^א וכן תירצו התוס׳ והריטב״א בכתובות כב ע״ב.

^ב ר״ל דבכל חתיכה אחת פטר רב.

^ג עיין תוס׳ ד״ה והבא שפירשו דהכא באשה מתקיימים שני התנאים, אפשר לברר האיסור (תנאו של ר׳ זירא) ואיקבע איסורה (תנאו של ר״נ) ולכאו׳ היינו דקאמר רבינו.

^ד אולי ומוקמינן.

^ה מפרש רבינו דגם טעמיה דת״ק משום דחייש לזילותא דבי״ד, ולכן דוקא התירוה לא תצא. וכ״כ הרמב״ן בשם יש מפרשים ודחה דבריהם. ובשיטת ר׳ מנחם בר״י נחלקו ראשונים, משמעות רשב״ם ב״ב שם ד״ה אבל וכ״ה ברמב״ן שם בשם א׳ הראשונים דאפילו בהתירוה ועדיין לא נישאת איכא זילותא והרמב״ן עצמו ותוס׳ ד״ה אבל ס״ל דוקא בנישאת. ולרבינו היא היא מחלוקת ת״ק ור׳ מנחם.

^ו היינו אחר שהתירוה קודם מעשה וכנ״ל.

^ז לפנינו: דכולי עלמא לא חיישינן לזילותא דבי דינא. וכגירסא שהביא רבינו כ״ה בדק״ס וכ״ה ביחוסי תו״א עמ׳ קיב.

^ח בבבא בתרא.

^ט בזילותא וכו׳ אלא, לא ברור אם הכי גריס רבינו שם או תוספת פירוש היא.

^י אשי.

^כ הר״ב אב״ש הגיה (עפ״י נוסחת הגמ׳ שלפנינו): בגירושין ולא ראה במיתה וכו׳ וסמכינן על הראשונים דלא כר׳ מנחם וכו׳ הילכך מפקינן לה וכר׳ מנחם. והנה מלבד שקשה להניח ששגה הסופר זה שלש פעמים, נראה שכל ראית רבינו היא רק אם גרסינן כן. שהרי רבינו בא להוכיח שרב אשי סובר כר׳ מנחם בהא דחיישינן לזילותא, ממה שאמר רב אשי ראה ר׳ יוחנן דבריו של ר׳ מנחם, ואם נאמר ראה בגירושין דתצא, הא מה שאמר ר׳ מנחם תצא אינו משום דחיישינן לזילותא, להפך, משום דלא חיישינן לזילותא תצא [לא כת״ק דחייש לזילותא גם בכה״ג כפי שיטת רבינו לעיל], אלא צ״ל שרבינו מפרש שדברי ר׳ יוחנן תצא ולא תצא מיירי בשנשאת אחר שבאו עדים, ואמר שבמת לא תצא, ומשום דראה דברי ר״מ שאמר נשאת אחר שבאו עדים לא תצא דחיישינן לזילותא. וכך היתה גירסת רבינו בגמ׳. וכן מפורש עוד להלן בדברי רבינו: ורב אשי אמר לעולם ר׳ יוחנן ראה דבריו של ר׳ מנחם בין במיתה בין בגירושין, והיכא דקאמרי תרי מת ותרי לא מת ותרי אמרי נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה לר׳ יוחנן לא תינשא ולא תצא דכר׳ מנחם ס״ל דחיישינן לזילותא.

^ל בכת״י דר׳.

^מ דייקא.

^נ כגי׳ הרבה ראשונים וכ״ה בכת״י של הגמ׳ כמש״כ בדק״ס. לפנינו אסי.

^ס ׳ולא׳ נשמט בכת״י.

^ע כגי׳ שהביאו תוס׳ שם.

^פ וחזר רבינו לסוגיא זו להלן עמ׳ תצז.

^צ כך בכת״י. בד״פ: ואינו קאים.

^ק בכת״י מכ׳. ואולי צ״ל ונראין דברי מכיון.

^ר בב״ב לא ע״ב שהביא רבינו לעיל.

^ש נדצ״ל ליה.

^ת לפנינו רב המנונא. ועי׳ ב״מ ו ע״ב: כי אתא לסורא אמר ליה רב המנונא.

^א כך היא גירסת כת״י אחד שבדק״ס. לפנינו נפק עבד עובדא. ועיין להלן.

^ב ומפרש בה [ובכת״י מה] כנ׳ משובש. [ואולי: ומפרשינן בה דהכי קאמר].

^ג עיין לעיל בהערה תכא. ודע שבכת״י מינכן ליתא כלל ׳נפק עבד עובדא׳, וה״ז סייעתא לדברי רבינו.

^ד גיטין לב ע״א, קידושין מב ע״א.

^ה וא״כ שיטת רבינו דחיישינן לזילותא דב״ד בין באישות בין בכהונה בין בממון. אבל הרמב״ם והטושו״ע פסקו דל״ח לזילותא דבי״ד לא בכהונה [עי׳ רמב״ם פ״כ מהל׳ איסו״ב הט״ז וטושו״ע אהע״ז סי׳ ג ס״ז] ולא בממון [רמב״ם פט״ו מהל׳ טו״נ ה״ה וטושו״ע חו״מ סי׳ קמו ס״ג]. ובאישות, בנשאת קודם שבאו עדים דלא תצא, כתב הפנ״י בכתובות כב ע״ב דלפי מה דמסקינן בב״ב לענין כהן דלכו״ע ל״ח לזילותא דב״ד [לא כדברי רבינו וגירסתו] גם אישות אע״פ שלא תצא לא מטעמא דזילותא הוא אלא מטעמים אחרים.