Rashba Ketubot 19b – רשב"א כתובות יט:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב כָּהֲנָא עֵדִים שֶׁאָמְרוּ ^אאֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ אֵין נֶאֱמָנִין מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּעַוְלָה הוּא אַעַוְלָה לָא חָתְמִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי ^באָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶה שְׁטָר פָּרוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {איוב י״א:י״ד} אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמְרִי {איוב י״א:י״ד} אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ זֶה שְׁטַר אֲמָנָה וּשְׁטַר פַּסִּים וְאַל תַּשְׁכֵּן באהלך עַוְלָה זֶה שְׁטָר פָּרוּעַ. מַאן דְּאָמַר שְׁטָר פָּרוּעַ כׇּל שֶׁכֵּן שְׁטַר אֲמָנָה וּמַאן דְּאָמַר שְׁטַר אֲמָנָה אֲבָל שְׁטָר פָּרוּעַ לָא דְּזִמְנִין דִּמְשַׁהֵי לֵיהּ אַפְּשִׁיטֵי דְסָפְרָא. אִתְּמַר ^גסֵפֶר שֶׁאֵינוֹ מוּגָּהּ אָמַר רַבִּי אַמֵּי עַד ל׳שְׁלֹשִׁים יוֹם מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ מִכָּאן וְאֵילָךְ אָסוּר לְשַׁהוֹתוֹ מִשּׁוּם שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה. אר״נאָמַר רַב נַחְמָן עֵדִים שֶׁאָמְרוּ אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ אֵין נֶאֱמָנִין מוֹדָעָא הָיוּ דְּבָרֵינוּ אֵין נֶאֱמָנִין מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר ^דאֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ אֵין נֶאֱמָנִין ^המוֹדָעָא הָיוּ דְּבָרֵינוּ נֶאֱמָנִין מ״טמַאי טַעְמָא הַאי נִיתַּן לִיכָּתֵב וְהַאי לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן תְּנַאי הָיוּ דְּבָרֵינוּ מַהוּ מוֹדָעָא וַאֲמָנָה הַיְינוּ טַעְמָא דְּקָא עָקְרִי לֵיהּ לִשְׁטָרָא וְהַאי נָמֵי קָא עָקַר לִשְׁטָרָא אוֹ דִלְמָא תְּנַאי מִילְּתָא אַחֲרִיתִי הִיא א״לאֲמַר לֵיהּ כִּי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא אָמְרִינַן לְהוּ ^וזִילוּ קַיִּימוּ תְּנָאַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא. עֵד אוֹמֵר תְּנַאי וְעֵד אוֹמֵר אֵינוֹ תְּנַאי א״ראָמַר רַב פָּפָּא תַּרְוַיְיהוּ בִּשְׁטָרָא מְעַלְּיָא קָא מַסְהֲדִי וְהַאי דְּקָאָמַר תְּנַאי הָוֵה לֵיהּ חַד וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אִי הָכִי אפי׳אֲפִילּוּ תַּרְוַיְיהוּ נָמֵי אֶלָּא אָמְרִינַן הָנֵי לְמִיעְקַר סָהֲדוּתַיְיהוּ קָאָתוּ הַאי נָמֵי לְמִיעְקַר סָהֲדוּתֵיהּ קָאָתֵי ^זוְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ^חשְׁנַיִם חֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵתוּ וּבָאוּ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק וְאָמְרוּ יָדַעְנוּ שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא אֲבָל אֲנוּסִים הָיוּ קְטַנִּים הָיוּ פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא זֶה אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהוּחְזַק בב״דבְּבֵית דִּין אֵין אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וּמַגְבֵּינַן בֵּיהּ כְּבִשְׁטָרָא מְעַלְּיָא וְאַמַּאי תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת זֹאת אוֹמֶרֶת ^טהַכְחָשָׁה תְּחִלַּת הֲזָמָה הִיאמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז

^ב טור חושן משפט נ״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט נ״ז:א׳

^ג רמב״ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה כ״ה
טור יורה דעה רע״ט:א׳
שולחן ערוך יורה דעה רע״ט:א׳

^ד רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז

^ה רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז

^ו רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז

^ז רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז

^ח רמב״ם הלכות עדות ג׳:ז׳-ט׳
רמב״ם הלכות עדות ז׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה ק״ט
טור חושן משפט כ״ט:א׳
טור חושן משפט מ״ו:ל״ז
שולחן ערוך חושן משפט כ״ט:א׳
שולחן ערוך חושן משפט מ״ו:ל״ז

^ט רמב״ם הלכות עדות י״ח:ד׳
סמ״ג מצוות עשה ק״י
טור חושן משפט ל״ח

E/ע

הערותNotes

הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין. יש מרבותינו זצ״ל (בשיטה ישנה, בשטמ״ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז״ל (רמב״ן; תר״י; רא״ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב״ב מח:) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא. מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים. דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב״ב מ.) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ״ל (הובא בבעה״מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום [דלא ניתן ליכתב דעולה היא. ומודעא היו דברינו נאמנים אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר]⁠¹ דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא. אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב״ב מח:), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר. ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עקרי² ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד. ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו פסולי עדות היינו דנאמנין, אף על גב דעקרי³ לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא עקרי⁴ לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עקרי⁵ לה לשטרא ולכולה מילתא מעיקרא לגמרי. מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא. מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא״ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא. ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה״ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר׳ חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר דלית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו. אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא. ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו להו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע״ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ״ר.⁠^א עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי. כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. אבל אנוסין היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש״י ז״ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא. ויש מי שפירש (הרמב״ן ד״ה ומ״ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי׳ מגו במקום עדים. אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמנין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)

הערות

^א עי׳ רשב״א קידושין ס, ב, ד״ה ולענין, דכ״כ לענין גט

¹ ההשלמה מן השטמ״ק בשם רשב״א. המופיע בסוגריים המרובעים חסר בכ״י מוסקבה 964, ומופיע רק באופן חלקי בכ״י מונטיפיורי 89.

² כן בכ״י מונטיפיורי 89. בשטמ״ק בשם רשב״א: ״עקר״. בכ״י מוסקבה 964: ״עיקרי״.

³ כן בכ״י מונטיפיורי 89 ובשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מוסקבה 964: ״דעיקרי״.

⁴ כן בכ״י מונטיפיורי 89 ובשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מוסקבה 964: ״מעיקרי״.

⁵ כן בכ״י מונטיפיורי 89 ובשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מוסקבה 964: ״עיקרי״.

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון