גמרא
פירוש
בְּעוֹרֵר אֲבָל בְּעוֹמֵד מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ.
אָמַר אַמֵּימָר הִלְכְתָא מִגּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע קָנוּ מִיָּדוֹ אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר בְּעוֹרֵר אוֹ בְּעוֹמֵד לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְכִדְרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ לָא שְׁמִיעַ לִי כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר רב הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל רבינו הגדול פסק כרבנן ודחאה לדרשב״ג משום דקי׳ לן תנאי שבממון קיים. ור״ח ז״ל פסק כרשב״ג, ואמר טעמא דאף על גב דקימ׳ לן תנאי שבממון קיים, שאני הכא דלא בא לעולם, והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא, דלא אמר כלום. וסמך על הירושלמי דגרסי׳ תמן דר׳ ירמיה בשם רב הלכה כרשב״ג ולא לענין דבריו, הלכה כרשב״ג שאמר אם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי גוף. והכא בתנאי של ממון אינן קיימין, ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהם. ופירשו הרב ז״ל לאחר מיתתה הוא יורשה, ואינו יכול לסלק נפשו ממאי דלא אתי לידיה. והרי הוא כמי שאומר לא אירש את אבא. והא דגרסי׳ התם בירושלמי אילין דכתבין אם מיתת בלא בני כל מו (דלא) דלה תהדר לבית אביה תנאי ממון הוא וקיים. איצטריך לן לפרושי דלאו בכתיבת הבעל לאשתו מיירי, אלא בכתיבת האב לבתו, וכמתנה על מנת להחזיר. וי״מ דבכתיבת הבעל לאשתו מיירי ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, שהרי אינו מתנה שלא יירשנה אלא יורשה ומתנה עם הבעל להחזיר הממון ליורשיה, כמו שרוצה למחול זכותו לחברו דודאי מצי יהיב ליה במתנה. כך פי׳ רבי(׳) נ״ר. וכל אלו הדברים לסייע לדברי ר״ח ז״ל.
אבל עיקר הדברים כדברי הגדול ר׳ יצחק ז״ל, דכיון דאוקימנא למתני׳ בגמרא דילן בכותב לה ועודה ארוסה, לא דאמי לאומר לא אירש את אבא, אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר היא שאדם מתנה עליה שלא יירשנה, שכיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשיה מינה ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם, כדפרישי׳. ושמא ר׳ ירמיה בשם רב סבי׳ ליה מתני׳ בכותב לה משנשאת, ובהא מסתבר טעמיהו דלא מצי לסלוקי נפשיה, ואפילו בקנין, דראוי ליפול הוא ועדיין אין לא. אבל כיון דאוקימנא למתני׳ בכותב לה ועודה ארוסה, ודאי מצי מסלק נפשיה מירושה כי היכי דמצי מסלק נפשיה מגופה ומפירי, ואף על פי שלא בא לידו. ומאי שנא נחלה, אלא מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, ואנן קיימ׳ לן תנאו קיים. הלכך ליכא למסמך אבני מערבא בהא דפליגי אגמרא דילן. אבל איפשר דאיכא למיסמך עליהו בנשואה דלא מהני בה אפילו קנין. ומסתבר טעמיהו. ומגמרא דילן מוכחא דמתני׳ ליכא לפרושא בהכי מדאקשי׳ מאי הלכה כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה ואוקימנא דירושת הבעל מדבריהם וחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו׳ ואי ס״ד אית להאי טעמא הוה לן למימר ירושת הבעל מדברי סופרים, אלא דהכא משום דבסוף הוא זוכה בהם. ובהדיא פליגי, דהכי אמרי׳ הלכתא כוותיה (כרשב״ג) ולאו מטעמיה משום דירושת הבעל דאוריתא, והתם אמרי׳ משום דבסוף זכה, והיאך נסמוך על גמרא דידהו דפליגא בהדיא אדילן. ותימא גדול הוא היאך עלה על דעת גאון ז״ל לאפסק הלכתא מגמרא דבני מערבא למילתא דבגמרא דילן פליגי בה ושקלו וטרו בה, ואין זה דרך בעלי הוראה.
ואחרים אמרו כיון דקימ׳ לן כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו זנות, אלמא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וכדאוקימנא לר׳ יהודה בפרק אף על פי, הכי נמי אף על פי שבדבר של ממון בשל תורה תנאו קיים, בשל דבריהם עשו חיזוק יותר. וגם זו הסברא משובשת היא, דירושה היא ושמעינן לר׳ יהודה התם דאמר לא עבדו רבנן חיזוק אלא בכתובה דלכל יש כתובה. ועוד אנן לאו כר׳ יהודה קימ׳ לן התם דתנאו בטל, אלא כר׳ מאיר דאמר בעילתו זנות, וכדפרישית התם.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
אבל עיקר הדברים כדברי הגדול ר׳ יצחק ז״ל, דכיון דאוקימנא למתני׳ בגמרא דילן בכותב לה ועודה ארוסה, לא דאמי לאומר לא אירש את אבא, אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר היא שאדם מתנה עליה שלא יירשנה, שכיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשיה מינה ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם, כדפרישי׳. ושמא ר׳ ירמיה בשם רב סבי׳ ליה מתני׳ בכותב לה משנשאת, ובהא מסתבר טעמיהו דלא מצי לסלוקי נפשיה, ואפילו בקנין, דראוי ליפול הוא ועדיין אין לא. אבל כיון דאוקימנא למתני׳ בכותב לה ועודה ארוסה, ודאי מצי מסלק נפשיה מירושה כי היכי דמצי מסלק נפשיה מגופה ומפירי, ואף על פי שלא בא לידו. ומאי שנא נחלה, אלא מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, ואנן קיימ׳ לן תנאו קיים. הלכך ליכא למסמך אבני מערבא בהא דפליגי אגמרא דילן. אבל איפשר דאיכא למיסמך עליהו בנשואה דלא מהני בה אפילו קנין. ומסתבר טעמיהו. ומגמרא דילן מוכחא דמתני׳ ליכא לפרושא בהכי מדאקשי׳ מאי הלכה כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה ואוקימנא דירושת הבעל מדבריהם וחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו׳ ואי ס״ד אית להאי טעמא הוה לן למימר ירושת הבעל מדברי סופרים, אלא דהכא משום דבסוף הוא זוכה בהם. ובהדיא פליגי, דהכי אמרי׳ הלכתא כוותיה (כרשב״ג) ולאו מטעמיה משום דירושת הבעל דאוריתא, והתם אמרי׳ משום דבסוף זכה, והיאך נסמוך על גמרא דידהו דפליגא בהדיא אדילן. ותימא גדול הוא היאך עלה על דעת גאון ז״ל לאפסק הלכתא מגמרא דבני מערבא למילתא דבגמרא דילן פליגי בה ושקלו וטרו בה, ואין זה דרך בעלי הוראה.
ואחרים אמרו כיון דקימ׳ לן כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו זנות, אלמא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וכדאוקימנא לר׳ יהודה בפרק אף על פי, הכי נמי אף על פי שבדבר של ממון בשל תורה תנאו קיים, בשל דבריהם עשו חיזוק יותר. וגם זו הסברא משובשת היא, דירושה היא ושמעינן לר׳ יהודה התם דאמר לא עבדו רבנן חיזוק אלא בכתובה דלכל יש כתובה. ועוד אנן לאו כר׳ יהודה קימ׳ לן התם דתנאו בטל, אלא כר׳ מאיר דאמר בעילתו זנות, וכדפרישית התם.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
הערות
Gemara
Peirush