גמרא
פירוש
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23. בכ״י וטיקן 127, דפוס שונצינו, דפוס וילנא: ״לי״.
2 כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23. בדפוס שונצינו, דפוס וילנא: ״סייעינהו״.
3 כן בכ״י מינכן 95, אוקספורד 23, וטיקן 127. בדפוס שונצינו, דפוס וילנא: ״לתוכו״.
כל אלו הפתילות שאמרו אין מדליקין בהם בשבת עושין מהם מדורה להשתמש בה בשבת בין לאורה בתשמיש של התר כגון אכילה וכיוצא בהן בין להתחמם בה שהאחד מדליק את חבירו ועל כל פנים יתאחז האור בכלה והיתר זה בין ע״ג קרקע בין ע״ג מנורה שלא אסרו אלא בפתילה לנר:
כל השמנים שאסרו חכמים להדליק בהם אפילו בתערובת שמן אסור ואע״פ שע״י תערובת נמשכים אחר הפתילה גזירה שמא ידליק בהם בלא תערובת וגדולי המחברים פרשוה שאף ע״י תערובת אין נמשכים ונראה שהם גורסים אמר ליה אין מדליקין מה טעם לפי שאין דולקין ולדעת ראשון גורסים לפי שאין מדליקין כלומר לפי שאין מדליקים בהם בעין ושמא יבא לידי כך וכן שיטת הסוגיא מוכחת ומ״מ חלב מותך וקרבי דגים שנימוחו נותן לתוכן שמן ומדליק ואין כאן גזירה שאין טועי׳ מחלב או קרבי דגים לשמן ובסמוך ג״כ פירשו הטעם שחלב מותך נמשך הוא אלא שגזרו בו על יד שאינו מותך ובתערובת שמן מותר שאם תאסור נעשית גזירה לגזירה ושמן דגים עצמו מותר הוא לגמרי ואין צריך תערובת:
כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אסור להדליק ומ״מ דוקא בשכונתו להדליק על דבר שאינו ראוי אבל אם לא נתכוון אלא להעבות ראש הפתילה להפליג באורה והוא שקראו כאן להקפות מותר וכיצד אתה מכיר דבר זה אם נתנו על פני כלו להדליק הוא ואם לא נתנו אלא בראשו אינו אלא להקפות ויש מפרשין להקפות ר״ל להכביד ראש הפתילה שלא תקפה בתוך השמן לרוב קלותה וכן פתילות שבעששיות שאדם משים עץ דק לתוכם שלא תכוף קומתם הרי זה כעין להקפות ומותר וגדולי המחברים כתבו בזה שכל להוסיף אורה אסור ולא הותר אלא להקפותה שלא להשתלשל למטה בתוך הנר וכן כתבו שנותנין גרגיר מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שתהא דולקת יפה בשבת וכן כיוצא בזה:
כל הפתילות שאסרו בהדלקתם בשבת אין מדליקין בהם במנורה במקדש שנאמר להעלות נר שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע״י תקון והטיה תמיד ומה שאמרו בגדי כהונה שבלו מפקיעי׳ אותן ר״ל קורעין אותן ועושים מהם פתילות למקדש לא בשל אבנט שהוא כלאים אלא בשאר בגדים שהם של בוץ שכל בגדי כהן הדיוט של בוץ היו חוץ מן האבנט וזה שאמרו מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעים ובהם היו מדליקים והרי אבנט מיהא כלאים היה של צמר ופשתים וכבר ביארת שכל שכרך דבר שמדליקין עם דבר שאין מדליקין אסור בהדלקה לא נאמרה שמועה זו במנורה אלא בשמחת בית השואבה ובשמנים מיהא לא הוצרכה ללמדה לענין מנורה שהרי שמן זית זך כתיב:
הלכות חנוכה: כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי׳ בשבת שבה ולמדת מכאן שני דברים א׳ שממה שהתרת כן בשבת אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה שאלו היה מותר להשתמש לאורה לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת שהרי היה שם חשש שמא יטה והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין וא״כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת ואע״פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם ועוד שאין ללמדה משבת שמ״מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן הא בחול זקוק ושמא תאמר לכלם אף על פי שאין זקוק לה היאך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי מתוך מיעוט הזמן לא חששו שסתם הדברים אינה כבה בשיעור זה:
ממה שכתבנו למדת שנרות של שעוה מותרות לנר חנוכה ומ״מ נויי מצוה הוא לעשות בשמן אחר שהנס היה בשמן והוא שאמרו למטה כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר ואע״פ שקצת מפרשים פירשוה לענין שבת בתוספות פירשוה לענין חנוכה ומטעם שכתבנו:
זה שביארנו שאסור להשתמש לאורה פירושו בכל תשמיש ואפי׳ תשמיש של מצוה ותשמיש של קדושה ואפילו לקריאת ספר או לסעודת שבת ובכיוצא באלו ודבר זה יש שפרשוהו משום בזויי מצוה ואף לתשמיש של מצוה וכל שמשתמש ממצוה זו לאורה מראה עצמו כמי שאינה חביבה לו ולא התירו הדלקה מנר לנר אלא מפני שהיא אותה מצוה בעצמה ומה שאמרו למטה אסור להרצות מעות לאורה של נר חנוכה לא הוצרכה אלא מתוך שהוא עיון קל ונעשה מרחוק והייתי סבור להתיר ובא ולמד שאף בזה יש בזוי מצוה וזה שאמר שמואל על דבר זה למטה וכי נר קדושה יש בו שנראה לדבריו שמותר לא חלק אלא בתשמיש זה שהוא קל ואינו נראה כנהנה ממנו וכמיקל בכבוד המצוה ואף בזה השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו ואעפ״כ אמרו עליו במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו וכן הלכה ומ״מ נראה ששמואל לא היה בא בזה מטעם בזויי מצוה אלא מטעם שיהא הרואה אומר לצרכו הוא שהדליק ואפי׳ היה שם נר אחר פעמים שאדם מדליק כמה נרות ומתוך כך היה חולק בהרצאת מעות שאין כאן חשש צרכו הואיל ואין אדם מרגיש בתשמישו מתוך שהוא נעשה במהירות ומפני זה תמה וכי נר קדושה יש בו ליאסר בכל הנאה כתפלין וספר תורה ותשמישיהן שאסורין בהנאת תשמיש של חול הא מ״מ מודה הוא באיסור שאר תשמישין ואף בזו השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו והרי תשמישי מצוה נזרקין לאחר תשמישן ואעפ״כ בשעת מצותן נוהגין בהן כדבר שבקדושה ליאסר בכל תשמיש של חול שלא לבזות את המצוה והלכה כרב יוסף והיא היא שהביאה גדולי הפוסקים להביא שמועת הרצאת מעות ומכאן אתה אוסרן לכל תשמיש שבעולם ויש באים בה מטעם איסור הנאה וקדושה גמורה הואיל והן זכר לנרות ולשמן היכל הקצהו מדעתו לגמרי והרי הן כנויי סוכה או הדס של מצוה ולא עוד אלא שמפריזים על מדותיהם לאסור בהנאה כל שבהן אף לאחר מצותן אלא אם נשאר שם שמן בראשונה יוסיף עליו בשניה וידליק וכן בכל הלילות ואם נשאר שם כלום באחרונה עושה לו מדורה ושורפו במקומו וכן מנהיגים לכנס כל הפתילות ובלילה אחרונה שורף את כלן ואע״פ שעצי סוכה ונוייה לאחר מצותה מותרים בזו כך היה דעתו אבל נר חנוכה דעתו היה שיכלה הכל ולכך הקצהו שאין הלכה כדברי האומר אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו והרי זה מעתה כמקדישו לשמים וכן אינו דומה לנר שבת שמותר לאחר מצותו שנר שבת אף בשעת איסורו מותר ולא עוד אלא שעיקרו לתשמיש:
ולמדת ענין זה בשלשה דרכים שבאחת אתה אוסר כל תשמישיו מטעם בזוי מצוה ואחר מצותן מותר לגמרי והשנית שאתה אוסר ברוב תשמישין ומתיר במיעוטן כל שאין בהם לרואים חשש צרכו והשלישית מטעם קדושה ואף לאחר מצותה וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אתרוג של מצוה מותר להריח בו ושופר לגמע בו וטלית רשאי להתכסות בה ומאחר שהחמירו בחנוכה בתחלתה יותר מאלו החמירו בה בסופה יותר משאר תשמישי מצוה ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש ועיקר הדברים לדעתנו כשיטה ראשונה הואיל והוזכרה בגמ׳ להדיא וכן שהשיבו ממנה על שמואל להעמיד דבריו של רב ואף גדולי הפוסקים ראיתי נוטים בו שכתבו לאיסור הרצאת מעות כדי שלא לטעות בפי׳ אסור להשתמש לאורה כדעת ראשון להתיר הרצאת מעות וכתבו להיתר בפירוש לשיעורא שאם היתה דולקת עד שיעורה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה מותר וקצת גאונים מוסיפין בה דוקא כשנוטלה ממקומה ומ״מ כ״ש שאם הותיר אין הנותר בשריפה ומותר להשתמש בו ואף בתוך חנוכה ואע״פ שיש מפרשים את דבריו דוקא בשדלקה כשיעורה שלא חלה המצוה על הנותר הא כל שכבתה בתוך זמנה לא אין זה כלום שמאחר שפסקת כבתה אין זקוק לה כל שכבתה הרי הוא כמה שנותר אחר שיעורו והדברים ברורים:
ויש שכתבו בענין הרצאת מעות דברים זרים אין צרך לכתבן וכן יש מתירין בתשמיש של מצוה ואינו כלום שא״כ לא היינו מתירים בשמנים ופתילות שהוזכרו מ״מ יש שואלים ואף לדעת האומר משום קדושה היאך נאסרה תשמיש אורה והרי אמרו אשה בוררת חטים לאור בית השואבה והרי אותה אורה בפתילות בלאי בגדי כהונה ואם נפשך לפרש בה ולומר יכולה היתה לברור ולא שבוררת ולא בא אלא ללמדנו רוב האורה והרי בתלמוד המערב הקשו עליה וכי יכולה היתה לברור בלא מעילה עד שתרצו קול ומראה וריח אין בהם מעילה ומ״מ לא יפה שאלו שהרי בשני של פסחים אמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו ובשמחת השואבה הקלו להרבות בשמחה והרי עיקר האורה להאיר להם היתה לילך לשילוח לשאוב:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הלכות חנוכה: כל פתילות ושמנים שאמרו עליהם חכמים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אפי׳ בשבת שבה ולמדת מכאן שני דברים א׳ שממה שהתרת כן בשבת אתה למד שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה שאלו היה מותר להשתמש לאורה לא היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת שהרי היה שם חשש שמא יטה והשני הוא שלמדת שמאחר שהדליק נר חנוכה אם כבתה אין זקוק להדליקה ויצא ידי חובו במה שהדליק שאלמלא כן היאך היית מתיר בהדלקתן של אלו בשבת ונמצאת גורם לכיבויים ואי אתה יכול לחזור ולהדליקן ולא עוד אלא שאף בחול היה אסור שמא יתרשל אחר כבויין וא״כ זו השניה אתה למד אותה בין מהדלקת חול בין מהדלקת שבת ואע״פ שגדולי הפוסקים הביאו את שתיהן מהדלקת שבת סוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם ועוד שאין ללמדה משבת שמ״מ הייתי אומר שבשבת הוא שאין זקוק לה שאף בשל עצמה כן הא בחול זקוק ושמא תאמר לכלם אף על פי שאין זקוק לה היאך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי מתוך מיעוט הזמן לא חששו שסתם הדברים אינה כבה בשיעור זה:
ממה שכתבנו למדת שנרות של שעוה מותרות לנר חנוכה ומ״מ נויי מצוה הוא לעשות בשמן אחר שהנס היה בשמן והוא שאמרו למטה כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר ואע״פ שקצת מפרשים פירשוה לענין שבת בתוספות פירשוה לענין חנוכה ומטעם שכתבנו:
זה שביארנו שאסור להשתמש לאורה פירושו בכל תשמיש ואפי׳ תשמיש של מצוה ותשמיש של קדושה ואפילו לקריאת ספר או לסעודת שבת ובכיוצא באלו ודבר זה יש שפרשוהו משום בזויי מצוה ואף לתשמיש של מצוה וכל שמשתמש ממצוה זו לאורה מראה עצמו כמי שאינה חביבה לו ולא התירו הדלקה מנר לנר אלא מפני שהיא אותה מצוה בעצמה ומה שאמרו למטה אסור להרצות מעות לאורה של נר חנוכה לא הוצרכה אלא מתוך שהוא עיון קל ונעשה מרחוק והייתי סבור להתיר ובא ולמד שאף בזה יש בזוי מצוה וזה שאמר שמואל על דבר זה למטה וכי נר קדושה יש בו שנראה לדבריו שמותר לא חלק אלא בתשמיש זה שהוא קל ואינו נראה כנהנה ממנו וכמיקל בכבוד המצוה ואף בזה השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו ואעפ״כ אמרו עליו במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו וכן הלכה ומ״מ נראה ששמואל לא היה בא בזה מטעם בזויי מצוה אלא מטעם שיהא הרואה אומר לצרכו הוא שהדליק ואפי׳ היה שם נר אחר פעמים שאדם מדליק כמה נרות ומתוך כך היה חולק בהרצאת מעות שאין כאן חשש צרכו הואיל ואין אדם מרגיש בתשמישו מתוך שהוא נעשה במהירות ומפני זה תמה וכי נר קדושה יש בו ליאסר בכל הנאה כתפלין וספר תורה ותשמישיהן שאסורין בהנאת תשמיש של חול הא מ״מ מודה הוא באיסור שאר תשמישין ואף בזו השיבו רב יוסף וכי דם קדושה יש בו והרי תשמישי מצוה נזרקין לאחר תשמישן ואעפ״כ בשעת מצותן נוהגין בהן כדבר שבקדושה ליאסר בכל תשמיש של חול שלא לבזות את המצוה והלכה כרב יוסף והיא היא שהביאה גדולי הפוסקים להביא שמועת הרצאת מעות ומכאן אתה אוסרן לכל תשמיש שבעולם ויש באים בה מטעם איסור הנאה וקדושה גמורה הואיל והן זכר לנרות ולשמן היכל הקצהו מדעתו לגמרי והרי הן כנויי סוכה או הדס של מצוה ולא עוד אלא שמפריזים על מדותיהם לאסור בהנאה כל שבהן אף לאחר מצותן אלא אם נשאר שם שמן בראשונה יוסיף עליו בשניה וידליק וכן בכל הלילות ואם נשאר שם כלום באחרונה עושה לו מדורה ושורפו במקומו וכן מנהיגים לכנס כל הפתילות ובלילה אחרונה שורף את כלן ואע״פ שעצי סוכה ונוייה לאחר מצותה מותרים בזו כך היה דעתו אבל נר חנוכה דעתו היה שיכלה הכל ולכך הקצהו שאין הלכה כדברי האומר אדם יושב ומצפה מתי תכבה נרו והרי זה מעתה כמקדישו לשמים וכן אינו דומה לנר שבת שמותר לאחר מצותו שנר שבת אף בשעת איסורו מותר ולא עוד אלא שעיקרו לתשמיש:
ולמדת ענין זה בשלשה דרכים שבאחת אתה אוסר כל תשמישיו מטעם בזוי מצוה ואחר מצותן מותר לגמרי והשנית שאתה אוסר ברוב תשמישין ומתיר במיעוטן כל שאין בהם לרואים חשש צרכו והשלישית מטעם קדושה ואף לאחר מצותה וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אתרוג של מצוה מותר להריח בו ושופר לגמע בו וטלית רשאי להתכסות בה ומאחר שהחמירו בחנוכה בתחלתה יותר מאלו החמירו בה בסופה יותר משאר תשמישי מצוה ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש ועיקר הדברים לדעתנו כשיטה ראשונה הואיל והוזכרה בגמ׳ להדיא וכן שהשיבו ממנה על שמואל להעמיד דבריו של רב ואף גדולי הפוסקים ראיתי נוטים בו שכתבו לאיסור הרצאת מעות כדי שלא לטעות בפי׳ אסור להשתמש לאורה כדעת ראשון להתיר הרצאת מעות וכתבו להיתר בפירוש לשיעורא שאם היתה דולקת עד שיעורה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה מותר וקצת גאונים מוסיפין בה דוקא כשנוטלה ממקומה ומ״מ כ״ש שאם הותיר אין הנותר בשריפה ומותר להשתמש בו ואף בתוך חנוכה ואע״פ שיש מפרשים את דבריו דוקא בשדלקה כשיעורה שלא חלה המצוה על הנותר הא כל שכבתה בתוך זמנה לא אין זה כלום שמאחר שפסקת כבתה אין זקוק לה כל שכבתה הרי הוא כמה שנותר אחר שיעורו והדברים ברורים:
ויש שכתבו בענין הרצאת מעות דברים זרים אין צרך לכתבן וכן יש מתירין בתשמיש של מצוה ואינו כלום שא״כ לא היינו מתירים בשמנים ופתילות שהוזכרו מ״מ יש שואלים ואף לדעת האומר משום קדושה היאך נאסרה תשמיש אורה והרי אמרו אשה בוררת חטים לאור בית השואבה והרי אותה אורה בפתילות בלאי בגדי כהונה ואם נפשך לפרש בה ולומר יכולה היתה לברור ולא שבוררת ולא בא אלא ללמדנו רוב האורה והרי בתלמוד המערב הקשו עליה וכי יכולה היתה לברור בלא מעילה עד שתרצו קול ומראה וריח אין בהם מעילה ומ״מ לא יפה שאלו שהרי בשני של פסחים אמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא אית בהו ובשמחת השואבה הקלו להרבות בשמחה והרי עיקר האורה להאיר להם היתה לילך לשילוח לשאוב:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush