^א עי׳ תוס׳ ד״ה ה״ג שהקשו כן על גי׳ רש״י, ועי׳ המאור.

^ב ג, א ועי׳ תוס׳ הרא״ש שם.

^ג הובא גם ברשב״א וריטב״א.

^ד יבמות צב, א.

^ה כ״ה בסוגיין, ועי׳ תוס׳ ורשב״א בשם הגאונים.

^ו ברמב״ם פ״א מהל׳ שבת הט״ז פסק כר׳ יהודה, והקשה בלח״מ דבפי״ג משגגות פסק כחכמים דיחיד בהוראת ב״ד חייב, וא״כ אית ליה ג׳ מיעוטי והו״ל לפסוק כר׳ שמעון. ואפשר דהרמב״ם גרס כר״ח ולפי״ז גם ר״ש לא קאזיל כחכמים ואינו בשיטת רבים, ועי׳ לח״מ שהר״ם פסק כר״י דר״מ מסייע לו והוו רבים כנגד ר״ש, ולפי״ז הרמב״ם סובר כר״מ לענין זה דרק תרי מיעוטי כתיבי ופסיק כעיקר דינא דס״ל גם לר״מ ולר״י, ועי׳ אבן האזל, ועי׳ למרן הגר״ח בחוט המשולש סי׳ יג (לד, ב).

^ז עי׳ תוד״ה הי ובעל המאור.

^ח כ״כ בתוס׳, ולפי״ז סברת רב המנונא רק אליבא דהלכתא כר״י, [ועי׳ בעל המאור שהביא י״מ דאליבא דר״מ קאמר] וברשב״א הקשה על פירוש זה דמשמע דרב המנונא לד״ה קאמר ואפילו לר״ש, ועי׳ ברשב״א שהאריך ליישב דכיון דהחייב ודאי חייב קרינן ביה יחיד שעשאה וכיון שהיכול חייב א״א לפטור את השני משום שנים שעשאוה שא״כ אף היכול ליפטר וכיון שכן מחייבין אותו מיהא משום מסייע. ועי׳ ״תוספות חיים״ לר״ח שכנוביץ סי׳ י בביאור דבריו.

^ט עי׳ במאור וברשב״א. ועי׳ פנ״י שחקר אי איכא פטור של ב׳ שעשאוה בשאר איסורים [ובאחרונים העירו משו״ת הרשב״א ח״א סי׳ כח], ועי׳ באר יצחק חאו״ח סי׳ יד אות ז שהאריך בזה, ועי׳ מקור הלכה סי׳ י אות ב בשם יד המלך, וכן באמרי בינה או״ח סי׳ לג, אבני נזר סי׳ עו וסי׳ קט, ועי׳ מקו״ח בהערותיו לאו״ח סי׳ רסו שפטור של ב׳ שעשאוה הוא רק מחיוב חטאת.

^י [יש לחייב].

^כ ברשב״א הוסיף להקשות דאי רב המנונא משום דאינו יכול חייב אכתי לר׳ שמעון אמאי חייב, ועוד יכול אמאי פטור לר׳ מאיר עיי״ש. ונ׳ בדעת הרמבר״י דהנה יש לחקור בפטור דב׳ שעשאוה, דאפשר לבאר בב׳ פנים, חדא דכיון דלא נעשה הכל על ידו אין מתייחס המעשה אליו שהוא עשאו. ובזה אינו יכול וזה אינו יכול כיון שהמלאכה תלויה בכל אחד יש סברא שע״כ מתייחס לכ״א. וצד אחר אפשר שבזה יכול וזה יכול כיון שנעשה ע״י שניהם נמצא שחסר כאן מצד המעשה שהרי חברו עזרו לו ואינו בכלל לא תעשה כל מלאכה. ודוקא בשיכול לבדו, אבל באינו יכול כיון שעשה כל המעשה מצד כוחו אין בזה חסרון מצד המעשה. ולר״ש דפוטר בזה א״י, ע״כ דהוי גזיה״כ וכמו שכ׳ ברש״י ותוס׳ דזה פטור מצד שנים שעשאוהו. ובזה נחלקו דרב חסדא ס״ל דאינו יכול לגבי יכול גדר מסייע ואין בו ממש, ואינו גורע כלל במעשה היכול, וגרע מזה אינו יכול וזה א״י, דהתם כיון דהכוחות שוים הוי לר׳ יהודה מעשה ע״י כל אחד, אבל ביכול ואינו יכול הוי היכול העיקר ובטל מעשה המסייע שאין בו ממש. ורב המנונא ס״ל לאידך גיסא דדין אינו יכול אפילו לגבי יכול הוי כאינו יכול סתמא, והשתא יש סברא לחייב דוקא האינו יכול שעשה המעשה שעשה בכל כוחו, משא״כ ביכול כיון שנסתייע ולא עשה בכל כוחו נמצא דלאו עושה הוא ולכן פטור, וסברא זו גם לר׳ שמעון היא, דהא גם ר״ש מודה בסברא דזה אינו יכול הוי כל כוחו, דבהא לא מצינו דפליג אר׳ יהודה אלא דסבר דאיכא גזה״כ דשנים שעשאוה פטורים, אבל בזה יכול וזה אינו יכול כיון דהיכול אינו עושה בכל כוחו חסר בו הדין של עושה, והאינו יכול כיון דעושה בכל כוחו הוא חייב, וכיון שרק הוא חייב אין בזה פטור של ב׳ שעשאוה ונמצא שגם לר״ש חייב. וכן לר׳ מאיר דמחייב בזה יכול וזה יכול כיון ששניהם שוים בכוחות שניהם חייבים, אבל בזה יכול וזה אינו יכול כיון דהאינו יכול עושה בכל כוחו בהא גם ר״מ מודה דהיכול כיון דיש לו סיוע ואין עושה בכל כוחו הוי האינו יכול עיקר יותר והוא לבדו חייב. מיהו כל סברא זו היא לרב המנונא, אבל לרב חסדא אפשר דסברת ר׳ שמעון דהגזה״כ מחדש דזה אינו יכול וזה א״י הוי גדר מסייע דאין בהם ממש, ובזה יש ליישב דברי רש״י שפירש בריש הסוגיא דזה יכול וזה יכול הפטור משום דלאו אורחיה, ולר״ש דפטור זה א״י וזה א״י משום גזה״כ, ובברייתא דר׳ שמעון מטהר, פי׳ רש״י דר״ש לטעמיה דהוי כמסייעים, ולפי דברינו ניחא, דבתחילת הסוגיא כתב רש״י אפילו לסברת רב המנונא וע״כ משום גזה״כ, אבל במסקנא דרב חסדא הכריח מהאי ברייתא דמסייע אין בו ממש, לדידיה פירש שפיר דטעמא דר״ש משום מסייע הוא.