^א יב, ב.

^ב וכ״ה בראשונים ומקורם מרבנו. ולפי רבנו ניחא מה שתמהו בתוס׳ דסומכוס בטווי קאמר, ועי׳ תוס׳ בסוכה שם. ולרבנו אדרבא רשב״א וסומכוס אמרו ד״א להקל דדוקא הראוי לטמא בנגעים בלבד פסול לסכך אבל לרבנן אפילו אינו טווי ואין ראוי לטומאה אסרו כדאמרי׳ בסוכה דהוצי פשתן אסרו לסכך, וכתב בהא רבנו דאפשר דהוי מה״ת דלאו פסולת גורן ויקב הוא, וזה קרוב למה שכ׳ הרמב״ם פ״ה מהל׳ סוכה ה״ד דסיככה בפשתי העץ בדק ונפץ אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינה מגדולי קרקע, ועי׳ רא״ה ור״ן בסוכה שם. [ועי׳ מה שכת׳ בזה במאירי ערובין פ״א הע׳ 560].

^ג אפשר שכוונתו כדעת התוס׳ דאסרו בדייק ונפיץ לפי שהוא קרוב לטווי וטווי אסור הואיל ומטמא בנגעים, ולפי״ז יהא נפ״מ בין ב׳ התירוצים למעשה בשאר בגדים דל״מ בנגעים דלתי׳ קמא כיון דל״ד לפסולת גורן אין מסככין בו, ולתי׳ זה כיון דאפילו מטוה לא מטמא ל״ש לגזור בו.

^ד לעיל כו, א ד״ה יוצא, אבל ברש״י לפנינו ל״ג ליה וכדכתב במהרש״א.

^ה לעיל שם.

^ו כ, ב.

^ז בתוס׳ ד״ה כל.

^ח טו, ב.

^ט ברכות מ, א.

^י יהושע ב, ו.

^כ לעיל יז, א.

^ל והנה דעת רבנו כדעת התוס׳ לפנינו כאן ד״ה ואין דשיטתן דבתלוש כל הכלים והמינים נעשים אהל דהא ראויים לקבל טומאה במגע במת ומטמאי אי הוי באהל המת כ״ש כשהם עצמן אהל דמאהילו על המת דמקבלי טומאה, וכדאמרי׳ לעיל ועל עצמן בכל שהן, והכא במחובר איירי דלית בהו דין טומאה כלל ומ״מ גזירת הכתוב דאהל פשתן טמא, וכ״ד הראב״ד בהשגות פ״ה מהל׳ טו״מ הי״ב, ועי׳ משל״מ שם, מיהו ברמב״ם משמע אפילו בתלוש. וצ״ל שדעת הרמב״ם דאע״ג דסתם מאהילים מטמאי מצד בגד או כלים מ״מ אי עשאה אהל בטלי מדין בגד ומקבלי טומאה רק מצד דין אהל. ועי׳ רשב״א שהביא פירושו של רבנו [ושם כ׳ שכ״ה נמי בתוס׳] ותמה עליו דהא משכן מטלטל הוי, ועוד דבגמרא הקשו מקרשים דהוי מטלטלי, ועי״ש שכתב דכיון שיחדה לאהל בטלי מתורת בגד. ועי׳ מאירי.