נפקא לי׳ מאו הבגד – פי׳ דכתיב בשרצים, דאו ריבוי הוא. ואע״ג דאו בגד דנגעים הוה מיעוטא משום דבמעוטי כתיבי. נמצא לרבא אליבא דרשב״א לגבי נגעים נתמעטו שאר בגדים לגמרי, דתרי מיעוטי כתיבי בהו, ולגבי שרצים צו״פ טמאין אפי׳ שלש על שלש, ושאר בגדים לא מיטמו, דגלי רחמנא בנגעים, אבל שלשה על שלשה בשאר בגדים נתרבה בשרצים מאו בגד, ומסקנא דהיינו נמי סבריה דרבי ישמעאל בשתי הברייתות. ומיהו לאביי דסבר שרצים מנגעים לא גמרי׳ לשלש על שלש, אידך תנא דבי ר״י דמפיק או בגד לשאר בגדים, שלש על שלש בטומאת שרצים לית לי׳ כלל.⁠^א ואפשר לומר דאפי׳ אביי לא קאמר הכי אלא לדעתיה דר״ש בן אלעזר אבל מודה הוא דלאידך תנא דר״י גמר שרצים מנגעים ולא פריך מדקא מוקים או בגד לשאר בגדים ולא איצטרך ליה לשלש על שלש דצמר ופשתים, ורבא נמי דקא גמר צו״פ שרצים מנגעים לר״ש ב״א קאמר, אבל לר׳ ישמעאל דלית לי׳ שלשה על שלשה בשאר בגדים או בגד בשרצים מיבעי לי׳ כאביי לרבות שלש על שלש בצו״פ בשרצים, ולא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרשב״א בלחוד, הלכך א״ל כדאמרן, דאביי לאידך תנא דבי ר״י אית לי׳ שלש על שלש בשרצים. תדע דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לטהורי שלש על שלש דצו״פ בשרצים ומת. ומיהו מסתברא ודאי דדוקא בצו״פ, אבל שלש על שלש בשאר בגדים לית לי׳, ולא פליג אדרבא בהך סברא דמוקי מלתא דרשב״א בשלש דשרצים.

כתוב בכל הנוסחאות דתניא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה וכו׳ – וכתב רש״י ז״ל דלא גרסי׳ דתניא, דאי הכי קשיא ברייתא לאביי, ולדידן ל״ק, דאביי מוקי לה לברייתא כאידך תנא דבי ר״י דמרבי שאר בגדים לקמן בשמעתין מאו בגד, והך ברייתא היינו ממש ההיא דלקמן דקתני מנין לרבות צמר גמלים. והאי דקתני שלשה על שלשה, משום דשלש על שלש לית לי׳ בשאר בגדים גבי שרצים כלל, וכן עיקר. א״נ קמ״ל דאפי׳ לשלשה על שלשה דהיינו בגד שלם צריך ריבויי בשאר בגדים. וי״א דבעיקר ברייתא לא תניא אלא הכי אין לי אלא בגד צו״פ, שאר בגדים מנין וכו׳, ואתיא לאביי כאידך תנא דר״י דמרבי שאר בגדים מאו בגד לגמרי, ומטמא אפי׳ ג׳ על ג׳,⁠^ב דסבר^{1 ג} ילפינן מנגעים, ומפיק מאידך תנא דר״י דר״י קמא לגמרי, וסבר דאתא או בגד לגלויי על בגדים האמורין בתורה סתם שאינן צו״פ, ואינן למדים מנגעים בזה. אבל למדין מהן דשלש על שלש כבגד שלם הוא לכל טומאה, אבל רבא מקהי בה ומתרץ לה הכי שלשה על שלשה בשאר בגדים מנין, ואיכא בתלמודא טובא כי האי גונא דאמוראי מוספי בה לפרושי מלתא. ובמלתא דאמוראי נמי בשמעתין כ׳ רש״י ז״ל אחרת, בהא דאמרינן דרב פפא^ד אמר אף כל לאתויי כלאים. ופרש״י ז״ל דלא איתמר פירוקא כלישנא דאמרן אליבא דרבא ומיפליג בין שלש על שלש לשלשה על שלשה, אלא הכי איתמר ר״פ אמר לא מפיק האי תנא מאידך תנא דאף כל לאתויי כלאים. אלא שאיני מודה בזו, שאיפשר לומר דמדחזי׳ ליה לר״פ דמיהדר למימר דלא מפיק, ואמר למעוטי כלאים כי איתותב מההיא הדר אמר הא². ול״נ דה״פ דהא דרבא ודאי ר״פ אמרה, מדקאמר אף כל למעוטי כלאים, דאי ס״ד להך תנא דר״י לית לי׳ אפי׳ שלשה על שלשה בשאר בגדים למעוטי טומאת שרצים איצטריך ול״ל לאהדורי בתר כלאים, אלא ש״מ מטומאת שרצים לא מפקינן אלא שלש על שלש, דאלו שלשה על שלשה נתרבו מאו בגד כאידך תנא, וכיון שכן אף כל דאמר ר׳ ישמעאל, כלו׳ שנלמוד סתום מן המפורש ל״ל פשיטא דשלש על שלש בשאר טמאות מנא להו, אי מדגלי רחמנא בנגעים, אדרבא מה התם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, אלא ודאי ע״כ אף כל דאמר ר׳ ישמעאל לשאר דברים משמע כגון כלאים, והך דר״פ סיומא הוא לטעמא קמא כדאמרן כי לית לי׳ להך תנא שלש על שלש כו׳, ואסיק׳ דכלאים בריתא היא ואף כל לציצית.⁠^ה

הא דפריך אביי נגעים משרצים לא גמרי דמה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה – ורבא לא פריך, משום דכעדשה באורך ובעובי לרבא לא פחות מגריס דנגע דליתיה אלא שטח, ויש בכעדשה לרקע ולחתך ולשטח כגריס. ואביי משעור הנראה פרכי׳ דכוליה מקום נגע בעובי כל הגוף חשיב נגע, ולא איצטריך גמרא למיחת להכי, דפשיטא לי׳, כך נראה לי.

הדר ביה רבא מההיא – פי׳ ולא ס״ל כאביי נמי, אלא כדאמרן. ותימא לן אביי ל״ל למימר דר׳ שמעון בן אלעזר ור׳ ישמעאל אמרו דבר א׳ ודר״י מפקא מאידך תנא דבי ר״י, אדרבה הול״ל דרשב״א דוקא שלש על שלש לית ליה ופשטא דמילתיה הכי משמע, ור״י לית ליה שלש על שלש אבל שלשה על שלשה בשרצים אית ליה דמרבה להו מאו בגד כדאידך תנא דר״י. ואפשר משום דסבירא ליה לאביי דהאי או בגד לתנא דר״י בתרא לגמרי מרבה להו לשאר בגדים ואפי׳ שלש על שלש, הילכך ע״כ האי תנא דר״י מפיק מאידך תנא דר״י, ומ״ה נמי ר״ש ור״י אמרו דבר אחד, שאם תאמר שר״ש ור״י לא אמרו דבר א׳ נמצאו שלש מחלוקות בדבר, ולא דייק. ואיכא למימר דאביי גופא ס״ל [מסברא דנפשיה] דשאר בגדים כיון דאפילו משלשה על שלשה אימעט בנגעים דתרי מיעוטא כתיבי, לגבי שרצים נמי לגמרי אימעוט להו, דאין היקשא זו למחצה כדאמר ת״ק דבי ר׳ ישמעאל אף כל צו״פ משמע ולא בגדים אחרים כלל, הלכך ע״כ מפיק הוא מאידך תנא דבי ר׳ ישמעאל דמרבי׳ להו כלל.

ונראה לי דלכולי עלמא בין לרבא בין לר״פ בין לרבי נחמן כולהו ס״ל אליבא דתנא דר״י דכ״מ שהוזכרו בגדים סתם אינן אלא צמר ופשתים, ורב פפא דאמר למעוטי כלאים לא ס״ל דלא מימעט נמי ציצית, אלא מודה דשאר בגדים לתנא דר״י אינן חייבין בציצית. וכן רבא דאמר למעוטי טומאת שרצים משלש על שלש לאו דוקא מיעוטא לטומאה, אלא אדרבה לטומאה ל״צ מיעוטא כדפרישית, ואף כל לציצית או לכלאים איצטרך. ורב פפא ורב נחמן סיומא היא לתרוצי לרבא כי לית ליה וכו׳ כדפרישית,⁠^א ומ״מ לדברי כל הפירושים אף כל דר״י כללא הוא שנלמוד כל בגדים סתומים שבתורה מן המפורש, ולא מתפקא מכללא אלא כל מקום שרבתה אותן תורה כגון שלשה על שלשה לטומאה ובדידה נמי מהני מעוטא דשלש על שלש יטמא כפשתים ולא בשאר בגדים אלא שלשה על שלשה,⁠^ב ובציצית ליכא ריבוי ואפילו לרבא, והא דהכנף מין כנף לא מרבי׳ מינה שאר בגדים, דכיון שבגדים שנאמרו בתורה סתם צמר ופשתן הן מין כנף נמי צו״פ הוא, ולא אתייא אלא לומר דבעי׳ לבן ממין כנף כדאי׳ בפרק התכלת.⁠^ג ורבא לא יליף מינה לשאר מינין דאיהו סבירא ליה בלאו הכי דשאר מינין חייבין בציצית, אלא לתרוצי קראי אתא, והיינו דאקשי׳ בריש מס׳ יבמות^ד והא תנא דר׳ ישמעאל לית ליה לרבא. ופריק סד״א וכו׳, ואמאי והא אמרי׳ בשמעתין דתנא דר״י למעוטי שרצים אתא, א״נ למעוטי כלאים, הלכך טעמא דכ׳ רחמנא צו״פ הא לא״ה ה״א כלאים בציצית אסור ואע״ג דכתיב כנפי בגדיהם בגדים שנאמרו בכאן סתם אינן צו״פ דוקא אלא כדרבא ומאי קושיא.⁠^ה אלא ש״מ כדפי׳, דתנא דר״י בכ״מ ממעיט להו דלא מיקרו בגדים, ואע״ג דאיפשר לאוקמי לההיא אליבא דרנב״י דאמר הכא דתנא דר״י למעוטי ציצית [אתא]⁠^ו כיון דרבא גופי׳ לא אמרה, ומקשי׳ מינה התם בסתמא ש״מ דלד״ה תנא דבי ר״י מתפקא מדרבא, וכ״ש למאי דפרי׳ דהא רנב״י אתיי׳ לתרוצי דרבא דהכא. ועוד דחזינא סוגיא דשמעתא דפרק התכלת^ז דפשיטא להו דתנא דר״י מפיק מדרבא ומימעט מינה ציצית, הילכך כיון דאשכחן ליה לתנא דר״י דאמר דוקא צו״פ, ולא אשכחן תנא דפליג עליה בהדיא, ואינך תנאי א״ל דלא מפקי מיניה, הילכתא כוותיה. ור״נ הכי ס״ל בפרק התכלת.⁠^ח ואע״ג דאמרי׳ בריש מס׳ יבמות^ט התינח לתנא דר״י לרבנן מא״ל, אליבא דרבא ורחב״א, ור״י קאמרי׳ דסברי דפליגי רבנן עליה, אבל לדידן ל״פ ולא מוקמי׳ פלוגתא ביני תנאי שלא לצורך.⁠^י ויש מי שאמר^כ דלית הלכתא כתנא דר״י, דאיתוקם בשיטה, דאמר אביי רשב״א ותנא דר״י אמרו דבר אחד, ולאו מלתא הוא דאביי לפרושי מילתייהו אתי ולאו לאוקמינהו בשיטה, וכיוצא בה אמרו בפסחים בפרק כ״ש^ל אמר אביי ר״ע וריב״נ ור״א כולהו ס״ל חמץ בפסח אסור בהנאה, והא ודאי אפי׳ לאביי הלכה פסוקה היא ולא מקריא שטה. ומיהו לאביי דאמר הך תנא דר״י מפיק מהנך תנאי, את״ל דכי מרבה שאר בגדים לטומאת שרצים לגמרי משוי להו כצמר ופשתן, ודאי לגבי ציצית כולן חייבין, דמאי חזית דמקשי לנגעים נילף מבגד האמור בשרצים שכולן בכלל, אלא הך סברא דאביי הוא ורבא לית לי׳, וכ״ש דאיכא למיסמך אאידך תנא דר״י ואדרשב״א. ועוד שכבר פירשתי למעלה^מ והוא הנכון לפרש דלאביי גופא אליבא דהך תנא נמי בגדים שנאמרו בשרצים סתם היינו צו״פ, והן הן שמטמאין בשלש על שלש דגמרינן בנגעי׳, וכשריבה הכתוב שאר בגדים לשלשה על שלשה ריבה אותן, הילכך ציצית צו״פ הוא, דמן בגד האמור בתורה נלמוד ולא מריבוי דאו דכתבינהו רחמנא במקום א׳¹ למקצת דברים², דבכ״מ עיקר בגד הכתוב בתורה צו״פ הוא,⁠³ הא במקום שלא ריבה אותן הכתוב כלל אינן אלא צו״פ בלבד, וגבי ציצית ליכא ריבויא לפיכך פסק רבינו הגדול ז״ל^נ כר״נ דאמר^ס שיראין פטורין מן הציצית דתניא כוותיה בתנא דר״י והיא האמת.