גמרא
פירוש
אָתְיָא בִּיאָה בִּיאָה.
יְבָמָה לַשּׁוּק מְנָלַן אִי לְמַאן דְּאָמַר לָאו לָאו אִי לְמַאן דְּאָמַר עֲשֵׂה עֲשֵׂה.
אֶלָּא יְבָמָה לְיָבָם מְנָלַן אָתְיָא בִּיאָה בִּיאָה.
אִשָּׁה לְבַעְלָהּ מְנָלַן אָתְיָא קִיחָה קִיחָה.
אָמַר רָבָא לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא שִׁכְבַת זֶרַע בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה שִׁכְבַת זֶרַע בְּאֵשֶׁת אִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע בְּסוֹטָה.
דְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה אכְּדַאֲמַרַן דְּאֵשֶׁת אִישׁ פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵת.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת בפָּטוּר אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אשה לבעלה – מפורש במס׳ קדושין פרק ראשוןא.
הא דאמרינן ביבמה לשוק, אי לאו לאו אי עשה עשה – נראה שרש״י ז״ל גורס, אי למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה עשה. ופירשב דהיינו פלוגתא דרב ושמואלג, דלרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה, מלא תהיה, דהכי קאמר לא תהא בה הויה לזר, אינה אלא עשה, יבמה יבא עליה ולא אחר, ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולשמואל דאמר ללאו הוא דאתא, חייבי לאוין היא. ובתוספותד הקשו, מדתניא התםה, זו דברי ר׳ עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה, אלמא לדברי הכל חייבי לאוין. ועוד, מדאמרינן בפ״ק דמכילתיןו גבי בני צרות, פשיטא בני חייבי לאוין כשרין נינהו. ואיתמר נמי התםז, לאפוקי מדר׳ עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין קמ״ל. ויש לתרץ קושיות הללו, דגמרא תפיס ליה חייבי לאוין לרווחא דמילתא, לומר דאנן אפילו חייבי לאוין לית לן. וההיא דתנן [נמי]ח, דיש ממזר ביבמה לדברי ר׳ עקיבא, משום חייבי עשה קאמר לרב, אי כרבי ישבב דאמר אין קדושין תופסין בחייבי עשה, אי משום דקסבר כל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזרט, אבל חייבי עשה דעלמא קדושין תופסין בה, ומשום הכי לא פשטינן מינה דרבי ישבב אפילו חייבי עשה קאמרי. ובתוספותכ פירשו, לפי גירסת הספרים, אי לאו משום חייבי לאוין אתי, אי משום עשה (נמי) דאית בה [נמי]ל מחייבי עשה אתיא, ולמה לך למילפה באפי נפשה, ודכולי עלמא חייבי לאוין היא, ולאמ יהא בה הויה לזר מתהיה נפקא, אבל מ״מ קאמר רחמנא שלא תהא החוצה לאיש זר. ושמואל מספקא ליה אי ללאו גרידא, ותהיה דקאמר לומר שלוקה עליה משעת קדושיןנ, או שאינן תופסין בה כדרב. ויפה פירשו. ויש לי לעיין בהאי עשה, דילמא יבמה יבא עליה מצוה ואחר רשות, כדאיתמר לעילס. וי״ל אורעה כל הפרשה להוציא אחר, הילכך יבמה יבא עליה ודאי מצוה ואחר אסור.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א י א.
ב רש״י ד״ה אי למאן דאמר עשה. בנדפס: ופירוש.
ג לקמן צב ב.
ד לעיל מט ב בתוס׳ הרא״ש ד״ה אי כרב, הקשה כן בשם ר״ת. וכן הוא בספר הישר לר״ת סי׳ לו (ג) הוצ׳ שלזינגר. ועיין בתוס׳ שלפנינו לעיל שם שהקשו הקושיות שכתב רבינו בסמוך.
ה לקמן צב א.
ו לעיל יד ב.
ז לעיל יד ב.
ח כ״ה בכ״י ב. ומש״כ ההיא דתנן, הכונה להא דלקמן צב א.
ט בנדפס נוסף כאן בסוגריים מרובעות: וה״נ לא תפסי בה קידושין לרב מלא תהיה.
י עיין ברשב״א בקידושין סח א בד״ה הא דאמרינן, שכתב כעין תירוץ רבינו, אלא שכתב דלאו דוקא קאמר שהיא בלאו אלא בעשה ומשום דפשטיה דקרא משתמט מיניה לאו, קאמר הכי, ועיי״ש בסוף הקטע שכתב, דגמרא הוא דתפיס ליה חייבי לאוין לרווחא דמילתא, והיינו כמש״כ רבינו כאן, ומסיק שם שהוא דוחק. ובריטב״א שם כתב, דהא דקאמר לאו, אינו לאו ממש אלא לאו הבא מכלל עשה.
כ וכ״כ הרשב״א בקידושין שם בשם התוס׳ דלא גרסינן אי למ״ד לאו וכו׳, וספרים דגרסי מפרשי הכי, כמש״כ רבינו כאן. אך בתוס׳ שלפנינו לעיל מט ב ד״ה אי כרב, כתבו בשם ר״ת, דלא גרסינן אי למ״ד לאו וכו׳ דלכ״ע איכא לאו, ולא יישבו כלל גירסת רש״י. וכ״ה בתוס׳ הרא״ש שם, וכ״כ לקמן צב ב תוד״ה אי ללאו הוא דאתא. וכ״ה בספר הישר לר״ת באריכות סי׳ לו (ג) הוצ׳ שלזינגר.
ל ע״פ כ״י ב.
מ בכ״י א: דלא. ובנדפס הוסיף: דאע״ג דלא. וברשב״א בקידושין סח ב ד״ה הא דאמרינן, כתוב כמו שהוא כאן, וא״צ להגיה. ועיי״ש שהוסיף: כלומר ליבם תהא בה הויה לאיש זר לא תהא בה הויה.
נ עיין לעיל מט ב, בתוס׳ ד״ה אי כרב, בסופו, ובגירסת מהרש״ל שם, ועיין בתוספות הרא״ש שם.
ס לט ב.
הערות
Gemara
Peirush