גמרא
פירוש
אהָיְתָה אַחַת כְּשֵׁרָה וְאַחַת פְּסוּלָה אִם הָיָה חוֹלֵץ חוֹלֵץ לַפְּסוּלָה וְאִם הָיָה מְיַיבֵּם מְיַיבֵּם לַכְּשֵׁרָה.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ושבקי׳ ליה והא תניא ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנ׳ לו וכו׳ – פי׳ והא נמי עצה ההוגנת לו שלא יכנסו נשים הרבה דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו וא״ת ומאי קושיא דהכא לא קתני לכוף אותו אלא להשיאו עצה בעלמא הוא וי״ל דכיון דתני מתני׳ לישנא דהרשות בידו מכלל דאפי׳ להשיאו עצה לא צריך כלל.
לא צריכא אפשר ליה – פי׳ שהוא עשיר ויכול לזונם וקי״ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בסיפוקייהו ופרכי׳ דאי בדאפשר ליה מיירי מתני׳ מאי אירייא ד׳ אפי׳ טובא נמי פי׳ שאין לשום בזה שום מנין כי הכל לפי מה שאפשר לו ומהדרין דאה״נ ותנא עצה טובא קמ״ל דהיכי דנמטיי׳ לכל חדא וחדא עונה בחדש פרש״י ז״ל דעונת דתלמיד חכם מערב שבת לע״ש וא״ת והא מתני׳ בכל אדם הוא שסיים והיכי סגי לכל חדא וחדא עונה לחדש וי״ל דה״נ כיון דאשה הקנו לו מן השמים וליבום רמיא קמיה בעונ׳ כל דהוא סגי ליה ואפי׳ בפחות בזה אלא דאנן מנסבי ליה עצה דלית ליה לגרועי פחות מעונה לחדש לכל חדא אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל א׳ כפי מה שהוא דינו כמה שאמרו בפי׳ אף על פי (דף ס״א ע״ב) ואו׳ רבי ז״ל בשם רבותיו ז״ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א׳ אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסב׳ ליה דלא לינסוב אחריתי וה״ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל. ובתוס׳ כתבו כי ר׳ גרשון החרי׳ על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכופה על החר׳ שלו אבל ביבמה לא החרים כדכתב לעיל משיאין לו עצה וקרוב בעיני שלא התיר הרמב״ם ז״ל לישא נשים הרבה בזמן הזה אלא לפי מנהג ארץ הישמעאלי׳ שנוהגים בכך.
נייבם לתרוייהו וניחלוץ לתרוייהו וכו׳ – וגרסי׳ מקצת ספרים ויחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ובתו׳ מקשים על גי׳ זו דכיון דאמר דבית א׳ הוא חולץ ממילא משמע לן בחליצה א׳ תפטר כולה ביתא והיכי הדר ומייבם ועוד דכיון דפרקי׳ כיון שלא בנה שוב לא יבנה מכלל דליכא בצרה אלא משום לא יבנה ותקשי לר״ל דאמר צרה בכר׳ קיימא ור״ה ז״ל כתב משום הני פרכי לא מחקינן גרסא דאע״ג דאמרת בית אחת הוא חולץ ואינו חולץ ב׳ בתים לא משמע עד שיפטרו ב׳ בתים בחליצת בית א׳ כיון שאין שתי נשים יוצאות בגט של א׳ מהם אלא דאמר רחמ׳ שלא יעשה בשתיהם מעשה חליצ׳ ול״ל דלא תיפוק חדא מיניה בכדי וא״ת היא הנותנת דלחלוץ לחדא ולייבם לחדא ומהדרי רח׳ אמר׳ דכיון שלא בנה בית זה בתחל׳ קודם שום חליצה אין לו לבנותו הילכך א״א ליבם לצרה ותפטר ע״כ בחליצת חברת׳ ומיהו איפטורי הוא דמפטרי לשוק אבל לגבי אמה אכתי אימא לך דבאיסורה קיימא בכרת כסברא דר״ל וא״ת בלא ה״ט אי אתה אומר שייבם לא׳ מהם ויחלוץ לחברתה היאך אני קורא בחברתה אם לא יחפוץ האיש לקחת וחליצה דמשמע דבדידי׳ תלה רחמנא י״ל דבאשה אחת תלה רחמנ׳ בדיד׳ או בשתים שייבם לאיזו שירצו מהם. וא״ת אמאי פרכי׳ כל הני פרכי משום דלא ניחא לן דתיפוק צרה בכדי כיון שעלתה ליבום והא ע״כ כשהם שלש או יותר כלהו נפקי בכדי חוץ מן השתים וכיון שא״א לייבם שתים ולא לחלוץ שתים יש לומר דאה״נ אין דנין משא״א ובשתים דאפשר לעשות מעשה בשתיהן לא תיפוק מינייהו בכדי.
ולייבם חדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ מייבם כל העולים לייבום עולת לחליצה וכל שאינה עולה לחליצה – וא״ת ומעיקר׳ היכי לא ידעי הא טעמ׳ שהוא פשוט בכל התלמוד וי״ל דקס״ד דהא כבר עלתה לייבום בשעת נפילה שאלו רצה לכנסה היה רשאי וכיון שכן עולה לחליצה קרינן ביה והשת׳ מפרקי ודבעי שתהא עולה לייבו׳ בשעת חליצה ממש.
גרסינן מקצת ספרים בעוד שלא יאמר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ – ויש מוחקי׳ אותה דאנן בדינא דאורייתא קיימי׳. והיכי שייך ביה האי גזירה דרבנן ולא קושי׳ היא דאנן אמרי׳ דבאורייתא פטו׳ מן החליצ׳ ואפשר נמי קפידא ואיסו׳ דאורייתא הוא שלא לחלוץ ולבזות כי אם לצורך ועוד טעם א׳ מדבריה׳ שהוא אסור לחלוץ ולבזות כדי שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש נסחא דמחקי ועוד לחודי׳ ועולה יפה עם הפי׳ שכתבנו דה״ק אינה עולה לחליצ׳ מדאוריי׳ ואיסור נמי שלא יאמרו וכו׳.
ויאמרו דילמא מייבם והדר חליץ – ונסחי דלא גרסי׳ האי קושיא ותיריצא סמכי׳ אמאי דאתפריש כבר בפ״ד אחי׳. ואימא כי איתא חדא תתקיים מצות ייבם כי איכא תרתי לא תתקיי׳ מצות ייבום – פי׳ דהכי עדיף ומסתבר טפי דלא תיסק חדא מיניהו ליבום מטעמא דתפוק כלהו לייבום וליסקו כלהו בהדי בר מחדא וא״ת והא כיון דאמר רחמנא בית א׳ הוא בונה ואינו בונה ב׳ בתי׳ ואמר דבית חליץ דבית א׳ הוא ולא ב׳ בתים מכלל דב׳ בתים חדא מינייהו מתייבמת או חולצת מיה׳ וי״ל דאנא אמינא דהיא גופא אמר קרא שאין ראוי לבנות ולחלץ אחת ולייב׳ א׳ והיא הנותנ׳ דכי איתא ב׳ בתים דלא ליסקו ליבום ולא לחליצה אלא יבמתו יבמתו ריבה פי׳ ריבה לנו דכי איכא ב׳ יבמות תתייבם חדא מינייהו דליכא למדרשיה למיעוטא דיבמתו חדא תתייבם ושתים לא תתייבם א׳ מהם דאם כן לישתוק קרא מיני׳ וא״ת והא יבימתו מבעי לי׳ לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אף על פי שאין עולים ב׳ לייבום כדפי׳ בפ׳ כיצד י״ל דהשתא ס״ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא האי דרשא כלל והנכון דתרוייהו יבימתו מייתרי דמסתיי׳ דליכתוב אם לא יחפוץ ועלתה השערה. אמר רב יוסף כאן שנה ר׳ לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו – ואיכא למידק האיך אפשר לחלוץ לפסולה והא אסקי׳ לה בפ״ד אחים דכל היכא דאיכא חליצ׳ מעולה לא מיפטרא צרה בחליצה פסולה ויש לומר דקימא לן הההו׳ לישנ׳ דאמרי׳ בפ״ק דכשר׳ כשר׳ לעלמא ופסולה פסולה לעלמא אבל לדידיה שתיהן כשרות וא״ת ולההוא לישנא אחריתי דאמרי התם דכשרה כשרה לו ופסול׳ פסול׳ לו כגון מחזיר גרושתו מא״ל והיכי לא פרכי׳ עליה דחליצה גרועה לא פטרה צרה וי״ל דכיון דהא מילתא סברא דאמוראי היא כדאית׳ התם בפ״ד אחי׳ לא בעי׳ למפרך מיניה להדיא ומיהו אפשר דהאי טעמא נקיט התם מההיא לישנא ולא עוד אלא דלישנ׳ דמתני׳ אתי שפיר טפי דכשרו׳ שתיהן לו דאי לא פשיטא דלכשר׳ הוא דמייבם ובתו׳ כתבו שלא אמר דחליצה פסולה לא פטרה צרה אלא כשהפסולה דידה היינו משום זיקה דרבנן ולאלומי פסול׳ זיקת דרבנן אי נמי כשהפסולה על עצמו בגט או מאמר אבל אשאר פסולין לא אמרו וכן אמרו בתוספתא היתה א׳ מהם איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או שבא עליה נפטרה צרתה וכן כתב בה״ג ולזה הסכים מה׳ הר״ם. והא אר״ל כאן שנה ר׳ אחות חליצה מדברי סופרים – וא״ת ומאן לימא לן דההיא ר״ע היא דפרכי׳ הכי בהדיא י״ל משום דהויא סתמא ואמר דסתמ׳ כלהו סתמי אליבא דר״ע. אי אמרת בשלמ׳ איירי בה היינו דקתני וכו׳ – וא״ת אי איירי בה תיקשי לן למה נצרכ׳ כיון דמחייבי לאוין גרידייהו ממזר כ״ש הוא שהוא ידוע לכל שהוא חייבי כריתו׳ וי״ל דלרבנן קאמר כשם שהוא ממזר שזו לדבריהם כך הוא ממזר מדידיה מאידך שהם חייבי לאוין.
וכ״ת קאי סתים לן כשמעון התמני – פי׳ והא עדיפא טפי לר״ש ממאי דקתני באידך הלכה כדבריו דהק״ל הלכה מפי משנה. וא״ת מאי עדיפותא מהאי סתמ׳ כיון שהוא סתם ואח״כ מחלוקת וי״ל דהא כתיבנא דזמנין דהלכה כסתם כשהוא יחיד אצל יחיד. הכתוב קראו ביתא – ולפי׳ ר״ע דן אותה כאחות אשתו ממש לחייב עליה כרת ולאשמועי׳ הא הוצרך לומ׳ שהולד ממנה ממזר וסתמא דלעיל לא איתני׳ אליבא דר״ע וכי היכא דאיכא טובא סתמי דלא הוו כר״ע ולא נאמרו הכללות אלא מן הסתם ועל הרוב ומ״מ ליה הלכתא כר״ע אלא כרבנן דאמרי׳ דמגרושתו בלחוד הוי ממזר ובסתם מתני׳ דלעיל דבכי הא סתמא ואח״כ מחלוקת הלכה כסתם שהרי שנאה לסתמא בלשון חכמי׳ והכי סוגיין בכולי תלמודא דאחו׳ חליצה מדברי סופרי׳.
הכל מודים במחזיר גרושתו שהולד פגום – פי׳ לכהונה מאן מודים שמעון התמני וכו׳ וק״ל ולימא נמי ר׳ יהושע דסבר דאין ממזר מחייב׳ לאוין וכריתות י״ל דהא לא אפשר דבהדיא שמעי׳ לה דמכשר אפילו לכהונה בפ״ק דמכילתי׳ דאמר מעידני על משפחות שהיו בירושלים מבני צרות דב״ה והיו כהנים גדולים וכן במסכת נידה בפ׳ תנוקת (ד׳ ט׳) ששאלו בני אלכסנדרי׳ לר׳ יהושע בת משולחת שהחזירה מהו לכהונה מי אמרי׳ ק״ו וכו׳ ואמר להם שהיא כשרה דהיא תועבה ואין בניה תועבה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ויאמרו דילמא מייבם והדר חליץ – ונסחי דלא גרסי׳ האי קושיא ותיריצא סמכי׳ אמאי דאתפריש כבר בפ״ד אחי׳. ואימא כי איתא חדא תתקיים מצות ייבם כי איכא תרתי לא תתקיי׳ מצות ייבום – פי׳ דהכי עדיף ומסתבר טפי דלא תיסק חדא מיניהו ליבום מטעמא דתפוק כלהו לייבום וליסקו כלהו בהדי בר מחדא וא״ת והא כיון דאמר רחמנא בית א׳ הוא בונה ואינו בונה ב׳ בתי׳ ואמר דבית חליץ דבית א׳ הוא ולא ב׳ בתים מכלל דב׳ בתים חדא מינייהו מתייבמת או חולצת מיה׳ וי״ל דאנא אמינא דהיא גופא אמר קרא שאין ראוי לבנות ולחלץ אחת ולייב׳ א׳ והיא הנותנ׳ דכי איתא ב׳ בתים דלא ליסקו ליבום ולא לחליצה אלא יבמתו יבמתו ריבה פי׳ ריבה לנו דכי איכא ב׳ יבמות תתייבם חדא מינייהו דליכא למדרשיה למיעוטא דיבמתו חדא תתייבם ושתים לא תתייבם א׳ מהם דאם כן לישתוק קרא מיני׳ וא״ת והא יבימתו מבעי לי׳ לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אף על פי שאין עולים ב׳ לייבום כדפי׳ בפ׳ כיצד י״ל דהשתא ס״ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא האי דרשא כלל והנכון דתרוייהו יבימתו מייתרי דמסתיי׳ דליכתוב אם לא יחפוץ ועלתה השערה. אמר רב יוסף כאן שנה ר׳ לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו – ואיכא למידק האיך אפשר לחלוץ לפסולה והא אסקי׳ לה בפ״ד אחים דכל היכא דאיכא חליצ׳ מעולה לא מיפטרא צרה בחליצה פסולה ויש לומר דקימא לן הההו׳ לישנ׳ דאמרי׳ בפ״ק דכשר׳ כשר׳ לעלמא ופסולה פסולה לעלמא אבל לדידיה שתיהן כשרות וא״ת ולההוא לישנא אחריתי דאמרי התם דכשרה כשרה לו ופסול׳ פסול׳ לו כגון מחזיר גרושתו מא״ל והיכי לא פרכי׳ עליה דחליצה גרועה לא פטרה צרה וי״ל דכיון דהא מילתא סברא דאמוראי היא כדאית׳ התם בפ״ד אחי׳ לא בעי׳ למפרך מיניה להדיא ומיהו אפשר דהאי טעמא נקיט התם מההיא לישנא ולא עוד אלא דלישנ׳ דמתני׳ אתי שפיר טפי דכשרו׳ שתיהן לו דאי לא פשיטא דלכשר׳ הוא דמייבם ובתו׳ כתבו שלא אמר דחליצה פסולה לא פטרה צרה אלא כשהפסולה דידה היינו משום זיקה דרבנן ולאלומי פסול׳ זיקת דרבנן אי נמי כשהפסולה על עצמו בגט או מאמר אבל אשאר פסולין לא אמרו וכן אמרו בתוספתא היתה א׳ מהם איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או שבא עליה נפטרה צרתה וכן כתב בה״ג ולזה הסכים מה׳ הר״ם. והא אר״ל כאן שנה ר׳ אחות חליצה מדברי סופרים – וא״ת ומאן לימא לן דההיא ר״ע היא דפרכי׳ הכי בהדיא י״ל משום דהויא סתמא ואמר דסתמ׳ כלהו סתמי אליבא דר״ע. אי אמרת בשלמ׳ איירי בה היינו דקתני וכו׳ – וא״ת אי איירי בה תיקשי לן למה נצרכ׳ כיון דמחייבי לאוין גרידייהו ממזר כ״ש הוא שהוא ידוע לכל שהוא חייבי כריתו׳ וי״ל דלרבנן קאמר כשם שהוא ממזר שזו לדבריהם כך הוא ממזר מדידיה מאידך שהם חייבי לאוין.
וכ״ת קאי סתים לן כשמעון התמני – פי׳ והא עדיפא טפי לר״ש ממאי דקתני באידך הלכה כדבריו דהק״ל הלכה מפי משנה. וא״ת מאי עדיפותא מהאי סתמ׳ כיון שהוא סתם ואח״כ מחלוקת וי״ל דהא כתיבנא דזמנין דהלכה כסתם כשהוא יחיד אצל יחיד. הכתוב קראו ביתא – ולפי׳ ר״ע דן אותה כאחות אשתו ממש לחייב עליה כרת ולאשמועי׳ הא הוצרך לומ׳ שהולד ממנה ממזר וסתמא דלעיל לא איתני׳ אליבא דר״ע וכי היכא דאיכא טובא סתמי דלא הוו כר״ע ולא נאמרו הכללות אלא מן הסתם ועל הרוב ומ״מ ליה הלכתא כר״ע אלא כרבנן דאמרי׳ דמגרושתו בלחוד הוי ממזר ובסתם מתני׳ דלעיל דבכי הא סתמא ואח״כ מחלוקת הלכה כסתם שהרי שנאה לסתמא בלשון חכמי׳ והכי סוגיין בכולי תלמודא דאחו׳ חליצה מדברי סופרי׳.
הכל מודים במחזיר גרושתו שהולד פגום – פי׳ לכהונה מאן מודים שמעון התמני וכו׳ וק״ל ולימא נמי ר׳ יהושע דסבר דאין ממזר מחייב׳ לאוין וכריתות י״ל דהא לא אפשר דבהדיא שמעי׳ לה דמכשר אפילו לכהונה בפ״ק דמכילתי׳ דאמר מעידני על משפחות שהיו בירושלים מבני צרות דב״ה והיו כהנים גדולים וכן במסכת נידה בפ׳ תנוקת (ד׳ ט׳) ששאלו בני אלכסנדרי׳ לר׳ יהושע בת משולחת שהחזירה מהו לכהונה מי אמרי׳ ק״ו וכו׳ ואמר להם שהיא כשרה דהיא תועבה ואין בניה תועבה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush