גמ׳. וז״ל ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך מתניתין דכריתות רבי עקיבא היא, דאמר לא בעינן מעשה. וריש לקיש, נהי דלא בעי רבי עקיבא מעשה רבה מעשה זוטא בעי. מגדף מאי מעשה איכא עקימת שפתיו הוי מעשה. בעל אוב מאי מעשה איכא הקשת זרועותיו הוי מעשה. ואפילו לרבנן והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה ואמר ריש לקיש מאן תנא השתחואה ר״ע היא דאמר לא בעינן מעשה, ור׳ יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה השתא לריש לקיש כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה הקשת זרועותיו של בעל אוב הוי מעשה, כי קאמר ריש לקיש נמי לר״ע אבל לרבנן לא וכו׳, ור׳ יוחנן מאי שנא דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה, אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב, מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה ואמאי הא ליתניהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנו בקול, וקול לר׳ יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר׳ יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור, ר׳ יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ריש לקיש אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה, אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה עכ״ל.

א

בדין לאו שיש בו מעשה לענין חיוב קרבן

מבואר בגמ׳ דאליבא דר״ל המשתחווה לע״ז אינו מתחייב בקרבן אליבא דרבנן משום דלא עשה מעשה רבה והוי לאו שאין בו מעשה שאינו מחייב בקרבן. וצ״ע דהרי פשיטא דעצם הגדר של האיסור השתחוואה לע״ז הוי לאו שיש בו מעשה - דהשתחוואה הויא מעשה, וא״כ צריך ביאור מדוע ס״ל לריש לקיש דאליבא דרבנן אינו מתחייב בקרבן, דריש לקיש סובר דהמשתחווה לע״ז חייב קרבן רק אליבא דר״ע שאינו מצריך מעשה רבה אלא סגי במעשה זוטא. וביאר הגר״ח זצ״ל דמוכח מהגמ׳ דשאני חיוב מלקות מחיוב קרבן, דבמלקות יש שני דינים: א) דבעינן שהלאו יהיה דומיא דלאו דחסימה (עיין בגמ׳ מכות דף יג:) – והיינו דבעינן דעיקר גדר דהלאו יהא לאו שיש בו מעשה. ב) דין נוסף דכדי ללקות בעינן שהגברא יעבור על האיסור ע״י מעשה בפועל, וכדדרשינן מקרא אם לא תשמור לעשות וגו׳ והפלה ה׳ את מכותיך – זו מלקות (עיי״ש בסוגיא במכות יג:). ונמצא שכדי להתחייב במלקות בעינן שעצם חלות הלאו יהיה לאו שיש בו מעשה וגם שיעשה הגברא מעשה בפועל בעבירת הלאו. משא״כ בקרבן ליכא דין דבעינן שעצם הלאו יהיה מוגדר בעיקר חלותו כלאו שיש בו מעשה, אלא יסוד החיוב תלוי רק באם הגברא עבר על האיסור ע״י מעשה בפועל או לא, דאם עשה מעשה אזי הריהו מתחייב בקרבן ואע״פ שאין עצם הגדר של הלאו – לאו שיש בו מעשה. ובסוגיא בסנהדרין נחלקו ר״י ור״ל האם כפיפת קומתו הויא מעשה רבה או לא, דר״ל סובר דלא הוי מעשה רבה ומשו״ה פטור מקרבן אליבא דרבנן אע״פ שעיקר חלות שם והגדר של הלאו להשתחוות לע״ז הוי לאו שיש בו מעשה. ואילו ר״ע מחייב קרבן מכיון דהשתחואה הוי עכ״פ מעשה זוטא^א.

והנה הגמ׳ הקשה ״ור׳ יוחנן מ״ש דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו לא הוי מעשה״, ולכאורה צ״ע מהי קושיית הגמ׳ דהו״ל לשנויי דשאני מגדף דדיבור לא חשיב מעשה, דקיי״ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ ממימר, נשבע, ומקלל חבירו בשם, ומוכח דדיבור לא הוי מעשה, וא״כ הו״ל להגמ׳ לתרץ דכפיפת קומתו חייב קרבן משום דהוי מעשה, משא״כ מגדף דהיא עבירה בדיבור לא הוי מעשה. ונראה דמוכח מזה דשאני חיוב מלקות מחיוב קרבן, דלגבי מלקות עיקר הנידון הוא אם עצם גדר הלאו חשיב לאו שיש בו מעשה או לא, ועבירה שבדיבור לא הוי מעשה. משא״כ לענין חטאת עקימת שפתיו הוי מעשה. והנה יש ג׳ אופנים של לאו שאין בו מעשה: א) עבירת הלאו היא בשב ואל תעשה כגון לא תותירו ממנו עד בקר (דלר׳ יעקב אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה), ב) עבירה שבדיבור ואע״פ שהיא עבירה בקום ועשה מכיון דהוי עבירה ע״י דיבור הו״ל לאו שאין בו מעשה, וכגון נשבע ומקלל את חבירו בשם, ג) היכא דעצם גדר הלאו הוי לאו שיש בו מעשה אלא שהגברא עבר בלי לעשות מעשה וכגון חסמה בקול (דעצם גדר הלאו דחסימה חשיב לאו שיש בו מעשה אלא דבהאי גוונא עבר על העבירה בלי לעשות מעשה - שחסמה בקול). ונראה דלגבי מלקות דהחיוב תלוי בעצם גדר של הלאו אזי אם הוי לאו שאין בו מעשה משום דהוי לאו בשב ואל תעשה או דהוי לאו שבדיבור אינו לוקה משום דעצם גדר דהלאו הוי לאו שאין בו מעשה, משא״כ לגבי חיוב קרבן דהחיוב תלוי רק האם הגברא עבר על העבירה ע״י מעשה או לא, וקס״ד דעקימת שפתיו (דיבור) הוי מעשה, דחיוב חטאת תלוי האם הגברא עשה מעשה כשעבר בפועל על העבירה (וכדביאר הגר״ח זצ״ל), ומשו״ה הקשה הגמ׳ דמ״ש כפיפת קומתו דהוי מקצת מעשה (דאינה השתחואה גמורה בפישוט ידיים ורגלים) וחייב בקרבן דהו״ל לאו שיש בו מעשה לענין חיוב חטאת דנחשב שהגברא עשה מעשה, דה״ה נימא דעקימת שפתיו חשיב מעשה לענין חיוב חטאת דנחשב שהגברא עבר על העבירה ע״י מעשה.

והגמ׳ מתרצת ״אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב״, ופרש״י (בד״ה הואיל) וז״ל עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך השם שאפילו מברך את השם כל היום ואין בלבו כלפי מעלה אלא שהעלה את השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו אינו מתחייב עכ״ל. ומבואר מרש״י דגוף האיסור דמגדף היינו במחשבה בלב ולא בעצם הדיבור ולכן מגדף הוי לאו שאין בו מעשה. והנה כתבו התוס׳ (סה. ד״ה הואיל) וז״ל וקשה השתא השתחואה נמי ישנה בלב וכו׳ כדאמרינן גבי אנדרטא אי לא קיבלה באלוה לאו כלום הוא, וי״ל מדכתיב גבי נינוה ממך יצא חושב על ה׳ רעה דהיינו רבשקה שגידף שהיה שלוחו של סנחריב מלך אשור ונינוה בארץ אשור ותלאו הכתוב במחשבה עכ״ל. ובביאור דבריהם נראה דר״ל דאע״פ דהשתחואה ומגדף תרווייהו תלויים בכוונת הלב, אך חלוקים הם בגוף חלות האיסור, דבהשתחואה גופו של האיסור הוי מעשה ההשתחואה, אלא דיש תנאי דבעינן כוונת הלב שמכוון לע״ז כדי לקבוע את מעשה ההשתחואה למעשה דעבודה זרה, ומשו״ה השתחואה הוי מעשה עבירה המחייב קרבן דגוף האיסור הוא מעשה. משא״כ במגדף דגוף האיסור הוי גידוף שבלב ועצם האיסור הוא שמכוון בלבו לגדף את השם, והא דבעינן דיבור הוא רק כדי לגלות שגידף את השם, אולם אין הביטוי שפתיים והדיבור עצם גוף האיסור, ומכיון דגוף האיסור הוי בלב אינו חייב קרבן.

ועוד הקשה הגמ׳ ״מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ואמאי הא ליתנהו בלב״, דאמאי לא נימא בעדים זוממים דעקימת שפתיו הוי מעשה להתחייב בקרבן מאחר שאין גוף האיסור בלב כמו במגדף (עיין ברש״י ד״ה מתיב רב זירא). והגמ׳ מתרצת ״אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנו בקול״. ונראה דכוונת רבא לתרץ דאין חלות שם הגדת עדות תלויה בדיבור דוקא דהרי העדים יכולים לכתוב את עדותן בכתב בפני בית דין (ולא הוי מפי כתבם לפי שיטת רבינו תם), ומסתבר דהם ג״כ יכולים להעיד בהרהון ראשיהם ובסימנים אחרים דלא בעינן דוקא דיבור, דיסוד הענין של הגדת עדות אינו דיבור אלא הגדה - דהיינו שהעדים מוסרים את המידע שיודעים לב״ד באיזה אופן שהוא, ומשו״ה אין הגדת עדות נחשב למעשה עבירה המחייב קרבן דדמי למגדף שאין האיסור עצם הדיבור, ולכן אע״פ שדיבר הוי לאו שאין בו מעשה לגבי קרבן. ונראה עוד דמכיון שאין מעשה עבירה מסוימת בעדות שקר דהרי יכול להעיד בין בדיבור בין ע״י סימנים אחרים כהרהון ראשו וכו׳ משו״ה הו״ל לאו שאין בו מעשה, שאין מעשה עבירה מסוים.

ושוב הקשה הגמ׳, ״וקול לר׳ יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר׳ יוחנן אמר חייב וכו׳⁠ ⁠⁠״, ולכאורה צ״ע בקושיית הגמ׳ דמהו הדמיון בין חיוב מלקות לחיוב קרבן, די״ל דלגבי מלקות שאני הלאו דחסימה דעצם גדר הלאו הוי לאו שיש בו מעשה, ומשו״ה לוקה אף אם חסמה ע״י דיבור וקול. משא״כ לענין קרבן י״ל דעצם הלאו דעדות שקר הוי לאו שאין בו מעשה ואינו מחייב קרבן. ועל כרחך צ״ל כדברי הגר״ח זצ״ל דשאני חיוב קרבן מחיוב מלקות, דבקרבן לא בעינן שיהא עצם גדר הלאו – לאו שיש בו מעשה, אלא בעינן שיעשה הגברא מעשה בפועל. והגמ׳ הקשה דאם דיבור הוי מעשה עבירה בפועל בנוגע לחיוב מלקות וכדחזינן מהא דחסמה בקול לוקה (לר׳ יוחנן) א״כ הוא הדין לענין קרבן דצריך להיות נחשב כמעשה לחייב קרבן, וא״כ מדוע עדים זוממים נתמעטו מקרבן. דאע״פ דדיבור אינו קובע את עצם גדר הלאו ללאו שיש בו מעשה מ״מ ס״ל לר״י דדיבור הוי מעשה עבירה בפועל לחייב מלקות, וא״כ צ״ע מדוע עדים זוממים נתמעטו מקרבן דנהי דגוף האיסור של עדות שקר אינו לאו שיש בו מעשה - מכיון דעצם הגדת עדות לא בעי מעשה (דהרי יכול להעיד בהרהון הראש ובכתב לפי ר״ת וכדנתבאר לעיל), אמנם מ״מ נראה דהדיבור והגדת העדות של העדים זוממים הוי מעשה עבירה, וא״כ אמאי אין עדים זוממים מתחייבים קרבן. אולם הגמ׳ לא הקשה ממגדף משום דגוף האיסור דמגדף הוא איסור במחשבה והדיבור אינו מצטרף כלל למעשה העבירה, (עיין ברש״י שם סה. ד״ה הואיל וישנו בלב וברש״י סה: ד״ה אמר רבא שאני עדים זוממים).

ב

ביאור דברי הגמ׳ ״שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה״ - וביסוד החיוב דעדים זוממים

והגמ׳ מתרצת ״אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה״, וברש״י (ד״ה בראייה) כתב וז״ל עיקר חיובא בא ע״י הראייה שמעידים שראו וראייה לית בה מעשה עכ״ל, ודבריו צ״ב. ונראה לבאר עפי״ד הגר״ח זצ״ל דהמחייב דעדים זוממים אינו מעשה העבירה ד״לא תענה ברעך עד שקר״ אלא חלות השם עד זומם שחל בגברא. דהרי קיי״ל דעדים זוממים חייבים רק ע״י הזמה – כלומר שבאו עוד עדים והעידו ״עמנו הייתם במקום אחר״, ואפילו אם בא הרוג ברגליו דמוכח שהעידו עדות שקר אינם חייבים, ומוכח דהמחייב דעדים זוממים אינו עבירת הלאו ד״לא תענה ברעך עד שקר״ ומעשה הגדת עדות שקר בלבד, אלא המחייב הוא חלות השם עד זומם שבגברא. ונראה לומר דאילו המחייב היה עבירת הלאו ד״לא תענה ברעך עד שקר״ אזי י״ל שמעשה הגדת עדות שקר בב״ד הוי מעשה גברא לחייב בקרבן. אמנם מאחר שאין המחייב עבירת הלאו דלא תענה אלא חלות השם עד זומם בגברא י״ל דאין ההגדה נחשבת כמעשה עבירה לחייב בקרבן. ויתכן דזהו כוונת רש״י דהחיוב של עדים זוממים בא ע״י הראייה ״שמעידים שראו וראייה לית בה מעשה״ – דר״ל דהמחייב דעדים זוממים הוי החלות שם עד זומם שחל בעדים ע״י הזמה ולא עבירת הלאו דהגדת עדות שקר, דעדים זוממים אינם חייבים אא״כ המזימים מעידים עמנו הייתם ולא ראיתם את מה שאתם מעידים שראיתם, ומכיון שהגדת עדות המזימים מעכבת בחיוב דעדים זוממים אין הגדתם נחשבת למעשה עבירה גמור לחייב קרבן, ולכן אין אומרים בעדים זוממים דעקימת פיו הוי מעשה.

והנה הגר״ח זצ״ל הביא כמה ראיות ליסוד זה דהמחייב בעדים זוממים הוא החלות שם עד זומם ולא מעשה העבירה דהגדת עדות שקר: א) במשנה במכות (דף ה:) איתא ״ר׳ עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה וכו׳⁠ ⁠⁠״, ועיין בנימוקי יוסף (מכות דף ב: בדפי הרי״ף ד״ה לא בא הג׳ להקל וכו׳) וז״ל פירש הר״י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע״פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממים וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו׳ עכ״ל. ולכאורה צ״ע דהרי העד השלישי לא הוזם ולא עבר על העבירה של הגדת עדות שקר וא״כ מדוע חל עליו עונש דכאשר זמם. ועכצ״ל דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים וחל הזמה בכת חל על הכת כולה חלות שם עדים זוממים, ולכן השלישי נענש מחמת חלות שם עד זומם שיש בו, ואע״פ שלא עבר על עבירת הלאו דלא תענה ברעך עד שקר. ב) עיין בסוגיא בב״ק (דף עב:) דנחלקו אביי ורבא האם עד זומם למפרע הוא נפסל או דנפסל מכאן ולהבא, דאביי סובר דנפסל למפרע משום ״דמההוא שעתא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד״, ואילו רבא סובר ד״עד זומם חידוש הוא מאי חזית דציית להני ציית להני, הלכך אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך״. וצ״ב בסברת רבא דלכאורה מאחר שהאמינה התורה למזימים הוברר שהעדים העידו עדות שקר וא״כ מדוע לא נפסלו למפרע משעת העבירה. וביאר הגר״ח זצ״ל דהמחייב של עדים זוממים הוא החלות שם עד זומם בגברא ורבא סובר דחלות שם עד זומם חל בשעת הגמר דין כשב״ד מזימם ולכן נפסלו לעדות מאותה שעה ולא למפרע. והוסיף הגר״ח זצ״ל די״ל דאף אביי סובר דהחלות שם עד זומם הויא המחייב אלא דס״ל דחל חלות שם עד זומם למפרע משעת ההגדה אולם אף אביי מודה שאין המחייב המעשה עבירה של הגדת עדות שקר בב״ד. ג) עיין ברמב״ם (פ״כ מהל׳ עדות ה״ד) וז״ל ואין לעדים זוממים שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך אין צריכים התראה כמו שביארנו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו׳ א״כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה עכ״ל. וביאר הגר״ח זצ״ל דיש לתרץ קושיית הראב״ד דיש חילוק בין המחייב דמגדף למחייב בעדים זוממים, דהמחייב במגדף הויא מעשה העבירה והיכא דהמחייב הוי המעשה עבירה אזי בעינן התראה ואי עבר בשוגג אינו נענש, משא״כ בעדים זוממים דהמחייב הוי החלות שם עד זומם ואין המחייב מעשה העבירה ומשו״ה חייבין אף בשגגה ואין צריכים התראה. ד) מבואר במשנה (מכות ב.) דעדים זוממים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה לוקין, וכתבו התוס׳ (מכות דף ד: ד״ה ורבנן) דלוקין משום לא תענה דהגזה״כ ד״והיה אם בן הכות הרשע״ מגלה דעדים זוממים לוקין משום לא תענה אע״פ דהוי לאו שאין בו מעשה. אולם עיין ברמב״ם (פ״כ מהל׳ עדות ה״ח – ה״ט) וז״ל עדים שהעידו על אחד שהוא רשע והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח״כ הוזמו הרי אלו לוקין אע״פ שלא זממו להלקות זה, כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו הרי הן לוקין, וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין, העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר, העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין. וארבע דברים אלו מפי הקבלה הן. כך קיבלו חכמים ששנים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן ובאו עדים אחרים והזימום וכו׳ הרי אלו הראשונים לוקים אע״פ שלא הרשיעו הצדיק להלקותו עכ״ל. והרמב״ם לא כתב דלוקין משום לא תענה אלא דלוקין משום שכך קיבלו חכמים דבארבע דברים אלו לוקין. ואמר הגר״ח זצ״ל דנראה לומר דנכלל בקבלה זו שלוקין על ד׳ דברים אלו משום החלות שם עד זומם ולא משום עבירת הלאו דלא תענה ברעך עד שקר דהלאו עצמו הו״ל לאו שאין בו מעשה.

ג

ביאור הסוגיא לפי הרי״ף והרמב״ן

אמנם עיין ברי״ף (סנהדרין דף טז: בדפי הרי״ף) שגרס ״אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן באיה״, וביאר הרי״ף וז״ל והדין הוא פירושא דהדין פירקא, אקשינן ואמרינן לר׳ יוחנן מאי שנא כפיפת קומתו לרבנן דהויא מעשה ומ״ש הקצת שפתיו דמגדף דלא הויא מעשה, ופריק רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ולפיכך הקצת שפתיים אינה חשובה מעשה שהרי יתכן לגדף בלבו בלא הקצת שפתים ולפיכך הקצת שפתיו ומחשבות לבו שאין בהם הקצה אחד הן. ואותיב רב זירא וקאמר אי מהאי טעמא דלא חשבת להקצת שפתיו דמגדף מעשה אמאי תאני יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה והא ליתנהו בלב, ופריק רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנו באיה כלומר אע״פ שאינן בלב שאינו מעשה יש בו צד אחר שאינו מעשה כמו הלב שאינו מעשה ומאי ניהו הואיל וישנו באיה כגון שהעיד א׳ מן העדים והשלים עדותו ואמרנו לחבירו כך אתה מעיד כמו שהעיד חבירך ואמר איה או אין הרי עדותן עדות נמצאו זוממים חייבין וכו׳, וכיון שישנן באיה ובאין עדותן עדות ואע״פ שאין בהן הקצת שפתים, שאותיות אלו מאותיות הגרון הן ואין בהם הקצת שפתים שיש בהם מעשה, לפיכך אע״פ שהעיד בהקצת שפתים אינה חשובה מעשה, שהרי אפשר לו להעיד בלא הקצת שפתים. ונמצאת עדותן בהקצת שפתים ובלא הקצת שפתים אחד הן, לפיכך אין הקצת שפתים חשובה מעשה וכו׳ עכ״ל. ועיין ברמב״ן במלחמות ה׳ (טז: בדפי הרי״ף ד״ה שאני עדים זוממים) וז״ל ועוד השיב הרב אברהם ב״ר דוד ז״ל מה יעשה במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא שקר דכולהו בהדי עדים זוממים נשנו בספרא וכולהו ממעט להו התם מפני שאין בהם מעשה, ואמאי והא ליתנהו בראיה אבל באיה ישנן, דכולהו מצי למימר מאי דבעו בלא הקצת שפתים שהוא באותיות בומ״ף, או שיאמרו להם אחרים והם אומרים הן, הלכך לא חשיב מעשה אע״ג דאיכא הקצת שפתים וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הראב״ד והרמב״ן דמקלל אביו ואמו ומסית ומדיח חייבין כשאחרים קיללו והם ענו הן, והנך לאווין חשיבי ללאוין שאין בהם מעשה מכיון דישנן באיה דהיינו שיכול לעבור ע״י דיבור באותיות הגרון בלא הקצת שפתים. ודבריו צ״ב, דמהיכי תיתי דיתחייב משום מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא שקר בעניית הן, דהרי צריך לקלל את אביו בשם מן השמות המיוחדים (וכדפסק הרמב״ם פ״ה מהל׳ ממרים ה״ב) ומנלן שאם אדם אחר קילל את אביו בשם והבן ענה למקלל ״הן כן הוא״ דחייב משום מקלל אביו.

ונראה לבאר דבריהם דהרי מצינו דחל דין אמן בשבועה, וכדכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבועות ה״א) וז״ל אחד הנשבע אחד מארבע שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו״ם או קטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן וכו׳ וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן עכ״ל. והנה יש לחקור ביסוד הדין דכל העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה מפיו (שבועות כט:), האם עניית אמן חלה מדין צירוף לצרף שבועת המשביע למושבע, אולם השבועה הוי שבועת המשביע, או״ד דאמן בו שבועה ר״ל דחל שבועת המושבע, דעניית אמן לשבועה מהוה חלות דין מעשה שבועה בפ״ע, דחל דין מושבע מפי עצמו. ויש להביא ראיה ממש״כ הרמב״ם שעכו״ם או קטן יכול להיות המשביע והעונה אמן אחר שבועתם חייב, וצ״ע דהרי עכו״ם וקטן אינם בכלל הפרשה של הפלאה וחלות שבועה, ועל כרחך מוכח דע״י עניית אמן חלה שבועת המושבע והוי מושבע מפי עצמו ואין האמן חל מדין צירוף לצרף המושבע לשבועת המשביע. אמנם לכאורה דין זה הוי הלכה מסוימת בשבועה. אולם עיין עוד ברמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הי״א) וז״ל וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה עכ״ל. ומבואר שאם ענה אמן לברכה של עכו״ם או קטן שאינן בני חיובא אינו יוצא, ואין דין שלשון אמן היא בעצמה חלות ברכה, וצ״ע דמ״ש אמן בברכה מאמן בשבועה. ונראה לבאר דהנה עיין ברמב״ם (פ״ב מהל׳ נדרים ה״א) וז״ל אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים עכ״ל. ויש לדקדק דהרמב״ם כתב ״או שהדירו חבירו ואמר אמן״ ולא נקט ציור דענה אמן לנדר של עכו״ם או קטן, וצ״ע. ונראה לבאר עפ״י דברי הגמ׳ (שבועות דף לו.) ״אמר ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמן בו שבועה אמן בו קבלת דברים וכו׳ בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת״, ומבואר דחלין ב׳ דינים בעניית אמן: א) אמן בו שבועה - דאמן עצמה היא לשון שבועה והוי כאילו נשבע בעצמו והוציא שבועה מפיו, ב) אמן חל מדין קבלת דברים, והריהו כמודר או מושבע מפי חבירו. ונראה דהרמב״ם סובר דיש חילוק בין שבועות לנדרים - דבשבועה חל אמן כאילו הוציא שבועה מפיו וחל דין שבועה מפי עצמו. משא״כ בנדרים ובברכה חל אמן מדין קבלת דברים בלבד, שהעונה אמן מקבל על עצמו נדר המדירו או ברכת המברך. וי״ל דיש נפ״מ בזה לדינא - דאם ענה אמן לנדר של קטן או עכו״ם לא חל דין נדר ואינו אסור, משא״כ אם ענה אמן לשבועה של עכו״ם או קטן הרי זה כאילו הוציא שבועה מפיו וחייב. ולפי״ז נראה לבאר דברי הראב״ד והרמב״ן די״ל דבמקלל אביו ואמו ומסית ומדיח חל דין אמן מדין קבלת דברים. דאמן מדין קבלת דברים אינה הלכה מסוימת בהפלאה וכדחזינן דחלה אף בברכות וילפינן לה מקללות דהר עיבל. והאומר הן למקלל אביו ואמו ומסית חייב מדין קבלת דברים, דל״צ לומר דוקא ״אמן״ אלא ״כל דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים״ (וכמש״כ הרמב״ם פ״ב מהל׳ נדרים ה״א).

ועיי״ש בהמשך דברי הרמב״ן במלחמות ה׳ שכתב וז״ל ואל יקשה עליך חסמה בקול דחשיב ליה לר׳ יוחנן מעשה, שיש לומר דכי אמרינן הואיל הני מילי לענין קרבן דכתיבה ביה עשיה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם, דכיון דעיקר אדיבור הוא דמחייבינן ליה לעולם מיעט הכתוב דיבור שיש בו הקצת שפתים כדיבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה, אבל חסמה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב, ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדיבור שאין בו מעשה כלל דחיוביה דהאי לאו דיבורא הוא לעולם, ובכה״ג לא מיעט רחמנא ממלקות עכ״ל. ונראה דהרמב״ן הקשה מדוע נחשבת חסימה בקול למעשה מאחר דשייך לחסום בלא עקימת פיו והקצת שפתים, וכי היכי דאמרינן דמשו״ה עדים זוממים ומגדף הווין לאווין שאין בהם מעשה הואיל וישנן באיה ה״נ נימא לגבי חסימה בקול. והרמב״ן מתרץ דיש לחלק בין חיוב קרבן לחיוב מלקות, דלגבי קרבן אמרינן דעדים זוממים הוי לאו שאין בו מעשה ואינו מחייב קרבן אף באופן שהעידו בהקצת שפתים מכיון דשייך לעבור ולהעיד בלי הקצת שפתים. משא״כ לענין מלקות קיי״ל דאי עבר ע״י הקצת שפתים לוקה, ומשו״ה ס״ל לר׳ יוחנן דחסמה בקול לוקה, ודבריו צ״ב.

ונראה לבאר דהרמב״ן סובר דלגבי חיוב קרבן אין אנו דנים על עצם גדר הלאו אי הוי לאו שיש בו מעשה או לא, אלא בעינן שיעשה הגברא חלות שם מעשה עבירה בפועל, וכיון שאפשר לעדים זוממין לעבור ע״י הגהת אותיות איה שאין בהם הקצת שפתים, ושייך לעבור על האיסור דעדות שקר בלי מעשה אזי אף אם עבר ע״י ביטוי שפתים שהגה אותיות בומ״ף שיש בהם הקצת שפתים מ״מ לא נחשב עפ״י דין כמי שעשה מעשה עבירה בפועל, מכיון שהעבירה נעשית נמי בלי הקצת שפתים. דמכיון דלא בעינן מעשה כדי לעבור על האיסור א״כ י״ל דאף כשעשה מעשה לא חל חלות שם מעשה עבירה בפועל בעבירת הלאו, דהרי המעשה הוא מיותר דלא בעינן מעשה כדי לעבור על הלאו, ומאחר דליכא חלות שם מעשה עבירה בפועל בעבירת הלאו ליכא חיוב קרבן. משא״כ במלקות דהחיוב תלוי בעצם הגדרת הלאו אי הוי לאו שיש בו מעשה או לא, והלאו דחסימה הוי ביסודו לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. אמנם הרמב״ן סובר שאינו לוקה אא״כ חסמה ע״י הקצת שפתים ולא כשחסמה בקול בעלמא, משום דס״ל דכדי שיתחייב החוסם מלקות בעינן לצרף את מעשה חסימת הפרה לגברא החוסם, וכדי לצרף אליו החסימה בעינן שיעשה הגברא מעשה בפועל ושפיר מועיל לזה מעשה דהקצת שפתים. משא״כ כשחסמה ע״י קול בעלמא (באיה) בלי הקצת שפתים דלא קאעביד מעשה ליכא צירוף בין חסימת הפרה לגברא, ומשו״ה אינו לוקה. והרמב״ן סובר דאי חסמה בקול ע״י הקצת שפתים הריהו לוקה משום מעשה החסימה, והא דבעינן הקצת שפתים הוא רק כדי לצרף את מעשה החסימה אליו, משא״כ אי חסמה בקול בלי הקצת שפתים אינו לוקה מכיון שאין החסימה מצטרפת לחוסם.⁠^ב

ועיין בשיטמ״ק (ב״מ דף צ. בד״ה אבל הרמב״ן ז״ל) שכתב בשם הראב״ד וז״ל והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אע״פ שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממים שישנו בראיה זה פי׳ הראב״ד ז״ל עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר דכדי ללקות בעינן שעצם הלאו יהא מוגדר כלאו שיש בו מעשה ובעינן נמי שיעשה הגברא מעשה עבירה בפועל ואם יתכן לעבור על הלאו מבלי לעשות מעשה אזי אפילו כשעבר ע״י מעשה לא הוי מעשה עבירה לענין מלקות, והראב״ד אינו מחלק בין חיוב קרבן וחיוב מלקות, דס״ל דבתרווייהו בעינן שעצם הלאו יהא לאו שיש בו מעשה ושיעשה הגברא מעשה עבירה בפועל, ודלא כהרמב״ן.