גמרא
פירוש
אאָבְדוּ כְּבָשִׂים אָבְדוּ כְּבָשִׂים אָבַד הַלֶּחֶם.
וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר תְּנוּפָה אֵינָהּ עוֹשָׂה זִיקָּה הֵבִיא לֶחֶם וּכְבָשִׂים וְהוּנְפוּ וְאָבַד הַלֶּחֶם וְהֵבִיא לֶחֶם אַחֵר אוֹתוֹ הַלֶּחֶם טָעוּן תְּנוּפָה אוֹ אֵינוֹ טָעוּן תְּנוּפָה.
אָבְדוּ כְּבָשִׂים לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּוַדַּאי בָּעֵי תְּנוּפָה כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אָבַד הַלֶּחֶם.
וְאַלִּיבָּא דְּבֶן נַנָּס לָא תִּיבְּעֵי לָךְ דְּאָמַר כְּבָשִׂים עִיקָּר כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בעו תנופה – כבשים האחרים [בעו תנופה] לדברי הכל דמתירין הן ועוד דבהו כתיב תנופה והניף אותם הכהן. מאי שנא שני כבשים – דשלמים דמקדשי לחם כדתניא לקמן בשמעתא (דף מז.) אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה. ומעכבי – אם הוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמר ר׳ יוחנן לעיל ואפי׳ לא הוזקקו מעכבי לבן ננס. הואיל והוזקקו – שני כבשים ולחם. והא תודה לא הוזקקו – היא ולחמה לתנופה ביחד. ומקדשא – ללחם בשחיטה והיינו דאמרינן קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח בפ׳ התודה (לקמן דף עח:). ומעכבא – דאם אין תודה אין לחם דהא אינן קדושין אלא בשחיטה. ומשני: שני כבשי עצרת שלמים – אבל שבעה כבשים ופרים ואילים עולה נינהו כמו איל נזיר שלמים הוא ומקדש הלחם כדמפרש לקמיה. לפיכך – דשחיטת איל מקדשן שחטיה לאיל שלא לשמו לא קדש הלחם דכתיב זבח שלמים על סל המצות אי זביחתו לשם שלמים מקדש את הסל ואי לא לא. הבאות בפני עצמן – אליבא דרבי עקיבא דאמר כבשים אין מעכבין את הלחם. תעובר צורתן – יפסלו בלינה. אי לאכילה אתיין – דלא בעו מתירין ליכלינהו. ואי לשריפה אתיין לשרפינהו לאלתר – הואיל וזו היא עיקר מצוותם. השתא דאיכא כבשים כו׳ – הלכך הואיל וקדשים מעליא נינהו ומשום גזירה הוא דשרפינן להו לא מצי למשרפינהו עד דליפסלו בלינה. מנא אמינא לה – דלאכילה אתיין אפי׳ באין בפני עצמן. אינו חוטא – ואע״ג דכתיב (שמות ל) כל העובר על הפקודים וכהנים לא נפקדו אינו חוטא כדפרשינא בפ״ג (לעיל דף כא:) דמייתו ומסרי להו לציבור. שאינו שוקל חוטא – דכל הראוי ליפקד קאמר דהיינו מבן כ׳ שנה ומעלה. לעצמן – להנאתן. שלנו הן – אם אנו נותנים שקלים ללשכה נמצאו באין אף משלנו שהרי כל הקרבנות מן הלשכה באין ורבן יוחנן בן זכאי לא דריש וכל מנחת כהן אלא במנחה שהכהן מביא בפני עצמו מש״ה חוטא. אילימא בבאין שתי הלחם עם הזבח – אמאי קתני היאך הן נאכלין הא ללחמי תודה דמי ותודה ולחמה מי לא מנדבי כהנים ואכלי. התם – גבי קדשים הנשרפין לאו מצותן בכך דמעיקרא לאכילה אתו אלא שאירע בהן פסול כגון נותר או טמא הלכך שבקינהו עד החול ושרפינהו להו. שמא יזדמנו להם כבשים לאחר מכאן – לאחר שריפת הלחם הילכך משהינן להו שאם יבאו הכבשים יונפו עמהם ואוכלו. זמן הקרבתן – עד תמיד של בין הערבים. לבתר הכי לשרפינהו – אמאי משהינן להו כל הלילה. גזירה משום דרבה – דאמר לעיל גזירה שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה ולאו מטעמיה דהוא אומר לעיל מנא אמינא לה מדתניא העיד בן בוכרי כו׳. ממושבותיכם וגו׳ בכורים לה׳ – הקישן לבכורים. אף שתי הלחם – יכולין לבא בפני עצמן.במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י".
הערות
הערות
Gemara
Peirush