ומותבינן עליה: והרי עדים זוממין דבהגדה תליא מילתא, ותני: יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה.
(1) 
מֵתִיב ר׳ רַבִּי זֵירָא יָצְאוּ עֵדִים זוֹמְמִין שֶׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֶׂה וְאַמַּאי הָא לֵיתַנְהוּ בַּלֵּב.
מֵתִיב Rabbi Zeira raises an objection to Rava’s answer, as it is stated in a baraita that one who unwittingly commits a transgression punishable by death is obligated to bring a sin-offering, excluding conspiring witnesses, who are not obligated to bring a sin-offering, as their transgressions do not involve an action. Rabbi Zeira asks: And why is a false witness’s testimony not considered a transgression that involves an action? The testimony is delivered through speech, which should be considered an action, as this is not a transgression that is committed in the heart; the witnesses are liable for what they said, and not for their intention.
סליק פירקא
1. שאני: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו קודם הגהה.
2. והדין: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״הדין״.
3. אישתבוש בהו: כ״י נ : ״אישתבשו בהו״. גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: אישתבשו ביה .
4. באם: וכן כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ . דפוסים: באים .
5. ואיכא מיניהו: וכן דפוס קושטא . כל המשפט: ״דאית בהו הואיל...מיניהו״, חסר ב-גה (שמא מחמת הדומות, ע״פ נוסח זה). כ״י נ , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים : ״ואיכא נוסחי״.
6. דאית בהו: כ״י נ , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
7. באו: וכן גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוס קושטא . דפוסים : באי .
8. רבינו: גה , דפוסים: ״רבנא״.
9. ליתיה: גה , כ״י הספרייה הבריטית : ״דליתיה״.
10. באם: וכן גה , כ״י נ . דפוסים: באים .
11. באו: דפוסים : באי .
12. הכין: גה , כ״י נ , דפוסים: ״הכי״.
13. לא באם...בנוסחי דילן: חסר בכ״י הספרייה הבריטית (שמא מחמת הדומות).
14. נוסחי: דפוסים: נוסחאות .
15. דאית: גה : ״דכתיב״.
16. ארמי: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים: ״ארמית״.
17. שניהם: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו לפני הגהה.
18. או הן: כ״י נ : ״ואין״.
19. משנה, מקרא: כ״י נ : ״מקרא, משנה״. כ״י הספרייה הבריטית : ״משנה, תלמוד״. בלשון רה״ג שביד רמ״ה: ״משנה, ארמי״.
20. אלו: חסר בכ״י נ .
21. כמו שאתה...הן: חסר בדפוסים.
22. ז״ל: גה , כ״י הספרייה הבריטית . חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ . דפוסים: זצ״ל , וכן בתחילת המאמר שם. השוה לשון רה״ג שביד רמ״ה כאן: ״הואיל וישנן באיה נוסחא אחרינא הואיל וישנן באין שדר גאון ז״ל דתרווייהו נוסחי דמתיבתא נינהו וחד עניינא נינהו כמו שאתה אומר הן בלשון משנה והן בלשון ארמי״.
23. שאין עדותן: דפוסים: שעדותן אינה .
24. איבטיל: וכן גג , כ״י הספרייה הבריטית . כ״י נ : ״איבטל״. דפוסים: בטיל .
25. כמה: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
26. דהנך: כ״י נ : ״דההוא״. גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: דהנהו .
27. באם: וכן גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ . דפוסים: באים .
28. עיינינן: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״עיינן״.
29. דנוסחא: וכן גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוס קושטא . כ״י נ , דפוסים : ״דנוסחי״.
30. דהוא: גה , כ״י נ : ״דהיא״. כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״דהאי״.
31. וטעמא: וכן כ״י נ . גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוס קושטא : ״וטעמה״. דפוסים : וטעמיה .
32. הוא: גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ .
33. דהדין: גה : ״בהדין״.
34. פירוקא: דפוסים : פירקא .
35. אין הקצת שפתיו: דפוסים: הקצת שפתים אינה .
36. ומחשבת: דפוסים: ומחשבות .
37. בה הקצה: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו לפני הגהה: ״בהן מעשה״.
38. שאינו: גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוס קושטא . כ״י נ , דפוסים : ״שאינן״. כ״י סוטרו : ״שאין בו״.
39. יש בהן: חסר ב-גה .
40. שאין בו: וכן גה , כ״י הספרייה הבריטית . כ״י נ , דפוסים: ״שאינו״.
41. ומאי: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״והאי״.
42. שהעיד: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״שמעיד״.
43. איה או אין: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״הין שהוא איה״.
44. עדותו: דפוסים: עדותן .
45. והאי: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ : ״והא״. דפוסים: האי .
46. אתיא: דפוסים : איתא .
47. ר׳ שמעון בן לקיש: כ״י נ , דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית : ״ריש לקיש״. כ״י סוטרו : ״ר׳ שמעון״
48. אף: וכן כ״י נ . גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״ואף״.
49. שאינן בהקצת: דפוסים: שאין בהן הקצת .
50. שפתים: כ״י נ : ״שפתיו״.
51. שאותיות: גה , כ״י הספרייה הבריטית : ״שהרי אותיות״.
52. הגרון: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״דגרון״.
53. לפיכך: כ״י נ : ״ולפיכך״.
54. שמעיד: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . כ״י הספרייה הבריטית : ״שמעמיד״. דפוסים : שהעיד .
55. שיש בהן מעשה...בהקצת שפתים: חסר ב-גה (שמא מחמת הדומות).
56. אפשר: דפוסים : אי אפשר .
57. עדותן: גג , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״עדותו״.
58. בהקצת שפתים ובלא הקצת שפתים: כ״י נ : ״בלא הקצת שפתים ובהקצת שפתים״.
59. לפיכך: וכן בדפוסים. גה : ״הולכך״. כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ : ״הילכך״.
60. שפתותיהן: דפוסים: שפתים .
61. הוא: חסר בדפוסים.
62. דהדין: וכן כ״י נ . גה , כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״דהאי״.
63. ובלא: כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״ולא״.
64. בהי: גה , כ״י הספרייה הבריטית : ״בהא״.
65. לפי שכל: גה , כ״י הספרייה הבריטית : ״אלא כל״.
66. בשעה: וכן כ״י הספרייה הבריטית . כ״י נ , דפוסים: ״בעת״.
67. הי: גה , כ״י הספרייה הבריטית : ״הא״.
68. ובלא: גה , כ״י הספרייה הבריטית , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״ולא״.
69. בו: דפוסים : בי .
מתיב רבי זירא יצאו עדים זוממין – אצל חטאת היא שנויה בתורת כהנים גבי פר כהן משיח אחר שראינו דברים שהן כעובד עבודת כוכבים ודברים שאינן כעובד עבודת כוכבים למה נאמרה עובד עבודת כוכבים לומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין וכו׳ אי מה עבודת כוכבים מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב״ד אף אני מרבה חייבי מיתות ב״ד ואת מי אני מרבה מקלל לאביו ומסית ועדים זוממין ת״ל ועשה יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ואמאי לא הויא עקימת שפתיו מעשה הא לא תליא בכונת הלב.
יצאו עדים – תימה למ״ל למעוטי עדים זוממין מקרבן הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה וי״ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיגמר הדין א״נ כגון שחזרו בהן מעצמן ואמרו מבודין אנחנו.
אוב וידעוני אע״פ שנכללו בלאו אחד אם עשאן בשוגג בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואינך צריך לומר שאע״פ שבכרת אחד נאמרו שחלוק חטאות אינו מצד הכריתות שהרי סך ומפטם לא נאמר אלא כרת אחד לשניהם ויש בהם שני חטאות מפני שהם שני לאוין:
תוס׳ בד״ה יצאו עדים כו׳ הא אפילו בשוגג מיקטלי דלא בעי התראה כו׳ עכ״ל ר״ל כדאמרי׳ בפרק היו בודקין שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וק״ל:
מתיב [מקשה] ר׳ זירא ממה ששנינו: יצאו עדים זוממין מכלל מביאי קרבן חטאת לפי שאין בהן מעשה. ויש לשאול: ואמאי [מדוע] נאמר כן? והרי מה שעשו בדיבור היה, ועקימת שפתיהם תהא נחשבת מעשה, הא ליתנהו [הרי אינם] בין אלה שעבירתם היא בלב, שהרי הם חייבים על מה שאמרו בפיהם, ולא על מה שהיה בלבם!
Rabbi Zeira raises an objection to Rava’s answer, as it is stated in a baraita that one who unwittingly commits a transgression punishable by death is obligated to bring a sin-offering, excluding conspiring witnesses, who are not obligated to bring a sin-offering, as their transgressions do not involve an action. Rabbi Zeira asks: And why is a false witness’s testimony not considered a transgression that involves an action? The testimony is delivered through speech, which should be considered an action, as this is not a transgression that is committed in the heart; the witnesses are liable for what they said, and not for their intention.
הכל
(2) אָמַר רָבָא שָׁאנֵי עֵדִים זוֹמְמִין הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בְּקוֹל.
Rava says: Conspiring witnesses are different, since their transgression is committed through their voice. The essence of their transgression is not speech itself but rather making themselves heard by the court. Therefore, since the projection of one’s voice does not involve action, the transgression of conspiring witnesses is considered not be to involving action.
ולא מצא פירוק, וחזר לפרק פירוק אחר: אשני מגדף הואיל וישנו בקול – כלומר: ידבר לשון גידוף בהרמת קול בגרונו בלא הקצת שפתים. לפיכך, כיון דאפשר גידוף בלא מעשה – מעשה שלו לאו מעשה הואב.
א. וכן כתבו התוספות שזו היא גירסת ספרים ישנים. והגירסא שלפנינו (על פי רש״י) שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול.
ב. לכאורה עיקר התירוץ של הגמרא הוא דגם עדים זוממין ישנם בקול. אולם בפירוש רבנו נסים גאון (אוצר הגאונים סי׳ תתקיג) כתב: הואיל וישנו בקול כי מעת שפתח פיו לברך ונשמע קולו קודם שיחטא בשפתיו וקודם שישלים מילה נכונה שיכירוה שומעי[ה] הרי חטא וניחייב בה ולא בעי עד שידבר ויגמר דיבורו וכו׳. וצריך עיון איך אפשר לומר כן גם בעדים זוממין.
ה״ג: אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול עיקר – חיובן בשמיעת קולם לפני ב״ד הוא בא וקול לית ביה ממש הלכך הוי כמגדף דתלוי בלב.
הואיל וישנו בקול – תימה כי הדר ביה משינויא דקול ומסיק שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה מאי משני מכל הני דתני בת״כ בהדיא עדים זוממין דממעט מועשה מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר ובספרים ישנים ל״ג עדים זוממין וה״ג אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא לא פריך אלא מעדים זוממים לחודיה דמודה ר׳ יוחנן בכולהו דקול לאו מעשה הוא אלא דוקא גבי חסמה משום דבדבורו קא עביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה וה״נ עדים זוממין בדיבורייהו עבדי מעשה לחייב הנדון תדע דבפרק בתרא דמכות (מכות טז:) א״ל רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבוריה עבד מעשה אלמא לא חשיב עקימת שפתיו מעשה אלא היכא דבדיבורו עביד מעשה הלכך שינויא דקול קאי ולא הדרא ביה אלא מעדים זוממים מיהו בפ״ק דכריתות (דף ד.) קשה דאיכא התם כל הך סוגיא ושינויא דקול ליתא התם כלל וא״כ תקשה ליה מכל הני דתורת כהנים.
בד״ה הואיל וישנו כו׳ וה״ג אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול כו׳ עכ״ל דלפי גרסא זו שפיר משמע כדקאמר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה לא חזר משינויא דקול במגדף ובכל הני דת״כ אבל לגירסתנו דקאמר שאני עדים זוממין שישנו בקול משמע כשחזר ומשני אלא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראייה דלא קאי כלל האי שינויא דקול ובמגדף קאי שינויא דלעיל שישנו בלב:
ודע לפי גירסא זו הסכימו התוס׳ דגרסינן שאני מגדף הואיל וישנו בקול דקאי האי שנויא דקול במגדף יש לדקדק דלעיל דקאמר כי קאמר רב נמי לר׳ עקיבא וכתבו התוספות שם לרבי עקיבא אליבא דר״ל קאמר הכי דלר׳ יוחנן כו׳ ועקימת פיו הוי מעשה מתוקמא דרב אפילו כרבנן עכ״ל והא ליתא דהא מהאי טעמא דלא מיחייבי רבנן במגדף משום דישנו בקול ליכא לחיוביה נמי באלי אתה דישנו בקול אבל לגירסתנו דגרסינן שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול דהשתא במגדף קאי שינויא הואיל וישנו בלב ניחא לפי שיטתם דלכך הוי מגדף בלב דמצינו ביה ממך יצא חושב גו׳ משא״כ באלי אתה דלא מצינו ביה דישנו בלב ודו״ק:
אמר רבא: שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנו בקול, כלומר, בעדות (ובעדים זוממים) עיקר הדבר שעושים הוא השמעת קול דבריהם, ואין חילוק אם עשו או לא עשו מעשה בשפתיים, וכיון שהדבר תלוי בקול, הרי קול אין בו ממש.
Rava says: Conspiring witnesses are different, since their transgression is committed through their voice. The essence of their transgression is not speech itself but rather making themselves heard by the court. Therefore, since the projection of one’s voice does not involve action, the transgression of conspiring witnesses is considered not be to involving action.
הכל
(3) וְקוֹל לְרַבִּי יוֹחָנָן לָאו מַעֲשֶׂה הוּא וְהָא אִיתְּמַר חֲסָמָהּ בְּקוֹל וְהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אחַיָּיב ור״ל וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר.
The Gemara asks: And is projecting one’s voice not considered an action according to Rabbi Yoḥanan? But wasn’t it stated that amora’im engaged in a dispute concerning the following case: If one muzzled an animal by projecting his voice, by berating it whenever it tried to eat, has he transgressed the prohibition of: “You shall not muzzle an ox while it treads out the corn” (Deuteronomy 25:4)? And similarly, if one led different species to work together by projecting his voice, without performing any action, has he transgressed the prohibition of: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10)? Rabbi Yoḥanan says he is liable, and Reish Lakish says he is exempt.
ואקשינן: וקול לר׳ יוחנן לא הוי מעשה, והאיתמר בפרק השוכר את הפועלים: חסמה – כלומר: פרה שהיתה דשה בתבואה והרכינה ראשה ופתחה פיה לאכל, וצעק עליה ורצתה ונמנעה מלאכל ונמצא כאילו חסמה. ר׳ יוחנן אמר: חייב, וכן אם הנהיג שור וחמור בקול – חייב כאילו חרשא. הנה לר׳ יוחנן קלא הויא מעשה.
א. וכמו שכתב ר״ח לעיל שהמנהיג חייב משום חורש, ראה הערה 130.
חסמה בקול – לפרה דשה וכשרוצה לאכול חסמה בקולו.
והנהיגה בקול – מנהג בכלאים דחייב משום לא תחרוש בשור ובחמור (דברים כב).
ריש לקיש אמר פטור – אליבא דמ״ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי בפרק הפועלים (ב״מ דף צ: ושם) דהא ר״ל אית ליה פרק שבועות שתים (שבועות דף כא.) לוקין עליו.
בד״ה ר״ל אמר פטור אליבא דמ״ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי כו׳ עכ״ל דקשיא להו מאי מייתי ראיה מחסמה בקול דמחייב ר׳ יוחנן משום דהוי מעשה דאימא דהא דמיחייב ליה ר״י היינו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואהא כתבו דע״כ למ״ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו פליגי כו׳ ור״י דמחייב ליה אינו אלא משום דקול הוי מעשה וק״ל:
בד״ה מעלה בזכורו כו׳ ולא יתכן בבעל אוב דשאול כו׳ עכ״ל רצה לומר דאשה היתה הבעלת אוב ולא שייך על זכורתו ומקרא דכתיב באוב איש או אשה לא קשיא להו לפי׳ הקונטרס דאימא באשה איירי במין אוב האחר דהיינו נשאל בגולגולת אבל בבעלת אוב דשאול שהעלתה את שמואל איירי במין אוב זה דמעלה בזכורו דאינו עולה כדרכו כמו שכתוב ותזעק בקול גדול שראתהו עולה שלא כדרך העולים שהמעלה בזכורו עולים רגליהם למעלה וזה עלה בראשו למעלה כו׳ ע״ש וק״ל:
ושואלים: וקול לשיטת ר׳ יוחנן, שבה אנו דנים, לאו [לא] מעשה הוא? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה: אם אדם, ברצותו למנוע מבהמה שתאכל בשעת דישתה, ולכך חסמה בקול, שלא חסמה במכשיר אלא גער בה בכל פעם שרצתה לאכול. השאלה היא האם עבר בכך על ״לא תחסום שור בדישו״ (דברים כה, ד). וכן אם הנהיגה בקול בצמד בהמות שהן כלאיים, האם עובר בכך משום ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדו״ (דברים כב, י). ר׳ יוחנן אמר: חייב, שלדעתו העושה בקולו כעושה מעשה בגופו, וריש לקיש אמר: פטור.
The Gemara asks: And is projecting one’s voice not considered an action according to Rabbi Yoḥanan? But wasn’t it stated that amora’im engaged in a dispute concerning the following case: If one muzzled an animal by projecting his voice, by berating it whenever it tried to eat, has he transgressed the prohibition of: “You shall not muzzle an ox while it treads out the corn” (Deuteronomy 25:4)? And similarly, if one led different species to work together by projecting his voice, without performing any action, has he transgressed the prohibition of: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10)? Rabbi Yoḥanan says he is liable, and Reish Lakish says he is exempt.
הכל
(4) רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב עֲקִימַת פִּיו הָוֵי מַעֲשֶׂה ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר עֲקִימַת פִּיו לָא הָוֵי מַעֲשֶׂה.
The Gemara explains the reasoning behind their opinions: Rabbi Yoḥanan says he is liable, as he maintains that the twisting of one’s mouth to speak is considered an action, whereas Reish Lakish says he is exempt, because he holds that that the twisting of one’s mouth to speak is not considered an action. Evidently, Rabbi Yoḥanan holds that a transgression one commits by projecting his voice is considered to involve an action.
ערך עקם
עקם – א(בבא מציעא צ) (סנהדרין סה:) רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה (כריתות ג:) (כתובות מ) וזה מקימת שפתיו גרמו לו פי׳ שמעקם שפתיו ומנענע (בראשית רבה לד) ותנח התיבה ובנה עליה מצודים גדולים עקמן וכמנן.
א. [פפרדרעהען מיט דעם מינד.]
והסברנו כי ר׳ יוחנן אמר חייב, משום שעקימת פיו בדיבורו הוי [הריהי] מעשה. ריש לקיש אמר פטור, שלדעתו עקימת פיו לא הוי [אינה] מעשה. והרי שלדעת ר׳ יוחנן דבר הנעשה על ידי קול נחשב כמעשה!
The Gemara explains the reasoning behind their opinions: Rabbi Yoḥanan says he is liable, as he maintains that the twisting of one’s mouth to speak is considered an action, whereas Reish Lakish says he is exempt, because he holds that that the twisting of one’s mouth to speak is not considered an action. Evidently, Rabbi Yoḥanan holds that a transgression one commits by projecting his voice is considered to involve an action.
הכל
(5) אֶלָּא אָמַר רָבָא שָׁאנֵי עֵדִים זוֹמְמִין הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בִּרְאִיָּה.
Rather, Rava says there is a different answer to Rabbi Zeira’s objection: Conspiring witnesses are different, since they are rendered liable mainly through sight, i.e., the important part of their testimony is what they saw, which is not considered an action.
אלא אמר רבא: שני עדים זוממין הואיל וישנן באםא – פירוש: כיון דעדות תליא בהגדה, דכת׳: אם לא יגיד ונשא עונו, ולא מיקימא בבית דין אלא אחרי דרישה וחקירה, שנא׳: משפט אחד וג׳, מיכן אמרו רבותינו: אם עד שלא בבבית דין אמרו (בתוספתא מפורש במסכתג) דמכרין היינו – הרי אלו נאמנין, וכיון שיש להם לחקורה עד שתיחקר עדותן, נמצאת שלא היתה הגדתם הגדה וכי לא נגמרה עדותן עדיין. וכיון שהדבר כך, נמצאו כי לא עשו מעשה באמירתם: פל׳ חיב לפל׳ כך וכךו, שאם לא תיחקר ותתכוון העדות – אין מחיבין זה לשלםז.
א. וכן גרס רנ״ג. ושלשה פירושים פירש רנ״ג על פי גירסתו. א, שלהדיא מרבינן מקרא דוהיה ׳אם׳ בן הכות שהוא לוקה, ומדאיצטריך לרבויי שהוא לוקה על כרחך חשיב ליה קרא לאו שאין בו מעשה ולכן פטור מקרבן. עוד פירש, שישנו ב׳אם׳ לא יגיד, ודרשינן לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב, וכיון שאין חייבין על הגדתם אלא על מה שהעידו בבית דין ולא על דיבורם, חשיב אין בו מעשה. עוד פירש, שישנם ב׳אם׳ לא יגיד, כיון שעדים חייבים בדיני שמים גם על כבישת עדותם הרי אין חיוב עדים זוממין על מעשה. ועל גירסא זו כתב הרי״ף: וראינו בה כמה פירושים אחרים אליבא דהנהו נוסחי דאית בהו הואיל וישנם באים ואין אחד מהם נכון, ולהכי לא כתיבנא להו. וכתב רי״ף דשאילו מיקמא רבנא האי זצ״ל וקאמר להו ליתי׳ בנוסחי דילן לא באים ולא באי, אלא הכי איתא בנוסחי דילן הואיל וישנם באיה ואיכא נוסחאות דאית בהו הואיל וישנן באין, ותרויהו חד טעמא נינהו כי איה ואין בלשון ארמית שניהן טעם אחד הן. (ואילו את פירושו של רב האי לא הביא הרי״ף אלא כתב, שלא עלו בפירושו כהוגן לפי ששם דברים אלו מעשה ואינם מעשה וכו׳. וראה נספח 4 פירוש קדמון א הערה 42).
ב. נשמט: נחקרה עדותן.
ג. כפי הנראה צוין בגליון שדבר זה מפורש בתוספתא במסכתין (פרק ו) ונכנס אחר כך בפנים. ותוספתא זו הובא בפירוש ר״ח לעיל סוף פרק ג עיין שם.
ד. צ״ל, מבודין.
ה. אצ״ל, לחזור.
ו. קשה לפרש את כוונת ר״ח על דרך התוספות שדיבור לא חשיב מעשה אלא אם נעשה מעשה על פיו, והיות שלא נתחייב בעדותם עד שיחקרו לא עשו מעשה בדיבורם, שהרי ר״ח מפרש את הקושיא מחסימה על מגדף. אלא נראה פירושו שכיון שיכולים לחזור בהם אין חיובם על מה שאמרו אלא על מה שהם עומדים מאחורי עדותם, ואין בזה מעשה.
ז. תוספות פירשו את קושיית הגמרא מחוסם ומנהיג בקול רק על עדים זוממין, ולפי שלא חייב ר׳ יוחנן את החוסם בקול אלא מפני שבדיבורו עביד מעשה, ועל זה הקשו בגמרא דגם עדים זוממין בדיבורם עשו מעשה, ומשני שאני עדים זוממין שישנם בראיה. והרמב״ן והראב״ד פירשו קושיית הגמרא מחסימה על כל השנויים בברייתא, ולפי גירסתם תירצו בגמרא שאני עדים זוממין שישנם באיה, וכן הוא בכל השנויים שם בברייתא שישנם באיה. ובין לתוספות ובין לרמב״ן והראב״ד קושיית הגמרא בתחילה ׳מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה׳ היא מכל השנויים בברייתא. אולם מדברי ר״ח שכתב ׳ואקשינן וקול לר׳ יוחנן לא הוי מעשה׳ נראה שפירש קושיית הגמרא מחסימה על מה שאמרנו דמגדף לא חשיב מעשה כיון שישנו בקול, ולא על עדים זוממין דוקא. והתירוץ של הגמרא לגירסת ר״ח ורנ״ג ׳שאני עדים זוממין שישנן באם׳ [לא יגיד], הוא רק ליישב את עדים זוממין שאפילו אינם בלב אין בהם מעשה. וכבר הקשה רבנו נסים גאון בפירושו למה הקשו בגמרא רק מעדים זוממין ולא מכל השנויים בברייתא, ותירץ שלא הקשו בגמרא רק מעדים זוממין כיון דכתיב בהם על פי שנים עדים, אבל שאר השנויים בברייתא אפשר שישנם אפילו בלב. ואיני יודע איך יפרש את כל השנויים שם - המקלל אביו ואמו והאומר לחבירו לך עבוד עבודה זרה והמסית והמדיח ונביאי השקר - שישנם בלב.
סוגיא זו עמומה היא למאוד. רש״י גרס שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול, ומקשינן מהא דמחייב ר׳ יוחנן החוסם את הפרה בקול, ושנינן אלא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראיה. וחזרנו מהתירוץ שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול אלא הואיל וישנו בראיה. והקשו בתוספות דעדיין תקשי מכל אלו שנשנו בברייתא יחד עם עדים זוממין כגון מקלל אביו ואמו ומסית שאינם חייבים קרבן אף שאינם בראיה.
ותוספות פירשו הסוגיא לפי גירסתם שאני מגדף שישנו בקול. וגם אלו שנשנו בברייתא כיון שישנם בקול לאו מעשה הוא. ומקשינן בגמרא מחוסם פי פרה דכיון שנעשה מעשה על פיו חייב לר׳ יוחנן, ומאי שנא עדים זוממין כיון שנעשה מעשה על פיהם שיתחייב קרבן. ומשני שאני עדים זוממין דישנם בראיה. ולדברי התוספות נשארה הגמרא בתירוץ דשאני מגדף שישנו בקול, ולכן כל אלו השנויים בברייתא פטורים מן הקרבן, ושאני עדים זוממין דלולי דישנן בראיה הוי חשיב מעשה כיון שנעשה מעשה על פיהם.
הבעל המאור גרס כרש״י שאני עדים זוממין שישנן בראיה. ובמלחמות כתב שהראב״ד תמה עליו מכל אלו השנויים בבריתא שאינם בראיה. ומטעם זה קיים את גירסת הרי״ף אלא שאני עדים זוממין שכן ישנן באיה, וכלומר שאינם צריכים הקצת שפתיים כיון שיכולים לומר דבריהם באותיות שאין בהם הנעת השפתיים, וכן הוא בכל אלו השנויים בברייתא. ותמה הרמב״ן שהרי לחסום את הפרה אפשר באיה, ולמה חייב ר׳ יוחנן מלקות את החוסם בפיו. ותירץ הרמב״ן דשאני חיוב קרבן מחיוב מלקות, דבקרבן כתיב תורה אחת לעושה, וכיון דעיקרו עבירה שאין בה מעשה גם מי שעובר אותה על ידי מעשה פטור מקרבן. אבל חייבי מלקות אם עבר על ידי מעשה חייב מלקות אף שאפשר לעבור עבירה זו בלא מעשה.
לפירוש זה של הרמב״ן בדברי הרי״ף נשארנו לכאורה בתירוץ דשאני מגדף שישנו בקול, שהרי כל אלו אינם בלב ופטורים, ועל כרחך גם קול שאין בו הקצת שפתים לא הוי מעשה. (אולם הרי״ף השמיט לגמרי את התירוץ שישנו בקול וכתב רק שאני מגדף שישנו בלב, וצ״ע). הקושי שיש בפירוש זה, שלפירוש זה עיקר התירוץ הוא לחלק בין חייבי קרבן לחייבי מלקות, שהקשו מחוסם את הפרה שחייב ותירצו שאני אלו שישנם באיה לכן פטורים מקרבן, ומה שאין כן בחסימה שהוא לאו בעלמא. והוא חסר מהספר.
הרמב״ן בבבא מציעא צ,ב כתב גם כן כתירוצם של התוספות דר׳ יוחנן מחייב בחסימה משום שנעשה מעשה בדיבורו, אבל הקצת שפתים שלא נעשה מעשה בדיבורו פטור גם לר׳ יוחנן. ואם כן קושיית הגמרא על כרחך היא רק על עדים זוממין שנעשה מעשה בדיבורם, וצ״ע לפי זה מה שהקשה על גירסת בעל המאור. וכתב שם גם כן לחלק בין חיוב קרבן לחיוב מלקות, וככל הנראה על פי הכרחו בסוגיין, וצ״ע.
וגירסת ר״ח כגירסת רנ״ג שכן ישנו באם, והוא תירוץ רק על עדים זוממין ולא על שאר השנויים בברייתא. ורנ״ג הקשה למה לא הקשו בגמרא מכל אלו השנויים בברייתא ותירץ שאפשר שגם אלו ישנם בלב, ולא הקשו רק מעדים זוממים דכתיב בהם ׳על פי׳ דבעינן בפה. ולפירושם הגמרא חזרה בה ממה שתירצה שאני מגדף שישנו בקול, אלא לעולם שאני מגדף שישנו בלב, וגם עדים זוממין אף שצריכים הגדה בפה נחשבים ללאו שאין בו מעשה.
יש לעיין לפי גירסת תוספות והראשונים שאני מגדף הואיל וישנו בקול, אם הגמרא חזרה בה ממה שאמרה שמגדף ישנו בלב. והרי לפי פירושם לא חזרה בה הגמרא למסקנה מתירוץ זה שמגדף ישנו בקול. ואפשר שכל מה שאמרו בגמרא שאני מגדף שישנו בקול הוא דדי בהכי כדי שיחשב לאו שאין בו מעשה, אולם האמת היא שמגדף ישנו בלב. אולם בפירוש קדמון (נספח 4 פירוש א) נראה שפירש שיש כאן חזרה, וצ״ע.
סוגיא זו עמומה היא למאוד. רש״י גרס שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול, ומקשינן מהא דמחייב ר׳ יוחנן החוסם את הפרה בקול, ושנינן אלא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בראיה. וחזרנו מהתירוץ שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול אלא הואיל וישנו בראיה. והקשו בתוספות דעדיין תקשי מכל אלו שנשנו בברייתא יחד עם עדים זוממין כגון מקלל אביו ואמו ומסית שאינם חייבים קרבן אף שאינם בראיה.
ותוספות פירשו הסוגיא לפי גירסתם שאני מגדף שישנו בקול. וגם אלו שנשנו בברייתא כיון שישנם בקול לאו מעשה הוא. ומקשינן בגמרא מחוסם פי פרה דכיון שנעשה מעשה על פיו חייב לר׳ יוחנן, ומאי שנא עדים זוממין כיון שנעשה מעשה על פיהם שיתחייב קרבן. ומשני שאני עדים זוממין דישנם בראיה. ולדברי התוספות נשארה הגמרא בתירוץ דשאני מגדף שישנו בקול, ולכן כל אלו השנויים בברייתא פטורים מן הקרבן, ושאני עדים זוממין דלולי דישנן בראיה הוי חשיב מעשה כיון שנעשה מעשה על פיהם.
הבעל המאור גרס כרש״י שאני עדים זוממין שישנן בראיה. ובמלחמות כתב שהראב״ד תמה עליו מכל אלו השנויים בבריתא שאינם בראיה. ומטעם זה קיים את גירסת הרי״ף אלא שאני עדים זוממין שכן ישנן באיה, וכלומר שאינם צריכים הקצת שפתיים כיון שיכולים לומר דבריהם באותיות שאין בהם הנעת השפתיים, וכן הוא בכל אלו השנויים בברייתא. ותמה הרמב״ן שהרי לחסום את הפרה אפשר באיה, ולמה חייב ר׳ יוחנן מלקות את החוסם בפיו. ותירץ הרמב״ן דשאני חיוב קרבן מחיוב מלקות, דבקרבן כתיב תורה אחת לעושה, וכיון דעיקרו עבירה שאין בה מעשה גם מי שעובר אותה על ידי מעשה פטור מקרבן. אבל חייבי מלקות אם עבר על ידי מעשה חייב מלקות אף שאפשר לעבור עבירה זו בלא מעשה.
לפירוש זה של הרמב״ן בדברי הרי״ף נשארנו לכאורה בתירוץ דשאני מגדף שישנו בקול, שהרי כל אלו אינם בלב ופטורים, ועל כרחך גם קול שאין בו הקצת שפתים לא הוי מעשה. (אולם הרי״ף השמיט לגמרי את התירוץ שישנו בקול וכתב רק שאני מגדף שישנו בלב, וצ״ע). הקושי שיש בפירוש זה, שלפירוש זה עיקר התירוץ הוא לחלק בין חייבי קרבן לחייבי מלקות, שהקשו מחוסם את הפרה שחייב ותירצו שאני אלו שישנם באיה לכן פטורים מקרבן, ומה שאין כן בחסימה שהוא לאו בעלמא. והוא חסר מהספר.
הרמב״ן בבבא מציעא צ,ב כתב גם כן כתירוצם של התוספות דר׳ יוחנן מחייב בחסימה משום שנעשה מעשה בדיבורו, אבל הקצת שפתים שלא נעשה מעשה בדיבורו פטור גם לר׳ יוחנן. ואם כן קושיית הגמרא על כרחך היא רק על עדים זוממין שנעשה מעשה בדיבורם, וצ״ע לפי זה מה שהקשה על גירסת בעל המאור. וכתב שם גם כן לחלק בין חיוב קרבן לחיוב מלקות, וככל הנראה על פי הכרחו בסוגיין, וצ״ע.
וגירסת ר״ח כגירסת רנ״ג שכן ישנו באם, והוא תירוץ רק על עדים זוממין ולא על שאר השנויים בברייתא. ורנ״ג הקשה למה לא הקשו בגמרא מכל אלו השנויים בברייתא ותירץ שאפשר שגם אלו ישנם בלב, ולא הקשו רק מעדים זוממים דכתיב בהם ׳על פי׳ דבעינן בפה. ולפירושם הגמרא חזרה בה ממה שתירצה שאני מגדף שישנו בקול, אלא לעולם שאני מגדף שישנו בלב, וגם עדים זוממין אף שצריכים הגדה בפה נחשבים ללאו שאין בו מעשה.
יש לעיין לפי גירסת תוספות והראשונים שאני מגדף הואיל וישנו בקול, אם הגמרא חזרה בה ממה שאמרה שמגדף ישנו בלב. והרי לפי פירושם לא חזרה בה הגמרא למסקנה מתירוץ זה שמגדף ישנו בקול. ואפשר שכל מה שאמרו בגמרא שאני מגדף שישנו בקול הוא דדי בהכי כדי שיחשב לאו שאין בו מעשה, אולם האמת היא שמגדף ישנו בלב. אולם בפירוש קדמון (נספח 4 פירוש א) נראה שפירש שיש כאן חזרה, וצ״ע.
{שמעתא דמדוע אין מעשה בעדים זוממין}
שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה – גרסי׳, כפרש״י. לא באיה ולא באין ולא באי, כמו שכתב הרי״ף ז״ל.
{שמעתא דמדוע אין מעשה בעדים זוממין}
ועוד, שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, גרסי׳, כפי׳ רבי׳ שלמה ז״ל, ולא באיה ולא באין ולא באי, כמ״ש הרב אלפסי ז״ל:
אמר הכותב: היאך חלק על נוסחי הישיבות ועל רבי׳ האיי גאון ז״ל בלא טעם. ואלו ראה רבי׳ שלמה ז״ל גירסתם היה חוזר בו, אלא שספרים משובשים גרמו לו לפרש כן.
ודבריו אינן נוחין. חדא, דמאי ישנן בראיה. והלא דבורם גרם להם ולא ראיתם והם לא ראו מעולם מה שאמרו, שהרי זוממין הן.
ועוד, השיב הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל, מה יעשה במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר. דכולהו בהדי עדים זוממין נשנו בספרא (ויקרא, דיבורא דחובא, פרשתא א, פרק א, ב), וכולהו ממעט להו התם מפני שאין בהם מעשה. ואמאי. הא ליתנהו בראיה. אבל באיה ישנן, דכולהו מצו למימר מאי דבעו בלא הקצת שפתים, שהוא באותיות בומ״ף, או שיאמרו להם אחרים והם אומרין, הן. הלכך, לא חשיב מעשה אף על גב דאיכא הקצת שפתים.
ואל יקשה עליך, חסמה בקול, דחשיב ליה ר׳ יוחנן מעשה. שיש לומר, דכי אמרינן, הואיל, ה״מ לענין קרבן, דכתיבא ביה עשייה, להוציא דבור שאין בו מעשה לעולם. דכיון דעיקר אדבור הוא דמחייבינן ליה, לעולם מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים, דבעי׳ תורה אחת לעושה. אבל חסימה בקול לענין מלקות, כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב, ולא עשו בו דבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל, דחיוביה דהאי לאו דבורא הוא לעולם ובכה״ג לא מיעט רחמנא ממלקות.
אלא אמר רבא: יש לתרץ באופן אחר, שאני [שונים] עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, כלומר, העדות תלויה לא רק בדברי העדים אלא גם בראיה שמעידים שראו, וכיון שראיה אין בה מעשה הרי שמעיקר מהותה אין העדות נחשבת מעשה.
Rather, Rava says there is a different answer to Rabbi Zeira’s objection: Conspiring witnesses are different, since they are rendered liable mainly through sight, i.e., the important part of their testimony is what they saw, which is not considered an action.
הכל
(6) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן בבַּעַל אוֹב זֶה הַמְדַבֵּר בֵּין הַפְּרָקִים וּמִבֵּין אַצִּילֵי יָדָיו ג יִדְּעוֹנִי זֶה הַמַּנִּיחַ עֶצֶם יָדוּעַ בְּפִיו וְהוּא מְדַבֵּר מֵאֵלָיו.
§ The Sages taught: A necromancer is one who causes the voice of the dead to be heard speaking from between his joints or from his armpit. A sorcerer [yideoni] is one who places a bone of an animal called a yadua in his mouth, and the bone speaks on its own.
ת״ר: בעל אוב – זה המדבר מבין הפרקים – פירוש: בין פרקי איבריו, ומבין אצילי ידיו. ידעוני – ז[ה ה]מ[ני]ח עצם ידוע – פירוש: עוף ששמו ידוע, ומשים עצמו בפיו, והוא מדבר מאליו.
מבין הפרקים – מעלה את המת ויושב לו באחד מבין פרקי העצמות של מכשף כגון על פרקי אצבעותיו או על פרקי ברכיו.
ידוע – שם חיה.
ת״ר בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו של אדם שהעלהו כלומר שמעלהו על ידי כשפים ויושב לו מבין הפרקים ומדבר ידעוני כו׳. מתיבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה מגו קבריה והיינו דכתיב מארץ שמתוך שמדבר מתחת הארץ קולו נמוך ומפרקינן לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי והכי קאמר והיה כאוב שעולה מארץ קולך אי בעי תימא ה״ק והיה קולך מארץ כאוב. ת״ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה ממקום שהוא עומד בו ודחי לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי:
א תנו רבנן [שנו חכמים]: בעל אוב — זה הגורם שישמע קול המת מדבר בין הפרקים אברי גופו, או מבין אצילי ידיו (מבית השחי). ידעוני — זה המניח עצם של חיה הקרויה ״ידוע״ בפיו, והוא מדבר מאליו.
§ The Sages taught: A necromancer is one who causes the voice of the dead to be heard speaking from between his joints or from his armpit. A sorcerer [yideoni] is one who places a bone of an animal called a yadua in his mouth, and the bone speaks on its own.
הכל
(7) מֵיתִיבִי {ישעיהו כ״ט:ד׳} וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ מַאי לָאו דְּמִשְׁתַּעֵי כִּי אוֹרְחֵיהּ לָא דְּסָלֵיק וְיָתֵיב בֵּין הַפְּרָקִים וּמִשְׁתַּעֵי.
The Gemara raises an objection from the verse: “And your voice shall be as a ghost out of the ground” (Isaiah 29:4). What, does the dead person not speak from the grave on his own? The Gemara answers: No, this is not so, as the dead person rises by sorcery and sits between the joints of the necromancer and speaks.
ואקשינן: והכת׳: והיה כאוב מארץ קולך, מאי לאו מיכלל דאוב מארץ משמיע קולו?
ושנינן: לא, הכי קאמר: והיה קולך מארץ – דק ולקוי כמו קול האוב מבין הפרקים ומבין אצילי ידיםא.
א. וכן פירש ביד רמ״ה בפירושו השני, והיה קולך מהארץ כקול האוב. ובפירוש ראשון פירש והיה קולך כקול האוב העולה מן הארץ.
כי אורחיה – מתוך קברו ומתוך כך קולו נמוך.
לא דסליק ויתיב בין הפרקים – ומיהו קולו נמוך לפי שאין בו חיותא.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה שנאמר: ״והיה כאוב מארץ קולך״ (ישעיה כט, ד), מאי לאו דמשתעי כי אורחיה [האם לא הכוונה באוב שהמת מדבר כדרכו] מן הקבר? ודוחים: לא, דסליק ויתיב [שעולה המת על ידי הכישוף ויושב] בין הפרקים של בעל האוב ומשתעי [ומדבר].
The Gemara raises an objection from the verse: “And your voice shall be as a ghost out of the ground” (Isaiah 29:4). What, does the dead person not speak from the grave on his own? The Gemara answers: No, this is not so, as the dead person rises by sorcery and sits between the joints of the necromancer and speaks.
הכל
(8) תָּא שְׁמַע {שמואל א כ״ח:י״ג} וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עוֹלִים מִן הָאָרֶץ מַאי לָאו דְּמִשְׁתַּעֵי כִּי אוֹרְחֵיהּ לָא דְּיָתֵיב בֵּין הַפְּרָקִים וּמִשְׁתַּעֵי.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the statement of the necromancer to King Saul: “And the woman said to Saul, I see a godlike being coming up out of the earth” (I Samuel 28:13). What, does the verse not mean to say that the dead person spoke on his own? The Gemara refutes this proof: No, this is not so, as the dead person sits between the joints of the necromancer and speaks.
תא שמע: ותאמר האשה וג׳ – פירוש ותאמר האשה: כי הגיד לה האוב שהעלתא, אלהים ראיתי עולים מן הארץ, ולעולם מבין הפרקים.
א. הגאונים נחלקו בביאור מעשה דשאול עם בעלת אוב, (ראה רד״ק שמואל א סוף פרק כח; אוצר הגאונים כאן וריש חגיגה). רב שמואל בן חפני גאון הוציא את הכתובים מפשוטם וכתב שבעלת האוב רימתה את שאול, והיא זו שענתה את כל הדברים מליבה. אבל רבנו סעדיה גאון פירש שבעלת האוב התימרה להעלות את שמואל אף שאין היכולת בידה, וכיון שקצרה ידה מלהעלותו הקימו הקב״ה לשמואל בנס. לעומת זה רב האי גאון פירש ששאול לא ביקש ממנה להעלות את שמואל, אלא שבעלי האוב אומרים על עצמם שיש להם שד המשמש אותם והוא גר עם גופות המתים, ושד זה הוא המדבר מבין פרקיו של בעל האוב. ועל דרך זה בקש שאול לקבל תשובתו ממנה, ואחר שהיא עשתה מה שעשתה החיה השם את שמואל, ומיד נבהלה וקמה וצעקה, עיין שם. ודברי ר״ח ׳כי הגיד לה האוב שהעלת, אלוהים ראיתי עולים מן הארץ׳ משמעם שכל זה מדברי האוב שענה שהוא רואה את שמואל עולה מן הארץ. וראה הערה 259.
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר בדברי האשה בעלת האוב: ״ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ״ (שמואל א׳ כח, יג), מאי לאו דמשתעי כי אורחיה [האם לא מדובר שם שהמת מדבר כדרכו]? ודוחים: לא, דיתיב [שיושב] בין הפרקים של בעל האוב ומשתעי [ומדבר].
The Gemara suggests: Come and hear a proof from the statement of the necromancer to King Saul: “And the woman said to Saul, I see a godlike being coming up out of the earth” (I Samuel 28:13). What, does the verse not mean to say that the dead person spoke on his own? The Gemara refutes this proof: No, this is not so, as the dead person sits between the joints of the necromancer and speaks.
הכל
(9) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן בַּעַל אוֹב אֶחָד הַמַּעֲלֶה בִּזְכוּרוֹ וְאֶחָד דהַנִּשְׁאָל בְּגוּלְגּוֹלֶת מָה בֵּין זֶה לָזֶה מַעֲלֶה בִּזְכוּרוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ עוֹלֶה בַּשַּׁבָּת נִשְׁאָל בְּגוּלְגּוֹלֶת עוֹלֶה כְּדַרְכּוֹ וְעוֹלֶה בַּשַּׁבָּת.
The Sages taught: The category of a necromancer includes both one who raises the dead with his zekhur, which is a form of sorcery, and one who inquires about the future from a skull [begulgolet]. What is the difference between this type of necromancer and that type of necromancer? When one raises the dead with his zekhur, the dead does not rise in its usual manner, but appears upside-down, and it does not rise on Shabbat. By contrast, when one inquires about the future from a skull, the dead rises in its usual manner, and it rises [oleh] even on Shabbat.
ת״ר: בעל אוב – אחד המעלה בזכורו – כמו שאמרנו: מבין הפרקיםא, ואחד הנשאל בגלגולת, שניהם בעל אוב הם. וזה יש ביניהן: שהמעלה בזכורו – אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת, נשאל בגולגולת – עולה כדרכו ועולה בשבת – פירוש עולה: עונה, כלומר: עונה כדרכו ועונה בשבת.
וקיבלנוב שזה שאמר בהמעלה בזכורו שאינו עולה כדרכו – לשאר בני אדם, אבל למלך – עולה כדרכו. ולפיכך כיון שראתה בעלת אוב שעלה שמואל כדרכו – הכירה שהשואל מלך הוא, ועל זה אמרה לו: למה רמיתני ואתה שאול.
א. כפרש״י.
ב. ויקרא רבה פרשת אמור. אולם פירושי הגאונים שהובאו לעיל בהערה שהקב״ה הוא שהחיה את שמואל ולא בעלת האוב, וכל שכן דברי רשב״ח, אינם מתאימים למדרש זה. וזה לשון רד״ק בשמואל א סוף פרק כח: וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר זה וכולם נשתוו כי מעשי האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול.
ערך גלגל
גלגל – א(בפסיקתא דכי תשא) איתי גולגולתיך. (בבא בתרא ח.) בלו זו כסף גולגלתא כבר פירשנו בערך ארנון. (בפרק ב׳ באהלות) השדר׳ והגולגולת שחסרו כמה יהא חסרונן וכו׳. (סנהדרין סה:) בעל אוב מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת היינו דורש אל המתים.
א. [קאפף געלד. שעדעל ווירבעל.]
בזכורו – מעלה ומושיב את המת על זכרותו.
בגולגולת – המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלין אותו ע״י כישוף.
אינו עולה כדרכו – אלא רגליו למעלה.
עולה כדרכו – ולא סליק למיתב בין הפרקים.
מעלה בזכורו – פ״ה מעלה ומושיב המת על זכורו ולא יתכן בבעל אוב דשאול אלא נראה דשם מכשפות כך הוא תרגומו דאוב וידעוני מתרגמינן בידין וזכורין ומיהו יש לתמוה קצת דהוה ליה למנקט המעלה בידין שהוא תרגומו של אוב.
תנו רבנן בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת שמוטלת לפניו על הארץ שניהם בכלל בעל אוב הן מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו מן הקבר אלא עולה ראשו למטה ורגליו למעלה ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת. ומתמהינן נשאל בגולגולת מאי עולה איכא הא קמיה מנחא אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. עונה כדרכו ולא צריך למיתב בין הפרקים. ועונה בשבת. ואיכא למימר נמי דהאיך אינו עולה דקתני גבי מעלה בזכורו אינו עונה קאמר אינו עונה כדרכו אלא עד דיתיב בין הפרקים ואינו עונה בשבת וה״ה נמי דאינו עולה בשבת ואיכא למימר דרישא אינו עולה דוקא קאמר וסיפא אינו עונה. וזו שאלה כו׳ מה היום מיומים שבת היתה וקאמר ליה מה נשתנה יום זה שאתם מכבדים אותו משאר ימות השבוע. א״ל רבי עקיבא ומה גבר מגוברין. מה נשתנה איש כמוך להיות מכובד יתר משאר אנשים. אמר ליה דמרי צבי לפי שאדוני חפץ לכבדני. אמר ליה רבי עקיבא שבת נמי דמרי צבי הקב״ה חפץ לכבדה. אמר ליה הכי קאמינא מכדי כי כתיב באורייתא שם שבת בעלמא מי יימר דהאידנא הוי דילמא חד משאר יומי דלא חשביתו ליה שבת איהו הוי שבת והאי דחשביתו ליה שבת הוא ניהו דהוי חולא. אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח ששוטף והולך בשאר ימי השבוע והוא נח ושוקט בשבת. בעל אוב יוכיח שהאוב עולה בשאר ימי השבוע ואין עולה לו בשבת. קבר אביו של טורנוסרופוס יוכיח שמעלה עשן בשאר ימי השבוע ואין מעלה עשן בשבת לפי שבשבת פושעי גהינם שובתין ואינן נידונין עד מוצאי שבת. אמר ליה ביזיתו ביישתו קללתו שאמרת שהוא נידון בגיהנם. ודייקינן היינו ודורש אל המתים והיינו שואל אוב דהא אמרת דבעל אוב היינו מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת ומפרקינן דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה רוחות המתים שנלוין עליו ומגידין לו מה ששואל להם. ויש אומרים שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו ולא נהיר דאם כן מאי דורש אל המתים איכא. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא הזה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח הטומאה שורה עליו רוח הטומאה דהא לא אזהר רחמנא דלא לידרוש אלא אמידי דאית ביה ממש תדע דאמר (לקמן ק״א.) שדי שמן מותר לשאול בהן בשבת מפני שהן מכזבין. המרעיב עצמו ושרוי בתענית כדי שתשרה עליו רוח טהרה רוח הקדש עאכ״ו שהדין נותן שתשרה עליו רוח טהרה דקי״ל (יומא ל״ח:) בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו הא למדת שרוח טהרה קרובה מרוח הטומאה שהרי מסייעין אותו לבא ליטהר ואין מסייעין לבא ליטמא אבל מה אעשה כו׳. ויש אומרים על אחת כמה וכמה שתשרה עליו רוח טהרה דהא מדת טובה מרובה ממדת פורענות. ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי לגבי שכר וגבי עונש אבל לגבי עבירה וזכות לא אמרינן הכי ומי שרוח טומאה או טהרה שורה עליו אכתי לא עונש איכא ולא שכר איכא:
גמרא בעל אוב אחד המעלה בזכורו כו׳ ורש״י בחומש פירש דורש אל המתים זהו מעלה בזכור כו׳ ע״ש ודבריו ע״פ הברייתא בספרי ושלא כברייתא זו דבשמעתין דכן דרכו של רש״י לפרש הפסוקים על פי היותר פשוטו של מקרא דמעלה בזכורו ונשאל בגולגולת משמע ליה טפי בכלל דורש אל המתים וכדבעי למימר נמי תלמודא שואל אוב היינו דורש אל המתים כו׳ ופשטא דסתמא דמתניתין נמי משמע כברייתא דספרי דאוב מלתא אחריתא היא שהוא זה המדבר משחיו וכדאידך ברייתא דבשמעתין בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו כו׳ ומה שכתב הרא״ם שם ואונקלוס שתרגם ידעוני זכורו איני יודע היכן מצא שהרי בפרק ארבע מיתות כו׳ ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו כו׳ עכ״ל ולא הוה ליה לתמוה על אונקלוס היכן מצא זה שהוא היה תנא אבל כבר הרגישו בזה התוספות דזכורו שם מכשפות הוא ואפשר דהיינו בעצמו במניח עצם ידוע בפיו ולא קשיא להו רק על הברייתא דה״ל למנקט בידין גבי אוב שהוא תרגומו של אוב אבל זכורו הוא תרגומו של ידעוני וק״ל:
תנו רבנן [שנו חכמים]: בעל אוב כולל אחד המעלה ומושיב את המת בזכורו (על זכרותו) שהוא מין כישוף, ואחד הנשאל בגולגולת של המת. ומה ההבדל בין זה לזה? מעלה בזכורו — אינו עולה המת כדרכו, אלא נראה הפוך ואינו עולה ביום השבת. ואילו נשאל בגולגולת — המת עולה כדרכו ועולה בשבת.
The Sages taught: The category of a necromancer includes both one who raises the dead with his zekhur, which is a form of sorcery, and one who inquires about the future from a skull [begulgolet]. What is the difference between this type of necromancer and that type of necromancer? When one raises the dead with his zekhur, the dead does not rise in its usual manner, but appears upside-down, and it does not rise on Shabbat. By contrast, when one inquires about the future from a skull, the dead rises in its usual manner, and it rises [oleh] even on Shabbat.
הכל
(10) עוֹלֶה לְהֵיכָא סָלֵיק הָא קַמֵּיהּ מַנַּח אֶלָּא אֵימָא עוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ וְעוֹנֶה בַּשַּׁבָּת.
The Gemara asks with regard to the wording of the last statement: Rises? To where does it rise? Isn’t the skull lying before him? Rather, say as follows: The dead answers in its usual manner, and it answers [ve’oneh] even on Shabbat.
על לשון הדברים תוהים: כיצד אפשר לומר עולה?! להיכא סליק [להיכן הוא עולה]? הא קמיה מנח [הרי הגולגולת לפניו היא מונחת]! אלא אימא [אמור כך]: עונה כדרכו ועונה בשבת.
The Gemara asks with regard to the wording of the last statement: Rises? To where does it rise? Isn’t the skull lying before him? Rather, say as follows: The dead answers in its usual manner, and it answers [ve’oneh] even on Shabbat.
הכל
(11) וְאַף שְׁאֵלָה זוֹ שָׁאַל טוֹרָנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע1 אֶת ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לוֹ וּמָה יוֹם מִיּוֹמִים אָמַר לוֹ וּמָה גְּבַר מִגּוּבְרִין א״ל אֲמַר לֵיהּ דְּמָרִי צָבֵי שַׁבָּת נָמֵי דְּמָרִי צָבֵי.
With regard to the statement that the dead do not rise on Shabbat, the Gemara relates: The wicked Turnus Rufus, the Roman governor of Judea, asked this question of Rabbi Akiva as well. Turnus Rufus said to him: And what makes this day, Shabbat, different from other days? Rabbi Akiva said to him: And what makes this man, referring to his interlocutor, more distinguished than other men? Turnus Rufus said to him: I am more distinguished because my master the emperor wants it that way. Rabbi Akiva said to him: Shabbat too is unique because my Master wants it that way, as he has sanctified that day.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא צונזר ״הרשע״.
וזו שאלה שאל טורונפוס את ר׳ עקיבא: אמר לו: מה יום מימים – כלומר: מה נשתנה שבת משאר ימי שבת שאתם מכבדין אותו?
אמר לו: ומ[ה] בינך לשאר בני אדם שאתה מלך?
מה היום מיומים – למה תחשב יום שבת יותר משאר ימים.
ומה גבר מגוברין – מה לאיש כמוך להיות שר וגדול מכל אנשים.
דמרי צבי – אדני חפץ לגדלני המלך קיסר המשילני.
שבת נמי דמרי צבי – הקב״ה חפץ והזהיר על כבודו.
כיון שהוזכר הדבר בענין המת שאינו עולה בשבת, מספרים: אף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע נציב רומא את ר׳ עקיבא. אמר לו: ומה יום מיומים, כלומר, במה מיוחד יום השבת משאר הימים? אמר לו ר׳ עקיבא: ומה גבר מגוברין [איש מאנשים]? כלומר, במה מכובד אתה מאחרים? אמר ליה [לו]: דמרי צבי [שאדוני רצה בכך]. אמר לו ר׳ עקיבא: שבת נמי דמרי צבי [גם כן שהאדון רצה בכך] וקידש את היום.
With regard to the statement that the dead do not rise on Shabbat, the Gemara relates: The wicked Turnus Rufus, the Roman governor of Judea, asked this question of Rabbi Akiva as well. Turnus Rufus said to him: And what makes this day, Shabbat, different from other days? Rabbi Akiva said to him: And what makes this man, referring to his interlocutor, more distinguished than other men? Turnus Rufus said to him: I am more distinguished because my master the emperor wants it that way. Rabbi Akiva said to him: Shabbat too is unique because my Master wants it that way, as he has sanctified that day.
הכל
(12) א״ל אֲמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ מִי יֵימַר דְּהָאִידָּנָא שַׁבְּתָא אָמַר לוֹ נְהַר סַבַּטְיוֹן יוֹכִיחַ בַּעַל אוֹב יוֹכִיחַ קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו יוֹכִיחַ שֶׁאֵין מַעֲלֶה עָשָׁן בַּשַּׁבָּת אָמַר לוֹ בִּיזִּיתוֹ בִּיַּישְׁתּוֹ וְקִילַּלְתּוֹ.
Turnus Rufus said to him: This is what I mean to say to you: Who is to say that now is Shabbat? Perhaps a different day of the week is Shabbat. Rabbi Akiva said to him: The Sabbatyon River can prove that today is Shabbat, as it is calm only on Shabbat. A necromancer can also prove this, as the dead do not rise on Shabbat. The grave of his father, referring to Turnus Rufus’s father, can also prove this, as it does not emit smoke on Shabbat, although smoke rises from it all week, as during the week he is being punished in Gehenna. Turnus Rufus said to him: You have demeaned my father, you have publicly shamed him, and you have cursed him by saying that he is being punished in Gehenna.
דמי יימר דהאידנא שבתא היא – ודילמא אחד משאר ימים הוא שבת.
נהר סבטיון יוכיח – נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח.
בעל אוב יוכיח – שאינו עולה בשבת.
קברו של אביו – דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף ובשבת פושעי גיהנם שובתין.
ביזיתו ביישתו קללתו – הך קללה אינה אלא גדוף וכן היה לשונם כמו (מלכים א ב) קללה נמרצת שלא היה שם קללה אלא גדוף.
א״ל נהר סמבטיון כו׳. יראה ששאל לו מי יימר דהאידנא שבתא בשלשה דברים. הא׳ מי יימר דזה היום הוא שבת בראשית שבו שבת אל מכל מלאכתו. הב׳ מי יימר דזה היום שצוה בו אתכם לשבות. הג׳ מי יימר דזה היום הוא שבת לעתיד ומנוחה לחיי עה״ב והשיב לו נהר סמבטיון יוכיח כו׳ שמעת היצירה הוא נח ביום שבת שהרי בו שבת אל בשעת יצירה ובעל אוב יוכיח הרי גם עתה אין לעשות בו מלאכה כמו שבעל אוב היום אינו עושה פעולתו ומלאכתו וקברו של אביו יוכיח הרי שבעולם הבא נוחין ביום זה ולזה אמר לו בג׳ לשונות ביזתו ביישתו וקללתו וק״ל:
אמר ליה [לו] טורנוסרופוס: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, זו היא עיקר שאלתי: מי יימר דהאידנא שבתא [מי יאמר שעכשיו שבת], שמא יום אחר בשבוע הוא שבת? אמר לו: נהר סבטיון יוכיח שהוא שובת ביום השבת דווקא, בעל אוב יוכיח שאינו עולה ביום השבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת אף שמעלה עשן כל השבוע שכן הוא נידון בגיהנום. אמר לו טורנוסרופוס: על ידי כך ביזיתו לאבי, ביישתו ברבים, וקיללתו שאמרת שוודאי נידון בגיהנום.
Turnus Rufus said to him: This is what I mean to say to you: Who is to say that now is Shabbat? Perhaps a different day of the week is Shabbat. Rabbi Akiva said to him: The Sabbatyon River can prove that today is Shabbat, as it is calm only on Shabbat. A necromancer can also prove this, as the dead do not rise on Shabbat. The grave of his father, referring to Turnus Rufus’s father, can also prove this, as it does not emit smoke on Shabbat, although smoke rises from it all week, as during the week he is being punished in Gehenna. Turnus Rufus said to him: You have demeaned my father, you have publicly shamed him, and you have cursed him by saying that he is being punished in Gehenna.
הכל
(13) שׁוֹאֵל אוֹב הַיְינוּ וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
§ The Gemara asks: Isn’t one who inquires about the future from a necromancer the same as what is described in the verse: “Or directs inquiries to the dead” (Deuteronomy 18:11)? Why are they mentioned separately in the verse?
§ The Gemara asks: Isn’t one who inquires about the future from a necromancer the same as what is described in the verse: “Or directs inquiries to the dead” (Deuteronomy 18:11)? Why are they mentioned separately in the verse?
הכל
(14) דּוֹרֵשׁ לַמֵּתִים כִּדְתַנְיָא ה{דברים י״ח:י״א} וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים זֶה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ וְהוֹלֵךְ וְלָן בבה״ק בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה.
The Gemara answers: One who directs inquiries to the dead em-ploys a different method to contact the dead, as it is taught in a baraita: “Or directs inquiries to the dead”; this is one who starves himself and goes and sleeps overnight in a graveyard so that a spirit of impurity should settle upon him, and he can listen to what the dead are saying.
ומסבירים: דורש למתים ענין אחר הוא, כדתניא [וכפי ששנינו בברייתא], מה שנאמר: ״ודרש אל המתים״ (דברים יח, יא) — זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, ויוכל להקשיב למה שאומרים המתים.
The Gemara answers: One who directs inquiries to the dead em-ploys a different method to contact the dead, as it is taught in a baraita: “Or directs inquiries to the dead”; this is one who starves himself and goes and sleeps overnight in a graveyard so that a spirit of impurity should settle upon him, and he can listen to what the dead are saying.
הכל
(15) וּכְשֶׁהָיָה ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה הָיָה בּוֹכֶה וּמָה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדַי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ כְּדַי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טׇהֳרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ גָּרְמוּ לָנוּ שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו נ״ט:ב׳} כִּי [אִם] עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם.
And when Rabbi Akiva would arrive at this verse he would weep and say: If one who starves himself so that a spirit of impurity will settle upon him succeeds in doing so, and a spirit of impurity settles upon him, all the more so one who starves himself so that a spirit of purity will settle upon him should be successful, and a spirit of purity should settle upon him. But what can I do, as our iniquities have caused us not to merit the spirit of sanctity and purity, as it is stated: “But your iniquities have separated between you and your God, and your sins have hid His face from you, that He will not hear” (Isaiah 59:2).
היה ר׳ עקיבא בוכה ואומר: ומה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו, וזה הוא דורש [א]ל המתים – המרעיב עצמו ולן במקום טהרה על אחת כמה וכמה שתשרה עליו רוח טהרה.
אבל מה נעשה ועונותינו גרמה לנו, דכתי׳: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם – כלומר: לולי העונות היינו טהורים וקדשים, כדכת׳: קדשים תהיו לאלהיכם.
המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה – נבואת שכינה.
עאכ״ו – שהיא המדה נותנת שע״י תענית ובקשה תשרה עליו שכינה דהא מדה טובה יתירה על מדת פורענות ואנו צועקין על כך ואין אנו נענין אבל מה אעשה וכו׳.
וכשהיה ר׳ עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה ואומר: ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה — שורה עליו רוח טומאה והדבר מועיל, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה — על אחת כמה וכמה שרוח טהרה היתה צריכה לשרות עליו. אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שאיננו זוכים לרוח קדושה וטהורה, שנאמר: ״כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע״ (ישעיה נט, ב).
And when Rabbi Akiva would arrive at this verse he would weep and say: If one who starves himself so that a spirit of impurity will settle upon him succeeds in doing so, and a spirit of impurity settles upon him, all the more so one who starves himself so that a spirit of purity will settle upon him should be successful, and a spirit of purity should settle upon him. But what can I do, as our iniquities have caused us not to merit the spirit of sanctity and purity, as it is stated: “But your iniquities have separated between you and your God, and your sins have hid His face from you, that He will not hear” (Isaiah 59:2).
הכל
(16) אָמַר רָבָא אִי בָּעוּ צַדִּיקֵי בָּרוּ עָלְמָא שֶׁנֶּאֱמַר כִּי עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים וְגוֹ׳.
Rava says: If the righteous wish to do so, they can create a world, as it is stated: “But your iniquities have separated between you and your God.” In other words, there is no distinction between God and a righteous person who has no sins, and just as God created the world, so can the righteous.
אמר רבא: או דבעו צדיקי ברו עלמא – כלומ׳: אלו היו הצדיקים רוצים לבקש רחמים לפני הקב״ה שיברא עולם אחר - הקב״ה עושה רצונם, כדכת׳: ותגזר [א]ומר [וי]קם לך וג׳.
רבא באחיזת עיניםא ברא אדם, בקש להודיע מעשה חרטומי מצרים: כשם שעשו בלהטים מן המטה נחש – כך עשה ...
א. בפירוש לספר יצירה לר״י אלברצלוני עמ׳ 108 כתב: ויש נמי מי שפירש כי זה שהיו עושים באותן הימים החכמים לא היה בריאת בן אדם ממש ולא בהמות ממש אלא קרוב היה הדבר מחכמות חצונות כמו חכמת המכשפות ואחוזת העינים והיה הדבר בהיתר ובמצוה ולא בעבירה וכו׳, והיה לו משמוש (העגל) ונראה כמו שאדם יכול לאכלו, והיה בו כח שהאוכל ממנו היה שבע ממנו כמו משאר הנאכלים שהן ממש וכו׳. אמנם ביד רמ״ה כתב: ויש אומרים באחוזת עינים. ואינו נראה, שאין אחיזת עינים והנאחז מועלת אלא בזמן שהאוחז והנאחז מצויין כאחד, והכא אשכחן דשדריה לקמיה דר׳ זירא, ותוב מאי תוב לעפרך דקאמר ליה, וכו׳. ועל מה שבראו עגל כתב ביד רמ״ה: ויש אומרים דהוו מברו להו דבי נשואה עגלא תליתאה ואכלי ליה, מלשון להברות את דוד. והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחינן למכתביה וכו׳.
אי בעו צדיקי – להיות נקיים מכל עון.
הוו ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים – הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה.
אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא אלו רצו צדיקים שהן מנוקין מכל עון לברות עולם היו בורין שעל ידי זכותן היה המקום מקיים גזירותם שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם הא אלו לא היו להן עונות אין כאן הבדלה בין עבד לרבו אלא הרב מקיים גזרותיו של עבד כשל עצמו מעשה דרבה בר נחמני דברא גברא יש אומרים על ידי ספר יצירה שמלמדו צירוף אותיות של שם ואנן מסיימין בה דלא סלקא הא מילתא אלא לצדיקי כדאמרי׳ לעיל ד״א באחוזת עינים ואינו נראה שאין אחיזת עינים והנאחז מועלת אלא בזמן שהאוחז והנאחז מצויין כאחד והכא אשכחן דשדריה לקמיה דר׳ זירא ותו מאי תוב לעפרך דקאמר ליה. הוה קא משתעי ר׳ זירא בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה לפי שלא נסתייע רבה מן השמים לתת דעת לדבר אמר ליה דמן חבריא את מן הברואים על ידי החברים אתה זיל תוב לעפריך. רבי חנינא ורב הושעיא כל מעלי שבתא הוו יתבי ועסקי בהלכות יצירה איברו להו עגלא תליתאה נברא להן עגל גדול כבן שלש שנים ואכלוהו האי מעשה נמי על ידי צירוף אותיות של שם הוה שהיו מצרפין את האותיות להתלמד ומתוך כך נברא להן עגל א׳ שהיה ראוי להתבראות על ידי האותיות שהזכירו. ויש אומרים דהוו מברו להו דבי נשואה עגלא תליתאה ואכלי ליה מלשון להברות את דוד (שמואל ב׳ ג׳) והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחי׳ למכתביה דהא ודאי מדאייתינן ליה להאי מעשה גבי מילתא דרבא דאמר אי בעו צדיקי ברו עלמא ש״מ דתרווייהו חד טעמא נינהו. ותו דאי אמרת דהאי איברו להו לשון איברי הוא למה לי לאשמועינן דהוו עסקי בהלכות יצירה. ותו דהא בהדיא אמרינן לקמן (ס״ז:) הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ואמרינן מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא אלמא מעשה דרב חנינא ורב הושעיא מעין כשפים הוה:
ת״ר מעונן רבי ישמעאל אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. יש אומרים מעביר שכבת זרע משבעה בריות על עיניו ועושה כשפים ולאו מילתא היא דאם כן שבעה מיני שכבת זרע מיבעי ליה. אלא מסתברא דלישנא דזכור לא משמע אלא שמא דאבר גופיה איבעי תימא דכחול עיניה בשבעה מיני זכור כעין שכוחלין במכחול ואיבעי תימא דקלי להו ועביד להו כי כוחלא וכחיל בהו עיניה וחכמים אומרים זה האוחז את העינים לשון משל הוא שמראה לבני אדם כאלו הוא עושה פלא והוא אינו עושה כלום והרי הוא דומה כאלו אוחז את עיני בני אדם וסוגרן. ורבי ישמעאל ורבנן כולהו סבירא להו דמעונן מלשון עין הוא כלומר שעושה מעשה בעין ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בעיניה דידיה ורבנן סברי בדאחריתי ר׳ עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות כדרך שעושי׳ האצטגנינים דמשמע ליה מעונן לשון עונה כדכתיב כסותה ועונתה. היום יפה לצאת לדרך למחר יפה ליקח מקח לימודי ערבי שביעית חטים יפות למודי לשון דרכים ומנהגות כלומר מנהגי ערבי שביעית להיות חטים יפות. עקורי קטניות מהיות רעות. יש אומרים העוקר קטניות ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואינן מרקיבות ולאו מילתא היא דאם כן מאי מחשב עתים ושעות איכא ותו עקורי קטניות מהיות רעות ניצולין מהיות רעות מיבעי ליה ולהאי סברא דיליה הכי הוה מיבעי ליה לפרושי שנים שקוטניותיהן עקורות ניצולין מהיות רעות. ואנו רגילין לפרש עקורי קטניות שנים שהן עקורי קטניות מהיות כלומר מלצמוח הרי הן רעות כלומר שנים שאין קטניות שבהן נקצרות אלא עוקרין אותן ומעכבין אותן מלהיות עוד שנים רעות הן כלומר סופן שחטיה רעות לפי שסימן זה רע הוא להן. ויש לפרש שנים שקטניותיהן עקורות הן מהיות חטים רעות מהיות בשו״א המ״ם ופת״ח הה״א ודג״ש היו״ד כדאמר התם (ע״א נ״ד:) כל שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו:
כי עונותיכם וגו׳. מבואר בפירוש חכמי אמת כי בכל מעשה אדם נברא דבר רוחני לפי המעשה הן טוב הן רע ומלאכי משחית הבאים מעונותיכם הם היו מבדילים ביניכם וגו׳ מהגיע רוח הקדש עליכם וק״ל:
ולא הוה קמהדר ליה כו׳. לפי שכח הנשמה שהוא הדבור לא היה יכול לברוא ולפי שאין בו הנשמה שהוא הרוח העולה למעלה רק רוח החיוני שהיא ג״כ בבהמה היורדת למטה א״ל הדר לעפרך וי״מ מן חבריא היינו מן חוברי חבר ולא יתכן דאין זה מעשה חובר חבר לברוא גברא אבל מן חבריא היינו מן החכמים שעוסקין בספר יצירה שדרכן לקרות זה לזה כן כמו הונא חברין וק״ל:
אמר רבא: אי בעו צדיקי, ברו עלמא [אם היו הצדיקים רוצים, היו בוראים עולם], שנאמר: ״כי אם עונתיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם״ (ישעיה נט, ב). כלומר, צדיק שאין בו עוונות אין הבדל בינו ובין ה׳, וכשם שה׳ בורא עולם אף צדיק יכול לברוא עולם.
Rava says: If the righteous wish to do so, they can create a world, as it is stated: “But your iniquities have separated between you and your God.” In other words, there is no distinction between God and a righteous person who has no sins, and just as God created the world, so can the righteous.
הכל
(17) רָבָא בְּרָא גַּבְרָא שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דר׳ דְּרַבִּי זֵירָא הֲוָה קָא מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵיהּ וְלָא הֲוָה קָא מַהְדַּר לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מִן חַבְרַיָּא אַתְּ הֲדַר לְעַפְרָיךְ.
Indeed, Rava created a man, a golem, using forces of sanctity. Rava sent his creation before Rabbi Zeira. Rabbi Zeira would speak to him but he would not reply. Rabbi Zeira said to him: You were created by one of the members of the group, one of the Sages. Return to your dust.
ברא גברא – ע״י ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם.
ולא היה מהדר ליה – שלא היה בו דבור.
מן חבריא – הנבראים ע״י החברים אתה.
ואכן מסופר: רבא ברא גברא [אדם, גולם] בשימוש כוחות של קדושה. שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר׳ זירא. הוה קא משתעי בהדיה [היה מדבר איתו] ר׳ זירא, ולא הוה קא מהדר ליה [היה עונה לו]. אמר ליה [לו]: מן חבריא את [מן החבורה אתה], כלומר, נבראת על ידי מבני החבורה, אחד החכמים, הדר לעפריך [חזור לעפרך].
Indeed, Rava created a man, a golem, using forces of sanctity. Rava sent his creation before Rabbi Zeira. Rabbi Zeira would speak to him but he would not reply. Rabbi Zeira said to him: You were created by one of the members of the group, one of the Sages. Return to your dust.
הכל
(18) רַב חֲנִינָא וְרַב אוֹשַׁעְיָא הֲווֹ יָתְבִי כׇּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְעָסְקִי בְּסֵפֶר יְצִירָה וּמִיבְּרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא וְאָכְלִי לֵיהּ.
The Gemara relates another fact substantiating the statement that the righteous could create a world if they so desired: Rav Ḥanina and Rav Oshaya would sit every Shabbat eve and engage in the study of Sefer Yetzira, and a third-born calf [igla tilta] would be created for them, and they would eat it in honor of Shabbat.
ערך תלת
תלת – אתלת מילי אשתנו שמייהו כבר פי׳ בערך חצוצרות (יבמות לו.) הלכתא כוותיה דריש לקיש בהני תלת ושם מפורש (חולין קלז.) א״ר נחמן בר יצחק והאידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי כרבי אילעאי בראשית הגז דתניא רבי אילעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה. כר׳ יאשיה בכלאים דתניא רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קשיא ליה לר׳ ניסים בר׳ יעקב ז״ל מכדי חטה ושעורה שני מינין הן והזורען כאחת חייב דתנן (כלאים ת״ק) הזורע חטה ושעורה כאחת ה״ז כלאים ר׳ יהודה אומר אינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה וכו׳ ואפי׳ לר׳ יהודה חטין ושעורה שני מינין הן ורחמנא אמר לא תזרע כרמך כלאים והואיל וחטה וחרצן כלאים ושעורה וחרצן כלאים מ״ט א״ר יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא עוד אפי׳ אם זרע חטה ושעורה בכרם פטור לר׳ יאשיה עד שיזרע שלשתן במפולת יד כדגרסינן א״ל לא צהריתו מי לא קיימא לן כרבי יאשיה וכו׳ ואני מצאתי טעם מפורש בגמרא דבני מערבא כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי רב יונתן רבי יאשיה אמר אפילו מין חד על דעתיה דרב יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים חבריא אמרו להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה וקסבר רבי יאשיה מדכתי׳ קרא לא תזרע כרמך כלאים דאלמא אינו חייב עד שיזרע כרמו מעיקרא כלאים ויזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כי היכי דנהוו שני מינין בכרם (פסחים סח) רב יוסף יומא דעצרתא עבדו ליה עגלא תולתא פי׳ שלישי לבטן שהוא מובחר מכל וולדות שבפרה כי הראשון כחוש הרבה והשני מובחר ממנו והשלישי מוטב מכולן (סנהדרין סה: בגמ׳ בעל אוב) איברי לההוא עיגלא תולתא פי׳ רך וטוב כמו עגל שלישי לבטן (קידושין עב) ותלת עילעין בפומה א״ר יוחנן זו חלזון והדייב ונציבין פעמים בולעתן שמושלין ומשעבדין בהן פרסיים היינו בפומה ובין שינה היינו דפעמים פולטתן שאין משעבדין בם דדבר שבין שיניו עומד לפולטו (בויקרא רבה ויהי ביום השמיני פ׳ ר׳ עזריה) כל האילנות נקראו על שם פירותיהן תאנה על שם תאנה רמון על שם רמון חיזור מתקרי חזירו הדא גופנא אית ליה תלת שמהן מתקרי גופנא דנפיק מן גופנא ענבים דנפיק מן ענבים חמר לומר לך מה ענבים הללו אם אין אתה ממרסן ביד אין אתה מוציא מהן כלום כך כל השותה יין הרבה סוף שהוא מקיא כל מה שבמעיו (א״ב תרגום שלשה אלה תלתא אילין תרגום מלשני בסתר רעהו דמשתען לישן תליתאי על חבריה נקרא לה״ר בלשון חכמים שלישי שהורג שלשה).
ערך בז
בז – ביחזקאל בן בוזי הכהן תרגום ירושלמי יחזקאל נביא בר ירמיה נביא ונקרא ירמיה בוזי על שהיו מבזין אותו. ביזיונא דידיה עדיף מפי מצערה דגופה (סוטה ח:) פי׳ רבי יהודה סבר להתבזות להסקל ערומה עדיף לה מלהצטער ביסורין דגופה כי הנסקל ערום לפי שעה יוצאה נפשו אבל הלבוש בגדים דוחים מכות האבנים ומאחרין מיתתו הלכך בוררין לה הטוב בעיניו והיינו להסקל ערומה ורבנן סברי צערא דגופה עדיף טפי לה מביזיונא הלכך סוקלין אותה בבגדיה: ביזיתו ביישתו קיללתו (סנהדרין סה) פירוש ביזיתו ביישתו אמרת שאביו נידון בגיהנם קיללתו שהוא יהא כמו כן.
א. [דרייא.]
ב. [פערשעמהען. פעראכטען.]
עיגלא תילתא – גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל כמו (ב״מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. ל״א שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן.
כל כריתות שבתורה אם שגג בהן מביא חטאת קבועה חוץ ממגדף ומילה ופסח שאין בהם קרבן כלל מילה ופסח מפני שהם עשה ומגדף מפני שאין בו מעשה כלל אלא דבור בעלמא וכן האומר אלי אתה או המקבלו באלוה כמו שכתבנו למעלה וטומאת מקדש וקדשיו אין בשגגתן חטאת קבועה אלא עולה ויורד נמצאת למד שענין האוב נקרא דבר שיש בו מעשה מצד הקשת זרועותיו וידעוני מצד הכנסת העצם לתוך פיו אבל דבור אין אומרין שעקימת שפתים מעשה:
המקטר לשד בכונת קבלת ממשלתו הרי זה ע״ז אבל אם לא כיון אלא לעשות על ידו איזו פעולה כגון לחבר מתים או חיות ובהמות או נחשים ומלחשם עד שלא יזיקו הרי זה חובר חבר ואינו אלא בלאו בין חבר גדול והוא המאסף מתים או חיות רעות גדולות בין חבר קטן והוא המאסף חיות קטנות ונחשים ועקרבים והדומים להם:
כל שאין בזדונן כרת אע״פ שיש בזדונן מיתה אין בשגגתן קרבן מעתה מקלל אביו ומכה אביו ומסית ועד זומם והדומים להם אין בשגגתן קרבן ובקצתם אינך צריך לזו שהרי אין בהן מעשה:
החוסם את הפרה בשעת דישה לוקה אפילו לא חסמה ביד אלא בקול וכן החורש בה עם בהמה טמאה לוקה ואפילו הנהיגם זה בקול לבד וכבר ביארנוה במציעא פרק פועלים:
המגדף בתוך לבו אע״פ שאין עונו מסור לבית דין נענש הוא עליה כע״ז שהעונש עליה במחשבה שנאמר למען תפש את בני ישראל בלבם וכן הדין במסית ומדיח ובכל אותן שהן חלק ע״ז ומין ממיניה מה שאין כן בשאר עבירות:
אע״פ שביארנו שמעלה עשו חכמים בעדות ואין די לו לשני באף אני כמהו כמו שביארנו מ״מ כל שחקרוהו הדיינין היה דבר זה ביום פלוני הרגו בדבר פלוני וכיוצא באלו והוא משיב אי והיא מלה מונחת במקום הן אע״פ שאין שם אות בעקימת שפה הרי זה עדות כאלו הוציא הוא עצמות הדברים מפיו ונזומין על עדות זו מפני שעדות גמורה היא בכל העדיות וזהו מה שנאמר כאן שאני עדים זוממין שכן ישנן באי ויש בזו בקצת ספרים גירסאות אחרות וזו עיקר כמו שהעידו עליה גדולי הפוסקים בהלכותיהם:
יש קצת מצות שהן נכללות בחקות הגוים וקצתן שהם דומות לשאלת אוב וידעוני וכלן בלאו והם הקוסם והמעונן והחובר והדורש אל המתים והמנחש והמכשף שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף ודורש אל המתים. הקוסם הוא שמניע דמיונו ברוב קולות וצעקות ויגיעה ועמל שיבהילוהו עד שישוב נעדר הרגשה ויתחזק דמיונו ויאמר דברים יתקיימו לפעמים לחוזק הדמיון ולאו זה אינו אלא לקוסם לא לשואל אלא שהוא מכוער ואסור ומכין אותו מכת מרדות ובכלל זה המביטים בצפורן ובחרב ובזכוכית ובמראה וכיוצא באלו. המעונן כל שעשה פעולה שיכוין עשייתה על פי משפט הכוכב עד שיאמר לא תעשה דבר פלוני ביום פלוני ובשעה פלונית שיש לכוכב פלוני דבוק עם מזל פלוני וכיוצא בזה או שיעשו דבר בעת ידוע על פי משפטי הכוכב יאמרו עליו שיועיל או יזיק לדבר ידוע והמעונן בלאו והשואל באסור ומ״מ כל שכיון השואל שעתו על פי אותם הדברים ועשה כן עבר בלאו החובר כבר בארנו שהוא כל שיביא הדברים המזיקים וילחוש להם עד שימנעם מהזיק או ילחוש על נשיכותיהם וכל העובר עליו לוקה דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות ויבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו או שישתדלו במעשים ופעולות להביא המת להם בשינה ולשאול ממנו המנחש כאלו האומרים פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו ודאי לא ירויח היום בשום דבר וימנע מעשות מה שהיה בלבו בנו קורא לו מאחריו צריך הוא לחזור עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש ראה מימינו והוא נחש להזדמנות לסטים וקלי המרוץ שועל משמאלו והוא נחש להזדמנות אדם רמאי וכשבא בעל חובו לתובעו אף הוא אומר אל תתבעני שחרית או ראש חדש או מוצאי שבת ואם גבאי המס בא אצלו אל תתחיל בי וכן כל כיוצא באלו ואין צריך לומר אם מנחש בכוכבים או בציפצוף העופות וכל שהוא עושה דבר על פי הנחש לוקה והמכשף יתבאר ענינו למטה האוחז את העינים עד שיתדמה כאילו עשה ולא עשה הרי הוא בכלל לאו זה אלא שאינו לוקה שהרי כשוף גמור להמיתו אין כאן ומלקות אין בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא:
ועוד מסופר: רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי [היו יושבים] כל מעלי שבתא ועסקי [ערב שבת ועוסקים] בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה [והיה נברא להם עגל משולש, ואוכלים אותו] לכבוד השבת. דברים אלה מסופרים על מנת לחזק את הענין שאמרנו שהצדיקים יכלו לברוא עולם אם היו רוצים.
The Gemara relates another fact substantiating the statement that the righteous could create a world if they so desired: Rav Ḥanina and Rav Oshaya would sit every Shabbat eve and engage in the study of Sefer Yetzira, and a third-born calf [igla tilta] would be created for them, and they would eat it in honor of Shabbat.
הכל
(19) תָּנוּ רַבָּנַן מְעוֹנֵן ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר זֶה הַמַּעֲבִיר שִׁבְעָה מִינֵי זְכוּר עַל הָעַיִן וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים וזֶה הָאוֹחֵז אֶת הָעֵינַיִם ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ז זֶה הַמְחַשֵּׁב עִתִּים וְשָׁעוֹת וְאוֹמֵר הַיּוֹם יָפֶה לָצֵאת לְמָחָר יָפֶה לִיקַּח לִימּוּדֵי עַרְבֵי שְׁבִיעִיּוֹת חִיטִּין יָפוֹת עִיקּוּרֵי קִטְנִיּוֹת מֵהֱיוֹת רָעוֹת.
§ The Sages taught: What is the definition of the soothsayer mentioned in the verse: “There shall not be found among you…a soothsayer” (Deuteronomy 18:10)? Rabbi Shimon says: This is one who applies seven types of semen [zekhur] to one’s eye in order to perform sorcery. And the Rabbis say: This is one who deceives the eyes, as though he is performing sorcery. Rabbi Akiva says: This is one who calculates the fortune of times and hours, and says, for example: Today is a propitious day for going away on a journey; tomorrow is propitious for purchasing property successfully. Or he says that on the eve of the Sabbatical Years, the wheat harvest is generally good; uprooting legumes rather than cutting them from above the ground prevents them from going bad.
ו. ו רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים י״א:ח׳-ט׳
סמ״ג מצוות לא תעשה נ׳
טור יורה דעה קע״ט:ג׳
טור יורה דעה קע״ט:ט״ו
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ט״ו
ז רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים י״א:ח׳-ט׳
סמ״ג מצוות לא תעשה נ׳
טור יורה דעה קע״ט:ג׳
טור יורה דעה קע״ט:ט״ו
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ט״ו
סמ״ג מצוות לא תעשה נ׳
טור יורה דעה קע״ט:ג׳
טור יורה דעה קע״ט:ט״ו
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ט״ו
ז רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים י״א:ח׳-ט׳
סמ״ג מצוות לא תעשה נ׳
טור יורה דעה קע״ט:ג׳
טור יורה דעה קע״ט:ט״ו
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה קע״ט:ט״ו
שבעה מיני זכור – שכבת זרע מז׳ בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים.
אוחז את העינים – אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום.
המחשב עתים ושעות – לשון מעונן כמו בעל עונות שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך ויצליח למחר יפה ליקח מקח וישתכר בו הלוקחו.
למודי ערבי שביעיות – כלומר ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות.
עקרי קטניות מהיות רעות – כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות.
ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו מעונן הנזכר בתורה (״לא ימצא בך... מעונן״. דברים יח, י)? ר׳ שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור (זרע) על העין כדי לעשות כשפים. וחכמים אומרים: מעונן זה האוחז את העינים כאילו עושה כשפים. ר׳ עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות (״מעונן״ מלשון עונות), ואומר: היום מזלו יפה לצאת לדרך, למחר יפה ליקח (לקנות) בהצלחה. או אומר לימודי (רגילים) ערבי שביעיות חיטין להיות יפות, כלומר, שבערב שנת השמיטה יבול החיטים הוא מוצלח, עיקורי קטניות מהיות רעות, כלומר, כאשר עוקרים קטניות ממקומן ואין קוצצים אותן, אינן נעשות רעות ואינן נרקבות, וכיוצא בזה.
§ The Sages taught: What is the definition of the soothsayer mentioned in the verse: “There shall not be found among you…a soothsayer” (Deuteronomy 18:10)? Rabbi Shimon says: This is one who applies seven types of semen [zekhur] to one’s eye in order to perform sorcery. And the Rabbis say: This is one who deceives the eyes, as though he is performing sorcery. Rabbi Akiva says: This is one who calculates the fortune of times and hours, and says, for example: Today is a propitious day for going away on a journey; tomorrow is propitious for purchasing property successfully. Or he says that on the eve of the Sabbatical Years, the wheat harvest is generally good; uprooting legumes rather than cutting them from above the ground prevents them from going bad.
הכל
(20) תָּנוּ רַבָּנַן חמְנַחֵשׁ זֶה הָאוֹמֵר פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו מַקְלוֹ נָפְלָה מִידּוֹ בְּנוֹ קוֹרֵא לוֹ מֵאַחֲרָיו עוֹרֵב קוֹרֵא לוֹ צְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ נָחָשׁ מִימִינוֹ ושועל מִשְּׂמֹאלוֹ
The Sages taught: The enchanter mentioned in the verse (Deuteronomy 18:10) is one who relies on superstitious signs, e.g., one who says: If one’s bread fell from his mouth, that is a bad sign for him; or: If one’s staff fell from his hand, it is a bad sign; or: If one’s son calls him from behind, it is a sign that he should return from his journey; or: If a raven calls to him, or if a deer blocks him on the way, or if a snake is to his right, or if a fox is to his left, all of these are bad signs. An enchanter is one who relies on these as bad signs and consequently changes his course of action.
פתו נפלה מפיו – צריך לדאג היום מהיזק.
נחש בא מימינו או שועל משמאלו – סימן רע הוא לו.
צבי הפסיקו – שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום והפסיק דרכו.
מנחש זה האומר פיתו נפלה מפיךא מקלו נפל מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קראו צבי הפסיקו בדרך נחש בימינו ושועל בשמאלו, אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא.
א. מפיו.
תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה לו מפיו כו׳ דברים הללו סימנים רעים הם בעיני המנחשים וכשמתחילים לעשות דבר או לצאת לדרך והן רואים אחד מסימנים הללו נמנעין מאותו דבר. היה בעל חובו בא ליפרע הימנו או שהיה אדם מקניטו והוא אומר לו אל תתחיל בי בכך ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא כסבור שאם התחיל בו מר״ח או מתחילת השבוע בכך שכל החדש והשבוע יהיה נכשל בכך:
תנו רבנן [שנו חכמים]: מנחש האמור בתורה (דברים יח, י) זה הסומך על סימנים של ניחוש, כגון האומר: אם פתו נפלה מפיו — סימן רע הוא, ואם מקלו נפלה מידו — סימן רע, וכן אם בנו קורא לו מאחריו סימן הוא שצריך לחזור מדרכו, עורב קורא לו, או שצבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, וסומך על אלה שהם סימנים רעים, ומפסיק לעשות את שהוא עושה.
The Sages taught: The enchanter mentioned in the verse (Deuteronomy 18:10) is one who relies on superstitious signs, e.g., one who says: If one’s bread fell from his mouth, that is a bad sign for him; or: If one’s staff fell from his hand, it is a bad sign; or: If one’s son calls him from behind, it is a sign that he should return from his journey; or: If a raven calls to him, or if a deer blocks him on the way, or if a snake is to his right, or if a fox is to his left, all of these are bad signs. An enchanter is one who relies on these as bad signs and consequently changes his course of action.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.