גמרא
פירוש
רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:כ״ג} שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ אאוֹתוֹ אַתָּה מַתְפִּיס לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאִי אַתָּה מַתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת מִכָּאן אָמְרוּ כׇּל הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה.
אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲשֵׂה בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִנַּיִן הדרן עלך כל שעה
פרק ג – אלו עוברין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
המקדיש בהמה טהורה ותמימה לבדק הבית עבר בעשה שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה נדבה לבדק הבית ולקרבן לא ירצה ודרשו חכמים אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה עשה ומ״מ מה שעשה עשוי ומעריכה ונפדית תמימה והדמים יפלו לבדק הבית ומ״מ אין פודין אותה אלא על מנת להקריבה למזבח כמו שיתבאר במקומו:
לאו שבכללות אין לוקין עליו ויש במין לאו שבכללות מינין הרבה ואחד מהם הוא שמזכיר בלאו אחד פרטים וחוזר וכולל בו כל הדברים כגון זה שהוזכר כאן בנא ומבושל שפרט בו נא ומבושל וכלל אח״כ כל שאינו צלי אש כדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ושאר מינין שבו כבר הזכרנום בחבור זה בתשיעי של מציעא ובפירושנו במסכתא זו ובסוגיא זו ובמין זה שהזכרנו נתבלבלו בו המפרשים על איזה צד אמרו שאין לוקין עליו ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו ותחלת הדברים צריך שתדע שהגירסא משובשת ברוב ספרים ומוחלפת מאביי לרבא ומרבא לאביי ועיקר הגירסא כך היא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדי מיהת לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה ופירשו גדולי המחברים בענין שאביי סובר שלוקין על לאו שבכללות והרי כשאמר כי אם צלי אש ופירשו לא תאכלו כי אם צלי אש הרי כל שאר האכילות בלאו הן אותם שנפרטו והם נא ומבושל הן אותם שלא נפרטו כגון מבושל בחמה או בחמי טבריא ומתוך כך אם אכל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום לאו שבכללות ר״ל אל תאכלו כי אם צלי אש ור״ל אם התרו בו משום שניהם אף בדיבור אחד משום אכילת נא ומשום אכילה שלא בצלי וכן במבושל על דרך זה לוקה שתים אבל נא ומבושל והתרו בו משום שלש לוקה שלש שתים על אותן שנפרטו ואחד מן הכלל ודוקא בשאכלן כאחת שאם בזו אחר זו והתרו בו על הראשונה יכול לומר שכחתי ההתראה אחר שאכלתי את הראשונה ואם שהתרו בו על כל אחת אפי׳ בשתיהן נא או שתיהן מבושל כן וכמו שאמרו בנזיר (ל״ח:) אל תשתה אל תשתה והוא שותה אפי׳ כל היום כלו חייב על כל אחת ואחת אלא בבת אחת ובהתראה אחת ואינו לוקה ארבע שהרי לאו הכלל אחד הוא בשניהם ר״ל שכולל הוא הנא והמבושל ואין לאו היוצא ממנו מלקה אלא מלאו אחד אפי׳ אכל כמה אכילות שלא בצלי שכלן אכילה שלא בצלי היא ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופי׳ גדולי המחברים שלא סוף דבר שאין מלקות על לאו היוצא מן הכלל אלא על הנפרטים אמר שאין לוקין עליו וחלקו בגמ׳ על זה [איכא דאמרי] חדא מיהא לקי ר״ל על הנפרטים הן שאכל אחד מהם הן שאכל את כלם והילכך אם אכל נא לוקה אחת וכן במבושל ואף אם אכל נא ומבושל אע״פ שהותרה בשניהם בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ואם לא אכל נא ומבושל אלא אפוי בחמה ומבושל בחמי טבריא אינו לוקה כלום שאין כאן מלקות אלא מן הכלל ואין לוקין עליו ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי ר״ל אף הנפרטים שהכל לאו שבכללות הוא שהרי נא ומבושל ושאר האכילות כלם לאו שבכללות ואין לאו להלקות אלא על לאו המיוחד לדבר אחד:
זו היא שיטת גדולי המחברים והם פוסקים כלשון ראשון ר״ל חדא מיהא לקי על הנפרטים הן על אחד מהם הן על כלם ועל דרך זה אמרו בענין נזיר אמר אביי אכל זג לוקה שתים וכן אכל חרצן לוקה שתים אחת מפרט הכתוב מחרצנים ועד זג ואחת הבא מכלל מכל אשר יעשה מגפן היין זג וחרצן לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי והלכה שלוקה אחת על הנפרטים ומן התימה על שיטה זו שהיה לנו לפסוק כלישנא בתרא ושלא ללקות כלל אף על הנפרטים. אלא שיש בזה שיטה אחרת לומר שלא בא רבא לחלוק על הנפרטים שבודאי לוקה על כלם אכל נא לוקה אחת אכל נא ומבושל לוקה שתים ואין המחלוקת אלא שלדעת אביי לוקה אף על היוצא מן הכלל והילכך אכל נא לוקה אחת מבושל לוקה אחת נא ומבושל לוקה שתים אם הותרה משניהם אף בהתראה אחת ומה שאמר איכא דאמרי חדא מיהא לקי שעל כרחך אתה מפרשה מצד הכלל פירושו אם אכל נא והתרוהו מצד הכלל לוקה אחת ואם תמצא לומר בזו שילקה אתה מפרשה בשאכל אחת מן הנכללים בלאו היוצא מן הכלל כגון אפוי בחמה וכן בנזיר אם אכל ענבים לחים או יבשים או בוסר או צמוקים או ענבים שהחמיצו והם הנקראים במסכת נזיר ענבי דקריס וכן ענבים הדקים שבין הגסים והם שהוזכרו שם דביני ביני ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי כל שלא הותרה אלא מצד הכלל ולדעת שניה כל שלא אכל אחד מן הנפרטים וכן הלכה לדעת שיטה זו וכל הסוגיות שבתלמוד מסכימות יותר לשיטה זו וכבר הרחבנו בדבר זה בתשיעי של מציעא: המשנה האחת עשרה והיא מענין החלק החמישי והוא שאמר מי תשמישו של נחתום ישפכו והענין הוא שהנחתום היה רגיל להיות אצלו כלי של מים ורוחץ בהם את ידיו אחר שלש וכן כשהוא מקטף הוא מניח ידיו תמיד לתוכו להיותן חלקות אצל הבצק ולפיכך ישפכו מפני שהן מחמיצות ופי׳ בגמ׳ ששופכן במקום מדרון שלא תהא העיסה שבהם מתקבצת במקום אחד ובאה לידי חימוץ אלא הולכת עם המים ונבלעת עמהם בקרקע אבל לא באשבורן שהמים עומדים שם נקוים והעיסה שבתוכם מתקבצת ואינה נבלעת ונעשית חמץ ברשותו ששפיכה זו בחצרו היא דאילו ברה״ר אין מקפידין בכך אלא בחצרו ומתוך כך הוא מזהיר בשפיכתו שתהא במקום מדרון וכן הלכה ואע״פ שבגמ׳ פרשוה דוקא במים מרובים מ״מ הואיל ולא נתנו בהם שיעור אנו אין לנו וראוי לעשות כן אף במועטים:
זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: אשה לא תלוש אלא במים שלנו ר״ל שנשאבו מאתמול או בתחלת הלילה ונצטננו כל הלילה או רובה ונהגו להעמידם במקום מגולה כל הלילה כדי לצננם הרבה אלא שאין עכוב בכך וכן לא תלוש בחמה ר״ל שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ולא בחמין ולא בחמי חמה ר״ל מים שעמדו בחמה ונתחממו שם ולא במים הגרופים ופירשו בו גדולי הפוסקים שנשאבו בו ביום ודבר זה כבר נכלל במים שלנו ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים שנלקחו מן המוליאר והוא דוד של נחשת גדול ועומד תמיד על האור עד שאף כשאינו עומד על האור המים שבו כעין פושרין ולשון גריפה הוא לשון שירים שמתמצין ונמשכין ממנו וי״מ שלקחם ממקום שטף מים גדול מלשון נחל קישון גרפם שכח המרוצה מחממתם מעט ואין נראה כן שאם נצטננו בלינה מה לנו במרוצתם ואם נשאבו בו ביום אף בכל המימות כן אלא שהעיקר כשאר הפירושין: ואמרו על כל אלו שאם עברה ולשה אסור ואיסור זה י״מ בו מתורת חמץ ונאסר כל הפסח וי״מ בו שלא אמר אסור אלא שלא לצאת בו ידי חובת מצת מצוה אבל לשאר אכילות מותר כדין בצקות של גוים ואף לדעת המפרש בבצקות של גוים שלא נילושה בבתינו מ״מ בישראל קנסו יותר כמו שביארנו למעלה ולדעת זה אם אינו אלא משום קנס לאחרים מותר ואם בשוגג אף לעצמו מותר אלא שנראין הדברים שאסור לגמרי בין לו בין לאחרים בין למצת מצוה בין לשאר אכילות ובצקות של גוים דוקא בנילושו כהלכתן כמו שביארנו למעלה ומ״מ אם שכחו ולא שאבו עד שחשיכה זה היה מעשה והתירו כל שעבר עליהם רוב הלילה בלינה אחר שנשאבו שדי להם בשנחו רוב הלילה ממרוצתם ונתקררו ואם לא לנו כלל בלילה אלא שנשאבו בבוקר והניחם רוב היום ולש בהם לעת הערב מתירין אותם בדיעבד אלא שאין דעתי נוחה בכך שמא קרירות הלילה מסייעתם ואם נשאבו ביום ועמדו בבית שני ימים או יותר כל שכן שהן ראויות יותר שהרי הוסיפו בקרירות ומי גשמים הסכימו הרבה מחכמי הדורות שאינם צריכות לינה אחר שממקום קרירות הן יורדות ואלו שלשות בחולו של מועד אף אלו טעונות לינה ומה שיש מקילין בכך כל זמן שאינן לשות אלא מעט אינו יפה: האשה צריכה שני כלים אחת שתהא מקטפת בו ר״ל שתהא טחה בו בקיטופה פני החררה במים ואחת שתהא מצננת בו את ידיה בעודה מקטפת מפני שאותם שמקטפת בהם מתחממות בחום היד והעיסה וכן צריך שלא תגביה את ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת ר״ל שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה ובשני אלו אם עברה ולא עשתה כן בדיעבד לא נאסר לא אמרו אלו אלא לכתחלה:
ומאחר שביארנו שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ביום המעונן מיהא אסור לו לעמוד במקום המגולה וללוש שם אע״פ שאלו היה יום ברור לא היה השמש זורח שם מ״מ יומא דעיבא כלה שמשא: ונשלם הפרק תהלה לאל: פרק שלישי בעזרת הצור:
אלו עוברין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי ממנה שהוא בא לבאר הדברים שהופקעו מתורת חובת ביעור אע״פ שיש בהם קצת חמץ והדברים שעדיין תורת ביעור עליהם אע״פ שאינם חמץ גמור וכן בהודעת בין איסור חמץ בעין לאיסור חמץ על ידי תערובת וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא בביאור זה החלק אלא שיתגלגלו בו דברים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון הדברים שצריך לבערם אע״פ שאינם חמץ גמור בעין והדברים שאין צריכים ביעור אפי׳ היה חמץ גמור מצד שהוא בטל במיעוטו השני לבאר איזו עיסה יש לפקפק בה מתורת חמץ אע״פ שאינה עדיין חמץ גמור ועל איזה צד הרבה נשים לשות כאחת שיהו יכולות להזהר מחימוץ בלישתם וכן חלה בטומאה כיצד מפרישין אותה אחר שאין יכולין לאפותה והרי היא באה לידי חמוץ והשלישי בערב הפסח שחל להיות בשבת מתי מבערים וכן מי שהולך בערב הפסח ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו על איזה צד יחזור ועל איזה צד הולך למקום שרוצה לילך בו ומבטל בלבו ממקומו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם: והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ר׳ אליעזר אומר אף טפולי נשים זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת אמר הר״ם ענין עוברין שעוברין על בל יראה ובל ימצא כותח הוא דבר שנופל בערובו קמח ונקרא בלשון ערבי אלמר״י שכר דבר משכר ועושין דברים משכרים ממינים הרבה מחטים שרויים ושעורים וזולתם והיה משקה אנשי מדי מזה הענין ר״ל ממשרת לחם כגון אותו שעושי׳ היום במצרים וקורין אלמרי בערבי וחומץ האדומי היו משימין בו שעורין ממש וזיתום שלוקחין מלח וקמח שעורים וקרטומי וקורין אותו בערבי קרטם והוא זרע כרכום מדברי בד בבד ולשין אותו במים והיו עושין אותו לרפואה וקומין של צבעים מיא דחזירי והוא מים ששורין בהן המורסן ומשתמשי׳ בו צובעי הלבא ועמילן של טבחים הוא שלוקחים חטין שלא בשלו כל צרכן ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן חלות ומכסין בהן הקדרה כשיתקרב המאכל להתבשל בתוכה ותסיר ממנה זוהמת המאכל וריחו הרע וקולן של סופרים עיסה יעשו אותה מדבקי הספרים מעפר הרחים ידבקו בו מה שהן רוצין לדבק מניירותיהן וטיפולי נשים הוא קמחים יקחו אותן הנשים מן הדברים שיש להם כדי למרק ורוחצות בהן פניהם ובשרם ויש בכללן קמח שעורים ור׳ אליעזר אומר אע״פ שיהיה אבק ואין בו חמץ גזירה שמא ישרה אותו האבק בשעת הרחיצה ואין הלכה כר׳ אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל שהוא מין דגן ורוצה בו כל דבר שיהיה בו מין ממיני חמשת המינין עם המים עובר עליו בפסח אבל בלא מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו כי העיקר אצלנו מי פירות אין מחמיצין ואמרו הרי אלו באזהרה ר״ל מי שיאכל מאלו שיהיה בו תערובת דגן לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל תערובתו בלאו וזה כשיהיה מן החמץ המעורב כזית בכדי אכילת פרס ואז יתחייב אוכל זה התערובת מלקות אבל אם יש שיעור הדגן המעורב פחות מכזית אינו חייב על אכילתו מלקות אבל הוא אסור ואין הלכה כר׳ אליעזר:
אלו עוברין בפסח וכו׳ צריך שתדע שאכילת חמץ אין בה כרת אלא כשהוא אוכל חמץ בעין אבל על ידי תערובת אין בו כרת אפי׳ היה בו כזית בכדי אכילת פרס ולענין מלקות אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו מדין כל מחמצת לא תאכלו ושני אלו אין בהם חולק אבל לענין אם עובר בבל יראה בתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אם לאו רוב מפרשים מסכימים שהוא עובר שהרי זה טעמו וממשו הוא ואחר שיש כאן ממשו של איסור טעון הוא השבתה וכל שטעון השבתה עובר בבל יראה ואחר שכן אסור הוא לאחר הפסח ואע״פ שאמרו לא קניס ר׳ שמעון אלא בעיניה הא על ידי תערובת לא זו אינה אלא כשנתערב לאחר הפסח או שמא אחר שנקרא ממשו של איסור אין זה קרוי תערובת ויש חולקים לומר שאין כאן בל יראה שלא נאמר לא יראה אלא על חמץ גמור ולא עוד אלא שיש שמתירין אותו לאחר הפסח ועיקר הדברים כדעת ראשון שאם כדעת שני׳ היה לו לכללה עם אלו שבמשנתנו שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס אלא שנראה שכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הואיל ולוקה עליו פשוט הוא שעובר עליו בבל יראה ושהוא אסור לאחר הפסח:
ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אלא שמ״מ אסור הוא מן התורה וזה שאין לוקין עליו אלא מפני שאין כאן אכילה בשיעור אכילה והיא הנקראת בתלמוד טעמו ולא ממשו והוה ליה כדין חצי שיעור וכן הדין בנוקשה בעיניה ומ״מ יש חולקין לומר בטעמו ולא ממשו אם הוא מן התורה או מדברי סופרים כמו שביארנו מחלוקת זו במסכתא חולין ובמסכת עבודה זרה ר״ל בטעמו ולא ממשו אם הוא מן התורה או מדברי סופרים ולדברי הכל מיהא אסורים הם אם מן התורה אם מדברי סופרים והאוכל אכילה זו מכין אותו מכת מרדות ומ״מ לענין תערובות אלו ר״ל שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס וכן נוקשה בעיניה שהוא נכלל במשנתנו עמו צריך לברר אם יש בהם איסור לא יראה ולא ימצא אם הוא טעון ביעור מפני שאיסורו אף לאחר הפסח או שמא לאחר הפסח מותרים וכן אף אם תאמר שלא נאסרו אלא בפסח אם טעונים ביעור מדברי סופרים אם לאו:
ומתוך כך אמרו במשנה זו אלו עוברין בפסח ודברים השנויים במשנתנו הם או תערובת חמץ גמור שאין בו כזית בכדי אכילת פרס או נוקשה בעיניה ופירשו בו גדולי הרבנים עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא מפני שהם מפרשים שאיסורם מן התורה ועם זה הם פוסקים שמשנתנו כולה הלכה היא חוץ ממה שנאמר בסופה הרי אלו באזהרה שפירושו אף למלקות כמו שפירשוה בגמ׳ לדעת ר׳ מאיר ונמצא שהם פוסקים שאין לוקין עליו ואע״פ שיש לתמוה לדבריהם אחר שאין לוקין על אכילתם היאך יעבור עליהם בלאו של לא יראה ולא ימצא יש לפרש שכך הדין שזה שאינו לוקה באכילתם הוא מפני שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ואינה אכילה גמורה אבל מ״מ הואיל ויש בכל התערובת כזית או כשני זיתים הואיל ואילו היה אוכלם בכדי אכילת פרס היה לוקה באכילתם אף הוא עובר עכשיו בשהייתם שהרי מ״מ יש כזית חמץ ברשותו ואף גדולי המחברים נראה שהולכים בשיטה זו אלא שפירשוה דוקא בתערובת הראוי לאכילה הא בתערובת שאין ראוי לאכילה מותר לקיימן אע״פ שאסור לאכלן וא״כ מה הועלנו ואף במשנתנו הוזכרו דברים שאין ראויים לאכילה והם הקרויים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאין ראוי לאכילה ואפשר שגדולי הרבנים סוברים שאף נוקשה איסור אכילתה מן התורה ומאחר שעובר באכילתם עובר בקיומם ומפני שהוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ וכדכתיב תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה לומר שכל שעובר באכילתו עובר בקיומו ודעת משנתנו לפירוש זה הוא שנוקשה בעיניה אסור מן התורה אלא שאין לוקין באכילתה מפני שאינה אכילה גמורה ולפירוש זה מה שבא בסוף המשנה כל שהוא מין דגן עובר פירושו בבל יראה כלומר כל תערובת שהוא ממין דגן עובר בבל יראה ומה שאמר אח״כ הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת פירשוה בגמ׳ בלאו גמור ללקות עליו שהרי לא בא אלא להפקיעו מן הכרת וזו ודאי אף לשיטה זו אינה הלכה שלא אמרו אף הם אלא שאיסורו מן התורה לא שיהא בלאו וי״מ משנתנו לדעת ר׳ מאיר שסובר שתערובת זה בלאו כמו שיתבאר ואינה הלכה:
זו היא שיטת גדולי הרבנים ואף דעת גדולי המחברים יראה כן לפי מה שכתבו בחבוריהם ובפירושי המשנה ואע״פ שבאספלנית וקילור ורטיה אמרו בתוספתא שאין צריך לבער באלו אינן ראויות לאכילה ומ״מ יש מקשין לפירושין שאם כונת המשנה לעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא היה לו לומר על אלו עוברין או אלו עוברין עליהם וכן בסוף המשנה הרי זה עובר עליו ולא עוד אלא שמה שאין מלקות באכילתו אין ראוי לעבור עליו בבל יראה אע״פ שאיסורו מן התורה ומתוך כך הם מפרשים עוברים מתבערים וכן הרי זה עובר מתבער ואיני יודע מה הועלנו שאם מותרים לאחר הפסח למה מתבערים ואם תודה שאסורים הם לאחר הפסח א״כ אין זה תערובת ולמה אינו עובר בבל יראה והרי דינו כחמץ גמור ומ״מ נראה שהם מפרשים אלו מתבערים מדברי סופרים אע״פ שלאחר הפסח מותר והענין הוא שכל תערובת שיש בו מן החמץ בכדי שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס מתבער מן הדין שאף לאחר הפסח אסור אבל משנתנו כולה אין בה חמץ בכדי שיהיה באכילתה כזית בכדי אכילת פרס והרי זה תערובת גמור שאין שם אכילה על החמץ ואם עבר והשהו מותר אחר הפסח ומ״מ הואיל והדבר קרוב לטעות בו שמא יבא לאכלו בפסח מתבער מדברי סופרים על דרך מה שאמרו בשיאור שאע״פ שהאוכלו פטור אמרו עליו ישרף וכן מה שהוא נוקשה בעיניה הן לדעת שכתבנו שאיסורו מן התורה אע״פ שאין לוקין עליו הן לדעת הפוסקים שאין איסורה אלא מדברי סופרים וכן אע״פ שלאחר הפסח מותר מתבער הואיל והוא בעין ומה שאמרו הרי זה עובר פירושו גם כן מתבער:
ויש מפרשים במשנתנו אלו עוברין מעל השולחן כלומר שאינם מתבערים אלא שאדם מוזהר על אכילתם והדברים נראין כן והרי כל משנתנו או נוקשה בעיניה או שאין בתערובתן שיהא באכילתן כזית בכדי אכילת פרס וכל זה לשיטה זו מותר לאחר הפסח ומ״מ לכל הפירושין זו שאמרו על כלם הרי אלו באזהרה ופירושו בלאו ומלקות אינה הלכה שהנוקשה בעין והתערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינן בלאו ומלקות:
והתחיל בפרטי הדברים והזכיר מהם ארבעה שהם דגן גמור אלא שהוא בתערובת והם כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי והם הנקראים ארבעה מיני מדינה על שם בבל ומדי ואדום ומצרים וענינם הוא שכותח הבבלי הוא אסור מפני פת שנותנין בתוכו ונקרא בלשון תלמוד קומנייתא דאומא והוא שלשין קמח שעורים ועושין ממנה עוגות ומיבשין אותן ומערבין אותן בכותח ואפשר שיש בתערובתו כזית ויותר אף בשיעור אכילת פרס של כותח אלא שמ״מ אינו נאכל בעין אלא מעט מעט באכילה אחרת על ידי טבול וכשיאכל אכילת פרס ממאכל המטובל בכותח זה לא יגיע לכזית חמץ ושכר המדי הוא שנותנין בו שעורים אלא שבזה אפשר שיש בתערובתו יותר מכזית בכדי אכילת פרס אלא שהנאתו על ידי טבול ולכשיאכל אכילת פרס מטובלת לשם אין האכילה מגעת לכזית חמץ ואף שכר המדי אפשר שאף הוא הנאתו על ידי טבול כחבריו אבל זיתום המצרי יש בתערובתו יותר מכזית בכדי אכילת פרס שהרי אמרו עליה תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא אלא שאין באכילתו כזית בכדי אכילת פרס שאף הוא אין הנאתו אלא בטבול כחבריו ומתוך כך כל אלו מותרין לאחר הפסח ועל אלו השלשה ר״ל שכר וחומץ וזיתום אמרו בתלמוד המערב וכלהו על ידי מוי שאם לא כן מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין ואי אתה אומר כן בכותח הבבלי שהרי חמץ גמור נכנס בו ולדעת גדולי הרבנים שפירשו במי פירות שאע״פ שאין עושין חמץ נוקשה הם עושין אף האחרות אין צריכות מים שהרי נוקשה לדבריהם איסור תורה הוא או שמא לא אמרו הם לעשות נוקשה אלא דרך עיסה כמו שכתבנו למעלה ובזיתום מיהא קשה לפרש שהרי יש בו תילתא מילחא ומלח ניתך וחוזר למים ומה צורך למים אחרים ושמא התכת מלח שלא בקמח ודרך לישה אינה מחמצת אף במלח מרובה שהרי אף בקמח אינו מחמיץ בשיעור מועט כמו שפירשנו בותיקא ומרובה בשעורים כמעט בקמח: ואח״כ הזכיר שלשה מיני אומנויות והם דגן גמור בעין אלא שחמוצו רע ונמאס מלאכול ונקראים נוקשה בעיניה והם זומא של צבעים ופי׳ בגמ׳ מיא דחיזרי והוא מי מורסן שמערבין בצבע ועמילן של טבחים והוא פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי הקדרה ושואבת הזוהמא וקולן של סופרים והוא קמח מעורב במים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם וכל אלו נוקשה בעיניה והוסיף ר׳ אלעזר ולימד עוד איסור בנוקשה על ידי תערובת והוא תכשיטי הנשים ר״ל טיפולי נשים שהוא עשוי בקמח של שעורים למרק ור׳ אלעזר גרסינן ולא ר׳ אליעזר שהרי ר׳ אליעזר אף נוקשה בעיניה לית ליה כמו שהתבאר בגמ׳ ואין צריך לומר על ידי תערובת אלא ר׳ אלעזר גרסינן:
זה הכלל כל שהוא מין דגן עובר על הדרכים שביארנו ואמר הרי אלו באזהרה ר״ל בלאו על אכילתם ולוקה ואין בהם כרת וכבר ביארנו שזו אינה הלכה שאין באלו לאו כלל הואיל ואין בהם כזית בכדי אכילת פרס ממה שהוא אוכל אלא שלדעת קצת הוא אסור מן התורה כחצי שיעור וכן בנוקשה אף בעיניה ולא עוד אלא שבנוקשה יראה מן הגמרא שאין בה אלא איסור סופרים ובגמ׳ אמרו כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום כלומר על עירוב זה שהזכרת בכותח הבבלי וחבריו הואיל ואין בהם כזית גמור בכדי אכילת פרס בלא כלום ר״ל שאין שם לאו אלא שיש בהם איסור תורה כחצי שיעור אע״פ שלא אכל כזית מן האיסור או מתורת טעם כעיקר אם אכל מן העירוב עד שיש בו כזית מן האיסור אע״פ שלא אכלו בכדי אכילת פרס ומ״מ אם לא אכל מן האיסור כזית אין כאן איסור מתורת טעם כעיקר שאין תורת טעם כעיקר נאמר אלא כשאוכל כזית מן האיסור והלכה כחכמים וכן כתבוה גדולי הפוסקים וכל שכן נוקשה בעיניה וכמו שיראה בגמרא בהדיא שתערובת חמץ חמור יותר מנוקשה בעיניה:
ומ״מ הרבה מן המגיהים רואים לפסוק כר׳ מאיר ולהעמיד נוקשה בעיניה ותערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס בלאו ומסתם משנתנו שאמרנו בה הרי אלו באזהרה ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו למטה שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב איזהו שיאור כקרני חגבים ואמרו עליו בגמ׳ שהוא נוקשה ואיזהו סידוק שנתערבו סדקיו זה עם זה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב אלא איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ופסקו בה גדולי הפוסקים כחכמים אלמא שקרני חגבים שהוא נוקשה האוכלו חייב וכבר אמרו עליה היינו ר׳ מאיר ונזכרה בלשון חכמים כדי לפסוק כמותו בלא פקפוק ומ״מ נראה שגדולי הפוסקים פירשוה על דברי ר׳ יהודה כלומר זה שביארנו בשיאור שהוא כקרני חגבים דברי ר׳ יהודה וחכמים אומרים שכל כקרני חגבים אינו נוקשה אלא חמץ גמור והאוכלו חייב לדברי הכל ואיזהו שיאור שהוא נוקשה והוא פטור לדעתך וחייב לדעתי כל שהכסיפו פניו ומזו פסקו כר׳ מאיר ר״ל שכל שהכסיפו פניו הוא נוקשה אבל בדין האוכלו לא דברו בו שם כלל אלא שר׳ מאיר מחייב ואין הלכה כמותו:
זהו ביאור המשנה וכבר הארכנו בה בכדי שלמדת פסק שלה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
בתלמוד המערב אמרו ר׳ שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין קוסם יהב בגויה שערין בגין דיחמע יאות אתא שאיל לר׳ אמי אמר צריך אתה לבער מעשה [בא] לפני גדולי קדמונינו בנארבונאה באחד ששם מלא חפניו חטים ביין לתקנו וערב הפסח שאל עליו והורו לו לערות היין ולבער החטים והיין התירו בשתיה שמאחר שנתבטל קודם זמנו אינו חוזר וניעור ואע״פ שהיין מי פירות הם חקרו עליו ומצאו שהיה מים מעט שם וכן נתברר להם שהיה שם יין בכדי שאין בחטים בכדי נתינת טעם ואף הם פירשו בזו שכתבנו מתלמוד המערב שהוא צריך לבער דוקא מן השעורים שהרי היין כבר נתבטלה בו פליטת השעורים ואינו חוזר וניעור במשהו ומ״מ יש לפקפק שמאחר שהשעורים מחמיצין כבר החמיצו בסבתם ואותו חמוץ נקרא טעם אלא שאיני קורא דבר זה נתינת טעם אלא גורם לטעם:
עוד אמרו שם חד מן אילין דבי ר׳ הוו ליה גרבין דמשחא בגו עצריא דחיטיא שאל לרבנין אמרו ליה זיל גרוף כל מאי דתחותיהון ואע״פ שהשמן מי פירות הוא מצד שהשמן נעשה עם מים כשהשמן מזדכך מים נשארים בשולי הכלי ומדייתי על החטים:
ועוד אמרו שם ר׳ חנינא בר אמי הוה ליה דבש מזוייף בסולת שאל לר׳ מונא ואמר ליה צריך אתה לבער וכל זה מוכיח כדברי גדולי הרבנים ושמא לא הצריכוהו לבער מטעם בל יראה אלא שלא יבא לידי מכשול אכילה ושתיה:
בנימוקים ישנים מצאתי שבנרבונאה אירע מעשה בטחונות שהיו מתקנין שק מלא חטים על דפני הבור להניחו על הבהמה ונתבקע השק בידם ונפלו הרבה מן החטים בבור עד שחששו בהם לנתינת טעם במים ובאו על זה למנין חמשה גדולי עולם הרב ר׳ יצחק בן מרן לוי והרב ר׳ אליעזר ב״ר זכריה והרב ר׳ דוד ב״ר נתן ושני זקנינו הגדולים הרב אב בית דין והרב גיסו ר׳ שלמה הישיש ונמנו והתירו לשתות מן המים בפסח וממה שראו בעשירי של תרומות שעורים ר״ל של תרומה שנפלו לבור אע״פ שהבאישו מימיו מותרין ומתוך דבריהם ראיתי שתחילה היו מפרשים אע״פ שהבאישו על השעורים כלומר אע״פ שנתחמצו כל כך שנתבקעו והבאישו ומשום דטעם פגום מותר אף באיסורי משהו ואח״כ הרגישו שלשון המשנה אע״פ שהבאישו מימיו מימיו מותרין דאלמא אהבאשה דמים קאי וראיתי להם שהיו מפרשים אע״פ שהשעורים הבאישו המים ר״ל שקלקלו את טעמם עד שהמאיסום לכל שותיהם מותרין מדין טעם לפגם ובאמת שלשון הבאשה אף על התעבת הדבר והמאסתו נאמר כמו להבאישני ביושב הארץ הבאש הבאיש בעמו ופירוש הדבר לדעתם אע״פ שנתנו טעם מרובה במים עד שנשתנה טעמם מצדם שכל שנוי טעם שבמים העומדים לשתיה קלקול הוא ופוגם בטעמם זהו ענין דבריהם ולפי דעתי במחילת כבודם לא כיונו בפירוש אותה השמועה יפה ואף גדולי המחברים ואחרוני הרבנים בפירושי המשנה לא פירשו בה כלום אבל לפי מה שראיתי עליה בתלמוד המערב פירושה שבעוד שהמים זכים ובלא שום קלקול השעורים פוגמין את טעמם אבל אם הם מים באושים אין השעורים פוגמין אותם אלא משביחים ואמרו במשנה זו ששעורים שנפלו לבור והרי בשעת נפילתם פגמו את טעמם אע״פ שהבאישו המים אח״כ לאיזו סבה עד שעכשיו נעשו משביחים המים מותרין הואיל ופגמו מתחילתם וזהו ששנינו שם כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר׳ מאיר ר׳ שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר אמר ר׳ שמעון בן לקיש מה פליגין שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם ולבסוף השביח אף ר׳ מאיר מודה ר׳ יוחנן אמר לא שניא הא ולא שניא הא מחלוקת תנינן שעורים שנפלו לבור אע״פ שהבאישו מימיו מימיו מותרים הא מתניתא מה היא כלומר דהא ודאי פגם ולבסוף השביח הוא ר׳ יוחנן אמר במחלוקת כלומר ור׳ שמעון היא ריש לקיש אמר דברי הכל ונמצא שמשנה זו בפגם ולבסוף השביח נאמרה ואנו כבר פסקנו הלכה רווחת באחרון של עבודה זרה שאין טעם לפגם מותר אלא בפוגם מתחילה ועד סוף הא כל שפגם ולבסוף השביח או השביח ולבסוף פגם אסור וא״כ אין מכח משנה זו היתר במעשה זה אלא אם כן הוכר במים שאינם נבאשות ועכורות כלל ושיהו שעורים פוגמים מתחילה ועד סוף ולענין ההוראה מיהא יפה התירו שלא נאמר לדעתי אע״פ שהבאישו אלא בבור של מים מכנסים שהמים מבאישות שם לפעמים ר״ל מתקלקלות מצד רפיונם ומגיעות לידי מיאוס עד שאין השעורים פוגמין אלא משביחין שחוזק לחות היוצא מהן משיבות אותן למעט חיות אבל באר של מים חיים ונובעים אין השעורים משביחים כלל אלא פוגמים אחר שהמים בחיותן ובחזקם וכן נראה לי ברור:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
לאו שבכללות אין לוקין עליו ויש במין לאו שבכללות מינין הרבה ואחד מהם הוא שמזכיר בלאו אחד פרטים וחוזר וכולל בו כל הדברים כגון זה שהוזכר כאן בנא ומבושל שפרט בו נא ומבושל וכלל אח״כ כל שאינו צלי אש כדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ושאר מינין שבו כבר הזכרנום בחבור זה בתשיעי של מציעא ובפירושנו במסכתא זו ובסוגיא זו ובמין זה שהזכרנו נתבלבלו בו המפרשים על איזה צד אמרו שאין לוקין עליו ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו ותחלת הדברים צריך שתדע שהגירסא משובשת ברוב ספרים ומוחלפת מאביי לרבא ומרבא לאביי ועיקר הגירסא כך היא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדי מיהת לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה ופירשו גדולי המחברים בענין שאביי סובר שלוקין על לאו שבכללות והרי כשאמר כי אם צלי אש ופירשו לא תאכלו כי אם צלי אש הרי כל שאר האכילות בלאו הן אותם שנפרטו והם נא ומבושל הן אותם שלא נפרטו כגון מבושל בחמה או בחמי טבריא ומתוך כך אם אכל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום לאו שבכללות ר״ל אל תאכלו כי אם צלי אש ור״ל אם התרו בו משום שניהם אף בדיבור אחד משום אכילת נא ומשום אכילה שלא בצלי וכן במבושל על דרך זה לוקה שתים אבל נא ומבושל והתרו בו משום שלש לוקה שלש שתים על אותן שנפרטו ואחד מן הכלל ודוקא בשאכלן כאחת שאם בזו אחר זו והתרו בו על הראשונה יכול לומר שכחתי ההתראה אחר שאכלתי את הראשונה ואם שהתרו בו על כל אחת אפי׳ בשתיהן נא או שתיהן מבושל כן וכמו שאמרו בנזיר (ל״ח:) אל תשתה אל תשתה והוא שותה אפי׳ כל היום כלו חייב על כל אחת ואחת אלא בבת אחת ובהתראה אחת ואינו לוקה ארבע שהרי לאו הכלל אחד הוא בשניהם ר״ל שכולל הוא הנא והמבושל ואין לאו היוצא ממנו מלקה אלא מלאו אחד אפי׳ אכל כמה אכילות שלא בצלי שכלן אכילה שלא בצלי היא ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופי׳ גדולי המחברים שלא סוף דבר שאין מלקות על לאו היוצא מן הכלל אלא על הנפרטים אמר שאין לוקין עליו וחלקו בגמ׳ על זה [איכא דאמרי] חדא מיהא לקי ר״ל על הנפרטים הן שאכל אחד מהם הן שאכל את כלם והילכך אם אכל נא לוקה אחת וכן במבושל ואף אם אכל נא ומבושל אע״פ שהותרה בשניהם בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ואם לא אכל נא ומבושל אלא אפוי בחמה ומבושל בחמי טבריא אינו לוקה כלום שאין כאן מלקות אלא מן הכלל ואין לוקין עליו ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי ר״ל אף הנפרטים שהכל לאו שבכללות הוא שהרי נא ומבושל ושאר האכילות כלם לאו שבכללות ואין לאו להלקות אלא על לאו המיוחד לדבר אחד:
זו היא שיטת גדולי המחברים והם פוסקים כלשון ראשון ר״ל חדא מיהא לקי על הנפרטים הן על אחד מהם הן על כלם ועל דרך זה אמרו בענין נזיר אמר אביי אכל זג לוקה שתים וכן אכל חרצן לוקה שתים אחת מפרט הכתוב מחרצנים ועד זג ואחת הבא מכלל מכל אשר יעשה מגפן היין זג וחרצן לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי והלכה שלוקה אחת על הנפרטים ומן התימה על שיטה זו שהיה לנו לפסוק כלישנא בתרא ושלא ללקות כלל אף על הנפרטים. אלא שיש בזה שיטה אחרת לומר שלא בא רבא לחלוק על הנפרטים שבודאי לוקה על כלם אכל נא לוקה אחת אכל נא ומבושל לוקה שתים ואין המחלוקת אלא שלדעת אביי לוקה אף על היוצא מן הכלל והילכך אכל נא לוקה אחת מבושל לוקה אחת נא ומבושל לוקה שתים אם הותרה משניהם אף בהתראה אחת ומה שאמר איכא דאמרי חדא מיהא לקי שעל כרחך אתה מפרשה מצד הכלל פירושו אם אכל נא והתרוהו מצד הכלל לוקה אחת ואם תמצא לומר בזו שילקה אתה מפרשה בשאכל אחת מן הנכללים בלאו היוצא מן הכלל כגון אפוי בחמה וכן בנזיר אם אכל ענבים לחים או יבשים או בוסר או צמוקים או ענבים שהחמיצו והם הנקראים במסכת נזיר ענבי דקריס וכן ענבים הדקים שבין הגסים והם שהוזכרו שם דביני ביני ואיכא דאמרי אפי׳ חדא לא לקי כל שלא הותרה אלא מצד הכלל ולדעת שניה כל שלא אכל אחד מן הנפרטים וכן הלכה לדעת שיטה זו וכל הסוגיות שבתלמוד מסכימות יותר לשיטה זו וכבר הרחבנו בדבר זה בתשיעי של מציעא: המשנה האחת עשרה והיא מענין החלק החמישי והוא שאמר מי תשמישו של נחתום ישפכו והענין הוא שהנחתום היה רגיל להיות אצלו כלי של מים ורוחץ בהם את ידיו אחר שלש וכן כשהוא מקטף הוא מניח ידיו תמיד לתוכו להיותן חלקות אצל הבצק ולפיכך ישפכו מפני שהן מחמיצות ופי׳ בגמ׳ ששופכן במקום מדרון שלא תהא העיסה שבהם מתקבצת במקום אחד ובאה לידי חימוץ אלא הולכת עם המים ונבלעת עמהם בקרקע אבל לא באשבורן שהמים עומדים שם נקוים והעיסה שבתוכם מתקבצת ואינה נבלעת ונעשית חמץ ברשותו ששפיכה זו בחצרו היא דאילו ברה״ר אין מקפידין בכך אלא בחצרו ומתוך כך הוא מזהיר בשפיכתו שתהא במקום מדרון וכן הלכה ואע״פ שבגמ׳ פרשוה דוקא במים מרובים מ״מ הואיל ולא נתנו בהם שיעור אנו אין לנו וראוי לעשות כן אף במועטים:
זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: אשה לא תלוש אלא במים שלנו ר״ל שנשאבו מאתמול או בתחלת הלילה ונצטננו כל הלילה או רובה ונהגו להעמידם במקום מגולה כל הלילה כדי לצננם הרבה אלא שאין עכוב בכך וכן לא תלוש בחמה ר״ל שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ולא בחמין ולא בחמי חמה ר״ל מים שעמדו בחמה ונתחממו שם ולא במים הגרופים ופירשו בו גדולי הפוסקים שנשאבו בו ביום ודבר זה כבר נכלל במים שלנו ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים שנלקחו מן המוליאר והוא דוד של נחשת גדול ועומד תמיד על האור עד שאף כשאינו עומד על האור המים שבו כעין פושרין ולשון גריפה הוא לשון שירים שמתמצין ונמשכין ממנו וי״מ שלקחם ממקום שטף מים גדול מלשון נחל קישון גרפם שכח המרוצה מחממתם מעט ואין נראה כן שאם נצטננו בלינה מה לנו במרוצתם ואם נשאבו בו ביום אף בכל המימות כן אלא שהעיקר כשאר הפירושין: ואמרו על כל אלו שאם עברה ולשה אסור ואיסור זה י״מ בו מתורת חמץ ונאסר כל הפסח וי״מ בו שלא אמר אסור אלא שלא לצאת בו ידי חובת מצת מצוה אבל לשאר אכילות מותר כדין בצקות של גוים ואף לדעת המפרש בבצקות של גוים שלא נילושה בבתינו מ״מ בישראל קנסו יותר כמו שביארנו למעלה ולדעת זה אם אינו אלא משום קנס לאחרים מותר ואם בשוגג אף לעצמו מותר אלא שנראין הדברים שאסור לגמרי בין לו בין לאחרים בין למצת מצוה בין לשאר אכילות ובצקות של גוים דוקא בנילושו כהלכתן כמו שביארנו למעלה ומ״מ אם שכחו ולא שאבו עד שחשיכה זה היה מעשה והתירו כל שעבר עליהם רוב הלילה בלינה אחר שנשאבו שדי להם בשנחו רוב הלילה ממרוצתם ונתקררו ואם לא לנו כלל בלילה אלא שנשאבו בבוקר והניחם רוב היום ולש בהם לעת הערב מתירין אותם בדיעבד אלא שאין דעתי נוחה בכך שמא קרירות הלילה מסייעתם ואם נשאבו ביום ועמדו בבית שני ימים או יותר כל שכן שהן ראויות יותר שהרי הוסיפו בקרירות ומי גשמים הסכימו הרבה מחכמי הדורות שאינם צריכות לינה אחר שממקום קרירות הן יורדות ואלו שלשות בחולו של מועד אף אלו טעונות לינה ומה שיש מקילין בכך כל זמן שאינן לשות אלא מעט אינו יפה: האשה צריכה שני כלים אחת שתהא מקטפת בו ר״ל שתהא טחה בו בקיטופה פני החררה במים ואחת שתהא מצננת בו את ידיה בעודה מקטפת מפני שאותם שמקטפת בהם מתחממות בחום היד והעיסה וכן צריך שלא תגביה את ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת ר״ל שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה ובשני אלו אם עברה ולא עשתה כן בדיעבד לא נאסר לא אמרו אלו אלא לכתחלה:
ומאחר שביארנו שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ביום המעונן מיהא אסור לו לעמוד במקום המגולה וללוש שם אע״פ שאלו היה יום ברור לא היה השמש זורח שם מ״מ יומא דעיבא כלה שמשא: ונשלם הפרק תהלה לאל: פרק שלישי בעזרת הצור:
אלו עוברין וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי ממנה שהוא בא לבאר הדברים שהופקעו מתורת חובת ביעור אע״פ שיש בהם קצת חמץ והדברים שעדיין תורת ביעור עליהם אע״פ שאינם חמץ גמור וכן בהודעת בין איסור חמץ בעין לאיסור חמץ על ידי תערובת וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא בביאור זה החלק אלא שיתגלגלו בו דברים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון הדברים שצריך לבערם אע״פ שאינם חמץ גמור בעין והדברים שאין צריכים ביעור אפי׳ היה חמץ גמור מצד שהוא בטל במיעוטו השני לבאר איזו עיסה יש לפקפק בה מתורת חמץ אע״פ שאינה עדיין חמץ גמור ועל איזה צד הרבה נשים לשות כאחת שיהו יכולות להזהר מחימוץ בלישתם וכן חלה בטומאה כיצד מפרישין אותה אחר שאין יכולין לאפותה והרי היא באה לידי חמוץ והשלישי בערב הפסח שחל להיות בשבת מתי מבערים וכן מי שהולך בערב הפסח ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו על איזה צד יחזור ועל איזה צד הולך למקום שרוצה לילך בו ומבטל בלבו ממקומו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם: והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ר׳ אליעזר אומר אף טפולי נשים זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת אמר הר״ם ענין עוברין שעוברין על בל יראה ובל ימצא כותח הוא דבר שנופל בערובו קמח ונקרא בלשון ערבי אלמר״י שכר דבר משכר ועושין דברים משכרים ממינים הרבה מחטים שרויים ושעורים וזולתם והיה משקה אנשי מדי מזה הענין ר״ל ממשרת לחם כגון אותו שעושי׳ היום במצרים וקורין אלמרי בערבי וחומץ האדומי היו משימין בו שעורין ממש וזיתום שלוקחין מלח וקמח שעורים וקרטומי וקורין אותו בערבי קרטם והוא זרע כרכום מדברי בד בבד ולשין אותו במים והיו עושין אותו לרפואה וקומין של צבעים מיא דחזירי והוא מים ששורין בהן המורסן ומשתמשי׳ בו צובעי הלבא ועמילן של טבחים הוא שלוקחים חטין שלא בשלו כל צרכן ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן חלות ומכסין בהן הקדרה כשיתקרב המאכל להתבשל בתוכה ותסיר ממנה זוהמת המאכל וריחו הרע וקולן של סופרים עיסה יעשו אותה מדבקי הספרים מעפר הרחים ידבקו בו מה שהן רוצין לדבק מניירותיהן וטיפולי נשים הוא קמחים יקחו אותן הנשים מן הדברים שיש להם כדי למרק ורוחצות בהן פניהם ובשרם ויש בכללן קמח שעורים ור׳ אליעזר אומר אע״פ שיהיה אבק ואין בו חמץ גזירה שמא ישרה אותו האבק בשעת הרחיצה ואין הלכה כר׳ אליעזר אלא כמו שאמר זה הכלל כל שהוא מין דגן ורוצה בו כל דבר שיהיה בו מין ממיני חמשת המינין עם המים עובר עליו בפסח אבל בלא מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאכלו כי העיקר אצלנו מי פירות אין מחמיצין ואמרו הרי אלו באזהרה ר״ל מי שיאכל מאלו שיהיה בו תערובת דגן לפי שהעיקר אצלנו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל תערובתו בלאו וזה כשיהיה מן החמץ המעורב כזית בכדי אכילת פרס ואז יתחייב אוכל זה התערובת מלקות אבל אם יש שיעור הדגן המעורב פחות מכזית אינו חייב על אכילתו מלקות אבל הוא אסור ואין הלכה כר׳ אליעזר:
אלו עוברין בפסח וכו׳ צריך שתדע שאכילת חמץ אין בה כרת אלא כשהוא אוכל חמץ בעין אבל על ידי תערובת אין בו כרת אפי׳ היה בו כזית בכדי אכילת פרס ולענין מלקות אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו מדין כל מחמצת לא תאכלו ושני אלו אין בהם חולק אבל לענין אם עובר בבל יראה בתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אם לאו רוב מפרשים מסכימים שהוא עובר שהרי זה טעמו וממשו הוא ואחר שיש כאן ממשו של איסור טעון הוא השבתה וכל שטעון השבתה עובר בבל יראה ואחר שכן אסור הוא לאחר הפסח ואע״פ שאמרו לא קניס ר׳ שמעון אלא בעיניה הא על ידי תערובת לא זו אינה אלא כשנתערב לאחר הפסח או שמא אחר שנקרא ממשו של איסור אין זה קרוי תערובת ויש חולקים לומר שאין כאן בל יראה שלא נאמר לא יראה אלא על חמץ גמור ולא עוד אלא שיש שמתירין אותו לאחר הפסח ועיקר הדברים כדעת ראשון שאם כדעת שני׳ היה לו לכללה עם אלו שבמשנתנו שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס אלא שנראה שכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס הואיל ולוקה עליו פשוט הוא שעובר עליו בבל יראה ושהוא אסור לאחר הפסח:
ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו אלא שמ״מ אסור הוא מן התורה וזה שאין לוקין עליו אלא מפני שאין כאן אכילה בשיעור אכילה והיא הנקראת בתלמוד טעמו ולא ממשו והוה ליה כדין חצי שיעור וכן הדין בנוקשה בעיניה ומ״מ יש חולקין לומר בטעמו ולא ממשו אם הוא מן התורה או מדברי סופרים כמו שביארנו מחלוקת זו במסכתא חולין ובמסכת עבודה זרה ר״ל בטעמו ולא ממשו אם הוא מן התורה או מדברי סופרים ולדברי הכל מיהא אסורים הם אם מן התורה אם מדברי סופרים והאוכל אכילה זו מכין אותו מכת מרדות ומ״מ לענין תערובות אלו ר״ל שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס וכן נוקשה בעיניה שהוא נכלל במשנתנו עמו צריך לברר אם יש בהם איסור לא יראה ולא ימצא אם הוא טעון ביעור מפני שאיסורו אף לאחר הפסח או שמא לאחר הפסח מותרים וכן אף אם תאמר שלא נאסרו אלא בפסח אם טעונים ביעור מדברי סופרים אם לאו:
ומתוך כך אמרו במשנה זו אלו עוברין בפסח ודברים השנויים במשנתנו הם או תערובת חמץ גמור שאין בו כזית בכדי אכילת פרס או נוקשה בעיניה ופירשו בו גדולי הרבנים עובר עליהם בבל יראה ובל ימצא מפני שהם מפרשים שאיסורם מן התורה ועם זה הם פוסקים שמשנתנו כולה הלכה היא חוץ ממה שנאמר בסופה הרי אלו באזהרה שפירושו אף למלקות כמו שפירשוה בגמ׳ לדעת ר׳ מאיר ונמצא שהם פוסקים שאין לוקין עליו ואע״פ שיש לתמוה לדבריהם אחר שאין לוקין על אכילתם היאך יעבור עליהם בלאו של לא יראה ולא ימצא יש לפרש שכך הדין שזה שאינו לוקה באכילתם הוא מפני שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ואינה אכילה גמורה אבל מ״מ הואיל ויש בכל התערובת כזית או כשני זיתים הואיל ואילו היה אוכלם בכדי אכילת פרס היה לוקה באכילתם אף הוא עובר עכשיו בשהייתם שהרי מ״מ יש כזית חמץ ברשותו ואף גדולי המחברים נראה שהולכים בשיטה זו אלא שפירשוה דוקא בתערובת הראוי לאכילה הא בתערובת שאין ראוי לאכילה מותר לקיימן אע״פ שאסור לאכלן וא״כ מה הועלנו ואף במשנתנו הוזכרו דברים שאין ראויים לאכילה והם הקרויים נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאין ראוי לאכילה ואפשר שגדולי הרבנים סוברים שאף נוקשה איסור אכילתה מן התורה ומאחר שעובר באכילתם עובר בקיומם ומפני שהוקשה השבתת שאור לאכילת חמץ וכדכתיב תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה לומר שכל שעובר באכילתו עובר בקיומו ודעת משנתנו לפירוש זה הוא שנוקשה בעיניה אסור מן התורה אלא שאין לוקין באכילתה מפני שאינה אכילה גמורה ולפירוש זה מה שבא בסוף המשנה כל שהוא מין דגן עובר פירושו בבל יראה כלומר כל תערובת שהוא ממין דגן עובר בבל יראה ומה שאמר אח״כ הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת פירשוה בגמ׳ בלאו גמור ללקות עליו שהרי לא בא אלא להפקיעו מן הכרת וזו ודאי אף לשיטה זו אינה הלכה שלא אמרו אף הם אלא שאיסורו מן התורה לא שיהא בלאו וי״מ משנתנו לדעת ר׳ מאיר שסובר שתערובת זה בלאו כמו שיתבאר ואינה הלכה:
זו היא שיטת גדולי הרבנים ואף דעת גדולי המחברים יראה כן לפי מה שכתבו בחבוריהם ובפירושי המשנה ואע״פ שבאספלנית וקילור ורטיה אמרו בתוספתא שאין צריך לבער באלו אינן ראויות לאכילה ומ״מ יש מקשין לפירושין שאם כונת המשנה לעבור עליהם בבל יראה ובל ימצא היה לו לומר על אלו עוברין או אלו עוברין עליהם וכן בסוף המשנה הרי זה עובר עליו ולא עוד אלא שמה שאין מלקות באכילתו אין ראוי לעבור עליו בבל יראה אע״פ שאיסורו מן התורה ומתוך כך הם מפרשים עוברים מתבערים וכן הרי זה עובר מתבער ואיני יודע מה הועלנו שאם מותרים לאחר הפסח למה מתבערים ואם תודה שאסורים הם לאחר הפסח א״כ אין זה תערובת ולמה אינו עובר בבל יראה והרי דינו כחמץ גמור ומ״מ נראה שהם מפרשים אלו מתבערים מדברי סופרים אע״פ שלאחר הפסח מותר והענין הוא שכל תערובת שיש בו מן החמץ בכדי שיש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס מתבער מן הדין שאף לאחר הפסח אסור אבל משנתנו כולה אין בה חמץ בכדי שיהיה באכילתה כזית בכדי אכילת פרס והרי זה תערובת גמור שאין שם אכילה על החמץ ואם עבר והשהו מותר אחר הפסח ומ״מ הואיל והדבר קרוב לטעות בו שמא יבא לאכלו בפסח מתבער מדברי סופרים על דרך מה שאמרו בשיאור שאע״פ שהאוכלו פטור אמרו עליו ישרף וכן מה שהוא נוקשה בעיניה הן לדעת שכתבנו שאיסורו מן התורה אע״פ שאין לוקין עליו הן לדעת הפוסקים שאין איסורה אלא מדברי סופרים וכן אע״פ שלאחר הפסח מותר מתבער הואיל והוא בעין ומה שאמרו הרי זה עובר פירושו גם כן מתבער:
ויש מפרשים במשנתנו אלו עוברין מעל השולחן כלומר שאינם מתבערים אלא שאדם מוזהר על אכילתם והדברים נראין כן והרי כל משנתנו או נוקשה בעיניה או שאין בתערובתן שיהא באכילתן כזית בכדי אכילת פרס וכל זה לשיטה זו מותר לאחר הפסח ומ״מ לכל הפירושין זו שאמרו על כלם הרי אלו באזהרה ופירושו בלאו ומלקות אינה הלכה שהנוקשה בעין והתערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינן בלאו ומלקות:
והתחיל בפרטי הדברים והזכיר מהם ארבעה שהם דגן גמור אלא שהוא בתערובת והם כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי והם הנקראים ארבעה מיני מדינה על שם בבל ומדי ואדום ומצרים וענינם הוא שכותח הבבלי הוא אסור מפני פת שנותנין בתוכו ונקרא בלשון תלמוד קומנייתא דאומא והוא שלשין קמח שעורים ועושין ממנה עוגות ומיבשין אותן ומערבין אותן בכותח ואפשר שיש בתערובתו כזית ויותר אף בשיעור אכילת פרס של כותח אלא שמ״מ אינו נאכל בעין אלא מעט מעט באכילה אחרת על ידי טבול וכשיאכל אכילת פרס ממאכל המטובל בכותח זה לא יגיע לכזית חמץ ושכר המדי הוא שנותנין בו שעורים אלא שבזה אפשר שיש בתערובתו יותר מכזית בכדי אכילת פרס אלא שהנאתו על ידי טבול ולכשיאכל אכילת פרס מטובלת לשם אין האכילה מגעת לכזית חמץ ואף שכר המדי אפשר שאף הוא הנאתו על ידי טבול כחבריו אבל זיתום המצרי יש בתערובתו יותר מכזית בכדי אכילת פרס שהרי אמרו עליה תלתא שערי ותלתא קורטמי ותלתא מילחא אלא שאין באכילתו כזית בכדי אכילת פרס שאף הוא אין הנאתו אלא בטבול כחבריו ומתוך כך כל אלו מותרין לאחר הפסח ועל אלו השלשה ר״ל שכר וחומץ וזיתום אמרו בתלמוד המערב וכלהו על ידי מוי שאם לא כן מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין ואי אתה אומר כן בכותח הבבלי שהרי חמץ גמור נכנס בו ולדעת גדולי הרבנים שפירשו במי פירות שאע״פ שאין עושין חמץ נוקשה הם עושין אף האחרות אין צריכות מים שהרי נוקשה לדבריהם איסור תורה הוא או שמא לא אמרו הם לעשות נוקשה אלא דרך עיסה כמו שכתבנו למעלה ובזיתום מיהא קשה לפרש שהרי יש בו תילתא מילחא ומלח ניתך וחוזר למים ומה צורך למים אחרים ושמא התכת מלח שלא בקמח ודרך לישה אינה מחמצת אף במלח מרובה שהרי אף בקמח אינו מחמיץ בשיעור מועט כמו שפירשנו בותיקא ומרובה בשעורים כמעט בקמח: ואח״כ הזכיר שלשה מיני אומנויות והם דגן גמור בעין אלא שחמוצו רע ונמאס מלאכול ונקראים נוקשה בעיניה והם זומא של צבעים ופי׳ בגמ׳ מיא דחיזרי והוא מי מורסן שמערבין בצבע ועמילן של טבחים והוא פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי הקדרה ושואבת הזוהמא וקולן של סופרים והוא קמח מעורב במים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם וכל אלו נוקשה בעיניה והוסיף ר׳ אלעזר ולימד עוד איסור בנוקשה על ידי תערובת והוא תכשיטי הנשים ר״ל טיפולי נשים שהוא עשוי בקמח של שעורים למרק ור׳ אלעזר גרסינן ולא ר׳ אליעזר שהרי ר׳ אליעזר אף נוקשה בעיניה לית ליה כמו שהתבאר בגמ׳ ואין צריך לומר על ידי תערובת אלא ר׳ אלעזר גרסינן:
זה הכלל כל שהוא מין דגן עובר על הדרכים שביארנו ואמר הרי אלו באזהרה ר״ל בלאו על אכילתם ולוקה ואין בהם כרת וכבר ביארנו שזו אינה הלכה שאין באלו לאו כלל הואיל ואין בהם כזית בכדי אכילת פרס ממה שהוא אוכל אלא שלדעת קצת הוא אסור מן התורה כחצי שיעור וכן בנוקשה אף בעיניה ולא עוד אלא שבנוקשה יראה מן הגמרא שאין בה אלא איסור סופרים ובגמ׳ אמרו כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום כלומר על עירוב זה שהזכרת בכותח הבבלי וחבריו הואיל ואין בהם כזית גמור בכדי אכילת פרס בלא כלום ר״ל שאין שם לאו אלא שיש בהם איסור תורה כחצי שיעור אע״פ שלא אכל כזית מן האיסור או מתורת טעם כעיקר אם אכל מן העירוב עד שיש בו כזית מן האיסור אע״פ שלא אכלו בכדי אכילת פרס ומ״מ אם לא אכל מן האיסור כזית אין כאן איסור מתורת טעם כעיקר שאין תורת טעם כעיקר נאמר אלא כשאוכל כזית מן האיסור והלכה כחכמים וכן כתבוה גדולי הפוסקים וכל שכן נוקשה בעיניה וכמו שיראה בגמרא בהדיא שתערובת חמץ חמור יותר מנוקשה בעיניה:
ומ״מ הרבה מן המגיהים רואים לפסוק כר׳ מאיר ולהעמיד נוקשה בעיניה ותערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס בלאו ומסתם משנתנו שאמרנו בה הרי אלו באזהרה ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו למטה שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב איזהו שיאור כקרני חגבים ואמרו עליו בגמ׳ שהוא נוקשה ואיזהו סידוק שנתערבו סדקיו זה עם זה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב אלא איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ופסקו בה גדולי הפוסקים כחכמים אלמא שקרני חגבים שהוא נוקשה האוכלו חייב וכבר אמרו עליה היינו ר׳ מאיר ונזכרה בלשון חכמים כדי לפסוק כמותו בלא פקפוק ומ״מ נראה שגדולי הפוסקים פירשוה על דברי ר׳ יהודה כלומר זה שביארנו בשיאור שהוא כקרני חגבים דברי ר׳ יהודה וחכמים אומרים שכל כקרני חגבים אינו נוקשה אלא חמץ גמור והאוכלו חייב לדברי הכל ואיזהו שיאור שהוא נוקשה והוא פטור לדעתך וחייב לדעתי כל שהכסיפו פניו ומזו פסקו כר׳ מאיר ר״ל שכל שהכסיפו פניו הוא נוקשה אבל בדין האוכלו לא דברו בו שם כלל אלא שר׳ מאיר מחייב ואין הלכה כמותו:
זהו ביאור המשנה וכבר הארכנו בה בכדי שלמדת פסק שלה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
בתלמוד המערב אמרו ר׳ שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין קוסם יהב בגויה שערין בגין דיחמע יאות אתא שאיל לר׳ אמי אמר צריך אתה לבער מעשה [בא] לפני גדולי קדמונינו בנארבונאה באחד ששם מלא חפניו חטים ביין לתקנו וערב הפסח שאל עליו והורו לו לערות היין ולבער החטים והיין התירו בשתיה שמאחר שנתבטל קודם זמנו אינו חוזר וניעור ואע״פ שהיין מי פירות הם חקרו עליו ומצאו שהיה מים מעט שם וכן נתברר להם שהיה שם יין בכדי שאין בחטים בכדי נתינת טעם ואף הם פירשו בזו שכתבנו מתלמוד המערב שהוא צריך לבער דוקא מן השעורים שהרי היין כבר נתבטלה בו פליטת השעורים ואינו חוזר וניעור במשהו ומ״מ יש לפקפק שמאחר שהשעורים מחמיצין כבר החמיצו בסבתם ואותו חמוץ נקרא טעם אלא שאיני קורא דבר זה נתינת טעם אלא גורם לטעם:
עוד אמרו שם חד מן אילין דבי ר׳ הוו ליה גרבין דמשחא בגו עצריא דחיטיא שאל לרבנין אמרו ליה זיל גרוף כל מאי דתחותיהון ואע״פ שהשמן מי פירות הוא מצד שהשמן נעשה עם מים כשהשמן מזדכך מים נשארים בשולי הכלי ומדייתי על החטים:
ועוד אמרו שם ר׳ חנינא בר אמי הוה ליה דבש מזוייף בסולת שאל לר׳ מונא ואמר ליה צריך אתה לבער וכל זה מוכיח כדברי גדולי הרבנים ושמא לא הצריכוהו לבער מטעם בל יראה אלא שלא יבא לידי מכשול אכילה ושתיה:
בנימוקים ישנים מצאתי שבנרבונאה אירע מעשה בטחונות שהיו מתקנין שק מלא חטים על דפני הבור להניחו על הבהמה ונתבקע השק בידם ונפלו הרבה מן החטים בבור עד שחששו בהם לנתינת טעם במים ובאו על זה למנין חמשה גדולי עולם הרב ר׳ יצחק בן מרן לוי והרב ר׳ אליעזר ב״ר זכריה והרב ר׳ דוד ב״ר נתן ושני זקנינו הגדולים הרב אב בית דין והרב גיסו ר׳ שלמה הישיש ונמנו והתירו לשתות מן המים בפסח וממה שראו בעשירי של תרומות שעורים ר״ל של תרומה שנפלו לבור אע״פ שהבאישו מימיו מותרין ומתוך דבריהם ראיתי שתחילה היו מפרשים אע״פ שהבאישו על השעורים כלומר אע״פ שנתחמצו כל כך שנתבקעו והבאישו ומשום דטעם פגום מותר אף באיסורי משהו ואח״כ הרגישו שלשון המשנה אע״פ שהבאישו מימיו מימיו מותרין דאלמא אהבאשה דמים קאי וראיתי להם שהיו מפרשים אע״פ שהשעורים הבאישו המים ר״ל שקלקלו את טעמם עד שהמאיסום לכל שותיהם מותרין מדין טעם לפגם ובאמת שלשון הבאשה אף על התעבת הדבר והמאסתו נאמר כמו להבאישני ביושב הארץ הבאש הבאיש בעמו ופירוש הדבר לדעתם אע״פ שנתנו טעם מרובה במים עד שנשתנה טעמם מצדם שכל שנוי טעם שבמים העומדים לשתיה קלקול הוא ופוגם בטעמם זהו ענין דבריהם ולפי דעתי במחילת כבודם לא כיונו בפירוש אותה השמועה יפה ואף גדולי המחברים ואחרוני הרבנים בפירושי המשנה לא פירשו בה כלום אבל לפי מה שראיתי עליה בתלמוד המערב פירושה שבעוד שהמים זכים ובלא שום קלקול השעורים פוגמין את טעמם אבל אם הם מים באושים אין השעורים פוגמין אותם אלא משביחים ואמרו במשנה זו ששעורים שנפלו לבור והרי בשעת נפילתם פגמו את טעמם אע״פ שהבאישו המים אח״כ לאיזו סבה עד שעכשיו נעשו משביחים המים מותרין הואיל ופגמו מתחילתם וזהו ששנינו שם כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר׳ מאיר ר׳ שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר אמר ר׳ שמעון בן לקיש מה פליגין שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם ולבסוף השביח אף ר׳ מאיר מודה ר׳ יוחנן אמר לא שניא הא ולא שניא הא מחלוקת תנינן שעורים שנפלו לבור אע״פ שהבאישו מימיו מימיו מותרים הא מתניתא מה היא כלומר דהא ודאי פגם ולבסוף השביח הוא ר׳ יוחנן אמר במחלוקת כלומר ור׳ שמעון היא ריש לקיש אמר דברי הכל ונמצא שמשנה זו בפגם ולבסוף השביח נאמרה ואנו כבר פסקנו הלכה רווחת באחרון של עבודה זרה שאין טעם לפגם מותר אלא בפוגם מתחילה ועד סוף הא כל שפגם ולבסוף השביח או השביח ולבסוף פגם אסור וא״כ אין מכח משנה זו היתר במעשה זה אלא אם כן הוכר במים שאינם נבאשות ועכורות כלל ושיהו שעורים פוגמים מתחילה ועד סוף ולענין ההוראה מיהא יפה התירו שלא נאמר לדעתי אע״פ שהבאישו אלא בבור של מים מכנסים שהמים מבאישות שם לפעמים ר״ל מתקלקלות מצד רפיונם ומגיעות לידי מיאוס עד שאין השעורים פוגמין אלא משביחין שחוזק לחות היוצא מהן משיבות אותן למעט חיות אבל באר של מים חיים ונובעים אין השעורים משביחים כלל אלא פוגמים אחר שהמים בחיותן ובחזקם וכן נראה לי ברור:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush