גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״ (מלאכי א׳:י״ג), גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ: מַה פִּסֵּחַ, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אַף גָּזוּל, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אלָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְלָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ. בִּשְׁלָמָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ (ויקרא א׳:ב׳), אֲמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו דִּידֵיהּ הוּא, אֵלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ, הָא קַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ! אֵלָּא לָאו, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "מעכו״ם".
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובדי כוכבים".
וטעם הגזול בכל הימים מדין מצוה הבאה בעבירה וממילא נמצאת למד שהשאול פסול בראשון מתורת לכם וכשר בשאר הימים ושהגזול פסול בכל הימים אלא שבראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ואם לאחר שקנאו ונתחייב בדמים לבד כגון לאחר יאוש ובאיזה שנוי אף ביום ראשון אין פסולו אלא משום מצוה הבאה בעבירה אע״פ שקנאו בשעה שנטלו שאלו לא קנאו לא הוצרכת לבא בו מתורת באה בעבירה אלא מדכתיב לכם ונמצאת אומר שאף במקום שקנאו שאין כאן עוד פסול משום לכם אתה פוסלו מדין באה בעבירה והוא שאמרו בגמ׳ קא פסיק ותני בגזול ויבש פסול סתמא לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול בשלמא ראשון כתיב לכם משלכם אלא שני אמאי והשיב משום מצוה הבאה בעבירה דכתיב והבאתם גזול את הפסח מה פסח אין לו תקנה ר״ל לקרבן שהרי מום קבוע הוא אף גזול אין לו תקנה לקרבן בין לפני יאוש דלא קנייה בין לאחר יאוש דקנייה ולפני יאוש מיהא ניחא דכתיב כי יקריב מכם משלכם ואחר יאוש אמאי הא קני ליה אלא משום מצוה הבאה בעבירה ומאחר שכן אף לולב אתה אומר כן וודאי צריך אתה לפרש אחר יאוש הא קנייה שאם בקרבן הוא דוקא בצירוף ההקדש שהוא שינוי רשות דמעיקרא רשות הדיוט והשתא רשות גבוה או שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש שהיאוש בד׳ אינו קונה ואם בלולב כיוצא בו דוקא ביאוש עם שינוי השם דמעיקרא לולב וכשאגדו למצוה הוא קרוי הושענא ואע״פ שלמטה אמרו שאין זה שינוי השם דוקא בהדס דמעיקרא נמי הושענא קרי ליה על שם סופו מפני שההדס עיקר ההושענא ולמדת שאע״פ שקנאו פסול מדין מצוה הבאה בעבירה ומ״מ דוקא בכיוצא בזו שכתבנו שההקדש או אגד הלולב לצורך מצוה גומרת את הקנין ביד זה שגזלה אבל כל שהיה שם יאוש ושינוי רשות קודם הקדשו או מצותו כגון שגזל אחד בהמה ולקח הוא מן הגזלן ואח״כ הקדיש או גזל אחד לולב ולקחו הוא מן הגזלן הואיל וכשבא לידו קנאו בלא סיוע הקדשו או אגדו לצורך מצותו יצא ואין כאן עוד מצוה הבאה בעבירה שאין דין מצוה הבאה בעבירה נאמר אף לאחר שקנאה אלא למי שגזל וגמר קנינו בהקרבתו או במצותו אבל זה שלא גזל אע״פ שהגזלה בידו אין כאן מצוה הבאה בעבירה ואחר שקנאה יצא וכמו שיתבאר לך ממה שאמרו בסוגיא זו אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי ר״ל תגרים של דברים דקים כי זבניתו אסא מגוים לא תגזזו אתון אלא ליגזזו אינון וליתבו לכו מאי טעמא סתם גוים גוזלי שדות נינהו ושדה אינה נגזלת ושמא השדה מישראל והגזלה אינה אלא בשעת תלישה ואלו אתם גוזזים אותה נמצא שאתם הגזלנים אלא ליגזזו אינהו ותהא יאוש בעלים בידם ושינוי רשות ביד הלוקחים [ופריך סוף סוף כי גזזי אוונכרי להוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי הרשות בידן] ותירץ אין הכי נמי אלא כי קאמר איהו למיפק אוונכרי גופייהו וכן נראה לי שאם הגזלן מכרה לאחר שנמצאת קנויה ביד הלוקח אם חזר הגזלן ולקחה הימנו שאין זו נקראת באה בעבירה אחר שקנאה בלא סיוע מצותו: ולענין ביאור אף הם שאלו בה ליקנייה בשינוי מעשה ר״ל כשאוגדו למצוה ולשיטתנו זה קשה לפרש דודאי אוונכרי גופיהו הוא דקאמר דליפוק בשינוי מעשה דהא הוה ליה בידייהו יאוש ושינוי מעשה ולא עוד אלא שאף שינוי מעשה קונה בלא יאוש ולשיטתנו היה לו לתרץ שלאחר שנגמר קנינו בעסק המצוה הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ומה הוצרך לתרץ דהואיל ולולב אין צריך אגד אין כאן שינוי ואף לדעת האומר צריך שינוי החוזר לברייתו הוא וכן במה שהקשו וליקנייה בשינוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא מה הוצרך דמעיקרא נמי לאסא הושענא קרו לה דהא מצוה הבאה בעבירה היא ומתוך כך נראה לי דהאי דאוונכרי לאו גזלה גמורה היא שמא לא גזלה וא״ת גזלה שמא לא מישראל ואין לבא עליה מדין מצוה הבאה בעבירה אלא משום דלא קנו לה לגמרי או שמא המקשה לא ראה בדבריו של רב הונא שיהא פוסל אלא משום דלא קנו לה ולפיכך הוא מקשה דלקנייה בהכי ותירץ לו לרווחא דמילתא דלא קנו לה בהכי אפי׳ בדלא אתינן לה מטעם באה בעבירה ומ״מ אנו לא לזו הוצרכנו דכל היכא דעסקו במצוה גומר את הקנין מצוה הבאה בעבירה היא כמו שכתבנו ושמא תאמר לשיטתנו סוכה גזולה האיך הכשירוה בשלמא תקף חבירו והוציאו מסוכתו קרקע אינה נגזלת ואין כאן גזלה אלא גזל עצים וסיכך בהם הא מצוה הבאה בעבירה היא עד שראיתי לגדולי הדורות שהעמידוה שלא בגזלן עצמו אלא בלוקח מן הגזלן ואין נראה לי כן שהרי בהדיא אמרו גזל עצים וסיכך בהם אלמא בגזלן עצמו נאמרה אלא שנראה לי שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בראשון אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל: ואחר שביארנו דין הגזול עלינו לבאר דין היבש והוא שהיבש פסול ואף הוא פיסולו לכל הימים לשיטתנו וכן מוכח להדיא מה שאמרו בגמרא קא פסיק ותני לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול אמאי דהא כי כתיב לכם בראשון כתיב ותירץ משום מצוה הבאה בעבירה ומדברי סופרים אלמא שהיבש פסול לכל הימים אם במקדש מן התורה אם בגבולין ובראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ומטעם שאינו הדר ופירשו גדולי הרבנים בהדר זה שאינה מצוה מהודרת ואנן מצוה מהודרת בעינן מדכתיב זה אלי ואנוהו ובתוספות מוחים בפירוש זה דאי משום הא בדיעבד מיהא לא ליפסיל שהרי אמרו למטה מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר ונאמר שם מאי מצוה מצות זה אלי ואנוהו עד שפירשו בו דמהדר דקרא קאמר ואע״ג דהדר דקרא אראשון נמי כתיב כתבו גדולי המפרשים שהמקשה סבור שהמקרא נדרש לפניו וביום הראשון אלכם קאי ושבעה ימים נמי אדלקמיה קאי עד ביום הראשון ונמצא הדר מוסב על שבעת הימים ולי נראה דלכם אין לך צד להטילו אלא לראשון שהרי ביום הראשון מפסיק בינו לשאר הדברים אבל פרי עץ הדר וכל השאר אפשר להטילם או אראשון או אשבעת ימים ומטילין אותו על החמור ופוסלין את היבש לכל הימים ומ״מ קשה בעיני לפרשה על הדר האמור בתורה שהרי הדר האמור בתורה על אתרוג הוא נאמר ואף שמו מעיד עליו ר״ל אתרוג שהוא לשון חמדה מלשון דמרגג למיחזי שפיר ארג נכסין לא תירוג ומתוך כך אני חוזר לפרש כפירוש גדולי הרבנים ומשום זה אלי ואנוהו ואע״ג דבלא אגדו כשר בדיעבד לא כל המדות שוות בפסול שאינו הדר שהיבש כלה כל ליחלוחו וניטלה הדראתו כאדם שניטל חיותו וכמו שפסלוהו בתלמוד המערב על שם לא המתים יהללו יה אבל לא אגדו לא ניטל הדרו לגמרי ובדיעבד כשר ואע״פ שבסוגיא זו אמרו לולב היבש רבנן פוסלין ור׳ יהודה מכשיר והעמדנו מחלוקתם דרבנן מקשו לולב לאתרוג ור׳ יהודה לא מקיש אלמא דמהדר דקרא קאמר ומהיקשא דלולב ואתרוג מ״מ אותה סוגיא כבר בטל כחה שהרי נשארה בתיובתא דר׳ יהודה אף באתרוג יבש מכשיר ודריש בהדר דקרא הדר באילנו משנה לשנה ומדלר׳ יהודה לא קמה אף לרבנן לא קמה ולא דרשינן בה היקשא כלל ושמא תאמר אחר שאתה פוסל בשאינו הדר כל שבעת הימים הן לפירוש גדולי הרבנים הן לפירוש התוספות הרי נקטם ראשו ונפרצו עליו משום שאינו הדר איפסילו וא״כ יש לך לפסלם לכל הימים ומאי גזול ויבש תקנו ועוד אתרוג שנקבוהו עכברים האיך הוכשר בשאר הימים ועוד במה אמרו בתלמוד המערב כל הפסולים לא נפסלו אלא בראשון ואע״ג דשל אשרה ושל עיר הנדחת ודאי פסולים לכל הימים התם משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ואין כאן שיעור הא אידך כולהו בראשון לחוד הוא דאפסילו עד שמכח קושיות אלו כתבו רבים שהלכה כר׳ יצחק בר נחמני בשם שמואל דאמר לא שנו אלא ביום ראשון אבל בשני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ומדבטיל ליה פסול של גזול הכי נמי פסול של יבש דוקא בראשון וזהו דעת גדולי המחברים ורוב פוסקים ולשיטה זו כל שקנאו ונתחייב בדמיו יוצא אף בראשון ואין נראה לי שהרי ר׳ יצחק בר נחמני הוקשה מסתם משנתנו ואע״ג דתריץ לה שינויא דחיקא היא ולא סמכינן עליה ועוד דהא ר׳ נחמן בר יצחק אקשי ליה דאלמא כמתניתי׳ סבירא ליה וכן דר׳ יוחנן ור׳ שמעון בן יוחאי הכי סבירא להו ואע״ג דברייתא דר׳ יוחנן לא דייקא דהא יאוש כדי לא קני אף זו אינה יאוש כדי אלא שיש בה צירוף שינוי רשות או שינוי השם כמו שפרשנו ולא עוד אלא שסמכוה מן המקרא ר״ל שונא גזל בעולה וכן דר׳ אמי נמי קאמר לה הכי ואין לדחות כל אלו מאותה של ר׳ יצחק בר נחמני בשם שמואל ואע״פ שבתלמוד המערב אמרוה אף היא בשם ר׳ יצחק בר נחמני בשם שמואל נאמרה שם: ובקושיות שהזכרנו יש לי לתרץ כעין מה שכתבנו למעלה דלא כל שאינו הדר בחדא מחתא ונקטם ראשו ונפרצו עליו ונקבוהו עכברים אע״פ שבכלל ענינם אינם הדר מ״מ מה שיש בהם הדר הוא וכל שכן נפרצו עליו שאפשר לאגדם אבל יבש שכלה לחלוחית שבו והרי הוא כמת אינו חשוב כלום וכמו שאמרו בתלמוד המערב עליו על שם לא המתים יהללו יה כמו שכתבנו וכבר מצאנו לקצת גדולי הדורות שלא מיעטו שאר הימים מכל הפסולי׳ אלא כשהיה שם לולב עליהם מתחלה ונתחדש בו פסול כגון נקטם ראשו ונפרצו עליו אבל כווץ וסדוק ועקום וחרות ודומה למגל ולולבא דסליק בחד גיסא שמעיקרם אין תורת לולב עליהם פסולים לכל הימים וכן ניטלו רוב עליו אע״פ שהיה שם לולב עליהם מעיקרו מ״מ אין שמו עליו וכן כל שנאכל רוב האתרוג שאין שמו על מיעוטו וכן כל שאין בו שיעור כגון לולב בפחות מארבעה ואתרוג בפחות בכביצה וכן הדס שוטה שמעיקרו לא בכלל הדס הוא. ואעפ״י שראיתי בהם שהם כוללים את היבש עם אותם שהיה שם לולב עליהם ונתחדש בו פסול להכשירו בשאר הימים אומר אני מכח דבריהם שהיבש הואיל וכלה כל לחלוחית שבו אבד שמו וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא המתים יהללו יה: ונמצינו למדים לשיטתנו שהגזול והיבש פסול לכל הימים ושאר הפסולים כשרים בשאר הימים כל שיש שם שיעור ושאין לומר בו כתותי מיכתת שיעוריה ושהיה שם לולב עליו מעיקרו ושיהא עדיין שמו עליו ויש מוסיפין בדין כתותי מיכתת שיעורייהו של ערלה ושל תרומה טמאה ושל כל איסורי הנאה ואף גדולי המפרשים הביאו ראיה בהלכות לולב שלהם לפסול את היבש בכל הימים בשם אחד מזקנינו הגדולים שבקרקשונה ממה שהיה ר׳ יהודה מביא ראיה להכשיר את היבש אף בראשון מבני כרקום שהיו מורישין לולביהם לבניהם ואם רבנן סוברים שהוא כשר בשאר הימים מה ראיה לר׳ יהודה מזו שמא מורישים היו לשאר הימים אם לא מצאו בראשון: ומעתה ראוי לנו לברר מהו נקרא יבש לפסלו מצד יבשותו וי״מ בה לאחר שנים עשר חדש וכדין חרצנים של גוים שאמרו עליהם לחים אסורים יבשים מותרים ופירשו בה יבשים לאחר שנים עשר חדש ואין נראה כן שהרי בהדס אמרו יבשו רוב עליו ונשתיירו שלשה בדי עלין לחין ואם יבשות ההדס תלוי בשנים עשר חדש האיך ישתיירו שלשה בדי עלי לחין ומתוך כך פירשו רבים כל שהוא נפרך ביד ומדמיון אוזן בכור וזו ודאי אינה לענין לולב שאע״פ שלענין הדס אפשר לפרשה כן אבל הלולב החוש מעיד עליו שאינו בא לידי כך אלא כל דבר ראוי ליקרא יבש לפי ענינו הדס וערבה בפריכה אתרוג בצימוק יתר עד שאין בו שום לחלוחית ולולב קבלנו בו מאבותינו נ״ע כל שכופלין אותו העלה לשנים מצד ארכו והוא משתבר וגדולי המפרשים כתבו בו שהלך כל מראה ירוק והפך לבן שבשיעור זה כלה כל לחלוחו: זו היא שיטה הנראית לנו בענין זה ויש חולקים בה הרבה מהם להכשיר את הגזול ואת היבש בשאר הימים ומפני שהם פוסקים כר׳ יצחק ואע״פ שר׳ [יצחק] לא דיבר אלא בגזול הוא הדין לדעתם ביבש ומהם להכשיר את הגזול בשאר הימים ולפסול את היבש בכל הימים ומטעם לא המתים יהללו יה ומצוה הבאה בעבירה לית להו ומהם להכשיר את היבש בשאר הימים דהדר בשאר ימים לית להו ולפסול את הגזול מטעם מצוה הבאה בעבירה ויבש זה שפסלנו כתבו בו גדולי המפרשים דביבש רוב השדרה נפסל ואם יבשו אפי׳ כל העלים כשר ובלבד שישתיירו מן הלחים בראשיהם ודוקא שתהא התיומת העליונה לחה: ומעתה אנו חוזרים לביאור משנתינו והוא שאמרו של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ופירשוה בגמ׳ באשרה דמשה ר״ל אשרה שהיא עבודה זרה של ישראל שאין לה בטילא וקורא לה אשרה דמשה לדמיון אותם שהיו בימיו בארץ ישראל וזכו בהן וצוה עליהן ואשריהם תשרפון באש ושאלו בה במקומה אמאי בעי שריפה לימרו ליה לגוי למיבטלה ותירץ שבשעה שעבדו לעגל אוו אלוהות הרבה ונמצא שאף הגוים עבדו בשליחותם והרי אמרו ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא גוי והשתחווה לה אסרה ונקראת ע״ז של ישראל וזהו דומיא דעיר הנדחת שהרי עומדת לשריפה כמוה וכתותי מיכתת שיעוריהו ומתוך כך פסולים בכל הימים ואף לדעת האומר במקומה שבגניזה סגיא מ״מ אין לה תקנה וכן אף לדעת האומר יש פדיון לעבודה זרה דוקא בנתערבה ולא סוף דבר באשרה הנעבדת שגופה עבודה זרה אלא אף בשאינה נעבדת ומתורת משמשיה כגון שנטעה לעמוד עבודה זרה תחתיה שאם לא נטעה מתחלה לכך אינה נאסרת הואיל ומחובר הלא וכן אשרה שמצניעין פירותיו לעבודה זרה שהיא אשרה כמו שיתבאר במקומו אבל אשרה של גוים הואיל ויש לה בטילא אע״פ שלא בטלה עדיין אפי׳ בראשון יצא שמ״מ הואיל ויש לה ביטול על ידי גוי לא מיכתת שיעוריה ואע״פ שמ״מ כל שלא נתבטל אסור הוא בהנאה הרי אין כאן הנאת הגוף ואי משום הנאת קיום המצוה כבר ביארנו שמצות לאו ליהנות ניתנו אלא שלכתחילה אין ראוי לעשות כן כמו שביארנו במסכת עבודה זרה ולא סוף דבר במשמשין אלא בעבודה זרה עצמה שהרי יש בטילא לכל ולגדולי הראשונים ראיתי שבראשון מיהא קודם ביטול לא יצא שאין כאן לכם ואע״פ שבאתרוג של דמאי אמרו הואיל ואי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדידיה דמי ונפיק ואף כאן ראוי לומר הואיל ויכול לבטלה על ידי גוי כ׳ לא מבטיל לה נמי כדידיה דמי אין זה כלום שהרי אין זה בידו שאם אין הגוי רוצה לבטלה אינו יכול לכופו ואע״פ שאם ביטלה הגוי אף על ידי אונס של ישראל בטלה היא מ״מ שמא לא יבטלנה בשבילו וכן באתרוג של מעשר שני שאמרו בו שבגבולין הואיל ובידו לפדותו לכם קרינא ביה הטעם גם כן מפני שהוא בידו אבל עבודה זרה אין בידו לבטלו כמו שכתבנו ומתוך כך לא יצא בראשון אלא לאחר ביטול ובשאר הימים אף קודם ביטול ושמא תאמר והואיל והלולב ביד ישראל ולא נתבטל האיך הוא יוצא והרי מאחר שבאה בידו עבודה זרה של ישראל הוא יראה לגדולי המפרשים שבגוף עבודה זרה ודאי הדין כן ודוקא לאחר ביטול הוא שיצא אבל במשמשיה הואיל והעבודה זרה של גוי והיא ביד גוי כל שיבטל הגוי עבודה זרה שלו בטלו משמשיה מאליהם בכל מקום שהם אפי׳ ביד ישראל ואע״פ שעבודה זרה של ישראל אין לה בטילא לא לה ולא למשמשיה מ״מ כשהעבודה זרה ומשמשיה ביד ישראל המשמשים נגררים אחר גוף העבודה זרה ונמצא שיש לה בטילא וכן שנתבטלו המשמשים מאליהם בביטול גוף העבודה זרה ומ״מ הרבה חולקים בזו לומר שכל שבא ביד ישראל אין לה בטילא וזו שבכאן פירשוה בשנטלה ישראל לצאת בו על דעת שיחזירנו לגוי שכל כיוצא בזה לאו דישראל היא ומ״מ בתקרובת עבודה זרה אף של גוי אין לו ביטול כמו שביארנו במסכת עבודה זרה והילכך הרי הוא פסול אף בשאר הימים אלא שדוקא בתלשה לתקרובת שהוא כעין זביחה שהרי אין תקרובת נאסר אלא כעין פנים: נקטם ראשו פסול י״מ ראש העלה העליון והוא התיומת ויש אומרים ברוב העלה וי״מ דוקא שנקטמו שלשה עלין בראש הלולב ומ״מ לא נקטם ראש השדרה ואע״פ שבנקטם ראשו האמור בהדס יש מפרשים מן העץ ולא מן העלה שהרי אמרו שם עלתה בו תמרה מ״מ בלולב החמירו שאף בקטימת ראש עליו פנה זיוו פנה הדרו ומ״מ גדולי המפרשים פירשו דוקא שנקטם ראש השדרה והיא קולא יתירא: נפרצו עליו פסול נפרדו כשר פי׳ בגמ׳ נפרצו דעביד כי קופיא נפרדו דאפריד אפרודי ופי׳ גדולי הרבנים בנפרצו שנתלשו לגמרי מן השדרה ואגדם עמה וזהו החופיא שמכבדין בה הבית ונפרדו שהוא כשר פירושו שהן מחוברות בשדרה מלמטה אלא שראשיהם נפרדים מלמעלה מכאן ומכאן כדרך שהם מתפרדים אחר שנתקשו והוא ענין חרותה וכן אפי׳ נשברו קצת מן השדרה הואיל ומעורות בה קצת כשר ויש לפקפק בפירוש זה ממה שבערבה חלקו במשנתנו בין נפרצו עליו לנשרו אלמא שלשון נפרצו הוא שעדיין מחוברים בה ולשון המשנה בזה נפרצו עליה פסולה כלומר הואיל וכל עליה נפרצו אע״פ שמחוברין בה ואין צריך לומר בנשרו כלן נשרו מקצת עליה כשרה אע״פ שנשרו לגמרי הואיל ונשארו שם מקצתן ואין צריך לומר בנפרצו מקצתן אלא שאפשר לפרש לדעתם נפרצו על ידי אדם נשרו מאליהן ואין בהם חלוק אלא בין כולם למקצתם ולעולם נפרצו פירושו ניתקו לגמרי ובהווה דבר שכל שעל ידי אדם הוא משיר את הכל וכל שמאליו נשר הוא מעט מעט ומ״מ גדולי הפוסקים מפרשים נפרצו שנחלקו העלים מן השדרה ועמדו מפורצות כענפי הדקל אלא שעדיין מעורות בשדרה וזהו עביד כי חופיא שאם נתקו לגמרי היה חופיא ממש נפרדו שנתפרדו כעין פתיחת החרות ולא ניתק אחד מחבירו וי״מ נפרצו שנחתכו ההוצין באמצען לרחבן כמו שחותכין אותם כשעושים מהן חופיא שעושים שתים מכל תיומת ותיומת אלא שהם מחוברים בשדרה ונפרדו כעין פרידת ענפי הדקל וזהו שאמרו בתלמוד המערב נפרצו נעשה כנחלקה התיומת כלומר שאין חלוק בין נחלק העלה לרחבו לנחלק גב ההוצא שמחבר שני דפני ההוצא ונפרצו עליו פירושו אפי׳ במקצתם שאם לא כן היה לו לומר נפרצו מקצתן כשר כמו שנשנית בערבה ומ״מ המפרשים כתבוה דוקא ברובן ואף בתוספתא אמרו לולב העשוי כמין חרות או נפרצו עליו פסול ר׳ יהודה אומר בנפרדו שאין מכשירין אותו אלא כשיאגדנו מלמעלה ויחברם עם השדרה ואין הלכה כדבריו: ציני הר הברזל כשרות ר״ל לולבים הגדלים בהר קשה ואין העלים גדלים אלא מעט וכשרות ודוקא בשראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה אבל אם אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסולות הואיל ואין מקום שדרה שביניהן מכוסית: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר פירשו בגמ׳ שלשה טפחים להתכסות בו בהדס וערבה ששיעורם שלשה ועוד כדי לנענע בו שהוא יוצא מן ההדס טפח ור״ל טפח משדרה ולמטה מלבד גובה העלים שמשדרה ולמעלה ואם היה שיעור ההדס והערבה מרובה כמה מ״מ צריך שיהא הלולב יוצא עליהם טפח שהרי אין ראוי לנענוע אלא מה שהוא יוצא מן הלולב למעלה מן ההדס והערבה וצריך שיהא מתחלת היוצא עד שדרו של לולב טפח:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush