×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג אֶלָּא זֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה וּלְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת שֶׁהוּא פָּטוּר.
upon his staff, then he that struck him is absolved; only for his loss of livelihood shall he give and he shall heal him” (Exodus 21:19). The phrase: “Then he that struck him is absolved,” is superfluous; would it enter your mind to say that this individual whom he struck is walking in the marketplace, and that individual who struck him will be executed as a murderer? Rather, this is referring to a case where the doctors assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased somewhat from what it was and he walked in the marketplace, and thereafter his condition worsened and he died, and the verse is teaching that he is exempt.
רש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
גמ׳ על משענתו – מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו.
וכי תעלה על דעתך – למה לי למימר ונקה המכה ממיתה.
אלא זה שאמדוהו – מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי׳ מת לאחר מכן שחזר והכביד.
ודייקינן ורבנן דדרשי האי על משענתו על בורייה אמאי איצטריך קרא אטו תיסוק אדעתין דמאן דמאחי ליה לחבריה ומיתסי לגמרי דכל אימת דמיית בתר הכי קטלינן ליה להאי. ומפרקינן אצטריך לאשמועינן חבישה שאם אמדוהו למיתה חובשין את הרוצח שלא יברח עד שיראו אם ימות הנרצח או אם יתרפא לגמרי והיינו דכתיב ונקה המכה מלמד שהיה חבוש עד עכשיו. ודייקינן ור׳ נחמיה חבישה מנא ליה ומהדרינן יליף ממקושש דחבשיה משה רבינו עד דאתברר ליה דהוה מיחייב סקילה דכתיב ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו ורבנן דלא ילפי ממקושש אמרי לך שאני מקושש דהוה ידע משה רבינו דבר קטלא הוה וקטליה הוא דלא הוה ידע במאי דסבירא לן כמאן דאמר לא בעינן עד שיודיעוהו בהתראתו באיזו מיתה הוא נהרג ומשום הכי חבשי׳ לאפוקי האי דכל כמה דלא מיית נרצח אכתי לא ידעינן אי בר קטלא הוא ואי לאו בר קטלא הוא ס״ד אמינא מספיקא לא נחבשי׳ אצטריך למכתב ונקה המכה ללמד שחובשים אותו. ושבקינן לההוא טעמא דאמרן דר׳ נחמיה יליף ממקושש דודאי ממקושש לא מצי למילף מהאי טעמא דאמרן אלא יליף ממגדף שחבשוהו ועדיין לא היו יודעין אם היה חייב מיתה כלל ואם לאו ורבנן דלא ילפי מיניה אמרי לך מגדף הוראת שעה היתה ולא עשו אלא מפני כבודו של שם תדע שהרי עדיין לא היה עליו חיוב מיתה ולא התרו בו למיתה והרגוהו ומדהא לא ילפינן מינה הא נמי לא ילפינן מינה כדתניא יודע היה כו׳ משום סופא דברייתא נקטה דקתני אבל מגדף לא היה יודע אם בן מיתה כל עיקר הוא ואם לאו דאלמא אכתי לא הוה ידעי דבר מיתה הוא וקטלינן בלא התראה הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא ועיין בהאי פירושא דידן ובפירושא דפריש בה מאן דזוז מינן והי מינייהו דחזית דעדיף סמוך עליה. הא דתניא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר במחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה הוא נהרג שנאמר כי לא פורש מה יעשה לו כלומר יודעין היו שראוי לעשות לו אלא שלא היו יודעין מה יעשה לו אבל מגדף לא נאמר בו מה יעשה אלא לפרוש להם כלומר לפרוש להן כל דינו:
ודייקינן בשלמא לר׳ נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדאני חד ולא ימות דמשמע דאמדינן ליה אם ראוי למיתה ואם לאו ואידך דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ותרווייהו לאומדאנא כתיבי דאי לאשמועינן דכי לא מיית יהיב ליה שבת וריפוי לימא קרא והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות ואם יקום למה לי אלא לאומדנא ובשלמא לר׳ נחמיה דאמר אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת פטור היינו דכתיבי תרי אומדאני חד אמדוהו למיתה וחיה והיינו דכתיב ולא ימות ס״ד אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמת דמי ורחמנא הוא דחס עליה ואחייה וליקטליה להאיך קמ״ל אי נמי הא קמ״ל דמשלם ממון סלקא דעתך אמינא כיון דאמדוהו למיתה כמאן דאיחייב קטלא דמי ואין מת ומשלם קמ״ל וחד אמדוהו למיתה והקל ולבסוף הכביד ומת ובדין הוא דלכתוב רחמנא אמדוהו למיתה והקל ולא בעי אמדוהו למיתה וחיה אלא איצטריך למכתב באידך לגלויי אהאי דבהקל קא מיירי אלא לרבנן דאמרי לא מיפטר עד דמיתסי לגמרי תרי אומדאני ל״ל ליכתוב רחמנא ולא ימות ונקה המכה אי נמי והכה איש את רעהו אם יקום והתהלך בחוץ תרי ל״ל ומפרקינן חד אמדוהו למיתה וחיה דפטור וחד אמדוהו לחיים ומת דפטור אמדוהו לחיים ומת דכתיב ולא ימות ולא כתיב ולא מת אלא לא ימות דמשמע אמדוהו שלא ימות ואמדוהו למיתה וחיה דכתיב אם יקום והתהלך בחוץ ואיצטריך רחמנא למיפטריה בתרווייהו ור׳ נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא הרי יצא מבית דין זכאי ונפקא לן מצדיק אל תהרוג כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות:
מי שהכה את חברו בדבר הראוי להמית אם אמדוהו לחיים מחייבין אותו בחמשה דברים על הדרך שביארנו בב״ק ופטור מן המיתה אפילו הכביד ומת ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו עד שנראה מה אחריתו של זה אם מת לו הרי זה נהרג ואם נתרפא לגמרי כשאר הבריאים מתירין את החבוש ומחייבין אותו בחמשה דברים ואע״פ שבהולך על משענתו אמרה תורה ונקה המכה אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה שאף הנוטה למות יכול לעשות כך אלא משענת כחו והוא שתרגם אונקלוס על בורייה וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר״ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח״כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו:
בפירש״י בד״ה מקושש כו׳ ורבנן סבירא להו כמ״ד לא בעינן שיודיעו בהתראתו כו׳ עכ״ל דלר״י דסבר לקמן דבעינן להתרות באיזה מיתה נהרג לא ידע משה במקושש כלל אי בר קטלא הוא ועיין בתוספות בפרק יש נוחלין ובחידושינו שם ולר״י מה שהטילו עליו ספק מיתה לחובשו במקושש נמי משום דהוראת שעה היתה ולפי זה המ״ל תלמודא רבנן דהכא דלא ילפי ממקושש היינו נמי דהוראת שעה היתה כמו במגדף וכן ר׳ נחמיה דיליף ממגדף אע״ג דהוראת שעה היתה ה״ה דהמ״ל דס״ל כר״י במקושש דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא ויליף חבישה ממקושש אלא דניחא לתלמודא לאוקמא כולהו תנאי דהכא כרבנן דר״י וק״ל:
תוס׳ בד״ה בשלמא כו׳ ולאו לפוטרו ממיתה כו׳ ויש לומר דקשיא כו׳ אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה עכ״ל דאמדוהו למיתה וחיה משתמע שפיר מאם יקום אבל אמדוהו לחיים ומת לא משתמע כלל מאם יקום ולהכי הוצרך רש״י לפרש איפכא דרש להו לרבנן דאמדוהו למיתה וחיה דרש ליה ר״נ מולא ימות ולרבנן דרש ליה מאם יקום דאמדוהו לחיים ומת לא משתמע מאם יקום לרבנן מיהו מפירוש רש״י נראה דאמדוהו למיתה וחיה נמי איצטריך לפטור ממיתה דלא תימא הואיל ויצא מבית דין חייב נקטליה כו׳ לא יתיישב קושיית התוספות דכי היכי דמוקי ליה לר״נ ונקה המכה אאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה הכי נמי איכא לאוקמא לרבנן ונקה המכה אאמדוהו למיתה וחיה וצ״ע מיהו יש לדקדק לפי דברי התוספות בשמעתין מאי פריך ור״נ אמדוהו לחיים ומת הא כיון דר״נ יליף חבישה ממגדף ונקה המכה אתא לפטור ממיתה וא״כ על כרחך לא אתיא אלא לזה שאמדוהו למיתה והקל דלאמדוהו למיתה וחיה לא צריך קרא כדקאמר וכי סלקא דעתך כו׳ ואמדוהו לחיים ומת לא משתמע מיניה כיון דקאי אאם יקום וי״ל דהכי פירושא ור״נ אמדוהו לחיים ומת מנליה לפטור ממיתה ולא ניחא ליה למימר דפליגי בהא ולר״נ קושטא דחייב מיתה באמדוהו לחיים ומת דאם כן הויא סברת ר״נ הפוכה מסברת רבנן דמר מיקל באמדוהו למיתה והקל טפי ומר מיקל באמדוהו לחיים ומת טפי ועוד דלא מצינו דפליגי בהכי אלא באמדוהו למיתה והקל ולכך פריך מנליה לפטור ממיתה כיון דלא הוזכר בקרא כלל אבל לרבנן דהוזכר אמדוהו לחיים ומת בולא ימות לענין חיוב ממון אף על גב דלא הוזכר פטור מיתה דהא ונקה המכה קאי אאם יקום ומשמע חבישה לרבנן מכל מקום מדחייביה קרא ממון שמעינן דפטור ממיתה וקאמר דלר״נ לענין פטור מיתה לא צריך שהרי יצא כו׳ ואין להקשות נמי דבלאו הכי לא צריך לפטור מיתה באמדוהו לחיים ומת דנילף ליה מאמדוהו למיתה והקל דפטור לר״נ די״ל דבאמדוהו מיתה והקל יש לפוטרו טפי ממיתה כיון דראינו שהקל עליו החולי גם אם ימות אחר כך אנו תולין בו דלאו מאותה הכאה מת מה שאין כן באמדוהו לחיים ומת שלא היקל מעולם בחליו ומיתתו מוכחת למפרע דאמידתו לחיים בטעות הוה ומזה הטעם כתבו התוספות לקמן באמדוהו לחיים ומת הא דפטור מן המיתה לאו מן הדין הוא כו׳ אבל באמדוהו למיתה והקל כו׳ מן הדין הוא פטור ממיתה כיון שהקל עליו החולי מיתתו שאחר כך אין אנו תולין אותה בהכאה זו אלא בדבר אחר וקרוב לזה כתב לקמן מהרש״ל מיהו קצת קשה דאכתי לר׳ נחמיה באמדוהו לחיים ומת אע״ג דפטור ממיתה מנליה לחייבו ממון דהא באמדוהו למיתה וחי אף על גב דודאי פטור ממיתה כדקאמר וכי סלקא דעתך כו׳ מכל מקום איצטריך לחייבו ממון כמו שכתבו התוספות וי״ל באמדוהו לחיים ומת לר״נ קושטא הוא דפטור נמי מממון ומשום הך קושיא שהקשו התוספות לרבנן בפירוש הקונטרס דבשניהם משלמין ממון דליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כו׳ דלר״נ ודאי פטור מממון מהאי טעמא דהוי כחייבי מיתות שוגגין דהא מסברא שהרי יצא מבית דין זכאי פוטרו ממיתה וקצת דחוק לומר דפליגי נמי באמדוהו לחיים ומת דלר״נ פטור מממון ולרבנן חייב ויש לומר דשמעינן ליה מפלוגתייהו דלר״נ כיון דמסברא שמעינן פטור מיתה שהרי יצא כו׳ הוה ליה כחייבי מיתות שוגגין מה שאין כן לרבנן דמקרא דמחייב ממון שמעינן ליה פטור מיתה ואהא קשיא להו דאכתי דהא דפוטרו נמי ממיתה לרבנן היינו משום שיצא זכאי מבית דין וקרא לא אתא אלא לחיוביה ממון ואמאי חייביה ממון כיון דהוה ליה כחייבי מיתות שוגגין כו׳ ואין להקשות לפי מה שכתבו דמדחייביה ממון שמעינן דפטור ממיתה אם כן לר״נ לא לכתוב ונקה המכה לפטור ממיתה באמדוהו למיתה והקל ואנן שמעינן ליה מדחייביה ממון דיש לומר דאי לאו ונקה המכה לא הוה מוקמינן אידך קרא לאמדוהו למיתה והקל אלא חד לאמדוהו למיתה וחיה וחד לאמדוהו לחיים ומת כרבנן אבל השתא דכתיב ונקה המכה לפטור ממיתה על כרחך דלאמדוהו למיתה והקל אתי דלאמדוהו למיתה וחיה לא איצטריך לר״נ לפטור מיתה וכי ס״ד כו׳ ולאמדוהו לחיים ומת נמי לא אתי דלא משתמע מאם יקום והדברים ברורים למבין ודו״ק:
על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא״ (שמות כא, יט), והמילים ״ונקה המכה״ מיותרות לכאורה, וכי תעלה על דעתך שזה המוכה מהלך בשוק, וזה המכה נהרג כרוצח? אלא הכוונה לזה שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה והתהלך בשוק, ולאחר כך הכביד ומתשהוא פטור, וכשיטת ר׳ נחמיה במשנה.
upon his staff, then he that struck him is absolved; only for his loss of livelihood shall he give and he shall heal him” (Exodus 21:19). The phrase: “Then he that struck him is absolved,” is superfluous; would it enter your mind to say that this individual whom he struck is walking in the marketplace, and that individual who struck him will be executed as a murderer? Rather, this is referring to a case where the doctors assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased somewhat from what it was and he walked in the marketplace, and thereafter his condition worsened and he died, and the verse is teaching that he is exempt.
רש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְרַבָּנַן הַאי וְנִקָּה הַמַּכֶּה מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ אמְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ.

The Gemara asks: And as for the Rabbis who disagree with Rabbi Neḥemya and hold that he is liable in that case, what do they interpret from that phrase: “Then he that struck him is absolved”? The Gemara explains that according to the Rabbis, the verse teaches that they incarcerate him until the fate of the victim can be determined, and the phrase: “Then he that struck him is absolved,” means that he is freed from incarceration.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו – אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים ואשר לדעתם אף באופן כזה חייב, האי [זה הכתוב] ״ונקה המכה״ מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומסבירים לדעתם, כי פסוק זה מלמד בדרך אגב שחובשין (כולאים) אותו לפי שעה עד שיתברר מה אירע למוכה, ופירוש ״ונקה״ — שמשחררים אותו מבית המעצר.
The Gemara asks: And as for the Rabbis who disagree with Rabbi Neḥemya and hold that he is liable in that case, what do they interpret from that phrase: “Then he that struck him is absolved”? The Gemara explains that according to the Rabbis, the verse teaches that they incarcerate him until the fate of the victim can be determined, and the phrase: “Then he that struck him is absolved,” means that he is freed from incarceration.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְרַבִּי נְחֶמְיָה חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ.

The Gemara asks: And as for Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha of incarceration? The Gemara answers: He derives it from the incident of the wood gatherer in the wilderness with regard to whom it is written: “And they placed him under guard” (Numbers 15:34).
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יליף ממקושש – דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ נחמיה, חבישה מנא ליה [מנין לו] שעושים כן? ומשיבים: יליף [לומד הוא] מדין מקושש העצים בימי משה שנאמר בו ״ויניחו אותו במשמר״ (במדבר טו, לד), ושואלים:
The Gemara asks: And as for Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha of incarceration? The Gemara answers: He derives it from the incident of the wood gatherer in the wilderness with regard to whom it is written: “And they placed him under guard” (Numbers 15:34).
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן נָמֵי לֵילְפִי מִמְּקוֹשֵׁשׁ מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא הוּא וּמֹשֶׁה לָא הֲוָה יָדַע קְטָלֵיהּ בְּמַאי לְאַפּוֹקֵי הַאי דְּלָא יָדְעִינַן אִי בַּר קְטָלָא הוּא אִי לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.

The Gemara challenges: And the Rabbis too, let them derive the halakha of incarceration from the incident of the wood gatherer. The Gemara explains: With regard to the wood gatherer, he was incarcerated because it was known from the outset that he was liable to be killed, and Moses did not know with what form of capital punishment his death would be implemented. This is to the exclusion of this individual who struck another, with regard to whom we do not know if he is liable to be killed or if he is not liable to be killed. Therefore, one cannot derive the halakha in this case from the case of the wood gatherer.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מקושש בר קטלא הוא – פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג.
דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא – כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן נמי לילפי [וחכמים גם כן שילמדו] מדין המקושש! ומשיבים: מקושש בר קטלא [בן מוות] הוא מתחילה, ואולם משה לא הוה ידע קטליה במאי [היה יודע מיתתו במה], אם בסקילה אם במיתה אחרת, ולכן נחבש. לאפוקי האי [להוציא את זה] שהכה אדם דלא ידעינן אי בר קטלא [שאין אנו יודעים אם בן מוות] הוא, אי לאו בר קטלא [אם לא בן מוות] הוא, ולכן אין ללמוד ממקושש על מכה אדם.
The Gemara challenges: And the Rabbis too, let them derive the halakha of incarceration from the incident of the wood gatherer. The Gemara explains: With regard to the wood gatherer, he was incarcerated because it was known from the outset that he was liable to be killed, and Moses did not know with what form of capital punishment his death would be implemented. This is to the exclusion of this individual who struck another, with regard to whom we do not know if he is liable to be killed or if he is not liable to be killed. Therefore, one cannot derive the halakha in this case from the case of the wood gatherer.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַבִּי נְחֶמְיָה יָלֵיף מִמְּגַדֵּף דְּלָא הֲוָה יָדַע אִי בַּר קְטָלָא הוּא וחבשוהו.

The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha? He too should not be able to derive the halakha from the case of the wood gatherer. The Gemara answers: Rabbi Neḥemya derives the halakha with regard to one who strikes another from the incident of the blasphemer (see Leviticus 24:12), where Moses did not know if he was liable to be killed, and he nevertheless imprisoned the blasphemer.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן הרי זה באמת הבדל, ובוודאי אף ר׳ נחמיה אינו יכול ללמוד מכאן! ואולם ר׳ נחמיה יליף [לומד] דבר זה ממעשה שהיה במגדף, שלא הוה ידע אי בר קטלא [היה יודע משה אם בן מוות] הוא, וחבשוהו.
The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha? He too should not be able to derive the halakha from the case of the wood gatherer. The Gemara answers: Rabbi Neḥemya derives the halakha with regard to one who strikes another from the incident of the blasphemer (see Leviticus 24:12), where Moses did not know if he was liable to be killed, and he nevertheless imprisoned the blasphemer.
מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְרַבָּנַן מְגַדֵּף הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive the halakha from the incident of the blasphemer? The Gemara answers: The Rabbis hold that the case of the blasphemer was a provisional edict.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הוראת שעה היתה – אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו.
מגדף הוראת שעה היתה – איכא למאן דאמר לקמן (דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן — חכמים מה הם אומרים? — לדעתם כל דינו של מגדף זה הוראת שעה היתה.
The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive the halakha from the incident of the blasphemer? The Gemara answers: The Rabbis hold that the case of the blasphemer was a provisional edict.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כִּדְתַנְיָא יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״א:י״ד} מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת אֶלָּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מִיתָה נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ט״ו:ל״ד} כִּי לֹא פוֹרַשׁ וְגוֹ׳ אֲבָל מְגַדֵּף לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳ שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ אִם הוּא בֶּן מִיתָה כׇּל עִיקָּר אִם לָאו.

The difference between the uncertainty in the case of the wood gatherer and the uncertainty in the case of the blasphemer is as it is taught in a baraita: Moses our teacher knew that the wood gatherer was liable to be sentenced to death, as it is stated: “And you shall observe the Shabbat as it is sacred to you; one who desecrates it shall be put to death” (Exodus 31:14). But he did not know with which death penalty he was to be killed, as it is stated: “And they placed him under guard, as it had not been declared what should be done to him” (Numbers 15:34). But concerning the blasphemer it is stated only: “And they placed him under guard that it might be declared to them according to the Lord” (Leviticus 24:12), as Moses did not know if the blasphemer was liable to be killed at all, or not.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כדתניא – סייעתא להא דאמר לעיל מקושש לא נסתפקו עליו אלא באיזה מיתה יומת אבל מגדף לא היו יודעין שהיה חייב מיתה.
מה יעשה לו – משמע בר עשייה הוא אבל לא היו יודעין מהו.
לפרוש להם – ולא כתוב מה יעשה משמע כל דינו היו צריכין לפרש להם.
לא היה יודע באיזו מיתה – ואע״ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית.
רש״י בד״ה מה יעשה כו׳ יודעין מהו והס״ד ואח״כ מ״ה לפרש כו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה לא וכו׳ דמחלל שבת בפרהסיא. ק״ל דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע״ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר א״כ עדיין מנ״ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב״ה הסכים עם משה רבינו ע״ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ״ל:
כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: יודע היה משה רבינו שהמקושש חייב מיתה שהרי נאמר: ״ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת״ (שמות לא, יד), אלא לא היה יודע באיזו מיתה מן המיתות הוא נהרג, שנאמר: ״ויניחו אותו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו״ (במדבר טו, לד), אבל מגדף לא נאמר בו אלא ״ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה׳ ״(ויקרא כד, יב) שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו [לא].
The difference between the uncertainty in the case of the wood gatherer and the uncertainty in the case of the blasphemer is as it is taught in a baraita: Moses our teacher knew that the wood gatherer was liable to be sentenced to death, as it is stated: “And you shall observe the Shabbat as it is sacred to you; one who desecrates it shall be put to death” (Exodus 31:14). But he did not know with which death penalty he was to be killed, as it is stated: “And they placed him under guard, as it had not been declared what should be done to him” (Numbers 15:34). But concerning the blasphemer it is stated only: “And they placed him under guard that it might be declared to them according to the Lord” (Leviticus 24:12), as Moses did not know if the blasphemer was liable to be killed at all, or not.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה וְחַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶלָּא לְרַבָּנַן תְּרֵי אוּמְדָּנֵי לְמָה לִי.

The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Neḥemya, that is the reason that two assessments are written. It is written in one verse: “And if men quarrel and one strikes the other with a stone or with his fist, and he did not die but is bedridden” (Exodus 21:18), indicating that after the initial blow the victim is assessed to determine whether or not he is expected to die. In the following verse it is written: “If he rises and walks outside upon his staff, then he that struck him is absolved” (Exodus 21:19), indicating that there is an additional assessment to determine whether or not he fully recovers. One verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully; and one verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was and he died thereafter. But according to the Rabbis, why do I need two assessments?
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לר׳ נחמיה – דאמר ונקה המכה לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד אתא היינו דכתיבי תרי קראי יתירא לאומדנא דאם בא ללמדנו שהחובל בחבירו חייב בריפוי ושבת כדמסיק שבתו יתן וגו׳ נכתוב והכה את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות יתירא הוא למדרש וכן אם יקום והתהלך בחוץ.
חד אמדוהו למיתה וחיה – דלא תימא הואיל ויצא מב״ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה להכי אתא ולא ימות כלומר והכה איש וגו׳ ולא ימות כמה שאמדוהו אלא נפל למשכב שבתו יתן ממון ולא מיתה או אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה אפילו חזר והכביד ומת.
אלא לרבנן – דאמרי לחבישה אתא תרי אומדני למה לי לכתוב ולא ימות ונפל למשכב ונקה המכה שבתו יתן ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה ממון יתן ולא מיתה ומונקה המכה יתירא שמעינן דכשיבורר לנו שלא ימות הוא ונקה המכה מכלל דעד השתא חבוש הוא.
בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו׳ – ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס״ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע״ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור׳ נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר׳ נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה.
בד״ה חד אמדוהו כו׳ אותו כשהיו הס״ד:
בד״ה בשלמא לרבי נחמיה כו׳ אומדנא דידהו לאמדוהו כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר׳ נחמיה היינו דכתיבי [זהו שנאמרו] במקרא תרי אומדני [שני אומדנים], שנאמר בכתובים אלה: ״וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב״ (שמות כא, יח), והרי זה בא ללמד שלאחר ההכאה אומדים את המוכה אם ימות אם לאו, ובפסוק הבא נאמר ״אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה״ (שם יט), הרי אומדן שני שמחליטים בו שהבריא לגמרי. חד [כתוב אחד] לענין שאמדוהו מתחילה למיתה וחיה (הבריא) לגמרי, וחד כתוב אחד] אם אמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה ולאחר מכן מת, אלא לרבנן שיטת חכמים] תרי אומדני [שני אומדנים] למה לי?
The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Neḥemya, that is the reason that two assessments are written. It is written in one verse: “And if men quarrel and one strikes the other with a stone or with his fist, and he did not die but is bedridden” (Exodus 21:18), indicating that after the initial blow the victim is assessed to determine whether or not he is expected to die. In the following verse it is written: “If he rises and walks outside upon his staff, then he that struck him is absolved” (Exodus 21:19), indicating that there is an additional assessment to determine whether or not he fully recovers. One verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully; and one verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was and he died thereafter. But according to the Rabbis, why do I need two assessments?
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת.

The Gemara answers: According to the Rabbis, one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to death and he recovered fully, in which case the assailant is certainly not executed but pays compensation. And one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to life and he died, in which case the assailant is also not executed but pays compensation.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת – ואיפכא דרש להו ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפי׳ מת לאחר מכאן שבתו יתן ורפא ירפא יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים ואם אמדוהו למיתה ואח״כ יקום והתהלך בחוץ שלא מת שבתו יתן אבל אמדוהו מתחילה למיתה ויצא מב״ד חייב וסוף דבר מת אע״פ שהקל באמצע לא פטריה רחמנא.
וחד אמדוהו לחיים ומת – פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי.
בד״ה וחד אמדוהו כו׳ משלמין ממון כו׳. נ״ב יש מקשים מאי דייקו התוספות מפירש״י ולא הקשו אברייתא דקתני להדיא משלם נזק וצער ליורשים אע״ג דאמדוהו מתחילה למיתה אלא שהקל בינתים ויצא מבית דין זכאי אמאי לא נחשביה כחייבי מיתות ב״ד שוגגין. ונ״ל ליישב דלא דייק אלא מהא שאמדוהו מתחלה לחיים ומת שיש בו חיוב מיתה ומה שאמדוהו מתחלה לחיים אין זה חדוש שכן דרכו של החולי להכביד עליו מדי יום ביום אלא שמכל מקום פטרינן אותו משום שיצא מבית דין זכאי מש״ה חשיב כחייבי מיתות ב״ד שוגגין אבל מי שאמדוהו למיתה והוקל שאין זה מדרכי החולה א״כ בדין נפטר ומה שמת אחר כך הוא מסיבה אחרת כמה שאמר רבי נחמיה במשנה שהרי רגלים לדבר א״כ לא נקרא חייבי מיתות בית דין שוגגין ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים לשיטתם: חד [כתוב אחד] למקרה כזה שאמדוהו למיתה וחיה, שוודאי אינו נהרג עליו אלא משלם פיצויים, וחד כתוב אחד] — למקרה שאמדוהו לחיים ומת, שגם אז חייב בתשלומים.
The Gemara answers: According to the Rabbis, one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to death and he recovered fully, in which case the assailant is certainly not executed but pays compensation. And one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to life and he died, in which case the assailant is also not executed but pays compensation.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבִּי נְחֶמְיָה אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת לָא צְרִיךְ קְרָא שֶׁהֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.

The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive these two halakhot? The Gemara answers: He holds that in the case where they assessed his condition, saying that it would lead to life, and he died, one does not need an explicit verse to exempt the assailant from execution, as he emerged from the court after the first hearing innocent when they predicted that the victim would live, and the court does not rescind its initial ruling and convict him.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהרי יצא מב״ד זכאי – והא נפקא לן מצדיק אל תהרוג בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לג:) מנין ליוצא מב״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ נחמיה כיצד לומד הוא שתי הלכות אלה? ומשיבים: סבור הוא כי מקרה שאמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא [כתוב] מפורש כדי לפטור את המכה ממוות, שהרי יצא מבית דין זכאי בדיון הראשון, שהחליטו שלא הרג את המוכה, שהרי אמדוהו לחיים, ובוודאי אין חוזרים ומחייבים אותו לאחר זמן.
The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive these two halakhot? The Gemara answers: He holds that in the case where they assessed his condition, saying that it would lead to life, and he died, one does not need an explicit verse to exempt the assailant from execution, as he emerged from the court after the first hearing innocent when they predicted that the victim would live, and the court does not rescind its initial ruling and convict him.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה פּוֹטְרִין אוֹתוֹ אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת הַלֵּךְ אַחַר אוֹמֶד הָאֶמְצָעִי דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין אוֹמֶד אַחַר אוֹמֶד.

The Sages taught: In the case of one who strikes another and they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully, the court exempts the assailant. If they assessed his condition saying that it would lead to death and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the halakha is: Follow the assessment that was assessed at the intermediate stage, which determined that the victim would live, and the assailant is not executed; this is the statement of Rabbi Neḥemya. And the Rabbis say: There is no assessment after assessment. The death of the victim proves that the assessment at the intermediate stage was erroneous, and the assailant is executed.
רש״ירמ״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פוטרין אותו – ממיתה ונותן חמשה דברים.
אומד שני לממון – כמה ראוי לשכב מחולי זה ולכמה יעלה שבתו ורפואתו.
אומד האמצעי – היינו אומד שני.
אין אומד אחר אומד – לחשב כיוצא מב״ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה.
ת״ר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה כלומר נתרפא לגמרי פוטרין אותו לכ״ע אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון לראות כמה ראוי ליתן לו מחמת כבוד זו ואם הכביד לאחר מכאן ומת הלך אחר אומד האמצעי כלומר השני והיינו אומד של ממון ואית נוסחי דיקי דאית בהו אחר האומד האחרון ופטור דברי רבי נחמיה וחכ״א אין אומד אחר אומד כלומר אין אומד מוציא מיד אומד לחשבו כיוצא מבית דין זכאי אלא הרי הוא בחזקת אומד ראשון עד שיתרפא לגמרי אבל מת מתוך חליו חייב. תניא אידך אמדוהו למיתה וטעו חוזרין ואומדין אותו לחיים אמדוהו לחיים וטעו אין חוזרין ואומדין אותו למיתה שהרי יצא מבית דין זכאי ודברי הכל היא ולא מצית למימר דהאי אמדוהו למיתה חוזרין ואומדין אותו לחיים בשהקל הוא דאם כן היינו סופא דקתני סופא אמדוהו למיתה והקל כו׳ משלם נזק וצער ושבת ליורשין.
גמ׳ הלך אחר אומד האמצעי כו׳ כצ״ל:
בד״ה ואומר אמצעי צ״ל אומד האמצעי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנו רבנן [שנו חכמים]: המכה את חבירו, ואמדוהו למיתה, וחיהפוטרין אותו, את המכה. אמדוהו למיתה והקל ממה שהיהאומדין אותו אומד שני לממון, כלומר, כמה יצטרך לשלם לו דמי נזקיו. ואם לאחר מכן הכביד חוליו ומת, הדין הוא: הלך (לך) אחר אומד האמצעי שהיה לחיים ואין הורגים אותו, אלו דברי ר׳ נחמיה. וחכמים אומרים: אין אומד אחר אומד, כלומר, על ידי מותו הוכח שהאומד השני היה מוטעה ולא היה אומד אמיתי.
The Sages taught: In the case of one who strikes another and they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully, the court exempts the assailant. If they assessed his condition saying that it would lead to death and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the halakha is: Follow the assessment that was assessed at the intermediate stage, which determined that the victim would live, and the assailant is not executed; this is the statement of Rabbi Neḥemya. And the Rabbis say: There is no assessment after assessment. The death of the victim proves that the assessment at the intermediate stage was erroneous, and the assailant is executed.
רש״ירמ״המהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תַּנְיָא אִידַּךְ באֲמָדוּהוּ לְמִיתָה אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְחַיִּים לְחַיִּים אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמִיתָה אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת מְשַׁלֵּם נֶזֶק וָצַעַר לַיּוֹרְשִׁים.

It is taught in another baraita: If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition improved, they assess his condition to determine whether it would lead to life. If they assessed his condition, saying that it would lead to life, and his condition deteriorated, they do not then assess his condition to determine whether it would lead to death, but the assailant is exempted based on the initial determination. If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages, as the assailant is certainly liable to pay restitution for the injury that he caused. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the assailant pays restitution to the heirs for injury and suffering that he caused.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים – אם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מב״ד חייב הרי זה יהרג.
לחיים אין אומדין אותו למיתה – לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב״ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה.
נותן נזק וצער ליורשין – והוא הדין לרפוי ושבת ובשת דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אמדוהו למיתה והקל חוליו — אומדין אותו לחיים. אמדוהו מתחילה לחיים ומת — אין אומדין אותו למיתה אחר כך אם הכביד חוליו, אלא הוא פטור כפי שיצא בדין הראשון. אמדוהו למיתה והקל ממה שהיהאומדין אותו אומד שני לממון, שהרי בוודאי חייב לשלם פיצויים על חבלות שחבל בו, ואם לאחר מכן הכביד ומתמשלם נזק וצער ליורשים.
It is taught in another baraita: If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition improved, they assess his condition to determine whether it would lead to life. If they assessed his condition, saying that it would lead to life, and his condition deteriorated, they do not then assess his condition to determine whether it would lead to death, but the assailant is exempted based on the initial determination. If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages, as the assailant is certainly liable to pay restitution for the injury that he caused. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the assailant pays restitution to the heirs for injury and suffering that he caused.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.:

The Gemara asks: From when is the initial assessment of the value of the victim performed to determine the sum of the damages that the assailant pays? It is the assessment of his value from the moment that the assailant struck him. The Gemara notes: And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as according to the opinion of the Rabbis, he is liable to be executed even if there was a temporary improvement in his condition before he died.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאימתי משלם – [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל.
משעה שהכהו – אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר הכאה ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל ומפסדינן ליה לניזק.
וסתמא כרבי נחמיה – והך סתמא כרבי נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת.
בד״ה מאימתי משלם כלומר מאיזה שעה כו׳ כצ״ל:
בד״ה וסתמא כו׳ דאפטר ליה ממיתה כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה מגדף כו׳ הוראת שעה היתה הס״ד ואחר כך מ״ה לא היה יודע כו׳ מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה כו׳ כצ״ל. ונ״ב בספרי מצאתי טעמא אחרינא לפי ששבת הוקש לעבודת כוכבים וכן בפרק י״נ בתוספות דף קיט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאימתי משלםמשעה שהכהו, את שווי הנזק שנגרם אז. ומעירים: וסתמא [וסתם] אותה ברייתא כשיטת ר׳ נחמיה היא, שהרי לדעת חכמים חייב מיתה גם אם היקל קודם מיתתו.
The Gemara asks: From when is the initial assessment of the value of the victim performed to determine the sum of the damages that the assailant pays? It is the assessment of his value from the moment that the assailant struck him. The Gemara notes: And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as according to the opinion of the Rabbis, he is liable to be executed even if there was a temporary improvement in his condition before he died.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מתני׳מַתְנִיתִין: נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם לַנׇּכְרִי1 וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל לַנְּפָלִים וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא פָּטוּר.

MISHNA: If one intended to kill an animal, and he killed a person standing adjacent to it, or if he intended to kill a gentile, for whose murder he is not liable to be executed in court, and he killed a Jew, or if he intended to kill non-viable newborns, for whose murder one is not liable, and he killed a viable person, the assailant is exempt from execution, since his intent was to kill one for whose murder he is not liable.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
קישוריםרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ נתכוין להרוג את הבהמה – היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו.
אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמו.
מאימתי משלם את השבת משעה שהכהו ולא אמרינן כיון דההיא שעתא לא אמדוהו לממון לא משלם אלא מההיא שעתא דאמדוהו אלא כיון דהדור אמדוהו לממון איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ממונא הוה מיחייב ולאו מיתה ואמרי לה דהא קמ״ל דלא תימא כל זמן שהיה אמוד למיתה הרי היא כמת ואין עליו לשלם אלא צער ושבת שנצטער ובטל מאותה שעה ואילך קמ״ל דמשעה שהכהו.
ואם תשאל מאי שנא דקתני בברייתא נזק וצער ושבת ושבקיה לריפוי ולבשת וכי תימא כיון דמית ליה לית ליה ריפוי ולא בשת לא ס״ד דמאן שמעת לה האי סברא רבי נחמיה האמר רבי נחמיה ונקה המכה זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת וקאמר קרא רק שבתו יתן ורפא ירפא אלמא מיחייב נמי בריפוי ותו מדקא מיבעיא לן בפרק החובל (פ״ו:) גבי ביישו ישן ומת מכלל דגבי ביישו ער ומת פשיטא ליה דחייב בדמי בשתו. לא תיקשי לך הא דתבע מיניה ריפוי מחיים מיחייב לאסוייה כפשטיה דקרא דכתיב ורפוא ירפא דמשמע בשעה שצריך לרפואה והיינו מחיים ולא כתיב רפואתו יתן כדכתיב גבי שבת שבתו יתן ומשמע בין מחיים בין לאחר מיתה דממונא חסריה והאי דלא איירי האי תנא גבי ריפוי משום דמיירי לאחר מיתה ולאו בר אסויי הוא ולא קרינא ביה ורפוא ירפא אבל בשת לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב כדאמרינן לעיל מיהו לא ידעינן אמאי לא תנייה בברייתא אלא משום דלא אצטריך ליה לאשמעינן אלא נזק צער ושבת נזק דאע״ג דמית וליכא למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה דאין דמים למתים אפ״ה משלם נזק דאמ׳ כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה לאחר הכאה כשאמדוהו לחיים צער ושבת נמי אצטריך לאשמועינן מאימתי משלם אבל בשת לא איצטריך לאשמועינן ולא מידי.
ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בהחובל (צ״א.) אמדוהו והבריא נותנין לו כל מה שאמדוהו אלמא אע״ג דלא צריך ריפוי יהבינן ליה ואלו הכא קאמרינן דכיון דמית ולא חזי לריפוי לא יהבי׳ להו ליורשין דידיה אמרי שאני התם דאמדוהו מתחלה בכך:
מתני׳ נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו׳ פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד ואע״ג דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה ולאו מילתא היא דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה ותו דאי משום התראת ספק א״כ לרבי יוחנן (מכות ט״ו:) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני׳ מה תהא עליה אלא מסתברא כדפרשינן וכן לנכרי והרג את בן ישראל דאנכרי לא מיחייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (נ״ז.) גבי שפיכת דמים ישראל בעכו״ם פטור וכן לנפלים והרג את בן קיימא משום דלא מיחייב אנפלים דגברא קטילא קטל.
נתכוון להכותו על מתניו ולא היה באבן כדי להמית בה אם נתנה על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור דכיון דנתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו נמצא שלא נתכוון להרגו נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור דלאו איהו קטליה שהרי לא היה בה כדי להמית ושאר המשנה על זו הדרך אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת אע״פ שלא מת בדבר שנתכוון להמיתו חייב. רבי שמעון אומר אפי׳ נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:
המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם או שנתכון לאחד מעובדי האלילים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ״מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור שהרי אלו נתקיימה מחשבתו לא מת וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור שהרי בעיקר המעשה לא היה בו כדי להמית אבל אם נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו ומת חייב שהרי בעיקר המחשבה ובעיקר המעשה יש בו להמית וכן הלכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה. נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא פטור. נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו, והלכה לה על לבו, והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור.
עיין ברש״י (ד״ה נתכוין להרוג את הבהמה) וז״ל היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור, דשמא לא יהרגנו עכ״ל. ועיין ביד רמה (עח: ד״ה נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו׳) שכתב וז״ל פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד, ואף על גב דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור, כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה. ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה ולאו מילתא היא דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה, ותו דאי משום התראת ספק א״כ לרבי יוחנן (מכות ט״ו ב) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני׳ מה תהא עליה אלא מסתברא כדפרשינן עכ״ל. ומבואר דהרמ״ה מפרש דיסוד הדין דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הוא דכדי להתחייב משום רציחה בעינן שיתכוון להרוג בר חיובא. אמנם רש״י מפרש דיסוד הדין הוא משום התראת ספק. והקשה עליו הרמ״ה דלמ״ד התראת ספק שמה התראה אמאי תנינן במשנתנו שפטור, וצ״ע בשיטת רש״י.
וי״ל שאף לרש״י הטעם שפטור במשנתנו הוא משום דהוי שוגג, ואין כוונת רש״י לומר דפטור מדין התראת ספק למ״ד התראת ספק לא שמה התראה. אלא נראה דיש ב׳ דינים כדי להיות נחשב למזיד: א) ע״י שעושה המעשה בכוונה לרציחה, ב) שאם עדים התרוהו שלא יעשה מעשה פלוני פן יעבור על עבירת רציחה ויתחייב מיתה אזי יש בכח התראת העדים לעשותו למזיד אם אומר ע״מ כן אני עושה, אמנם כ״ז הוא רק באופן שמעשה העבירה שעליו התרוהו ודאי יבא לפועל ע״י מעשיו, אמנם אם יש אפשרות שלא תהיה תוצאה זו ממעשיו, ואין לו כוונה בעצמו במזיד לכך אזי לא נחשב למזיד מחמת התראת העדים. ונראה דזוהי כוונת רש״י ״דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אע״פ שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית וע״מ כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו״, כלומר דמאחר שיש סיכוי שלא יהרוג אדם אין התראת העדים משוויה ליה למזיד. ועיין בגמ׳ לעיל (דף עז:) דזרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והכה את חבירו והרגו דחייב, וצ״ע למה לא הוי התם התראת ספק דשמא הצרור יכה את חבירו ושמא לא יכה את חבירו, ויש ספק אם הך זריקת הצרור הוי הכאת רציחה או לא. ועיין ברש״י לעיל (עז: ד״ה זרק צרור בכותל) וז״ל נתכוין להרוג את חבירו וזרק צרור והכה בכותל בכח וחזרה לאחוריה והרגו חייב וכו׳ עכ״ל. ומבואר דמיירי שזרק את הצרור בכותל ונתכוין להרוג את חבירו, ונראה דאע״פ שיש אפשרות שלא יגיע הצרור לחבירו, מ״מ הוי התראת ודאי והוי מזיד מאחר שעשה מעשה זה בכוונה להרוג את חבירו, וכשמתרין בו העדים על הצד שמעשיו יצליחו ואומר ע״מ כן אני עושה הו״ל התראת ודאי, מכיון שעשה את המעשה בכוונה במזיד להרוג את חבירו, ושפיר הוי התיר עצמו למיתה דעושה את המעשה בכוונה להרוג. משא״כ במשנתנו דנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דיש אפשרות שלא יהרוג את האדם וגם לא נתכוין מעצמו לעשות מעשה רציחה, אזי אין בכח התראת העדים לשוויה למזיד, דמאחר שיש ספק ואפשרות שלא יעשה מעשה רציחה ואין לו כוונה לרציחה אזי ליכא מתיר עצמו למיתה, והוי שוגג ופטור. וי״ל דזוהי כוונת רש״י (דף עט. ד״ה והיה) וז״ל דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה ואם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא ילך על לבו עכ״ל, כלומר דאם לא נתכוין לזרוק האבן על לבו אע״פ שהתרוהו דשמא ילך על לבו לא נחשב למזיד דאם אינו מתכוין מעצמו למכת מיתה ויש אפשרות שלא תלך האבן על לבו אין ההתראה משוייה ליה למזיד, ופטור מדין שוגג.
והנה עוד יש לדקדק דרש״י פירש דהציור במשנתנו הוא דהיה עומד אדם אצל בהמה ונתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דפטור משום דהויא התראת ספק, ויל״ע למה לא נקט רש״י ציור שהיה לפניו גוף א׳ של אדם, והזורק נתכוין להרוג גוף זה אלא שטעה וחשב שהוא בהמה, והעדים מתרין בו שהוא אדם ושיתחייב מיתה אם יהרגנו והזורק אומר ע״מ כן אני עושה, אלא שהזורק טעה וחשב שהיא בהמה וזרק את האבן והרגו, האם זה נמי הוי התראת ספק או לא. ועיין לעיל בתוס׳ (דף עז: ד״ה סתם משחקין בכדור) שהביאו את ב׳ הציורים הנ״ל וז״ל וי״ל דהתם היו האדם והבהמה זה אצל זה, אי נמי כסבור בהמה ונמצא אדם עכ״ל. אמנם יתכן דתוס׳ ס״ל כהרמ״ה דהטעם שפטור הוא משום דבעינן שיתכוין להרוג בר חיובא, ולכן ס״ל דבשני אופנים אלו (שהיה אדם אצל בהמה או כסבור דהוי בהמה ונמצא אדם) פטור משום שלא נתכוין להרוג בר חיובא. ומרש״י משמע דאם נתכוין להרוג גוף זה אלא שטעה דחשב שהיא בהמה ונמצא אדם דלא הוי התראת ספק, ורק כשיש ב׳ גופים לפניו שהיה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין לבהמה והרג את האדם הו״ל התראת ספק, וצ״ע מהי הסברא לחלק בזה. וי״ל דמכיון שבודאי יכה גוף זה שלפניו ורק דסובר שהיא בהמה והעדים מתרין בו שהוא אדם אזי התראת העדים משוויה ליה למזיד.
ב משנה מי שנתכוין להרוג את הבהמה, והרג את האדם שעמד סמוך לה, או התכוין לגוי שאינו חייב עליו בבית דין, והרג את ישראל, או התכוון להרוג נפלים שאינו חייב על הריגתם, והרג את בן קיימאפטור. שכן לא נתכוון להרוג את מי שחייב עליו מיתה (רמ״ה).
MISHNA: If one intended to kill an animal, and he killed a person standing adjacent to it, or if he intended to kill a gentile, for whose murder he is not liable to be executed in court, and he killed a Jew, or if he intended to kill non-viable newborns, for whose murder one is not liable, and he killed a viable person, the assailant is exempt from execution, since his intent was to kill one for whose murder he is not liable.
קישוריםרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גנִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מׇתְנָיו וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל מׇתְנָיו וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל לִבּוֹ וָמֵת פָּטוּר נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ

If one intended to strike another on his loins, and the blow was not powerful enough to kill him if it were to land on his loins, but instead the blow landed on his chest over the victim’s heart, and it was powerful enough to kill him when it landed on his chest over his heart, and the victim died as a result of the blow, the assailant is exempt from execution, as he did not intend to strike the victim a blow that would cause his death. If he intended to strike him on his chest over his heart
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת או נתכוין להמית את הקטן והיה בה כדי להמית והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור ולענין פסק אי אתה צריך לזו שהרי אף נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור שהלכה כר׳ שמעון שכל המתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין הואיל ודין מיתה עליו כמו שיתבאר וכן פטור מן הגלות:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נתכוין להכותו על מתניו, ומכה כזו לא היה בה כדי להמיתו, אילו אכן היתה על מתניו, והלכה לה המכה על לבו, והיה בה כדי להמיתו אילו הכהו על לבו, ומת בה — פטור, שהרי לא נתכוין להכותו מכת מוות. נתכוין להכותו על לבו,
If one intended to strike another on his loins, and the blow was not powerful enough to kill him if it were to land on his loins, but instead the blow landed on his chest over the victim’s heart, and it was powerful enough to kill him when it landed on his chest over his heart, and the victim died as a result of the blow, the assailant is exempt from execution, as he did not intend to strike the victim a blow that would cause his death. If he intended to strike him on his chest over his heart
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין עח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין עח:, עין משפט נר מצוה סנהדרין עח:, רש"י סנהדרין עח:, תוספות סנהדרין עח:, רמ"ה סנהדרין עח:, בית הבחירה למאירי סנהדרין עח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין עח:, מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין עח:, גליון הש"ס לרע"א סנהדרין עח:, רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין עח: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין עח:, אסופת מאמרים סנהדרין עח:

Sanhedrin 78b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 78b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 78b, Rashi Sanhedrin 78b, Tosafot Sanhedrin 78b, Ramah Sanhedrin 78b, Meiri Sanhedrin 78b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 78b, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 78b, Gilyon HaShas Sanhedrin 78b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 78b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 78b, Collected Articles Sanhedrin 78b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144