^א כן מבואר בקידושין לט, א. וכונת רבינו דר״נ הרי בחו״ל היה וממילא על כרחך בכלאי הכרם איירי דכלאי זרעים אינם אסורים בחו״ל, (ובכלאי זרעים מודה ר׳ יאשיה דחייב בשני מיני זרעים וכ״כ כל הראשונים), ואף דגוף מה שנהוג עלמא כרבי יאשיה הוא גם לענין א״י כמ״ש רבינו מ״מ איירי בחו״ל שהוא מקומו של ר״נ.

^ב היינו לזרוע חטה וחרצן יחד שאין בזה משום כלאי זרעים (כמו שהוכיח בהשלמה מבכורות נד, א והשיג על הראב״ד שכתב לא כן, ועיין בהש׳ הראב״ד כלאים פ״א ה״ו, ועיין בירושלמי כלאים רפ״ח לו, א דלר׳ יונתן איצטריך איסור כה״כ לאסור מין אחד והיינו חטה וחרצן דליכא משום כלאי זרעים ולר׳ יונתן דבעי ג׳ מינים איצטריך לחייבו מלקות בהתרוהו משום כה״כ, ומיהו בפ״מ שם פי׳ דבירושלמי בהמשך בדף לו, ב דחי לה ומסיק דגם לריו״נ ל״צ קרא דכה״כ אך הוא צ״ע והגר״א שם פי׳ הירושלמי בדף לו, ב באו״א וכן מוכח בתוס׳ בכורות שם), אבל שלשה מינים שלא במפולת יד אסור בא״י משום כלאי זרעים דחטה ושעורה (אבל נפ״מ לענין דלא לקי משום כה״כ). ודעת הר״מ בפ״ה כלאים ה״ז דאע״פ דאין מלקות במין אחד עם חרצן מ״מ איסורא דכלאי הכרם איכא, אבל רבינו שכתב דנהגו בארץ כר׳ יאשיה מוכח דס״ל דמותר וכמו דמלקות ליכא במין אחד ה״ה דאיסורא ליכא, ולהר״מ הא דנהגו עלמא לזרוע היינו בחו״ל דלא אסרו בחו״ל אלא מה שלוקה עליו יעו׳ פ״ח כלאים הי״ג, ועיין בטור יו״ד סי׳ רצו השיטות בזה.

^ג וכ״כ הר״מ פ״ה כלאים ה״ז ומאכ״א פ״י ה״ו והרמב״ן והר״ן ור״א מן ההר (תוס׳ ר״י הזקן) בקידושין לט, א ועו״ר דהא תנן בכלאים המעביר עציץ נקוב בכרם קדש ותנן המסכך גפנו וכו׳ ומקרא ילפי׳ לה בחולין קטז זרוע מעיקרו וכו׳, והיינו דהאיסור הנאה אינו כתוצאה מהאיסור (וכן מוכח בר״מ ספ״ח כלאים דבחו״ל מותר לזרוע ואסור באכילה, וכן מבואר מהירושלמי ברפ״ח כלאים דל״צ לאו דכה״כ אלא להתרו בו משום כרם ולא אמרו בשביל איסור הנאה, ועיין מהר״י קורקוס כלאים רפ״ה והוא צ״ע), ודלא כתוס׳ קידושין ושאר מקומות בשם ר״י דכולהו משניות אינם להלכה כיון דלא אתיין כר׳ יאשיה. והר״מ חידש דאפילו מין אחד בכרם נאסר הכל בהנאה, ובזה פליגי הרמב״ן ושא״ר, וכן פליג עלה רבינו שכתב להדיא דבעינן שני מינים ורק מפולת יד הוא דלא בעינן לאיסור הנאה.

^ד פסחים כה, א וחולין קטז, א זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת.

^ה ושם כתב דה״ה לתפלת שחרית ורק מנחה שיש לה שהות גדול צריך לחזר אחר מים.

^ו משמע דבעינן לא פשטה ואין הציבור יכולים לעמוד בה אבל לא פשטה לבד לא סגי וכ״כ רבינו בחי׳ על הרי״ף ע״ז שם (והעתיקו הר״ן שם). אך בר״מ פ״ב ממרים ה״ב נראה דכל שלא פשטה יכולים לבטלה. וכ״כ לתירוץ זה תר״י ועוד ראשונים.

^ז אכן רש״י פירש שלא הוצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי, ואולי משמע ליה לרבינו פשטא דדברי רב הונא לא כן, ועוד י״ל דסובר דטמא שנטהר עדיף ממי שלא נטמא שהתורה קראתו טהור (כמ״ש הר״מ בפיה״מ פרה ג, ב). מיהו י״ל דרש״י מודה לזה, ועכ״פ דלא עדיף מי שלא נטמא ממי שנטהר, אלא דהכא הא לא סגי בטבילה להטהר לגמרי שהרי צריך הערב שמש ולכן מי שלא נטמא עדיף.

^ח בפשוטו כונת רבינו ללמוד תפלה מברכת המזון דאם לא ביטלוה אלא לדברי תורה א״כ ברכת המזון עדיין אסירא כמו לענין תפלה, והיינו דקולא מיוחדת היא בדברי תורה שאינם מקבלים טומאה, אכן יל״ע בזה מדלא נזכר בדברי רה״ג ודעימיה אלא תפלה משמע דחומר מיוחד הוא בתפלה ולא קולא מיוחדת בדברי תורה ולפ״ז ברכות כדברי תורה דמו, ומתני׳ דדף כא הוא דנתבטל אבל רישא דדף כב והך דדף כו לא נתבטל, ויש להסביר דטבילת בע״ק משום באימה וביראה כדאי׳ בגמ׳ כב, א ותפלה בעא אימה ויראה טפי משאר מילי.

^ט היינו דאף רה״ג מודה דמצד הדין ביטלוה לגמרי אלא דכך היה מנהג ישראל במקומו, ועיין בר״מ פ״ד תפלה דבשנער ובספרד נוהגים לרחוץ עצמם לפני התפלה ובשאר מקומות לא נהגו כן, וכן בשאר הראשונים נזכר חילוקי מנהגים בזה (ועיין באגרות הר״מ ח״ב), ולפ״ד רבינו מבואר מה שכתב הרי״ף דלכו״ע לא צריך טבילה אלא רחיצה בט׳ קבין וכן מבואר בתשובת רה״ג שהובאה באשכול הל׳ בעל קרי וצ״ע דהא מסקינן בגמ׳ דמרגיל בעי מ׳ סאה וע״כ כמ״ש רבינו דלגמרי ביטלוה אלא דנהגו במקומו של רה״ג להחמיר בט׳ קבין לענין תפלה, ולפ״ז אין כונת רה״ג להכריע בין הדעות מכח המנהג אלא כונתו דצריך עכ״פ לקיים המנהג, ולשונו צע״ק לפ״ז, ועוד יל״ע כיון דמעיקר הדין בטלה איך מתבטלת התפלה מכח המנהג וכמ״ש רה״ג דאם אין להם מים אין מתפללים וכ״ה להדיא בתשובתו בס׳ האשכול הנ״ל דראה לרבי אהרן גאון מבבל שלא התפלל כל השבת מחמת שלא היה לו מים, (ובר״מ בפיה״מ ובפ״ד תפלה מבואר באמת דגם לתפלה בטלה אלא דנהגו במקומות מסויימים לרחוץ לפני התפלה משום היכון אבל נראה בר״מ דאינו לעיכובא ואם אין לו מים מתפלל בלא רחיצה), וצ״ע. ועיין באו״ז סי׳ קיז בשם ר״ח ובשאר ראשונים בענין זה. ועיין בתוספתא סוף ידים ובביאור הגר״א שם.