפשט כו׳ קאי נמי אמזיד דקאמר תלמודא ומה שהקשה מהרש״ל בזה אמאי לא הקשו התוס׳ דליפשוט ממזיד מאחר דמבעוד יום לא התירו כ״ש משחשיכה עכ״ל אין כאן קושיא שהרי התוס׳ הקשו כן הכא אשינויא קמא נפשוט בעיא דרב ביבי כו׳ דאי מבעו״י לא התירו כ״ש משחשיכה וי״ל דאין לפשוט דהתם מה שלא התירו משחשיכה כו׳ עכ״ל והאי תירוצא עולה גם לשנויא בתרא דמחלק בין שוגג למזיד וזה שדקדקו התוס׳ הכא לומר משנויא קמא נמי נפשוט כו׳ דר״ל מהאי שנויא בתרא דמחלק בין שוגג ומשנויא קמא נמי דמחלק בין למטה מי׳ בין למעלה מי׳ נפשוט בעיא דרב בבי ודו״ק:
בא״ד אבל גבי רדיית פת לעולם אימא דהתירו עכ״ל. יש לדקדק דהא מה״ט דאסור להחזיר ידו משחשיכה משום דהוה כחוכא וטלולא להתיר במשחשיכה ולאסור מבעוד יום מה״ט גופיה תאסור רדיית הפת במשחשיכה משום דהוה כחוכא וטלולא כיון דאסור מבעוד יום ולפי מה שחילק רש״י בין מזיד דהכא למזיד דהתם וכמ״ש מהרש״ל דהתוספות נמי מחלקין בהכי ניחא אבל לפי דברי הר״ן שהתוס׳ אינן מחלקין בין מזיד דהכא למזיד דהתם קשה ויש לומר דגבי החזרת יד ודאי דהוי ליה כחוכא וטלולא שיצטער כולי יומא למנקט פירי המוציא ידו מבעו״י בשעת היתרא והמוציא ידו בשעת איסור משחשיכה לא יצטער ויחזיר ידו אבל גבי רדיית פת דאין כאן מצטער למה יתירו בחנם במבעו״י וגם אם יתירו במשחשיכה משום שלא יבא לידי איסור חמור לא הוי כחוכא וטלולא ודו״ק:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי לעולם לא תפשוט [תפתור] את השאלה, ולא קשיא ומכל מקום יכול אתה לתרץ את הסתירה בין הברייתות ולומר כי כאן כשהתירו להחזיר את היד הרי זה באופן שהוציאה לחוץ בשוגג, וכאן שאסרו עליו להחזירה הרי זה באופן שהוציאה במזיד. שאם הוציאה בשוגגלא קנסוה רבנן [קנסוהו חכמים]. וכשהוציאה במזיד קנסוה רבנן [קנסוהו חכמים] ואסרו עליו להחזירה.
And if you wish, say instead: Actually, do not resolve the dilemma, but, nevertheless, resolve the contradiction between the baraitot in the following manner. Here, the baraita that taught that it is permitted to bring one’s hand back is referring to a case where he extended it unwittingly. There, the baraita that taught that it is prohibited for one to bring it back is referring to a case where he took it out intentionally. When he took it out unwittingly, the Sages did not penalize him. When he took it out intentionally, the Sages penalized him and prohibited him from bringing it back.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּשׁוֹגֵג, וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָמִיפַּלְגִי; מָר סָבַר קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד, וּמָר סָבַר לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד.

And if you wish, say instead, in order to resolve the contradiction that this baraita and that baraita are both referring to a case where he took his hand out unwittingly. And here they disagree with regard to the question: Did the Sages penalize an unwitting offender due to an intentional offender? The Sage who prohibits him from bringing his hand back holds that they penalized an unwitting offender due to an intentional offender. Therefore, even though he took his hand out unwittingly, they penalized him and prohibited him from bringing the object back so that he would not come to do so intentionally. The Sage who permits him to bring it back holds that they did not penalize an unwitting offender due to an intentional offender. Therefore, they did not prohibit him from bringing it back.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם והכא קנסו שוגג וכו׳. עירובין דס״ח ע״ב וד״ק ע״א וגיטין דף נ״ג ע״א:
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כדי לתרץ את הסתירה כי אידי ואידי [זו וזו, שתי הברייתות] מדברות באופן שהוציא את היד בשוגג, והכא [וכאן] בשאלה האם קנסו שוגג אטו [משום] מזיד קמיפלגי [הם חלוקים], שמר סבר [חכם זה האוסר להחזירה סבור] כי קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן אף על פי שהוציא את ידו לחוץ בשוגג, קונסים אותו ואוסרים עליו להחזירה, כדי שלא יבוא לעשות כן במזיד. ומר סבר [וחכם זה המתיר להחזירה סבור] כי לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ולכן לא אסרו עליו להחזירה.
And if you wish, say instead, in order to resolve the contradiction that this baraita and that baraita are both referring to a case where he took his hand out unwittingly. And here they disagree with regard to the question: Did the Sages penalize an unwitting offender due to an intentional offender? The Sage who prohibits him from bringing his hand back holds that they penalized an unwitting offender due to an intentional offender. Therefore, even though he took his hand out unwittingly, they penalized him and prohibited him from bringing the object back so that he would not come to do so intentionally. The Sage who permits him to bring it back holds that they did not penalize an unwitting offender due to an intentional offender. Therefore, they did not prohibit him from bringing it back.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לֹא קָנְסוּ, וְלָא קַשְׁיָא, גכָּאן לְאוֹתָהּ חָצֵר,

And if you wish, say instead that, actually, they did not penalize an unwitting offender due to an intentional offender, and still, this is not difficult, and there is no contradiction. Here, the baraita that permits bringing it back, is referring to bringing it back to the same courtyard where he is standing.
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנררמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואסקינא לאותה חצר מותר לחצר אחרת אסור – משום דאיתעביד׳ מחשבתו, אבל גבי רודה פת מן התנור לא איתעבידא מחשבתו, שהוא נתכוין לאפותו והוא מרדה אותו עד שלא נאפה. ומיהו במזיד אפי׳ לאותו חצר אסור כדקאמרינן.
ואיבעית אימא דכ״ע לא קנסו שוגג אטו מזיד. כלומר, אידי ואידי בשוגג כדקאמרת, ולאו משום קנס אטו מזיד, אלא בשוגג גופיה אסור לחצר אחרת, אלמא במזיד קנסו. וכן נראה ממ״ש רבינו הגדול והא והא בשוגג, ומ״מ לפי לשון שפי׳ דוקא מבעוד יום, אבל משחשיכה מותר לאותה חצר, דהא איפשט התירא בין בשוגג בין במזיד, לחצר אחרת אסור לעולם, דהא אפשר ליה להחזיר לאותה חצר ואין זה מתוקן בהלכות.⁠א
א. קשה לעמוד על דברי רבנו, ועי׳ רשב״א ד״ה הא דאמרינן וריטב״א, ועי׳ בעל המאור, ועי׳ תוס׳ ד״ה בשוגג שפירשו דמיירי מבעוד יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת – דלגבי אותה חצר שלא נעשית מחשבתו1 לא קנסו לגבי חצר אחרת שנעשית מחשבתו קצת להוציאה מרשותו קנסוה. וא״ת מ״מ תיפשוט דרב ביבי דהתירו לרדותה דהתם נמי לא נעשית מחשבתו דאפיה. י״ל דלא תיפשוט מידי משו׳ דלא ידעינ׳ אי מיירי הא בשהוציאה מבעוד יום דוק׳ או משחשכה דומיא דההיא דרב ביבי. ומי׳ כיון דק״ל לק׳ דברב ביבי התירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת הכא נמי לאותה חצר מותר להחזירה לעולם ואפי׳ במזיד ואפי׳ למטה מעשרה ואפי׳ משחשכה כיון שלא נעשית מחשבתו. אבל לחצר אחרת לעולם אסור כדי שלא תעשה מחשבתו ואפי׳ הוציאה מבעוד יום ובשוגג. ואתיא דרב ניחא מילתא דלאותה חצר מותר לעולם ולחצר אחרת אסור לעולם. וכן הביא הריא״ף ז״ל סתם. וחצר אחרת פי׳ רש״י ז״ל הסמוכה לא שהוא מן הצד. וק׳ קצת דא״כ היכי אמרי׳ מ״ש הא איכא הושטה מרה״י לרה״י דרך רה״י שהיא מלאכה כדבעי׳ למימר בפרק הזורק לפום מאי דפרש״י ז״ל בבכל מערבין דאפי׳ כה״ג חשיב׳ הושטה. וי״ל דכיון דעמדה ידו בר״ה מעט לאו הושטה היא. ואם נפרש מן הצד האחר ורוחב ר״ה באמצע תו ל״ק. ויש לנו עוד פי׳ אחר בענין הושטה כד נפק בדוכת׳ בס״ד.
1. כן תוקן בכ״י בכתיבה מאוחרת. במקור: ״משחשיכה״.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי לעולם לא קנסו שוגג אטו [משום] מזיד, ואף על פי כן, לא קשיא [אין זה קשה], ואין כאן סתירה, כי כאן הברייתא המתירה להחזירה מדברת לענין להחזירה לאותה חצר שהוא עומד בתוכה,
And if you wish, say instead that, actually, they did not penalize an unwitting offender due to an intentional offender, and still, this is not difficult, and there is no contradiction. Here, the baraita that permits bringing it back, is referring to bringing it back to the same courtyard where he is standing.
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנררמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ג:, ר׳ חננאל שבת ג:, רי"ף שבת ג: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת ג:, רש"י שבת ג:, תוספות שבת ג:, בעל המאור שבת ג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת ג: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה שבת ג: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת ג:, רמב"ן שבת ג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת ג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבת ג:, מהרש"ל חכמת שלמה שבת ג:, מהרש"א חידושי הלכות שבת ג:, פני יהושע שבת ג:, גליון הש"ס לרע"א שבת ג:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת ג:, אסופת מאמרים שבת ג:

Shabbat 3b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 3b, R. Chananel Shabbat 3b, Rif by Bavli Shabbat 3b, Collected from HeArukh Shabbat 3b, Rashi Shabbat 3b, Tosafot Shabbat 3b, Baal HaMaor Shabbat 3b, Sefer HaNer Shabbat 3b, HaHashlamah Shabbat 3b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 3b, Ramban Shabbat 3b, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 3b, Rashba Shabbat 3b, Meiri Shabbat 3b, Ritva Shabbat 3b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 3b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 3b, Penei Yehoshua Shabbat 3b, Gilyon HaShas Shabbat 3b, Steinsaltz Commentary Shabbat 3b, Collected Articles Shabbat 3b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144