^א ׳ואם רוצה׳ אינו מלשון הגמ׳ ומובנו אינו ברור. ואולי ר״ל אפילו שלא בשעת הדחק כל״ב בגמרא קז ע״א. [׳ומתנה עליהם׳, בכת״י ומתנה על אותה נטילה].

^ב ס״ל לרבינו דאפילו טינוף דצואה [היינו מסיך רגליו] אינו מבטל הנטילה כל שלא הסיח דעתו. ודלא כהראשונים שכתבו ובלבד שלא יטנפם [עי׳ טוב״י סי׳ קסד]. ונראה שסובר כמהרש״ל (ביש״ש בפירקין סי׳ מא והביאו הט״ז סס״י קסד) שכתב דבעשה צרכיו באמצע הסעודה אינו מברך ענט״י ׳דבמילמולי זיעה [וכן לכלוך צואה] לא תיקנו נטילה אלא דחמירא סכנתא מאיסורא וחייב לרחצם אבל אין אני רואה חיוב ברכה וכו׳⁠ ⁠׳. [ועי׳ פרמ״ג (בפתיחה להל׳ נט״י הביאו בבאה״ל סס״י קסד) שדברי מהרש״ל הם אליבא דרבותיו של רש״י והרמב״ם הסוברים שנט״י משום שמא נגע בטומאה, וא״כ בנטל ידיו ונזהר מטומאה אף שנגע בטינוף אינו מברך, אבל לרש״י שפירש טעם הנטילה משום שמא נגע במקום טינופת וגנאי לתרומה וכו׳ צריך נטילה. ולפי״ז יסבור רבינו כרבותיו של רש״י, אבל לרש״י אם התנה ונגע בטינוף חוזר ונוטל, ואכן כ״כ רש״י מפורש בדין נוטל ומתנה (ד״ה ומתנה) ׳ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם׳ ולשיטתיה אזיל]. [ואם כנים הדברים דחד דינא נינהו מתנה ואמצע הסעודה, א״כ המ״ב שהכריע בסס״י קסד דבאמצע הסעודה אינו מברך בנגע במקומות המכוסים, הו״ל להכריע כן גם בדין מתנה, לעיל מינה בסק״ד, לא כאשר כתב שם דנגע במקומות המכוסים אבד נטילתו].