^א ד״ה ושוין.

^ב הם דברי התוס׳ ד״ה ושוין. וכ״כ בתוספות הרא״ש ותוספות רבינו פרץ המובא בשטמ״ק. ועיי״ש שרש״י חזר בו לסוף ימיו. וכן הובאו דברי רבינו בחידושי הרשב״א.

^ג פ״ה מ״א.

^ד ראה לב אריה ורש״ש שהקשו כן על פירוש התוספות, ובדברי רבינו מיושבים הדברים.

^ה כן כתב רבינו בחידושיו לב״מ נט, ב ד״ה וברכוהו: ׳ולדברי רש״י ז״ל שהוא מפרש בכל מקום שאמרו ר׳ אליעזר שמותי הוא מלשון שמתא, אף הוא חרם הוא שמצינו לשון שמתא בחרם במשקין וברוב המקומות, אלא שהפירוש הנכון שהוא מתלמידי ב״ש, וכן מפורש בירושלמי במס׳ ביצה (פ״ד ה״ז)׳. וכ״ה בירושלמי במקומות נוספים, ראה תרומות פ״ה ה״ב, ביצה פ״ד ה״ז, סוכה פ״ב ה״ח, נזיר פ״ו הי״א. וכן פירש רבינו חננאל שבת קל, ב, ערוך ע׳ שמת בפירושו השני, ורש״י (בפירושו השני) ותוס׳ שבת שם ד״ה דרבי אליעזר, וכן פירשו רבים מן הראשונים בהרבה מקומות. וראה אגרת רב שרירא גאון (הוצ׳ ר״ד מצגר) כיצד נכתבה המשנה אות ז. [ועי׳ פיה״מ לרמב״ם שביעית פ״ט מ״ט: ׳ור׳ אליעזר סובר כדעת בית שמאי אע״פ שהוא מתלמידי בית הלל, וכך ידוע מכל אמריו בתלמוד, וכך אומרים ר׳ אליעזר שמותי הוא׳. וכן כתבו ראשונים שהיה מתלמידי ב״ה, ראה תוס׳ הרא״ש נדה ז, ב, שמ״ק ב״מ לז ב ד״ה מודה. וראה ר״ן שבת ה, א שאע״פ שהיה מתלמידי ב״ה שמא חזר ושימש את שמאי. ועי׳ פאת השדה מע׳ א אות עז].

^ו דר׳ אליעזר שמותי הוא ור׳ יהושע מדב״ה הוא (חידושי הר״ן).

^ז תיבה זו ליתא בכי״פ.

^ח עי׳ סמ״ג לאוין קלב שביצת נבילה נתגדלה בהיתר. ועי׳ ש״ך סי׳ פו ס״ק ח.

^ט הגרא״ז הוסיף: דכולי עלמא וכו׳. אולם הגרר״ב העיר שלגירסת כתה״י להלן: ורבי אליעזר, א״צ להגהה זו.

^י ד״ה אלא.

^כ בנדפס וכי״ל: ולזה.

^ל תיבה זו ליתא בנדפס וכי״ל.

^מ מט, ב.

^נ שם ע״א.

^ס כז, א.

^ע ראה שטמ״ק בשם תוס׳ הר״ף.

^פ ר״ל כמ״ש תוס׳ (הגרר״ב).

^צ ירושלמי ביצה פ״א ה״ד.

^ק שבת קל, ב.

^ר כי״ל: ליפלוג.

^ש פי׳ בלישנא דרבינא (הגרא״ז).

^ת כי״ל: דאמרת.

^א כי״פ ליתא תיבה זו.

^ב כן הגירסא בכל כה״י, ראה דק״ס אות י. וכ״ה בתוס׳ ב״ק מז, א ד״ה מ״ט ושא״ר. לפנינו: ׳ומודים וכו׳ מאי טעמא גופה היא׳.

^ג היא קושית התוס׳ כאן ד״ה והלכתא, ובב״ק שם ד״ה מאי טעמא.

^ד ב״ק מז, א.

^ה מדברי רבינו מבואר לכאורה, שאם לא נולדה מיד, גם לענין נזקין יש לחוש שלא נגמרה. אולם בתוס׳ ותוס׳ תלמיד ר״ת ב״ק שם ובקבצי התוס׳ כאן מבואר שאף במקום שאינו ידוע, המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שתוס׳ בב״ק הוסיפו: ׳ואפילו לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדא האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה׳. ואפשר שכן כוונת רבינו שקיצר בלשונו. וראה עוד ספר התרומה הל׳ איסור והיתר סי׳ כז, ופסקי הרא״ש ב״ק שם סי׳ ב.

^ו שם מו, א.

^ז בשטמ״ק: בידוע דמאיתמל.

^ח ראה ביצה ב, ב.

^ט בשטמ״ק: לא פליגי. וראה שם הערה 42. [אבל הוא ט״ס, שבכ״י של השטמ״ק תוקן: לא פלוג].

^י ראה תוס׳ תלמיד ר״ת שם: ׳ומספק אזלינן לחומרא שמא בעת טרפות היתה מחוברת׳. אבל בתוס׳ ורא״ש שם הוסיפו: ׳ואפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורה מגזירה דרבנן׳. וכן כתב בחידושי הרשב״א ובתוה״ב בית ב שער ג (נד, ב), כנראה עפ״י התוס׳. [וראה שטמ״ק הערה 44 שמפרש גם דברי רבינו על דרך זו]. וראה ר״ן (יט, א): ׳וכיון שפעמים נראית כגופה דהיינו במעורה בגידין, אף כשאינה מעורה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק החמירו בה ואסרוה׳. ואפשר שמפרש כן דברי רבינו.

^כ עדיות פ״ה מ״א.

^ל ז, א.

^מ הל׳ יו״ט ד״ו לה טור ד; הוצ׳ רע״ה (ירושלים) ח״ג עמ׳ 366.

^נ עי׳ ספר התרומה סי׳ כז וסמ״ג לאוין קלב (מד, ב).

^ס וכן הביאו הראשונים דברי הבה״ג – ראה תוס׳ כאן ד״ה ושוין, עירובין סב, ב ד״ה אפילו, כתובות ס, ב ד״ה אפילו, ספר העיטור ח״ג קלט ע״א, ספר יראים השלם סי׳ סג, סמ״ג לאוין קלב ד״ה שנינו.

^ע כי״פ: איכא.

^פ ו, ב.

^צ כי״פ: נגמרת.

^ק מכילתא משפטים מסכתא דכספא פ״כ, וראה להלן קיג, א. [ועי׳ יראים השלם סי׳ סג, וצ״ע].

^ר כלומר, מקשה זו אין האמת נוחה לו, שהרי לפי האמת ההלכה היא שבשר עוף בחלב דרבנן, וברור שכן היא דעת רב וקושית הגמ׳ במקומה עומדת. וכן נקט רבינו לשון זו במשמעות זו בחידושיו לגיטין ה, א עיי״ש. [בנדפס: בקוש׳, ובהוצ׳ הגרשז״ר העתיק המעתיק בטעות מכי״פ: ׳בקושיא׳ [ובאמת שם: ׳בקושטא׳. וכן הבינו הגרא״ז והגרר״ב והגרשז״ר ונתקשו בהבנת הדברים, עיי״ב].

^ש ראה תוספות שאנץ, הובא בשטמ״ק ב״ק שם. ונראה שהוא מקור דברי רבינו כאן.

^ת ז, א.

^א כי״פ ליתא תיבה זו.

^ב בכי״פ נשמט ׳גבי טומאה׳ והושלם עה״ג: ׳גבי טומאה לא׳. וכנראה שהתיבה ׳לא׳ אינה גירסא אחרת [שיש להשלימה ולהוסיף: ׳אפושי טומאה׳], אלא היא ט״ס ושייכת להלן. וראה הערה הבאה.

^ג בשטמ״ק: אפושי טומאה מדרבנן וכו׳. ואפשר שנשמטו תיבות אלו בכ״י ובדפוסים.

^ד תוס׳ שאנץ שם, וכ״כ תוס׳ ביצה ו, ב ד״ה ביצים, ב״ק שם, תוס׳ שאנץ עדיות פ״ה מ״א. וכ״כ הראשונים כאן, ראה רא״ה הובא בשטמ״ק ד״ה תני גמרה, תוהב״א בית ב שער ג (נד, ב) בשם התוספות. וראה תוס׳ כאן ד״ה ושוין שדחו פירוש זה.

^ה אף קושיא זו מקורה בתוספות שאנץ שם.

^ו ביצה ו, ב ד״ה ביצים גמורות. ברש״י שם נזכר רק חלמון. וראה טויו״ד סי׳ פז ס״ה שנראה מדבריו שמתיר כל שנגמר החלמון אפילו אין לה עדיין חלבון. אולם מדברי רבינו נראה שמפרש בדברי רש״י שאף החלבון נגמר. וראה שטמ״ק הערה 58 שכ״נ בתוס׳ שם, עיי״ש. וראה יש״ש חולין פ״ח אות ב. וע״ע תוס׳ ביצה שם ד״ה ומצא ותוספות שאנץ שם.

^ז עי׳ חידושי בן הרמב״ן למסכת ביצה ושטמ״ק הערה 50.

^ח לכאורה כוונת רבינו לומר שלענין בב״ח תליא בשם בשר, משא״כ לענין נבילה, כיון שהיא בכלל הנבלה נאסרה, וכדברי יראים השלם סי׳ סג: ׳...דאפילו אין תורת בשר עליה מיתסרי בנבילה דכתיב לא תאכל כל נבילה, כל הנאכל בנבלה נאסר, אבל לענין [בשר בחלב] בשר בעינן וכיון דמגמרא נפקי מתורת בשר׳ [ועי׳ קובץ שיעורים אות כז]. וקרוב לזה כתבו הרא״ה בחידושיו ובבד״ה בית ב ש״ג (נה, ב), והר״ן על הרי״ף ביצה א, ב. אכן, ראה אבן האזל הל׳ נזקי ממון פ״ט ה״א שא״א לפרש כן, שאם כן א״צ כלל בשאר התירוצים דלעיל ודלהלן לחלק בין נבילה ובב״ח [וכמבואר ביראים שם שבזה תירץ עיקר הקושיא], ואילו ממהלך דברי רבינו נראה שלא בא לתרץ כאן עצם הקושיא. וגם א״א לפרש כך כפשוטו, שהרי גם לענין בשר בחלב לא נאמר בשר אלא גדי, ואם בשר עוף בחלב דאורייתא, ותרנגולת בחלב אסורה מדאורייתא, הרי ביצה שבמעי אמה הוי כגופה ונקראת תרנגולת, ואסורה אף אם לא מיקרי בשר. אלא כוונת רבינו לומר שבאמת אין הביצה חשובה כתרנגולת, בין לענין בב״ח ובין לענין טומאת נבילה כדלהלן, אלא שלענין טריפות, כיון שמחוברת ויש להם חיות מהתרנגולת, נטרפו עמה. וראה עוד מש״כ שם. [וע״ע אם צריך שם בשר לענין נבילה בקרי״ס פ״ד מהל׳ מאכ״א שכתב לענין שליא שאינה בשר והאוכלה פטור מן התורה, ועי׳ כו״פ סי׳ פא סק״ו, או״ש מאכ״א פ״ד ה״כ ועוד].

^ט כ״כ בתוספות שאנץ ב״ק שם בשם ריב״ם.

^י מן הלשון ׳דילמא׳ נראה שבסתם ביצה חיישינן שמא היתה קטנה, אבל אם נולדה מיד לאחר שנטרפה, אין מקום לחשוש ומותר. אבל מכל הפירוש נראה שכוונת רבינו שהיא גזירה, גדולה אטו קטנה, ואף אם נולדה מיד אסורה.

^כ בנדפס וכי״ל: קטנה היא שבקטנות בשעת וכו׳.

^ל בכי״פ: וההיא כגופה דמיא.

^מ ג, ב.

^נ ראה ספר התרומה סי׳ כז: ׳וביצה שנמצאה בתרנגולת טריפה הוי ספיקא דאורייתא, דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת לא היתה הביצה רק בשר בלא קליפה והויא כמו ירך האם ואחרי כן נגמרה קליפתה׳. וכ״ה בסמ״ג לאוין קלב (מד, ב). ובתוספות שאנץ ב״ק שם כתב: ׳א״נ יש לומר דאפילו לרבנן אתי שפיר, וה״ק סיפא אתאן לספק טריפה דכיון דאיסור טרפה דאורייתא החמירו רבנן אפילו בספקה׳.

^ס הובאו דבריו בתוס׳ כאן ד״ה ושוין, עירובין סב, ב ד״ה אפילו, כתובות ס, ב ד״ה אפילו. וכן הביאו העיטור הל׳ יום טוב קלט, א, ספר התרומה סי׳ כז, סמ״ג לאוין קלב (מד, ב). ועי׳ שו״ת רדב״ז סי׳ ב״א קח שהביא תירוץ זה בשם הראב״ד.

^ע כי״ל: שאסורין מגופן וכו׳ שאסורין.

^פ לשון רבינו תם בתוס׳ שם: ׳אבל בבשר בחלב לא החמירו דהוי היתר דכל חד וחד באפי נפשיה שרי׳. וראה חידושי הרשב״א. [ועי׳ שו״ת בית שערים (מכ״י) סי׳ לח שביאר בכוונת ר״ת, שבשעת מציאת הביצה אין לגזור כלל שהרי היתר הוא, וכשנתבשלה בחלב אז אינו ניכר שנמצא הביצה בתרנגולת. וצ״ע].

^צ הובא בתוספות שאנץ ב״ק שם, בראבי״ה הל׳ יום טוב סי׳ תשכד, מרדכי ביצה סי׳ תרנ, ובחידושי בן הרמב״ן ביצה ז, א.

^ק הגרר״ב הגיה: אע״פ שאינן מעורות.

^ר כי״פ נוסף (עה״ג): בגידין.

^ש והוא פירוש התוספות שאנץ שם. הגרר״ב ציין לעיין בש״ך סי׳ פז, וכוונתו, שהש״ך שם ס״ק י נתקשה ליישב סוגית הגמ׳ לפירוש הרשב״ם [וכן נתקשו בזה הפר״ח שם, קרבן נתנאל שם פ״א סי׳ ח, שפ״א ביצה ז, א ועוד], ולפי פירוש התוספות שאנץ ורבינו הסוגיא מתפרשת היטב. וע״ע אבן האזל הל׳ נזקי ממון פ״ט ה״א ד״ה ודעת הרשב״ם.

^ת כי״ל: אסור.

^א כ״ה בנדפס. בכי״פ נשמטה תיבה זו.

^ב בחידושי בן הרמב״ן לביצה שם כתב על פירוש הרשב״ם: ׳כך שיטת רבינו שמואל הצרפתי זלה״ה, והוא יותר נכון׳. והדברים צ״ב. [וקשה לומר שכוונתו למה שסיים רבינו ׳אלא שהוא להחמיר׳, ולפרש כוונת רבינו שראוי להחמיר].

^ג ראה ראבי״ה שם סוס״י תשכד: ׳ויש חולקים עליו והמחמיר לו דעת ישישים׳. וראה הערה הקודמת.

^ד כל הענין הובא בחידושי הרשב״א ובר״ן (יט, א).

^ה הלכות גדולות סי׳ סז (ד״ו קלו, א, הוצ׳ רע״ה ירושלים ח״ג עמ׳ 229).

^ו שבת קל, ב.

^ז ו, א.

^ח תיבה זו ליתא בכי״ל ושטמ״ק.

^ט ב״ק מז, א.

^י פ, א.

^כ בר״ן: ובסנהדרין נמי אמרינן ולד וכו׳. [ועפי״ז הגיהו בנדפס].

^ל ע״ז כד, א.

^מ כג, ב.

^נ ז, א.

^ס תוס׳ ד״ה והלכתא, ב״ק מז, א ד״ה מאי טעמא גופה היא, סנהדרין פ, ב ד״ה עובר, תמורה לא, א ד״ה למאן. וראה שיטתם ביתר ביאור והרחבה בתוספות תלמיד ר״ת ב״ק שם.

^ע להלן עה, א.

^פ כ״כ תוס׳ ב״ק שם.

^צ הובא בתוס׳ בכ״מ, ראה תוס׳ סנהדרין שם, תוספות תלמיד ר״ת שם (״שוב שמעתי מפורש בשם רתנ״ע״), או״ז פסקי ב״מ סי׳ קמז, מרדכי ב״מ ועוד.

^ק סברא זו הובאה בשם ר״ת גם במשמרת הבית בית ב ש״ג (נה, ב), כנראה עפ״י רבינו, ובר״ן על הרי״ף יט, א. [וכן הובאה בחידושי רבינו דוד וחידושי הר״ן סנהדרין שם, ובתוספות רבינו פרץ ביצה ו, א]. אבל בעלי התוספות שם כתבו בשיטת ר״ת כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה. וראה משמרת הבית שם שתמה על סברת רבינו: ׳ואי משום דכובדו של ולד מסייע בנגיחה לא עדיף משני שוורים תמים שהזיקו כל אחד ואחד משלם מגופו לפי חלקו, ועוד דאי משום כובדו, וולד מיהא הוא עצמו לא נגח אלא הוה ליה כשליף שעליה, ואי הוה ולד מורכב על כתפה ונגחה מי משתלם מן הולד׳. ועי׳ שער המלך הל׳ גניבה פ״ב הי״ד, חידושי חתם סופר, קהילות יעקב כתובות סי׳ יג.

^ר כי״ל: נגח [קרי: ניגח. וכ״ה בשטמ״ק].

^ש פירוש, ניגח הוא לגבי ולד הנוגחת, וניזוק היינו לגבי פרה שהזיקה גובה מולדה (שטמ״ק הערה 80).

^ת סברא זו כתבו בתוס׳ ב״ק שם בתחילת דבריהם שאין להוכיח מהא דסנהדרין שעובר ירך אמו, אבל בשיטת ר״ת כתבו הסברא הנ״ל לענין נגיחה. וראה משמרת הבית שם שהשיג הרשב״א: ׳ועוד דמאי דאמרינן היא וולדה נרבעו דודאי הולד ממש לא נרבע, דכיון דחשבינן ליה כגופא אחרינא הוא גופיה ודאי לא נרבע, ואפילו נהנה לא נהנה דרך רחם אלא דרך אברים ודרך אברים אינו נידון כנרבע׳. אכן, בחתם סופר ביאר שכיון שכל חיותו תלוי בחיותה של אם וכל אבריו וכח חיותם בכח חיות אברים [ובזה עדיף לאו ירך אמו מירך אמו, שאז אינו אלא כרגל הבהמה, ואין לו שייכות כלל לשאר אברים], ויש לו מציאות בפנ״ע אך כל חיותו מעורב וממוזג במזג אברי אמו, וממילא חשבינן לכל הנאה הבאה לאם, כאילו באה לולד.

^א שם פ, ב.

^ב היינו כמ״ש רבינו לעיל: ׳ובמס׳ גיטין פ׳ המביא תניין (כג, ב) אמרו אם היתה עוברה זכתה לו, ואוקימנא כרבי וקסבר עובר ירך אמו הוא׳.

^ג כי״פ: וזו.

^ד כוונת רבינו לומר שזו של גיטין לא נתיישבה בתירוצים הנ״ל. אולם בתוס׳ סנהדרין שם כתבו: ׳ומהא דאמר ר׳ יוחנן שלהי פ״ב דגיטין גבי שפחה דאם היתה עוברה זכתה לו משום דעובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה אין ראיה שכן הלכה, דהתם אליבא דרבי קאמר ושמא אין הלכה כמותו׳. וראה ספר התרומה הל׳ עכו״ם סי׳ קמח. ובר״ן (יט, א) תירץ שאע״ג דעובר לאו ירך אמו הוא, נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו. אכן, ראה תמורה כה, ב שהקשו מהך דגיטין על ר״י שם ולא נחתו לחילוקו של הר״ן, וראה תשובות רע״א קמא סי׳ רב.

^ה ערכין ז, א.

^ו תיבה זו ליתא בכי״ל. וכ״כ תוס׳ סנהדרין שם ותוס׳ תלמיד ר״ת ב״ק שם, ראה לעיל הערה 960. והר״ן (שם) כתב: ׳שכיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגין את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא עליו נגמר הדין׳.

^ז ראה ב״ק לה, ב. וכן הקשו תוס׳ ב״ק וסנהדרין שם, ותוס׳ תלמיד ר״ת שם. וע״ע שעה״מ הל׳ גניבה שם ורש״ש ב״ק שם.

^ח ראה רא״ה, הובא בשטמ״ק ב״ק שם: ׳כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שא״א לו אלא עמה׳. וראה שו״ת הר צבי יו״ד סי׳ רכד.

^ט כה, א.

^י כי״ל ושטמ״ק: ופרישו.

^כ ראה סדר תנאים ואמוראים סי׳ נה וספר כריתות לשון לימודים שער ג אות עא.

^ל ראה תשובות רע״א קמא סי׳ רב.

^מ כי״פ: מדאמרינן.

^נ ראה תוס׳ זבחים קיד, א ד״ה וקסבר: ׳ואף על גב דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי׳. וראה לחם משנה הל׳ עבדים פ״ז ה״ה: ׳ולא אמרו שם תיובתא, אלא קודם שידעו פלוגתא דרבי יוסי ורבנן, אבל בתר דהביא גמרא פלוגתא דרבי יוסי וחכמים ליכא תיובתא כלל׳. וראה לח״מ הל׳ פסוה״מ פ״ד.

^ס תוס׳ ב״ק וסנהדרין שם, ותוס׳ תלמיד ר״ת ב״ק שם. וכ״כ בשטמ״ק תמורה שם בשם גליון מהר״י ז״ל.

^ע גיטין נג, א.

^פ ראה שו״ת בנימין זאב סי׳ ת וגליון הש״ס לרע״א גיטין נג, ב.

^צ גיטין מא, א.

^ק עיין תוס׳ שם ד״ה בהיזק דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר טפי.

^ר תמורה שם, ראה שטמ״ק שם אות טו: ׳כל הספרים שונים של כת״י גורסין זה המתקיף למעלה ג״כ מיד אחר אמר ר״י הפריש חטאת מעוברת וילדה׳.

^ש כי״ל: כענין.

^ת ראה ברכות כג, ב, עירובין י, א, שם טז, ב ועוד.

^א ראה שבת כ, ב, גיטין כח, א ועוד. ועי׳ מהרש״א שבת שם. וראה כללי הגמ׳ למרן על הליכות עולם שער חמישי פ״ג אות יג שהביא דברי רבינו. אכן, צ״ע שמרן הביא שם דברי התוס׳ הנ״ל שכן דרך הגמ׳ להביא ׳תנאי׳, אחר ׳תיובתא׳, וכוונת דבריהם כאמור, שאין הגמ׳ חוזרת בה מן ה׳תיובתא׳, וע״ז כתב ׳וכן כתב הרמב״ן׳, והרי כוונת רבינו ש׳לימא כתנאי׳ היא חזרה מן התיובתא, כ׳תיובתא והלכתא׳ וכ׳תיובתא ואיבעית אימא׳. ועמד ע״ז בשטמ״ק הערה 95, עיי״ש. וראה תוס׳ זבחים קיד, ב ד״ה וקסבר, יד מלאכי סי׳ תה, ושד״ח מערכת הלמ״ד סי׳ פט בביאור דבריהם.

^ב תיבה זו ליתא בכי״פ. והגרר״ב הגיה: ׳ושנוי׳.

^ג עח, א.

^ד ׳ומפרק לה׳ ליתא בכי״ל ובנדפס.

^ה ראה תוס׳ ב״ק וסנהדרין שם שדחו ראיה זו, דבעי לאוקמה מילתא דרבא לדברי הכל. וראה תוס׳ תלמיד ר״ת ב״ק שם.

^ו בספר כריתות שם אות סט כתב ׳כל תיובתא אין עושין כאותה תיובתא׳, וראה הג״ה בספר כריתות דפוס קרימונה, שכוונתו לחלק בין כשמקשה סתם ׳תיובתא׳, שאין עושין כן, לבין ׳תיובתא דפלוני תיובתא׳ שאין הלכה כן כל עיקר, וראה יבין שמועה כלל ל שהוכיח כן מדברי ר״ת. וראה דברי סופרים (על כללי הש״ס) ע׳ תיובתא.

^ז כ״כ תוס׳ סנהדרין שם ותוס׳ תלמיד ר״ת ב״ק שם דר״ת לא גרס ׳תיובתא דר׳ יוחנן תיובתא׳, אלא ׳תיובתא דר׳ יוחנן׳ ותו לא. וראה גם ראבי״ה ח״א שאלות ותשובות סי׳ קמח: ׳בכמה מקומות יש בברכות גירסות שאינם מלשון התלמוד. ודוגמתו במסכת תמורה גבי עובר ירך אמו הוא כתוב בספרים תיובתא דר׳ יוחנן תיובתא, ואינו, דלבסוף מסיק ליה כתנאי׳.

^ח הל׳ ביצים ד״ו קלא, ד; הוצ׳ רע״ה (ירושלים) ח״ג עמ׳ 190.