גמרא
פירוש
וַאֲנַן נֵיקוּ נֶעְבֵּיד לְהוּ לְכֹהֲנִים מִילְּתָא דְּאָתוּ בַּהּ לִידֵי תַקָּלָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ואנן ניקו כו׳ – לשון קושיא הוא.
לידי תקלה – להעלות פסולין שירדו.
מוטלים כנבלה – הקרבים בפרש שלהן. ותיבעי לך מעילה – אי מהני להו לאיקבעינהו במעילה.
לא ירדו – דנעשו לחמו של מזבח ומיהו מעילה לית בהו דלא הובררו לחלק ראוי לגבוה. הואיל וכשרין בעופות – דכתיב (ויקרא כב) תמים זכר בבקר בכשבים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) וכן מום מגונה.
דוקין – טיל״א לשון הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ) והוא לשון דק או תבלול בעינו (ויקרא כא).
והוא שקדם הקדשן את מומן – שחלה עליהן קדושת מזבח [קודם] אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מימיהן ואין המזבח מקדשן.
ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה – שעלתה למזבח תרד ואע״פ שכשרה בעופות דכמאן דקדם מומה להקדשה דמיא דאין לך מום גדול מזה. עוף – לא שייך ביה רובע דאין עוף רובע אשה.
ואם איתא – דעוף שנרבע כשר ליכשר לרבי עקיבא נמי בבהמה נרבעת אם עלתה לא תרד הואיל וכשר בעופות לכתחילה. ה״ג: אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה – ולא גרסינן הרובע דהא בעוף קאי ואין רובע בעוף וקתני דיש נרבע.
וטומטום ואנדרוגינוס – ואע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר ספק נקבה ורבי אליעזר פליג עליה בבכורות (דף מב.) דקתני סיפא רבי אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה יכול להוציא מביניהן טומטום ואנדרוגינוס. מאי קמ״ל – תנא קמא נמי ירדו קאמר.
כלאחר יד – ואין מורידן דרך בזיון בפרהסיא. משלה בהן האור – כל דהו יעלו דנעשו לחמו של אש. ארישא – מתני לה להא דעולא ארישא כדאמרן אפסולין שעלו וירדו דקתני מתניתין לא יעלו.
כ״ש ארישא – דדם עולה או אימורים בני הקטרה נינהו אם לא נפסלו והני כיון דמשלה בהן האור קדשינהו כמה שהן פסולין. אבל עצמות וגידים לאו בני הקטרה נינהו – דאמרינן לקמן (שם) מועשית עולותיך הבשר והדם הלכך לא שייכא בהו משלה אור לקדשינהו.
מתני׳ ואלו אם עלו ירדו – ואף על פי שכשרין דלא שייך בהו מזבח כלל. והקטורת – שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא.
הצמר שבראשי הכבשים – רישא דבבא אחריתי היא ובהדי עצמות וגידין קתני לה וכמשפטן שבראשי כבשי של עולה שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כדאמר בשחיטת חולין בפ״ב (כז.) אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה וישנן בכלל הקטרה מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע״פ שאינו בהפשטה ישנו בהקטרה ת״ל כו׳ ויש צמר בגובה ערפו אצל ראשו. וכן שער שבזקן תישים – עולה.
פירשו – שחלצו מן הבשר לפני העלאתן לא יעלו והוא הדין נמי דאם עלו ירדו כדאמר לקמן בברייתא (דף פו.) אליבא דרבי ומוקמינן מתניתין אליביה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
לידי תקלה – להעלות פסולין שירדו.
מוטלים כנבלה – הקרבים בפרש שלהן. ותיבעי לך מעילה – אי מהני להו לאיקבעינהו במעילה.
לא ירדו – דנעשו לחמו של מזבח ומיהו מעילה לית בהו דלא הובררו לחלק ראוי לגבוה. הואיל וכשרין בעופות – דכתיב (ויקרא כב) תמים זכר בבקר בכשבים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) וכן מום מגונה.
דוקין – טיל״א לשון הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ) והוא לשון דק או תבלול בעינו (ויקרא כא).
והוא שקדם הקדשן את מומן – שחלה עליהן קדושת מזבח [קודם] אבל קדם מומן להקדשן לא היו קדשי מזבח מימיהן ואין המזבח מקדשן.
ומודה רבי עקיבא בעולת נקבה – שעלתה למזבח תרד ואע״פ שכשרה בעופות דכמאן דקדם מומה להקדשה דמיא דאין לך מום גדול מזה. עוף – לא שייך ביה רובע דאין עוף רובע אשה.
ואם איתא – דעוף שנרבע כשר ליכשר לרבי עקיבא נמי בבהמה נרבעת אם עלתה לא תרד הואיל וכשר בעופות לכתחילה. ה״ג: אף אנן נמי תנינא הנרבע והמוקצה – ולא גרסינן הרובע דהא בעוף קאי ואין רובע בעוף וקתני דיש נרבע.
וטומטום ואנדרוגינוס – ואע״פ שלא נאמר תמות וזכרות בעופות קסבר בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר ספק נקבה ורבי אליעזר פליג עליה בבכורות (דף מב.) דקתני סיפא רבי אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם ועוף הואיל ולא נאמר בו זכר ונקבה אי אתה יכול להוציא מביניהן טומטום ואנדרוגינוס. מאי קמ״ל – תנא קמא נמי ירדו קאמר.
כלאחר יד – ואין מורידן דרך בזיון בפרהסיא. משלה בהן האור – כל דהו יעלו דנעשו לחמו של אש. ארישא – מתני לה להא דעולא ארישא כדאמרן אפסולין שעלו וירדו דקתני מתניתין לא יעלו.
כ״ש ארישא – דדם עולה או אימורים בני הקטרה נינהו אם לא נפסלו והני כיון דמשלה בהן האור קדשינהו כמה שהן פסולין. אבל עצמות וגידים לאו בני הקטרה נינהו – דאמרינן לקמן (שם) מועשית עולותיך הבשר והדם הלכך לא שייכא בהו משלה אור לקדשינהו.
מתני׳ ואלו אם עלו ירדו – ואף על פי שכשרין דלא שייך בהו מזבח כלל. והקטורת – שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא.
הצמר שבראשי הכבשים – רישא דבבא אחריתי היא ובהדי עצמות וגידין קתני לה וכמשפטן שבראשי כבשי של עולה שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כדאמר בשחיטת חולין בפ״ב (כז.) אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה וישנן בכלל הקטרה מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע״פ שאינו בהפשטה ישנו בהקטרה ת״ל כו׳ ויש צמר בגובה ערפו אצל ראשו. וכן שער שבזקן תישים – עולה.
פירשו – שחלצו מן הבשר לפני העלאתן לא יעלו והוא הדין נמי דאם עלו ירדו כדאמר לקמן בברייתא (דף פו.) אליבא דרבי ומוקמינן מתניתין אליביה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush