×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא {ויקרא י״א:ל״ב} ״מֵאוֹ בֶגֶד״. דְּתַנְיָא: ״בֶּגֶד״ אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד, אשְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בִּשְׁאָר בְּגָדִים מִנַּיִין? ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ בֶגֶד״.
from where does Rabbi Shimon ben Elazar derive that it can become ritually impure? The Gemara answers: In his opinion, it is derived from the verse that speaks of the ritual impurity of creeping animals: “Or a garment, or skin, or sack” (Leviticus 11:32). The additional “or” comes to include items that are not generally included in the definition of garment. As it was taught in a baraita: From the fact that it says garment, I have derived nothing other than a whole garment; however, a swatch that is three by three handbreadths in other garments, from where is it derived that it can become ritually impure? The verse states: Or a garment.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנא ליה – לרבי שמעון שום טומאה בשאר בגדים הואיל ושאר בגדים הסתומים למדין הן מן המפורש.
מאו בגד – דכתיב בשרצים או ריבויא הוא.
דתניא – ל״ג דאי מתניתא היא היכי פליג עלה אביי ואמר מיבעיא ליה לשלש על שלש הא תנא תני בהדיא שלשה על שלשה בשאר בגדים מניין אלא דרשא דרבא היא.
נפקא ליה מאו בגד דתניא בגד כו׳ – פירש בקונטרס דלא גרסינן דתניא דאי ברייתא היא היכי פליג אביי ולאו פירכא היא דהא אביי מודה דאו אתא לרבות שאר בגדים לאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדאמר אביי גופיה בסמוך והיינו ההיא ברייתא גופיה דלקמן אלא שקיצרה רבא והא דקאמר לאביי האי או מאי עביד ליה היינו אליבא דרשב״א והיך תנא דבי רבי ישמעאל אבל לאידך תנא דבי ר׳ ישמעאל אתא או לרבות שאר בגדים אפי׳ לשלש על שלש כדפריש׳ לעיל ולרבא דאמר דאידך תנא דבי רבי ישמעאל לא מרבה שאר בגדים אלא לשלשה על שלשה לא מפיק האי תנא דבי רבי ישמעאל מאידך וה״נ דהוה מצי למיבעיא הכא ורבא האי או להך תנא דבי ר׳ ישמעאל מאי עביד ליה דלא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרשב״א וכמו שדורש אביי כן צריך למדרש רבא אליבא תנא דבי ר׳ ישמעאל דהכא.
תלמוד לומר או בגד – תימה דלקמן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סג:) דרשינן מאו בגד דאריג כל שהוא טמא וכי תימא שקולים הם ויבואו שניהם מ״מ כי פריך ואביי האי או בגד מאי עביד ליה לימא דאיצטריך לאריג כל שהוא ואפי׳ אם נמחק שם ספרים דכתוב בהן או בגד וניגרוס דיליף מאו בבגד פשתים דכתיב גבי נגעים הניחא לרבא דיליף שרצים מנגעים על ידי דגלי רחמנא וה״ה לענין אריג כל שהוא אלא לאביי מאי איכא למימר.
נפקא לי׳ מאו הבגד – פי׳ דכתיב בשרצים, דאו ריבוי הוא. ואע״ג דאו בגד דנגעים הוה מיעוטא משום דבמעוטי כתיבי. נמצא לרבא אליבא דרשב״א לגבי נגעים נתמעטו שאר בגדים לגמרי, דתרי מיעוטי כתיבי בהו, ולגבי שרצים צו״פ טמאין אפי׳ שלש על שלש, ושאר בגדים לא מיטמו, דגלי רחמנא בנגעים, אבל שלשה על שלשה בשאר בגדים נתרבה בשרצים מאו בגד, ומסקנא דהיינו נמי סבריה דרבי ישמעאל בשתי הברייתות. ומיהו לאביי דסבר שרצים מנגעים לא גמרי׳ לשלש על שלש, אידך תנא דבי ר״י דמפיק או בגד לשאר בגדים, שלש על שלש בטומאת שרצים לית לי׳ כלל.⁠א ואפשר לומר דאפי׳ אביי לא קאמר הכי אלא לדעתיה דר״ש בן אלעזר אבל מודה הוא דלאידך תנא דר״י גמר שרצים מנגעים ולא פריך מדקא מוקים או בגד לשאר בגדים ולא איצטרך ליה לשלש על שלש דצמר ופשתים, ורבא נמי דקא גמר צו״פ שרצים מנגעים לר״ש ב״א קאמר, אבל לר׳ ישמעאל דלית לי׳ שלשה על שלשה בשאר בגדים או בגד בשרצים מיבעי לי׳ כאביי לרבות שלש על שלש בצו״פ בשרצים, ולא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרשב״א בלחוד, הלכך א״ל כדאמרן, דאביי לאידך תנא דבי ר״י אית לי׳ שלש על שלש בשרצים. תדע דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לטהורי שלש על שלש דצו״פ בשרצים ומת. ומיהו מסתברא ודאי דדוקא בצו״פ, אבל שלש על שלש בשאר בגדים לית לי׳, ולא פליג אדרבא בהך סברא דמוקי מלתא דרשב״א בשלש דשרצים.
כתוב בכל הנוסחאות דתניא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה וכו׳ – וכתב רש״י ז״ל דלא גרסי׳ דתניא, דאי הכי קשיא ברייתא לאביי, ולדידן ל״ק, דאביי מוקי לה לברייתא כאידך תנא דבי ר״י דמרבי שאר בגדים לקמן בשמעתין מאו בגד, והך ברייתא היינו ממש ההיא דלקמן דקתני מנין לרבות צמר גמלים. והאי דקתני שלשה על שלשה, משום דשלש על שלש לית לי׳ בשאר בגדים גבי שרצים כלל, וכן עיקר. א״נ קמ״ל דאפי׳ לשלשה על שלשה דהיינו בגד שלם צריך ריבויי בשאר בגדים. וי״א דבעיקר ברייתא לא תניא אלא הכי אין לי אלא בגד צו״פ, שאר בגדים מנין וכו׳, ואתיא לאביי כאידך תנא דר״י דמרבי שאר בגדים מאו בגד לגמרי, ומטמא אפי׳ ג׳ על ג׳,⁠ב דסבר1 ג ילפינן מנגעים, ומפיק מאידך תנא דר״י דר״י קמא לגמרי, וסבר דאתא או בגד לגלויי על בגדים האמורין בתורה סתם שאינן צו״פ, ואינן למדים מנגעים בזה. אבל למדין מהן דשלש על שלש כבגד שלם הוא לכל טומאה, אבל רבא מקהי בה ומתרץ לה הכי שלשה על שלשה בשאר בגדים מנין, ואיכא בתלמודא טובא כי האי גונא דאמוראי מוספי בה לפרושי מלתא. ובמלתא דאמוראי נמי בשמעתין כ׳ רש״י ז״ל אחרת, בהא דאמרינן דרב פפאד אמר אף כל לאתויי כלאים. ופרש״י ז״ל דלא איתמר פירוקא כלישנא דאמרן אליבא דרבא ומיפליג בין שלש על שלש לשלשה על שלשה, אלא הכי איתמר ר״פ אמר לא מפיק האי תנא מאידך תנא דאף כל לאתויי כלאים. אלא שאיני מודה בזו, שאיפשר לומר דמדחזי׳ ליה לר״פ דמיהדר למימר דלא מפיק, ואמר למעוטי כלאים כי איתותב מההיא הדר אמר הא2. ול״נ דה״פ דהא דרבא ודאי ר״פ אמרה, מדקאמר אף כל למעוטי כלאים, דאי ס״ד להך תנא דר״י לית לי׳ אפי׳ שלשה על שלשה בשאר בגדים למעוטי טומאת שרצים איצטריך ול״ל לאהדורי בתר כלאים, אלא ש״מ מטומאת שרצים לא מפקינן אלא שלש על שלש, דאלו שלשה על שלשה נתרבו מאו בגד כאידך תנא, וכיון שכן אף כל דאמר ר׳ ישמעאל, כלו׳ שנלמוד סתום מן המפורש ל״ל פשיטא דשלש על שלש בשאר טמאות מנא להו, אי מדגלי רחמנא בנגעים, אדרבא מה התם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, אלא ודאי ע״כ אף כל דאמר ר׳ ישמעאל לשאר דברים משמע כגון כלאים, והך דר״פ סיומא הוא לטעמא קמא כדאמרן כי לית לי׳ להך תנא שלש על שלש כו׳, ואסיק׳ דכלאים בריתא היא ואף כל לציצית.⁠ה
א. עי׳ תוס׳ ד״ה נפקא, ומהרש״א.
ב. כ״כ נמי בתוס׳ שם.
ג. עי׳ בהגהת הגרא״ז, ולכאורה א״צ בזה.
ד. ד״ה ה״ג.
ה. ועיין בסמוך מה שכ׳ רבנו בזה. ועי׳ בחי׳ הריטב״א שתמה מאוד על רבנו ע״ש. ועי׳ במיוחס לר״ן בשם הרא״ה.
1. הגהת הגרא״ז: לא.
2. הגהת הגרא״ז: דכי לית לי׳ וכו׳ ובגמ׳ לא משמע כן.
נפקא ליה מאו בגד (ויקרא יא, לב) דתניא. פירש רש״י ז״ל: דלא גרסינן דתניא, דאי ברייתא היא היכי פליג עלה אביי. ואין צורך לכך, דאביי מוקי לה כאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדאמר אביי גופיה בסמוך.
כלאי בגדים אין נוהגין אלא בצמר ופשתים אבל שאר המינין כגון קנבוס וצמר גפן ונוצה של עזים וכן כל המינין עם הצמר או הפשתן מותרין אלא שיש מהן אסורין מדברי סופרים והם הכלך עם הצמר והוא צמר שגדל על האבנים בכרכי הים והוא רך ביותר ודומה לצמר ומתוך כך אסרוהו עם הפשתן מפני מראית העין וכן השיראין עם הכלך:
תוס׳ בד״ה נפקא ליה כו׳ דלרבא דאמר דאידך תנא כו׳. נ״ב גליון עד האי דבי רבי ישמעאל מאידך:
בא״ד עביד ליה דלא פליגי כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה נפקא ליה כו׳ דהא אביי מודה כו׳ לרבות שאר בגדים אפילו לג׳ על ג׳ כו׳ עכ״ל ומשום דקתני בלשון הברייתא שלשה על שלשה בשאר בגדים ולאביי מרבה אפילו שלש על שלש בשאר בגדים לית לן למימר דל״ג דתניא דאביי מצי להגיה בה ג׳ על ג׳ במקום שלשה על שלשה דטעות כזה קל הוא ליפול בברייתא וק״ל:
בא״ד ולרבא דאמר דאידך כו׳ לא מפיק האי תנא דבי ר״י מאידך עכ״ל כל זה לשון גליון בתוס׳ ואין לו מקום כאן בתוס׳ כמ״ש מהרש״ל וק״ל:
בד״ה ת״ל או בגד כו׳ ומ״מ כי פריך ואביי האי או בגד מאי עביד כו׳ עכ״ל דליכא למימר דפריך כיון דלא דריש ליה לשאר בגדים ע״כ לא תדרוש נמי מיניה אריג כל שהוא כיון דשקולים הם ב׳ הדרשות דא״כ לא הוה משני מידי ודו״ק:
בד״ה שכן מטמא כו׳ ונימא ק״ו מה שתי כו׳ ג׳ על ג׳ שמטמא בשרצים א״ד שמטמא בנגעים כו׳ עכ״ל דהאי ק״ו ליכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמא בכעדשה דהא לא ילפינן נגעים משרצים אלא דילפינן ג׳ על ג׳ החמור משתי וערב שהוא קל משלש על שלש וכה״ג יליף לקמן בגמרא ק״ו לטמא עור בהמה טמאה באהל המת מק״ו דנגעים ולא פריך מה לנגעים שכן מטמא בכגריס משום דלא יליף אהל המת מנגעים אלא דיליף עור בהמה טמאה החמור מנוצה של עזים שהוא קל מעור בהמה טמאה וק״ל:
בא״ד וי״ל דכלים יוכיחו שמטמא בשרצים כו׳ עכ״ל לפי הסוגיא דלקמן המ״ל בפשיטות דנוצה של עזים יוכיח דמטמא בשרצים ולא בנגעים והיינו לאידך תנא דבי ר״י דמרבינן שאר בגדים בשרצים אבל הכא קיימינן לאביי דס״ל לההוא תנא דבי רבי ישמעאל דבשרצים נמי דוקא צמר ופשתים דהשתא ליכא למימר נוצה של עזים יוכיחו ודע דאיכא לאקשויי נמי בהיפך דנימא ק״ו ומה כלים דטהור בנגעים טמא בשרצים שלשה על שלשה דטמא בנגעים אינו דין שיטמא בשרצים וכן מצי למיעבד ק״ו מנוצה של עזים למאי דמסיק לקמן דנוצה של עזים טמא בשרצים אלא דאיכא למימר אהאי ק״ו שתי וערב יוכיח דטמא בנגעים וטהור בשרצים אף אני אביא שלשה על שלשה ודו״ק:
בא״ד וכי תימה מה לכלים שכן אין מטמאין ואין נעשין אהל המת במחובר כו׳ עכ״ל חדא מילתא היא שאין הכלים מטמאין טומאת עצמן באהל המת במחובר אלא דבר שהיה במשכן כדלקמן בשמעתין דכל היוצא מן העץ כו׳ וק״ל:
בד״ה אלא הא כו׳ צמר ופשתים גבי לבישה מ״מ ל״ל כו׳ וי״ל דה״א דוקא העלאה אבל בלבישה כל תרי כו׳ עכ״ל ר״ל אע״ג דאף כל לאתויי ציצית דפרט לך בגד סתם לא ליכתוב בכלאים נמי צמר ופשתים ונילף ליה נמי מדפרט לך ביה בגד סתם דהוי צמר ופשתים ומיהו ק״ק לתירוצם אכתי קשה דלא לכתוב ובגד כלל גבי העלאה א״נ דלכתוב האי ובגד גבי לבישה ולא לכתוב צמר ופשתים גבי לבישה ומדלא אסור בלבישה אלא צמר ופשתים כ״ש דגבי העלאה לא נאסור כל שאר תרי מיני ויש ליישב ודו״ק:
בגמרא דתניא בגד אין לי אלא בגד שלשה על שלשה כו׳ פירש״י דלא גרסינן דתניא דאי מתניתא היא היכי פליג עלה אביי והתוס׳ כתבו דשפיר גרסינן דתניא אלא דאביי מוקי לה כאידך תנא דבי ר״י והיינו הך ברייתא דלקמן אלא שקיצרה רבא. ולעד״נ דשיטת רש״י מוכרחת דלא גרסינן דתניא מכמה טעמי חדא כיון דאפילו לפי׳ התוס׳ דגרסינן דתניא היינו משום דהך ברייתא דהכא היינו ברייתא דלקמן דאידך תנא דר״י אלא דרבא קיצרה וא״כ האיך מייתי רבא גופא השתא סיוע לדבריו אליבא דרשב״א מהאי ברייתא דלקמן דהא ע״כ השתא לא הוה שמיעא ליה לרבא הך ברייתא דאידך תנא דבר״י דהא לבתר דשמע לה הדר ביה ממאי דאמר הכא כי היכי דלא תקשה תנא דר״י אתנא דר״י אם כן לפ״ז רשב״א והנך תרין ברייתות דתנא דר״י בשיטה אחת הן ולאפוקי ממאי דס״ד השתא דרשב״א ותנא דר״י פליגי. ועוד דמ״ש התוס׳ דהאי ברייתא היינו ברייתא דלקמן אלא שקיצרה בלשונו לא משמע ליה לרש״י דאין זה קיצור אלא שינוי דהא בהאי ברייתא דלקמן לא נזכר שלשה על שלשה כלל וא״כ משמע דעיקר הריבוי בשאר בגדים היינו לבגד שלם כדמשמע להדיא בגד אין לי אלא בגד פשתן מניין לרבות צמר גמלים משמע דכולה בחד גוונא איירי א״כ היאך מייתי רבא ראיה לדבריו לענין שלשה על שלשה ואף לפמ״ש בסמוך דלבגד שלם לא צריך ריבוי בשאר טומאות אפילו בשאר בגדים משום כל הנך טעמי דלא גרע מאריג כ״ש מ״מ הא אריג כל שהוא גופא לא ידענא אלא מריבוי דאו בגד וא״כ שפיר קאמר בברייתא דבסמוך דבגד שלם מרבינן מאו בגד ואכתי שלשה על שלש׳ מנ״ל לרבא אליבא דרשב״א. כנ״ל ליישב שיטת רש״י ודברי התוס׳ צ״ע ויש ליישבם בדוחק:
מנא ליה [מנין לו] שהיא מקבלת טומאה? ומשיבים: לדעתו נפקא [יוצא, נלמד] דבר זה מהכתוב בטומאת שרצים ״או בגד או עור או שק״ (ויקרא יא, לב), שהתוספת ״או״ באה לכלול בתוכה גם פריטים שאינם מוגדרים בעצם המלה ״בגד״. דתניא כן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״בגד״ אין לי להבין אלא כפשטו בגד שלם ממש, ואולם אריג של שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים מניין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: ״או בגד״.
from where does Rabbi Shimon ben Elazar derive that it can become ritually impure? The Gemara answers: In his opinion, it is derived from the verse that speaks of the ritual impurity of creeping animals: “Or a garment, or skin, or sack” (Leviticus 11:32). The additional “or” comes to include items that are not generally included in the definition of garment. As it was taught in a baraita: From the fact that it says garment, I have derived nothing other than a whole garment; however, a swatch that is three by three handbreadths in other garments, from where is it derived that it can become ritually impure? The verse states: Or a garment.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) וְאַבָּיֵי, הַאי ״אוֹ בֶגֶד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בְּצֶמֶר וּפִשְׁתִּים דְּמִטַּמֵּא בִּשְׁרָצִים.

The Gemara asks: And Abaye, who says that everyone agrees that other garments do not become ritually impure at all, this phrase: Or a garment, what does he do with it and what does it come to add? The Gemara answers: He needs it to include a small swatch of fabric that is three by three fingerbreadths made of wool or linen. Despite its size, it can become ritually impure from contact with creeping animals.
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שם ואביי האי או בגד מאי עביד ליה. ולכאורה יש לתמוה דטפי הוה ליה להקשות לרבא גופיה לדתנא דר״י האי או מאי עביד ליה ואי הוי אתי ליה שפיר לרבא אליבא דתנא דר״י א״כ בכה״ג גופא א״ש נמי לאביי אליבא דרשב״א דהא אביי אמרו דבר א׳ קאמר כמ״ש התוס׳ ובזה לא הוי שייך לשנויי דלרבא פליגי רשב״א ודתנא דר״י אי אית למילף נגעים משרצים או איפכא משום דהוי גילוי מילתא בעלמא או לא דמנ״ל לרבא דשייך פלוגתא בכה״ג ואי משום דנקט רשב״א שלש על שלש טפי הו״ל לרבא למימר דשלש על שלש אפילו בצמר ופשתן סובר ר״א דלא מיטמא אלא בנגעים לחוד. ולפ״ז כולה מילתא דרשב״א בין לענין טומאה ובין לענין סכך איירי הכל משום טומאת נגעים וכמ״ש לעיל בתחילת הסוגיא בפירש״י בד״ה רשב״א ודתנא דר״י ע״ש:
ולכאורה היה נ״ל ליישב בפשיטות דלרבא אליבא דתנא דר״י שפיר איצטריך או בגד בשרצים לרבויי אריג כ״ש כדמוקי לה רבא גופא בהדיא בפרק במה אשה משא״כ לאביי אליבא דרשב״א אי אפשר לומר כן דלכאורה משמע דרשב״א לית ליה האי דאריג כ״ש דאל״כ קשה קושיית הרשב״א שהביאו התוספות לעיל בד״ה אין בו משום שלש על שלש והיינו כמ״ש לעיל בסמוך בשיטת הרב פורת במ״ש דהק״ו לרווחא דמילתא נקט והיינו משום דלא משמע ליה התירוץ שכתבו התוספות לעיל על קושיית הרשב״א א״כ מקשה הש״ס הכא שפיר לאביי אליבא דרשב״א האי או מאי עביד ליה כך היה נ״ל לכאורה אלא שכבר כתבתי לעיל דלא יתכן לפרש כן אפילו לפי שיטת הרב פורת עיין עליו ומכ״ש לפמ״ש בתחילת הסוגיא בלשון התוספות דקושיית הרשב״א מעיקרא ליתא לשיטת התוספות דפרק במה אשה וכה״ג לשיטת הרמב״ם והרא״ש וכל מפרשי משניות א״כ הקושיא במ״ע:
לכך נלענ״ד לפרש בדרך אחר דודאי לרבא אליבא דתנא דר״י לק״מ כיון דלרבא משמע דעיקר פלוגתא דרשב״א ודתנא דר״י היינו דתנא דר״י אית ליה האי בנין אב לגמרי דכל מקום שנאמר בגד בין בנגעים ובין בשרצים ובין בשאר מקומות אינו אלא של צמר ופשתן א״כ לפ״ז אין לחלק לענין שיעורים דצמר ופשתן בין נגעים לשרצים וא״כ שפיר איצטריך קראי ריבוי דאו בגד וריבוי דוהבגד דאי מחדא הוי מוקמי׳ לה לשלש׳ על שלש׳ דוקא מש״ה איצטריך תרי ריבויי ומרבינן נמי שלש על שלש ודוקא אליבא דרשב״א דלית ליה הך בנין אב הוצרך רבא לפרש ריבוי דאו בגד לשלש׳ על שלש׳ בשאר בגדים וריבוי דוהבגד לשלש על שלש בצמר ופשתן בנגעים גופייהו דאי לשלשה על שלשה לא איצטריך קרא דילפינן לה מק״ו דשתי וערב כדאמרינן לעיל. משא״כ לאביי דאמר דרשב״א ותנא דר״י אמרו דבר א׳ והיינו תרווייהו אית להו האי בנין אב ואפילו הכי משמע ליה לאביי מסברא דאין לחלק בשאר בגדים בין שלש על שלש לשלש׳ על שלש׳ אלא שיש לדמותן לגמרי לצמר ופשתן או לחלק לגמרי כמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה רשב״א ודתנא דר״י ע״ש אם כן מקשה הש״ס שפיר ואביי האי או בגד מאי עביד ליה ואיצטריך לאוקמי אליביה בשלש על שלש בצמר ופשתן גופא דמיטמא בשרצים אבל בשאר בגדים אפי׳ שלש׳ על שלש׳ נמי לא משום דהאי בנין אב לגמרי משמע דדוקא צמר ופשתים בעינן בין בטומאת נגעים ובין בשרצים. כנ״ל נכון וברור בעזה״י. ויש ליישב עוד בדרכים אחרים מתוך מ״ש לעיל בתחלת הסוגיא ותן לחכם ויחכם עוד:
בתוס׳ בד״ה תלמוד לומר או בגד כו׳ וכ״ת שקולים הם כו׳ עכ״ל. ולכאורה משמע דהאי שקולים הם היינו אריג כ״ש ושלש׳ על שלש׳ בשאר בגדים דאיירי ביה הך ברייתא מיהו לפי האמת דשלש על שלש בצמר ופשתן טמא בכל הטומאות כדמשמע מסוגיא דשמעתין ומכמה משניות ממסכת כלים א״כ צריך לומר דאריג כ״ש שקולים הם נמי לשלש על שלש בצמר ופשתן משום דשלש על שלש בצמר ופשתן ושלש׳ על שלשה בשאר בגדים שקולים הם והיינו משום דצמר ופשתן חשיב טפי דשלש על שלש דידהו מיקרי בגד כנ״ל ודו״ק:
בא״ד ואפילו אם נמחק שם ספרים כו׳ ונגרוס דיליף מאו בבגד פשתן דכתיב גבי נגעים כו׳ עס״ה. ודע שכאותה הגירסא שכתבו התוס׳ משמע בברייתא דת״כ בפרשת תזריע וא״כ לפ״ז משמע דאריג כ״ש טמא ג״כ בנגעים אלא דמהך ברייתא דת״כ גופא משמע דהאי אריג כ״ש לאו כ״ש ממש הוא אלא בבגד שלם כ״ש איירי וזה נוטה לסברת הרמב״ם וכל מפרשי משניות שהבאתי לעיל שמפרשים דהאי אריג כ״ש היינו כגון אבנט וחגור שארכן הרבה ואין רחבן שלש ודלא כפירוש התוספות בפרק במה אשה שכתבו דאפילו כ״ש ממש טמא משום בית קיבול. וא״כ לפ״ז לא שייך האי טעמא בנגעים כדפרישית לעיל ודוק היטיב:
ושואלים: ואביי האומר שלדעת הכל שאר בגדים אינם מקבלים טומאה כלל, אם כן המילים ״או בגד״ מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו], ומה בא ביטוי זה להוסיף? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא לו] לרבות פיסת אריג קטנה בת שלש על שלש אצבעות בצמר ופשתים שלמרות היותה קטנה כל כך הריהי מטמא בטומאת שרצים.
The Gemara asks: And Abaye, who says that everyone agrees that other garments do not become ritually impure at all, this phrase: Or a garment, what does he do with it and what does it come to add? The Gemara answers: He needs it to include a small swatch of fabric that is three by three fingerbreadths made of wool or linen. Despite its size, it can become ritually impure from contact with creeping animals.
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְרָבָא, גַּלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי נְגָעִים, וְהוּא הַדִּין לִשְׁרָצִים.

And Rava holds that there is no need for the verse to discuss that matter explicitly, as the Torah revealed in the case of leprosy that it is considered to be a garment, and the same is true with regard to the ritual impurity of creeping animals.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גלי רחמנא בנגעים – דרבייה מן והבגד וה״ה לשרצים דכיון דכתיב בהן בגד כי התם מיניה ילפינן בבנין אב.
ורבא גלי רחמנא בנגעים והוא הדין בשרצים. קשיא לי אם כן ליטמא שתי וערב בשרצים, מדגלי רחמנא בנגעים. וניחא לי דבגד כתיב ולא שתי וערב, אבל שלש על שלש בגד איקרי אע״ג דלא חזי לעשירים. ועוד דאי אפשר לרבות שתי וערב בשרצים, דדומיא דשק קאמר דבעינן מיטלטל מלא וריקן.
ורבא סבור שאין צורך שידון המקרא במפורש בנושא זה, שכן גלי רחמנא גבי [גילה הכתוב אצל] נגעים שדבר זה נחשב לבגד, והוא הדין לטומאת שרצים.
And Rava holds that there is no need for the verse to discuss that matter explicitly, as the Torah revealed in the case of leprosy that it is considered to be a garment, and the same is true with regard to the ritual impurity of creeping animals.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאַבָּיֵי, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לִּנְגָעִים שֶׁכֵּן שְׁתִי וָעֵרֶב מִטַּמֵּא בָּהֶם.

And Abaye holds that one cannot derive the halakhot of creeping animals from the halakhot of leprosy, as there is room to refute that comparison in the following manner: What comparison is there to leprosy, which has more stringent halakhot of ritual impurity, as even the warp and woof threads alone can become ritually impure from it, which is not the case with regard to ritual impurity from creeping animals? Therefore, even small scraps can become ritually impure from leprosy.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שרצים אין שתי וערב מטמא בהן – דבגד כתיב בהו ולא שתי ולא ערב.
מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן – אבל בשרצים לא כדאמר בפרק במה אשה (לקמן דף סד.) יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות ת״ל שק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג.
ואביי איכא למיפרך. ודוקא לאביי אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ורבי שמעון בן אלעזר, אבל לאידך תנא דבי רבי ישמעאל מודה אביי דדרשינן ליה כדדריש ליה רבא, ורבא נמי דריש ליה לתנא דבי רבי ישמעאל כדדריש אביי, ולא פליגי אביי ורבא אלא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר.
בד״ה ת״ל כו׳ מאו בבגד פשתים דכתיב כו׳ כצ״ל:
ואביי סבור שאין ללמוד מדיני נגעים על דיני שרצים, שכן איכא למיפרך [אפשר לפרוך, לשבור] את ההשוואה בדרך זו: שכן מה להשוואה עם הנגעים שחמורים דיני טומאת נגעים, שכן אפילו שתי וערב בלבד מטמא בהם, מה שאין כן בטומאת שרצים, ולכן אף פיסות קטנות מיטמאות בנגעים.
And Abaye holds that one cannot derive the halakhot of creeping animals from the halakhot of leprosy, as there is room to refute that comparison in the following manner: What comparison is there to leprosy, which has more stringent halakhot of ritual impurity, as even the warp and woof threads alone can become ritually impure from it, which is not the case with regard to ritual impurity from creeping animals? Therefore, even small scraps can become ritually impure from leprosy.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִידַּךְ: אִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ נְגָעִים חֲמִירִי, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שְׁרָצִים, וְלֵיתוּ נְגָעִים מִינַּיְיהוּ.

The other amora, Rava, says: If it should enter your mind to say that leprosy is more stringent, then the Torah should have written the halakha with regard to creeping animals, and let leprosy be derived from them. Ultimately, the two halakhot are paralleled to one another in the Torah. It would have been simpler to explicitly write the laws of creeping animals and to derive leprosy from them. Since that is not the case, it is proof that the halakhot of creeping animals can be derived from leprosy.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואידך אי ס״ד – ורבא אמר לך על כרחיך לשלשה על שלשה בשאר בגדים אתא דאילו ג׳ על ג׳ בצמר ופשתים בשרצים מנגעים יליף דאי נגעים חמירי לכתוב רחמנא האי ריבויא בשרצים ולשתוק מריבויא דהבגד בנגעים אלא לדרשא אחריתי אתא.
אי ס״ד נגעים חמירי – הא ודאי דנגעים חמירי אלא מפר׳ הר״ם דה״ק אי ס״ד כדקאמרת דאו בגד לרבות ג׳ על ג׳ בצמר ופשתים דהא נגעים חמירי.
בד״ה אי ס״ד נגעים כו׳ ג׳ על ג׳ בצמר ופשתים. נ״ב ול״נ כפשוטו דלרבא שרצים חמירי שהן טמאים כשאר בגדים בג׳ על ג׳ כמו שפירש״י לקמן ודו״ק:
ואידך [האחר, רבא] אומר: אי סלקא דעתך [אם יעלה על דעתך] לומר כי הנגעים חמירי [חמורים], אם כן לכתוב רחמנא גבי [תכתוב התורה אצל] שרצים וליתו [ויבואו, יילמדו] הנגעים מינייהו [מהם], שהרי סוף סוף מושווים שני הדינים בתורה ופשוט היה יותר לכתוב במפורש בדיני שרצים וללמוד מהם. ומאחר שאין הדבר כך הרי זו הוכחה שאפשר ללמוד דיני שרצים מנגעים.
The other amora, Rava, says: If it should enter your mind to say that leprosy is more stringent, then the Torah should have written the halakha with regard to creeping animals, and let leprosy be derived from them. Ultimately, the two halakhot are paralleled to one another in the Torah. It would have been simpler to explicitly write the laws of creeping animals and to derive leprosy from them. Since that is not the case, it is proof that the halakhot of creeping animals can be derived from leprosy.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאִידַּךְ: נְגָעִים מִשְּׁרָצִים לָא אָתוּ, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לִּשְׁרָצִים שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה.

The other amora, Abaye, said that this contention is fundamentally unsound, as leprosy could not be derived from creeping animals because there is room to refute this idea and challenge: What is the comparison to the ritual impurity of creeping animals, which is more stringent than the ritual impurity of leprosy, as the creeping animal makes one ritually impure even in a case where it is a lentil-bulk, which is not true of other types of ritual impurity? Therefore, verses were necessary to teach about the ritual impurity of both creeping animals and leprosy.
ר׳ נסים גאוןרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה. עיקר דילה בתורת כהנים (ויקרא י״א:כ״ו) כל הנוגע בהם יכול בכולם תלמוד לומר מהן אי מהן יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו שיערו חכמים בכעדשה שכן החומט תחילת ברייתו כעדשה ותמצא בגמרא דחגיגה (דף יא) בסוף פרק הכל חייבים בראייה ובנזירות (דף נב) בפרק כהן גדול:
בכעדשה – ונגעים בעינן כגריס.
שכן מטמא בכעדשה – ורבא אע״ג דפירכא גמורה היא לא חשיב ליה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דגלי רחמנא בנגעים דג׳ על ג׳ קרוי בגד בצמר ופשתים והוא הדין בשרצים והקשה ה״ר יעקב מקורביי״ל הקדוש ונימא ק״ו [הבי] מה שתי וערב דטהור בשרצים טמא בנגעים ג׳על ג׳ שטמא בשרצים אינו דין שטמא בנגעים ויש לומר דכלים יוכיחו שמטמא בשרצים ולא בנגעים אף אני אביא ג׳ על ג׳ וכי תימא מה לכלים שכן אין מטמאין ואין נעשין אהל המת במחובר דג׳ על ג׳ נמי אין נעשה אהל כיון דלית ביה פותח טפח אי נמי שק יוכיח אי נמי בגד צבוע ובגד נכרי יוכיח שטמא בשרצים ולא בנגעים כדאמר בת״כ וא״ת דהכא משמע דעדשה הוי פחות מכגריס ותימה לר״י בפסחים בריש אלו דברים (פסחים סז:) קאמר מצורע חמור מבעל קרי שכן טעון פריעה ופרימה אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו סבר ליה כרבי נתן דאמר כחתימת פי האמה משמע דחתימת פי האמה לא הוי פחות מכגריס והתם לעיל מיניה קאמר זב חמור משרץ שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ואי כעדשה הוי פחות מגריס ומחתימת פי האמה ליפרוך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה ומיהו אי לא משמעתיה מסברא אין להקשות דאיכא למימר דכעדשה שהיא עבה כדמרדד לה הוי רחבה טפי מגריס.
הא דפריך אביי נגעים משרצים לא גמרי דמה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה – ורבא לא פריך, משום דכעדשה באורך ובעובי לרבא לא פחות מגריס דנגע דליתיה אלא שטח, ויש בכעדשה לרקע ולחתך ולשטח כגריס. ואביי משעור הנראה פרכי׳ דכוליה מקום נגע בעובי כל הגוף חשיב נגע, ולא איצטריך גמרא למיחת להכי, דפשיטא לי׳, כך נראה לי.
בד״ה שכן מטמא כו׳ ק״ו הכי מה שתי כו׳ כצ״ל:
בד״ה שכן מטמא בכעדשה ורבא אף ע״ג דפירכא גמורה היא כו׳ דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כו׳ עכ״ל. נראה דדוקא הך פירכא שכן מטמא בכעדשה סבר רבא דלא הוי פירכא גמורה לענין שיעור חשיבות בגד לקבלת טומאה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא משא״כ בהך פירכא דלעיל מיניה דאמרינן דלאביי איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן ודאי פירכא גמורה היא ולא גילוי מילתא בעלמא דדוקא בנגעים דאפילו שתי וערב הוי שיעור חשוב לקבלת טומאה אע״ג דאכתי לאו בגד הוא כלל אלא שראוי לארוג ממנו בגד מכ״ש בשלש על שלש דהוי בגד גמור דחזי לעניים ולעשירים נמי חזי לאיצטרופי כדאמרינן לעיל בגמרא וכמ״ש התוספות ד״ה השתא שתי וערב ומשום הכי הוצרך סתמא דש״ס הכא לאסוקי אליבא דרבא ואידך אס״ד דנגעים חמירי וק״ל:
תוס׳ ד״ה שכן מטמא וכו׳ ולא בנגעים כדאית׳ בת״כ. ומפורש כן במתני׳ רפי״א דנגעים:
ואידך [והאחר, אביי] אומר כי טענה זו אינה מבוססת מעיקרה כי נגעים משרצים לא אתו [אינם באים, נלמדים] דאיכא למיפרך כן יש אפשרות לפרוך, לשבור] לימוד ולהקשות: מה לטומאת שרצים שחמורה היא מטומאת נגעים, שכן השרץ מטמא אפילו בגודל עדשה, מה שאין כן בשאר טומאות. ולכן הוצרכו הכתובים גם בשרצים וגם בנגעים.
The other amora, Abaye, said that this contention is fundamentally unsound, as leprosy could not be derived from creeping animals because there is room to refute this idea and challenge: What is the comparison to the ritual impurity of creeping animals, which is more stringent than the ritual impurity of leprosy, as the creeping animal makes one ritually impure even in a case where it is a lentil-bulk, which is not true of other types of ritual impurity? Therefore, verses were necessary to teach about the ritual impurity of both creeping animals and leprosy.
ר׳ נסים גאוןרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי: הַאי תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפֵּיק מֵאִידַּךְ תַּנָּא דְּבֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״⁠ ⁠׳בֶּגֶד׳ – אֵין לִי אֶלָּא בֶּגֶד צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, במִנַּיִין לְרַבּוֹת צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר אַרְנָבִים, נוֹצָה שֶׁל עִזִּים וְהַשִּׁירִין וְהַכָּלָךְ וְהַסְּרִיקִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳אוֹ בֶגֶד׳.״

Abaye said: This statement of the tanna of the school of Rabbi Yishmael diverges from another statement of the tanna of the school of Rabbi Yishmael, as the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: From the fact that the verse says garment, I have derived nothing other than the halakha that a garment of wool or linen can become ritually impure. However, from where is it derived to include garments made of camels’ hair and rabbits’ wool, goats’ hair or the types of silk, the shirayin, the kalakh, and the serikin among the fabrics that can become ritually impure? The verse states: Or a garment. The word “or” serves as an amplification to include all types of fabric.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מפיק מאידך – כלומר מוצא הוא מסברת אידך תנא דפליג עליה דאשכחן דמרבי שאר בגדים לטומאת שרצים.
של עזים – קרי נוצה על שם שאין גוזזין אותם אלא מורטין.
מניין לרבות צמר גמלים – וא״ת צמר גמלים אמאי לא הוי בכלל צמר ומה צריך ריבוי וי״ל דסתם צמר הוא של כבשים אבל של גמלים לא איקרי צמר סתם אלא צמר גמלים וכן שאר צמר והואיל דיש להם שם לווי איצטריך ריבוי כדאמר באלו טרפות (חולין דף סב:) אזוב ולא אזוב כוחלית.
ונוצה של עזים – תימה מאי איצטריך ריבוי לנוצה של עזים הא כתיב שק בהדיא בקרא ושק הוי מדבר הבא מן העזים כדמוכח בפרק במה אשה (לקמן דף סד:) ותירץ ר״י דשק הוי מן השער של עזים וההיא מיקרי שער ולא נוצה ומן הדק דאיקרי נוצה עושים בגדים ולא שק ועל שם שמורטין אותה כמו נוצת התרנגולין קרי ליה נוצה ואור״י דכן משמע בפרק ראשית הגז (חולין דף קלז.) דקאמר דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים דאמר קרא ראשית גז צאנך ואתיא גיזה גיזה מגז כבשי יתחמם (איוב לא) ופריך התם ונילף גיזה גיזה מבכור ויהא נוהג אף בשוורים אמר קרא תתן לו ולא לשקו ופריך נוצה של עזים ליחייב אלמא נוצה לא הויא בכלל שק.
בד״ה מניין לרבות צמר גמלים וא״ת צמר גמלים כו׳ ומאי צריך ריבוי כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיא זו דהא התוס׳ גופייהו לקמן דף כ״ח בד״ה ריבה עור בהמה טמאה מייתי ברייתא דת״כ דקתני צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל כו׳ ע״ש וא״כ פשיטא דמה״ט גופא צמר גמלים וארנבים צריך ריבוי כיון שאין נאכלין. ונראה דודאי עיקר קושייתם כאן לאו לענין מה דצריך ריבוי הוא אלא דקשיא להו טפי לפי האמת דכל היכא דבעינן צמר ופשתן דוקא כגון בציצית וכלאים וכן בשאר טומאות להיאך תנא דר״י דלעיל לא מקרי צמר אלא של רחלים וע״ז מקשו התוס׳ שפיר אמאי לא הוי צמר גמלים וארנבים בכלל דהא לקושטא דמילתא לא קמה לה הך סברא דבהמה דקה ונאכל דהא לענין עורות גופייהו מרבינן לקמן אפילו עור בהמה וחיה טמאה ל״ש דקה ול״ש גסה אלא הא דקאמר בברייתא דת״כ צמר אין לי אלא מין בהמה דקה ונאכל היינו לבתר דקיי״ל הך סברא דסתם צמר הוא של כבשים מהטעם שתירצו התוספות כאן הואיל דצמר כבשים אין להם שם לווי ומשום הכי הו״א דכיון דעורות איתא של צמר מש״ה בעינן דוקא שיהא דומיא דצמר דבעינן שיהא ממין בהמה דקה ונאכל מש״ה איצטריך ריבוי בעורות אבל כל כמה דלא נחתינן להך סברא דסתם צמר הוא של כבשים אין סברא לאוקמי צמר דקרא דוקא בכבשים שהוא בהמה דקה ונאכל דמאי טעם יש בדבר ממילא הוי נמי צריך ריבוי לאידך תנא דר״י לרבות צמר גמלים וארנבים כנ״ל בכוונת התוס׳ וכן מצאתי בלשון הב״י בא״ח סי׳ ט׳ בהלכות ציצית והביא שם לשון הירושלמי דפ״ב דכלאים מבואר שם כמ״ש:
בד״ה ונוצה של עזים תימא אמאי איצטריך ריבוי כו׳ הא כתיב שק בהדיא בקרא כו׳ עכ״ל. ולענ״ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי איצטריך ריבוי לנוצה של עזים דטמא בשלשה על שלשה דאי משק הו״א דבעינן ד׳ על ד׳ כדאשכחן בשק ואפשר דסברת התוס׳ דכיון דהנך שיעורין דשק ועור לא נזכרו בתורה כלל אלא מהל״מ אם כן לא שייך לאוקמי האי קרא דאו בגד לענין זה כנ״ל. וכה״ג צריך לפרש לפי׳ הרב פורת דלעיל שכתב דאין לחלק בין שלשה על שלשה לד׳ או ה׳ אמות והיה דבר קשה בעיני דהא אי לאו ריבוי היא או ק״ו בשלשה על שלשה הו״א דבעינן ד׳ על ד׳ כדאשכחן בשק ועור בין לענין מדרס ובין לענין טומאה ולמאי דפרישית הכא א״ש:
א אמר אביי: האי [זה] התנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי [מוציא, חולק, על תנא אחר מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל. דתני כן שנה] התנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: ממה שנאמר ״בגד״ אין לי להבין אלא כפשטו בגד צמר ופשתים שהוא המקבל טומאה, ואולם מניין לרבות בגד העשוי מצמר גמלים או מצמר ארנבים, או נוצה (שיער) של עזים וכן השירין והכלך והסריקין (מיני משי) שכולם מקבלים טומאה? — תלמוד לומר: ״או בגד״ שבאה המלה ״או״ לרבות ולכלול את כל מיני האריגים.
Abaye said: This statement of the tanna of the school of Rabbi Yishmael diverges from another statement of the tanna of the school of Rabbi Yishmael, as the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: From the fact that the verse says garment, I have derived nothing other than the halakha that a garment of wool or linen can become ritually impure. However, from where is it derived to include garments made of camels’ hair and rabbits’ wool, goats’ hair or the types of silk, the shirayin, the kalakh, and the serikin among the fabrics that can become ritually impure? The verse states: Or a garment. The word “or” serves as an amplification to include all types of fabric.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רָבָא אָמַר: כִּי לֵית לֵיהּ לְהַךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁאָר בְּגָדִים שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ; שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה אִית לֵיהּ.

Whereas Rava said: There is no need to say that there is a dispute in this case between two tannaim from a single school. Rather, when this tanna from the school of Rabbi Yishmael, quoted above, is not of the opinion that there is ritual impurity in other garments, it is only with regard to a swatch that is three by three fingerbreadths; however, with regard to a cloth that is three by three handbreadths he is of the opinion that it becomes ritually impure. His previous statement came to exclude a small garment from becoming ritually impure. This statement is referring to a larger garment that is three by three handbreadths.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר כי לית ליה – לתנא דרישא בשאר בגדים בשרצים ג׳ על ג׳ דילמד סתום מן המפורש אבל שלשה על שלשה בשרצים אית ליה בהו דאיתרבו מאו בגד.
ואילו רבא אמר: אין צורך לומר שיש פה מחלוקת בין תנאים מבית מדרש אחד, אלא: כי לית ליה להך [כאשר אין לו לזה] התנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל שהוזכרה דעתו קודם, טומאה בשאר בגדים, הרי זה רק כאשר מדובר בפיסת אריג של שלש על שלש אצבעות, אבל אריג של שלשה על שלשה טפחים אית ליה [יש לו] אף הוא סבור כי הוא מקבל טומאה. והדברים הקודמים היו למעט בגד קטן מקבלת טומאה, וכאן המדובר בבגד גדול יותר של שלושה על שלושה טפחים.
Whereas Rava said: There is no need to say that there is a dispute in this case between two tannaim from a single school. Rather, when this tanna from the school of Rabbi Yishmael, quoted above, is not of the opinion that there is ritual impurity in other garments, it is only with regard to a swatch that is three by three fingerbreadths; however, with regard to a cloth that is three by three handbreadths he is of the opinion that it becomes ritually impure. His previous statement came to exclude a small garment from becoming ritually impure. This statement is referring to a larger garment that is three by three handbreadths.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בִּשְׁאָר בְּגָדִים לרשב״אלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אִית לֵיהּ, לְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֵית לֵיהּ!? הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהַהִיא. ואב״אוְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא רַב פָּפָּא אַמְרַהּ.

The Gemara asks: Isn’t Rava the one who said above that, in the case of three by three handbreadths in other garments, Rabbi Shimon ben Elazar is of the opinion that they can become ritually impure, whereas the tanna of the school of Rabbi Yishmael is not of the opinion that they become ritually impure? The Gemara answers: Rava retracted that opinion in order to reconcile the opinions of the tannaim of the school of Rabbi Yishmael. And if you wish, say instead a different answer: Rav Pappa said this statement and not Rava. Since Rav Pappa was the primary disciple of Rava, the Gemara attributed his statement to Rava.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושקלינן וטרינן, ואסיקנא: הדר ביה רבא מההיא, ואיתוקמה דאביי.
הדר ביה רבא מההיא – ואמר דתנא דבי רבי ישמעאל ורשב״א אמרו דבר אחד ולאו כאביי אלא דלתרוייהו בשאר בגדים טומאת ג׳ על ג׳ ליכא שלשה על שלשה איכא.
ואיבעית אימא הא – שמעתא דסיפא לאו רבא אמרה אלא רב פפא אמרה לאוקמי תרוייהו תרי תנאי דרבי ישמעאל כהדדי ולמימר דמודה תנא דרישא דיש טומאת שרצים בשאר בגדים.
הדר ביה רבא מההיא – ומשום שלא יחלוק ההוא תנא דבי רבי ישמעאל אהך הדר ביה מההיא דלעיל ולא מהך דהכא ואית ליה לרבא אף כל לאתויי שרצים וא״ת בריש יבמות (יבמות ד: ושם) היכי פריך הש״ס והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא ההיא דהכנף מין כנף מנא ליה דלית ליה הא רבא אית ליה דאף כל קאי אשרצים דאי לאו אף כל ה״א דמיירי גבי שרצים בכל בגדים ואו לג׳ על ג׳ אבל השתא דאמר אף כל צמר ופשתים איצטריך או לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים אבל שלש על שלש בשאר בגדים לא וי״ל דהתם קאמר אליבא דרב נחמן בר יצחק דאמר אף כל לאתויי ציצית דהשתא ודאי לית ליה דרבא דאיהו מחייב שאר מינים בציצית.
רב פפא אמרה – לא בעי למימר רב נחמן בר יצחק אמרה דאמר אף כל לאתויי ציצית דאין לטעות ולהחליף דברי רבא לרב נחמן אלא ברב פפא שהיה תלמידו ומלך אחריו וכשהיה אומר דבר לא היו יודעים אם מדעתו אמרה או למדה לפני רבו.
הדר ביה רבא מההיא – פי׳ ולא ס״ל כאביי נמי, אלא כדאמרן. ותימא לן אביי ל״ל למימר דר׳ שמעון בן אלעזר ור׳ ישמעאל אמרו דבר א׳ ודר״י מפקא מאידך תנא דבי ר״י, אדרבה הול״ל דרשב״א דוקא שלש על שלש לית ליה ופשטא דמילתיה הכי משמע, ור״י לית ליה שלש על שלש אבל שלשה על שלשה בשרצים אית ליה דמרבה להו מאו בגד כדאידך תנא דר״י. ואפשר משום דסבירא ליה לאביי דהאי או בגד לתנא דר״י בתרא לגמרי מרבה להו לשאר בגדים ואפי׳ שלש על שלש, הילכך ע״כ האי תנא דר״י מפיק מאידך תנא דר״י, ומ״ה נמי ר״ש ור״י אמרו דבר אחד, שאם תאמר שר״ש ור״י לא אמרו דבר א׳ נמצאו שלש מחלוקות בדבר, ולא דייק. ואיכא למימר דאביי גופא ס״ל [מסברא דנפשיה] דשאר בגדים כיון דאפילו משלשה על שלשה אימעט בנגעים דתרי מיעוטא כתיבי, לגבי שרצים נמי לגמרי אימעוט להו, דאין היקשא זו למחצה כדאמר ת״ק דבי ר׳ ישמעאל אף כל צו״פ משמע ולא בגדים אחרים כלל, הלכך ע״כ מפיק הוא מאידך תנא דבי ר׳ ישמעאל דמרבי׳ להו כלל.
ונראה לי דלכולי עלמא בין לרבא בין לר״פ בין לרבי נחמן כולהו ס״ל אליבא דתנא דר״י דכ״מ שהוזכרו בגדים סתם אינן אלא צמר ופשתים, ורב פפא דאמר למעוטי כלאים לא ס״ל דלא מימעט נמי ציצית, אלא מודה דשאר בגדים לתנא דר״י אינן חייבין בציצית. וכן רבא דאמר למעוטי טומאת שרצים משלש על שלש לאו דוקא מיעוטא לטומאה, אלא אדרבה לטומאה ל״צ מיעוטא כדפרישית, ואף כל לציצית או לכלאים איצטרך. ורב פפא ורב נחמן סיומא היא לתרוצי לרבא כי לית ליה וכו׳ כדפרישית,⁠א ומ״מ לדברי כל הפירושים אף כל דר״י כללא הוא שנלמוד כל בגדים סתומים שבתורה מן המפורש, ולא מתפקא מכללא אלא כל מקום שרבתה אותן תורה כגון שלשה על שלשה לטומאה ובדידה נמי מהני מעוטא דשלש על שלש יטמא כפשתים ולא בשאר בגדים אלא שלשה על שלשה,⁠ב ובציצית ליכא ריבוי ואפילו לרבא, והא דהכנף מין כנף לא מרבי׳ מינה שאר בגדים, דכיון שבגדים שנאמרו בתורה סתם צמר ופשתן הן מין כנף נמי צו״פ הוא, ולא אתייא אלא לומר דבעי׳ לבן ממין כנף כדאי׳ בפרק התכלת.⁠ג ורבא לא יליף מינה לשאר מינין דאיהו סבירא ליה בלאו הכי דשאר מינין חייבין בציצית, אלא לתרוצי קראי אתא, והיינו דאקשי׳ בריש מס׳ יבמותד והא תנא דר׳ ישמעאל לית ליה לרבא. ופריק סד״א וכו׳, ואמאי והא אמרי׳ בשמעתין דתנא דר״י למעוטי שרצים אתא, א״נ למעוטי כלאים, הלכך טעמא דכ׳ רחמנא צו״פ הא לא״ה ה״א כלאים בציצית אסור ואע״ג דכתיב כנפי בגדיהם בגדים שנאמרו בכאן סתם אינן צו״פ דוקא אלא כדרבא ומאי קושיא.⁠ה אלא ש״מ כדפי׳, דתנא דר״י בכ״מ ממעיט להו דלא מיקרו בגדים, ואע״ג דאיפשר לאוקמי לההיא אליבא דרנב״י דאמר הכא דתנא דר״י למעוטי ציצית [אתא]⁠ו כיון דרבא גופי׳ לא אמרה, ומקשי׳ מינה התם בסתמא ש״מ דלד״ה תנא דבי ר״י מתפקא מדרבא, וכ״ש למאי דפרי׳ דהא רנב״י אתיי׳ לתרוצי דרבא דהכא. ועוד דחזינא סוגיא דשמעתא דפרק התכלתז דפשיטא להו דתנא דר״י מפיק מדרבא ומימעט מינה ציצית, הילכך כיון דאשכחן ליה לתנא דר״י דאמר דוקא צו״פ, ולא אשכחן תנא דפליג עליה בהדיא, ואינך תנאי א״ל דלא מפקי מיניה, הילכתא כוותיה. ור״נ הכי ס״ל בפרק התכלת.⁠ח ואע״ג דאמרי׳ בריש מס׳ יבמותט התינח לתנא דר״י לרבנן מא״ל, אליבא דרבא ורחב״א, ור״י קאמרי׳ דסברי דפליגי רבנן עליה, אבל לדידן ל״פ ולא מוקמי׳ פלוגתא ביני תנאי שלא לצורך.⁠י ויש מי שאמרכ דלית הלכתא כתנא דר״י, דאיתוקם בשיטה, דאמר אביי רשב״א ותנא דר״י אמרו דבר אחד, ולאו מלתא הוא דאביי לפרושי מילתייהו אתי ולאו לאוקמינהו בשיטה, וכיוצא בה אמרו בפסחים בפרק כ״של אמר אביי ר״ע וריב״נ ור״א כולהו ס״ל חמץ בפסח אסור בהנאה, והא ודאי אפי׳ לאביי הלכה פסוקה היא ולא מקריא שטה. ומיהו לאביי דאמר הך תנא דר״י מפיק מהנך תנאי, את״ל דכי מרבה שאר בגדים לטומאת שרצים לגמרי משוי להו כצמר ופשתן, ודאי לגבי ציצית כולן חייבין, דמאי חזית דמקשי לנגעים נילף מבגד האמור בשרצים שכולן בכלל, אלא הך סברא דאביי הוא ורבא לית לי׳, וכ״ש דאיכא למיסמך אאידך תנא דר״י ואדרשב״א. ועוד שכבר פירשתי למעלהמ והוא הנכון לפרש דלאביי גופא אליבא דהך תנא נמי בגדים שנאמרו בשרצים סתם היינו צו״פ, והן הן שמטמאין בשלש על שלש דגמרינן בנגעי׳, וכשריבה הכתוב שאר בגדים לשלשה על שלשה ריבה אותן, הילכך ציצית צו״פ הוא, דמן בגד האמור בתורה נלמוד ולא מריבוי דאו דכתבינהו רחמנא במקום א׳1 למקצת דברים2, דבכ״מ עיקר בגד הכתוב בתורה צו״פ הוא,⁠3 הא במקום שלא ריבה אותן הכתוב כלל אינן אלא צו״פ בלבד, וגבי ציצית ליכא ריבויא לפיכך פסק רבינו הגדול ז״לנ כר״נ דאמרס שיראין פטורין מן הציצית דתניא כוותיה בתנא דר״י והיא האמת.
א. לעיל סד״ה כתוב. והנה בעיקר הדברים בא רבנו להוציא מפירוש רש״י דלדידיה ר״נ ור״פ פליגי ארבא וס״ל דמרבינן מאו בגד שאר בגדים שלשה על שלשה וה״ה שלש על שלש ולא מחלקי כדרבא לרבות רק שלשה על שלשה ופליגי נמי ארבא דמפרש אף כל אכולהו אפילו אשרצים ואשלש על שלש קאי, ולדידהו נמי ס״ל דתנא דבי רי״ש לא מפיק מאידך דתדבר״י אלא ס״ל דאף כל קאי אכלאים או אציצית. אבל שאר בגדים איתרבו אפילו לשלש על שלש ואביי פליג אתרוייהו ופליגי הנך תנאי דבי רי״ש, ולפי רש״י אפשר דר״פ ורב נחמן נמי פליגי אהדדי, ור״פ ס״ל בציצית נמי כרבא דרבי שאר בגדים. אבל רבנו חלק דכולהו אליבא דרבא קאי ולסיומא דבריו אתו, וכולהו ס״ל דסתם בגדים צמר ופשתים הוא כדרי״ש, וברייתא דמרבי מאו בגד לענין שלשה על שלשה בשרצים קאי ואף כל לכלאים ולציצית קאי, ולפי״ז לא מצינו בסוגיין דאיכא דפליג אתנא דבר״י דסתם בגדים הוי צו״פ [ולאפוקי מאביי דס״ל דאידך תדבר״י פליג]. מיהו כ״ז אליבא דסוגיין, אבל רבא בעצמו סובר דאף דל״מ דפליגי בהא אליבא דרי״ש מ״מ רבנן פליגי עליה, ואיהו ס״ל כוותייהו, ובהא ס״ל לרבנו בסמוך דליתא בהא הא דרבא, דאדרבא קיי״ל כסוגיין דלית דפליג אדר׳ ישמעאל. ועי׳ פנ״י שכיון נמי לדברי רבנו דר״פ ור״נ אתי לסיומא דברי רבא עיין שם.
ב. והנה כדברי רבנו דגם ר״נ ור״פ ס״ל כרבא נראה דסבר נמי הרמב״ם שפסק בציצית כרב נחמן דס״ל כתדבר״י דציצית דוקא צו״פ, ובפכ״ב מהל׳ כלים ה״א ס״ל דשאר בגדים נתמעטו רק משלש על שלש ומטמאו בשלשה על שלשה ועי׳ בפי״ב מהל׳ טומאת צרעת ה״י, ואילו לרש״י כיון דפסק כרב נחמן הו״ל לרבות בשאר בגדים אפילו שלש על שלש מיהו אפשר דבהא ס״ל לפסוק כרבא, ולרבנו אתי שפיר הכל.
ג. מנחות לט, ב.
ד. ד, ב.
ה. וזו קושית התוס׳ כאן ד״ה הדר.
ו. וכתי׳ התוס׳ כאן.
ז. מנחות לט, ב.
ח. מנחות לט, ב.
ט. ה, א ועי׳ בתוס׳ שם ד״ה לרבנן. ועי׳ תוס׳ מנחות שם ד״ה ור״נ וד״ה אף כל.
י. ברשב״א וריטב״א שהביאו דברי רבנו אלו.
כ. כ״כ העיטור הל׳ ציצית (עא, א) שהחכם ר׳ ברוך דחה ר׳ אלפסי בתשובותיו מדאמר אביי רשב״א ותדבר״י אמרו דבר א׳ שיטתם נינהו וכו׳. וכנראה שכוונתו לתשובת הנשיא ר׳ יצחק בר׳ ברוך שהשיב על הרי״ף הובא בתמים דעים סי׳ רכד (נה:) ע״ש.
ל. פסחים לב, ב, ועי׳ העיטור שם שדחה נמי הכי.
מ. לעיל ד״ה נפקא.
נ. הרי״ף בהל׳ ציצית.
ס. מנחות שם.
1. הגהת הגרא״ז: אולי צ״ל ועוד דלקמן דס״ג דרשינן מינה. לאריג כ״ש (עיין בתוס׳ ד״ה ת״ל ולקמן בחדושי הרמב״ן וצ״ע).
2. הגהת הגרא״ז: ולכן ודאי.
3. הגהת הגרא״ז: אלא אם נתרבו שאר בגדים.
הדר ביה רבא מההיא. איכא למידק הא אמרינן בריש פרק קמא דיבמות (יבמות ד:) והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא בההיא דהכנף מין כנף וכו׳, ומנא ליה דלית ליה, הא רבא אית ליה דאף כל קאי אשרצים, דאי לאו אף כל הוה אמינא דמיירי גבי שרצים בכל בגדים. ותירצו בתוס׳ דשמעתא דהתם אזלא כרב נחמן בר יצחק דאמר הכא דאף כל למעוטי שאר בגדים מציצית, ולדידיה תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה הא דרבא אלא כל שאר מינין פטורין מן הציצית.
ומיהו אכתי קשיא דבפרק התכלת (מנחות לט:) משמע דתנא דבי רבי ישמעאל מפיק מדרבא, משמע דרבא אית ליה כתנא דקתני השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית, וקא סבר דמדאורייתא קאמר מדקתני בסיפא כולן צמר ופשתים פוטרין בהם, וכדאיתא התם דפריך מינה לרב נחמן דאוקמה מדרבנן, ומסיק התם דרב נחמן כתנא דבי רבי ישמעאל ורבא כתנא דברייתא, ואם כן תהדר קושיין לדוכתיה.
ולדידי לא קשיא לי, דהא איכא למימר דלרבא לתנא דבי רבי ישמעאל נמי שאר מינין חייבים ואף כל למעוטי שרצים הוא דאתא כי הכא, אלא רב נחמן סבר דאף כל למעוטי לגמרי כל בגדים שנאמרו בתורה סתם ולית ליה כאידך תנא דבי רבי ישמעאל כדמשמע התם בפרק התכלת, ואי נמי אף כל לציצית הוא דאתא כרב נחמן בר יצחק. והיינו דכי אמר רב נחמן התם בריש פרק התכלת השיראין פטורין מן הציצית איתיביה רבא מדתניא השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית, ואם איתא דתנא דבי רבי ישמעאל אית ליה פטורא בשאר בגדים אפילו לדעתיה דרבא, אם כן מאי פריך ליה לרב נחמן מההיא ברייתא דהא רב נחמן על כרחין כתנא דבי רבי ישמעאל סבירא ליה, אלא דקסבר רבא דאף תנא דבי רבי ישמעאל לא אמר אף כל אלא למעוטי שרצים וברייתא תנא דבי רבי ישמעאל היא וכדהדרנא ואמר הכא רבא, ורב נחמן נמי כתנא דבי רבי ישמעאל מוקי לה ומדרבנן, וקא דייק לה רב נחמן מדקתני בסיפא דברייתא דשאר מינין במינן פוטרין ואי מדאורייתא צמר ופשתים בלחוד הוא דפטרי, ופרקינן אי משום הא לא קשיא דכתיב הכנף מין כנף וכו׳, כלומר: ולעולם שאר מינין פוטרין מדאורייתא במינן ותנא דבי רבי ישמעאל נמי היא, וכדתניא בהדיא תנא דבי רבי ישמעאל בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים מנין לרבות השיראין וכו׳, ורב נחמן סבר דהאי תנא מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל ואיהו סבר כאידך תנא.
והרמב״ן ז״ל תירץ, דכל הני אמוראי כולהו סבירא להו דתנא דבי רבי ישמעאל אף כל למעוטי כל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם קאמר, וכללא הוא, ולא מיתפקא מכללא אלא משום שרבתה אותם תורה בטומאה דריבה הכתוב מאו בגד ובציצית ליכא ריבוי ואפילו לרבא. והא דהכנף מין כנף לא מרבינן מיניה שאר בגדים לתנא דבי רבי ישמעאל אלא מין כנף, לומר דבעינן כולן ממין כנף כדאיתא בפרק התכלת (מנחות לח.), וכי אית ליה לרבא דשאר מינין חייבין בציצית לאו ממין כנף יליף אלא בלאו הכי סבירא ליה דשאר מינין חייבין וקסבר דפליגי רבנן עליה דתנא דבי רבי ישמעאל, והיינו דאקשינן התם בריש פרק קמא דיבמות והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא, דאלמא מיפשט פשיטא להו דלית ליה לרבא דתנא דבי רבי ישמעאל.
ולענין פסק הלכה בציצית, רב אלפסי ז״ל (בהלכות קטנות הלכות ציצית) פסק כרב נחמן דאמר התם בפרק התכלת שיראין פטורין מן הציצית מדאורייתא דתניא כותיה דתנא דבי רבי ישמעאל, אבל הם ושאר המינין חייבין בציצית מדרבנן. וכן דעת הרמב״ן ז״ל דכיון דלא אשכחן תנא דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל בהדיא ואידך תנא איכא למימר דלא מפקא מיניה כדאמרן הלכתא כותיה, ורב נחמן הכי סבירא ליה כדאיתא בפרק התכלת. ואע״ג דאמרינן בריש מסכת יבמות (יבמות ה.) הא תינח לתנא דבי רבי ישמעאל לרבנן מאי איכא למימר, אליבא דרבא ורב יהודה קאמרינן דסברי דפליגי רבנן עליה, אבל לדידן לא פליגי ולא מוקמינן פלוגתא ביני תנאי שלא לצורך.
ויש מי שאומר דהא דתנא דבי רבי ישמעאל אינה הלכה משום דאיתוקם בשיטה, דאמר אביי רבי שמעון בן אלעזר ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד. ויש מי שאומר דאביי לפרושי מלתייהו הוא דאתא ולא לאוקמינהו בשיטה, ויש כיוצא בה בפסחים פרק כל שעה (פסחים לב:) דאמר אביי רבי עקיבא ור׳ יוחנן בן נורי ורבי אלעזר כולהו סבירא להו חמץ בפסח אסור בהנאה והא ודאי אפילו לאביי הלכה פסוקה היא ולא מיקריא שיטה. ורבותינו בעלי התוספות זכרונם לברכה פסקו הלכה כרבא משום דבתרא הוא.
ומצאתי בפירושי רב האי גאון ז״ל שהביא ראיה שהלכה כתנא דבי רבי ישמעאל, מדאמרינן לקמן (שבת כח, א-ב) אלא אמר רבא מברניש דכת״ק דרבי ישמעאל דאמר צמר ופשתים מידי אחרינא לא אתיא בקל וחומר מנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים כו׳, וזה לשון הגאון ז״ל: ולפי דרכנו למדנו שהכריע רבא מברניש כתנא קמא דרבי ישמעאל דאמר צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא, והוציא את דברי תנא דבי רבי ישמעאל מן ההלכה שהוא מביא נוצה של עזים והשיראין והכלך והסריקון, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו, דלגבי נגעים ליכא מאן דפליג דדוקא צמר ופשתים דתרי מיעוטי כתיבי ולא נחלקו אלא בשרצים, ובשרצים הוא דקא מרבה אידך תנא שאר בגדים מרבויא דאו בגד.
גמרא הא רב פפא אמרה דרב פפא אמר אף כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה דתניא כו׳ לא גרסי׳ דאי מתני׳ כו׳ כצ״ל:
בגמרא ואב״א הא ר״פ אמרה ר״פ אמר אף כל לאתויי כלאים ופירש״י ה״ג ר״פ אומר כו׳. ונראה בכוונתו משום דבספרים שלו היה הגירסא דר״פ אמר ולפ״ז הוי משמע דר״פ אמרה לה בהאי לישנא גופא דאמרה רבא לעיל והא ודאי ליתא לכך הגיה רש״י הספרים דגרסינן ר״פ אמר דלשון זה משמע דלאו בהאי לישנא דרבא אמרה ר״פ אלא לענין עיקר אוקימתא דלא פליגי הנך תנאי דבי ר״י אהדדי כנ״ל בכוונת רש״י. מיהו לולי דבריו היה נראה לקיים אותה הגירסא דר״פ אמר אף כל לאתויי כלאים ואפילו הכי הוי מילתא דר״פ כהך לישנא דאמרה רבא לעיל לדתנא דר״י מפלגינן בשאר בגדים בין שלש על שלש לשלשה על שלשה והיינו משום דבמאי דאמר ר״פ אף כל לאתויי כלאים לא סגיא דפשטא דלישנא דברייתא דתנא דר״י דלעיל ודאי משמע דהאי אף כל לאו אכלאים לחוד קאי אלא לכל מקום שנאמר בגדים בתורה סתם כדקתני להדיא ומדמסיק נמי ופרט לך הכתוב באחד מהם לשון רבים מכל זה משמע דלאו אכלאים לחודא קאי אלא לענין שאר טומאות נמי דאדרבה טפי אית לן לאוקמי כלל ופרט דכתיב בנגעים לענין שאר טומאות דכוותיה ולא לענין כלאים לחוד אלא כיון דאי אפשר לאוקמי עיקר מילתא דתנא דר״י דאמר דכלל ופרט היינו דאין בכלל אלא מה שבפרט לגלויי דה״ה בשאר טומאות דהא ודאי ליתא כיון דלקושטא דמילתא לאו לכל מילי מדמינן בגדים לשאר טומאות נגעים דהא בנגעים לא אשכחן שום טומאה בשאר בגדים כלל כי אם בצמר ופשתן לחוד ובשאר טומאות מטמאין מיהא בשאר בגדים לשלשה על שלשה אלא ע״כ דעיקר הכלל ופרט בנגעים שהכלל מיותר כדפרישית לעיל האי יתורא לא הוי אלא לענין כלאים דדמי לגמרי לנגעים שאין נוהגין כלל אלא בצמר ופשתן אלא דאפ״ה ממילא ילפינן נמי לענין טומאת שרצים מהאי כלל ופרט גופא לענין טומאת שלש על שלש דאינו אלא בצמר ופשתן. נמצא דלפ״ז האי שינויא דאמרינן מעיקרא אליבא דרבא והך מילתא דר״פ דאמר אף כל לענין כלאים כולה חדא מילתא היא ותרווייהו צריכי להדדי והא בלא הא לא סגיא כך היה נ״ל לכאורה לולא דרש״י לא גרס הכי ונראה דמה שהכריחו לרש״י לפרש כן היינו כי היכי דתיתוקם מלתא דתנא דר״י אליבא דהלכתא דבשאר בגדים לכל הטומאות חוץ מנגעים אין לחלק בין שלש על שלש לשלשה על שלשה כדמשמע מכמה משניות במסכת כלים דשלש על שלש טמא ולא מפליג בין צמר ופשתן לשאר בגדים אלא דבנגעים לחודא הא דתנינן לה דאין נוהג אלא בצמר ופשתן וה״נ תנן בפ״ט דכלאים ובהכי א״ש נמי טובא דבריש יבמות מוכח כולה סוגיא דסתמא דתלמודא דהא דעשה דוחה לא תעשה מכלאים וציצית ילפינן לה והיינו אליבא דתנא דר״י דוקא כדאיתא התם אלמא דהלכתא כוותיה כנ״ל בשיטת רש״י והוצרכתי להאריך בזה כדי לברר וללבן סוגיית הש״ס והפוסקים לענין ציצית אי נוהג בשאר בגדים מדאורייתא או לא כמו שיבואר בסמוך ודו״ק:
ושואלים: והא [והרי] רבא הוא שאמר מקודם בשלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים לר׳ שמעון בן אלעזר אית ליה [יש לו, הוא סבור] שהוא מקבל טומאה, ואילו לתנא דבי [מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שהם מקבלים טומאה! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] רבא מהדעה ההיא כדי להשוות שיטות תנא דבי ר׳ ישמעאל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, כי הא [אימרה זו] רב פפא אמרה, ולא רבא, אלא כיון שהיה רב פפא תלמיד מובהק של רבא, ייחסו את דבריו אלה לרבו.
The Gemara asks: Isn’t Rava the one who said above that, in the case of three by three handbreadths in other garments, Rabbi Shimon ben Elazar is of the opinion that they can become ritually impure, whereas the tanna of the school of Rabbi Yishmael is not of the opinion that they become ritually impure? The Gemara answers: Rava retracted that opinion in order to reconcile the opinions of the tannaim of the school of Rabbi Yishmael. And if you wish, say instead a different answer: Rav Pappa said this statement and not Rava. Since Rav Pappa was the primary disciple of Rava, the Gemara attributed his statement to Rava.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַב פָּפָּא אָמַר: אַף כֹּל גלְאֵתוּיֵי כִּלְאַיִם. כִּלְאַיִם בְּהֶדְיָא כְּתִיבִי בֵּיהּ: {דברים כ״ב:י״א} ״לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּיו״!? ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ה״מהָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ לְבִישָׁה, אֲבָל בְּהַעֲלָאָה כֹּל תְּרֵי מִינֵי אָסוּר.

Rav Pappa himself understood the first statement of the tanna of the school of Rabbi Yishmael and stated it in a completely different manner. In his opinion, the derivation from the halakhot of leprosy, which concluded that even all nonspecific mentions of garments in the Torah refer to wool or linen, came to include the halakhot of diverse kinds, the Torah prohibition to wear clothing made from a mixture of wool and linen threads. He sought to prove that the halakhot of prohibited mixtures of threads apply only to wool and linen. The Gemara asks: Why does he require this derivation with regard to the prohibition of diverse kinds? The fact that the prohibition is limited to wool and linen is explicitly written, as it is stated: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11). The Gemara answers: Nevertheless, an additional derivation was necessary, as it would have entered your mind to say that this, the restriction of the prohibition of diverse kinds to wool and linen, applies specifically to a case when one uses them together in the manner of wearing them; however, in merely placing the garments upon oneself, any two kinds are prohibited. Therefore, it was necessary to derive that the garment mentioned is restricted to wool and linen.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: דרב פפא אמר אף כל לאתויי כלאים – אף כל דתנא דרישא דקאמר אף כל בגדים סתם צמר ופשתים לאו לפרושי בגדים סתומים דטומאה קא אתי דבשאר טומאה ודאי מטמאו שאר בגדים דאיתרבו מאו בגד אלא לפרושי בגד האמור בכלאים סתם ובגד כלאים שעטנז וגו׳ הלכך לרב פפא לא מפיק האי תנא מילתיה דהאי תנא והך פירוקא דסיפא איהו אמרה ולא איתמר כדאמרת ליה אליבא דרבא דמפליג בין ג׳ על ג׳ לשלשה על שלשה אלא הכי איתמר רב פפא אמר לא מפיק האי תנא מאידך תנא דאף כל לאתויי כלאים דכי הוה מוקמינן ליה כרבא הוה צריך לפלוגי דכיון דאף כל לטומאת שרצים נמי אתא על כרחיך אף כל למעוטינהו משלש על שלש כדין נגעים ואו בגד לרבויי שלשה על שלשה ואף על גב דלא מטמו שאר בגדים בנגעים דהא נתמעטו בתרי מיעוטי איתרבו בשרצים אבל לרב פפא לא מיבעי לן לפלוגי דכיון דאתרבו שאר בגדים לשרצים איתרבו לכל תורת צמר ופשתים בין לשלש בין לשלשה.
בהדיא כתיבי ביה – צמר ופשתים לא תלבש שעטנז וגו׳.
בד״ה ה״ג דרב פפא אמר כל לאתויי כו׳ כצ״ל. ונ״ב ולא שייך למגרס דאמר רב פפא שהרי לא אמר בדוכתא אחריתי אלא כאן תירץ ומ״מ גרסינן דרב פפא אמר ר״ל מאחר שרב פפא תירץ א״כ אמרינן דסיפא נמי איהו אמרה וכדפירש״י וק״ל:
רב פפא עצמו הבין את דברי תנא דבי ר׳ ישמעאל הראשונים ואמר באופן שונה לגמרי, שלדעתו אותו לימוד מדיני נגעים שאמר שאף כל הבגדים האמורים בתורה סתם הם צמר ופשתים, הוא לענין דיני כלאים (שעטנז), שאסרה התורה ללבוש בגדים שיש בהם שני סוגי חוטים. ורצה להוכיח שאין דין שעטנז אלא בצמר ופשתים בלבד. ושואלים: לשם מה צריך הוא ללימוד זה על איסור כלאים והלא זה שהאיסור הוא בצמר ופשתים בהדיא כתיבי ביה [במפורש כתובים בו], כאמור: ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו״ (דברים כב, יא). ומשיבים: בכל זאת דרוש היה לימוד נוסף כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שאיסור שעטנז הוא רק בצמר ופשתים, הרי זה דווקא כאשר משתמש הוא בהם יחד בדרך לבישה, אבל בהעלאה (כשמניח עליו בגדים כאלה, ואינו לובשם) כל תרי מיני [שני מינים] אסור, והיה צורך להוכיח ש״בגד״ האמור כאן הוא רק מצמר ופשתים.
Rav Pappa himself understood the first statement of the tanna of the school of Rabbi Yishmael and stated it in a completely different manner. In his opinion, the derivation from the halakhot of leprosy, which concluded that even all nonspecific mentions of garments in the Torah refer to wool or linen, came to include the halakhot of diverse kinds, the Torah prohibition to wear clothing made from a mixture of wool and linen threads. He sought to prove that the halakhot of prohibited mixtures of threads apply only to wool and linen. The Gemara asks: Why does he require this derivation with regard to the prohibition of diverse kinds? The fact that the prohibition is limited to wool and linen is explicitly written, as it is stated: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together” (Deuteronomy 22:11). The Gemara answers: Nevertheless, an additional derivation was necessary, as it would have entered your mind to say that this, the restriction of the prohibition of diverse kinds to wool and linen, applies specifically to a case when one uses them together in the manner of wearing them; however, in merely placing the garments upon oneself, any two kinds are prohibited. Therefore, it was necessary to derive that the garment mentioned is restricted to wool and linen.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְלָאו ק״וקַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה לְבִישָׁה דְּקָא מִיתְהֲנֵי כּוּלֵּי גּוּפֵיהּ מִכִּלְאַיִם, אָמְרַתְּ: צֶמֶר וּפִשְׁתִּים – אֵין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא, הַעֲלָאָה לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא דְּרַב פָּפָּא בְּדוּתָא הִיא.

This claim is rejected: And is it not an a fortiori inference? Just as in the case of wearing the garment, where one’s entire body derives benefit from the diverse kinds, you said that wool and linen, yes, are included in the prohibition, other materials, no, are not included; in the case of merely placing the garment upon himself, all the more so that the halakha should not be more stringent. Rather, certainly the halakha that was attributed to Rav Pappa is a mistake, and he did not say it.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא הא דרב פפא בדותא היא – תימה לר״י דבריש יבמות (יבמות ד:) משמע דלתנא דבי רבי ישמעאל אף כל לאתויי כלאים כי היכי דליהוי צמר ופשתים מופנה למדרש סמוכין להתיר כלאים בציצית וי״ל דהיינו עד דלא ידע דשעטנז לאפנויי אבל במסקנא דאמר לרבנן שעטנז לאפנויי הכי נמי לתנא דבי ר׳ ישמעאל וצמר ופשתים לגופייהו אתו הלכך לא צריך אף כל לאתויי כלאים וא״ת לתנא דבי ר׳ ישמעאל צמר ופשתים גבי לבישה מ״מ ל״ל דמדכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך שמעינן דכל בגדים צמר ופשתים הן וי״ל דה״א דווקא העלאה אבל בלבישה כל תרי מיני אסירי והשתא ליכא למימר לתנא דבי ר׳ ישמעאל דתיתי שעטנז שעטנז מהעלאה כדאמר בריש סוגיא ביבמות (יבמות ד: ושם) דהא השתא איצטריך שעטנז לאפנויי למדרש סמוכין ולא מופנה למדרש מיניה גזירה שוה.
טענה זו נדחית: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? שכן יכול אתה לומר: מה לבישה דקא מיתהני כולי גופיה [שנהנה כל גופו] מהכלאים, אמרת שצמר ופשתיםאין [כן] נכלל באיסור, אבל מידי אחרינא [דבר אחר] לא נכלל באיסור. העלאה של הבגד בלבד לא כל שכן שלא נחמיר בה יותר? אלא ודאי שההלכה שיוחסה לרב פפא בדותא היא, והוא לא אמרה.
This claim is rejected: And is it not an a fortiori inference? Just as in the case of wearing the garment, where one’s entire body derives benefit from the diverse kinds, you said that wool and linen, yes, are included in the prohibition, other materials, no, are not included; in the case of merely placing the garment upon himself, all the more so that the halakha should not be more stringent. Rather, certainly the halakha that was attributed to Rav Pappa is a mistake, and he did not say it.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף כֹּל

Rav Naḥman bar Yitzḥak also said that those statements of the tanna of the school of Rabbi Yishmael do not refer to the halakhot of ritual impurity. They refer to another topic. In his opinion, the tanna of the school of Rabbi Yishmael came to say that just as the halakhot of leprosy are limited to garments made from wool or linen, so too, all
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמר רב נחמן בר יצחק אהא דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים {בתורה}⁠1 סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים לאיתויי ציצית שאינו חייב בציצית אלא צמר ופשתים.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בתרי״ עם סימני מחיקה אפשריים.
ג רב נחמן בר יצחק אמר אף הוא כי אותם דברי תנא דבי ר׳ ישמעאל לא נאמרו לענין דיני טומאה אלא בנושא אחר! שלדעתו בא התנא דבי ר׳ ישמעאל לומר כי כשם שבדיני נגעים בגדים הם צמר ופשתים בלבד אף כל
Rav Naḥman bar Yitzḥak also said that those statements of the tanna of the school of Rabbi Yishmael do not refer to the halakhot of ritual impurity. They refer to another topic. In his opinion, the tanna of the school of Rabbi Yishmael came to say that just as the halakhot of leprosy are limited to garments made from wool or linen, so too, all
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת כז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת כז., ר׳ חננאל שבת כז., ר׳ נסים גאון שבת כז., רש"י שבת כז., תוספות שבת כז., רמב"ן שבת כז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת כז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת כז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת כז., מהרש"א חידושי הלכות שבת כז., פני יהושע שבת כז., גליון הש"ס לרע"א שבת כז., פירוש הרב שטיינזלץ שבת כז.

Shabbat 27a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 27a, R. Chananel Shabbat 27a, R. Nissim Gaon Shabbat 27a, Rashi Shabbat 27a, Tosafot Shabbat 27a, Ramban Shabbat 27a, Rashba Shabbat 27a, Meiri Shabbat 27a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 27a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 27a, Penei Yehoshua Shabbat 27a, Gilyon HaShas Shabbat 27a, Steinsaltz Commentary Shabbat 27a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144