גמרא
פירוש
אֶלָּא לָאו דַּוְוקָא זִימְנִין מְפָרֵשׁ הָהוּא דִּפְתַח בְּרֵישָׁא זִימְנִין הָהוּא דְּסָלֵיק מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא וְאִיבָּעֵית אֵימָא יָדוֹת אַיְּידֵי דְּאָתְיָין מִדְּרָשָׁא מְפָרֵשׁ לְהוֹן בְּרֵישָׁא. וְלִיפְתַּח הָדֵין בְּרֵישָׁא מִיפְתָּח פָּתַח בְּכִינּוּיִין דְּאוֹרָיְיתָא בְּרֵישָׁא וַהֲדַר מְפָרֵשׁ יָדוֹת דְּאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כִּינּוּיִין לְשׁוֹן נָכְרִים הֵן אֶלָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כבר ביארנו במשנתנו שהכנויים ושאר המינין שהוזכרו שם כלם נדר גמור מן התורה ומכל מקום בפרק זה נחלקו בה ר׳ יוחנן וריש לקיש שר׳ יוחנן אומר כנויין לשון גויים הם ופירשו בה גדולי הרבנים שהם לשונות מומחים לקצת לשונות של שבעים לשון ומאחר שהנדר אין צריך לשון הקדש כל הנודר בהם הואיל ולשון מומחה הוא אצל קצת לשונות נדר גמור הוא מן התורה והוא הדין לדעתם בשאר לשונות הגויים שכל שנדר בהם נדר גמור הוא מן התורה ולא תפשו שלשה לשונות שהוזכרו אלא שהם קרובים ללשון הקדש ובתוספות דוחים פירוש זה שאע״פ שהאמת כך הוא שהנדר ודאי בכל לשון נאמר מכל מקום במתניתין הוה ליה לאשמעינן טפי בשאר לשונות שאינן דומין ללשון הקדש וכל שכן באותם הדומין ועוד היה לו לשנות דרך כלל כל הנודר באי זה לשון שאינו לשון הקדש כנוי נדר הוא ודנין אותו בנדר גמור ומתוך כך הם דוחקים בפירושה ומפרשים לשון גויים הם כדברי גדולי הרבנים אלא שלדעתם פירשו שלשה לשונות אלו מפני ששלשתם יש הפרש ביניהם לשאר הלשונות והוא ששלש אלה אע״פ שאין הנודר מבין משמעות הלשונות הואיל וקרובים ללשון הקדש הא שאר הלשונות אין נדרו כלום אלא אם כן הוא מבין משמעות הלשון שהוא לשם נדר ולא הועלנו בדבריהם כלום שאם הוא מתכוין לידור ופיו ולבו שוין היאך איפשר שלא היה לו משמעות בלשון אלא עיקר הדברים כמו שפירשנו במשנתנו שלא על לשון האומות נאמר אלא אף על בעלי לשון הקדש ומילת גויים אמורה כאן על המון עם וכאלו אמר שהן לשונות של עמי הארץ ומתוך שעלגותם גורם להם כן דנין אותו בנדר גמור מן התורה ומכל מקום לריש לקיש הם לשונות שבדו להם חכמים ר״ל שתקנו שיהא לשון זה מועיל לנדר אע״פ שאין העם רגיל לדבר כן כדי שלא יהא שם קרבן שגור בפיהם מפני שמן הסתם בשבאים לידור אינן נודרין אלא בלשון קרבן וכל שאתה משכיח שם קרבן מפיהם אתה מרחיקם מרגילות הנדרים שכל ששגור בפיו שם קרבן מתוך שהוא מזכירו יקפוץ בנדרים ויבא לפעמים להזכיר שם שמים לבטלה והנה שירצה לומר לה׳ קרבן וכשיאמר לה׳ יתחרט ולא יסיים דבורו ונמצא מוציא שם שמים לבטלה ואחר שלשונות אלו תקנת חכמים הם יש לדון לדעתו שאין בהם מלקות בזדונן ולא אמרו כנויין כנדרים אלא לאיסור סופרים ואם כן קשה לפרש שהרי בראש מסכת נזיר אמרו כל כנויי נזירות כנזירות ופירשו תחלה ידות נזירות והוא האומר אהא והקשו שם וליפרוש כנויין ברישא ותירץ ידות אתיין ליה מדרשה ואקדמינהו והקשו עוד וליתני ידות ברישא ותירץ תנא כי מתחיל בעיקר קא מתחיל אלמא שכנויי נזירות מטעינים קרבן כנזירות עצמו וזו ודאי אף לדעת ריש לקיש היא שאם לא כן היה לו להקשות הניחא למאן דאמר כנויין לשון גויים הם על הדרך שהקשוה כאן אלא נראה שאף לדעת ריש לקיש כנויין כנדר לנזיר לקרבן ולמלקות ואם כן הוא הדין בנדרים למלקות במזיד וגדולי הרבנים מתרצים בה דרך פירוש שאף ריש לקיש שלא חלק אלא בכנויי נדרים אבל בכנויי נזירות מודה שהן מן התורה ופירשו הטעם דאי גריר ליה לרגלה דקוף בנזיק וכן דופן השמאלית של ח׳ שבנזיח ולבריח שבתוך הפ״א של פזיח וגב שלה הוה ליה נזיר מבלי שלא יצטרך לכתוב כלום ודברים דחוקים הם אלא עיקר הדברים שאף ריש לקיש כך הוא אומר שלשונות אלו חכמים תקנו להיותם לשונות גמורים אצל הנדר ומאחר שחזרו לשונות גמורים נעשה הנודר בהם כנודר בקרבן עצמו לחייבו מלקות במזיד ולא חל עליהם שם סופרים אלא על הלשון ולענין פסק מיהא אין לנו שהלכה כר׳ יוחנן: כבר ביארנו שהידות אינן מפורשות בתורה אלא שהוציאום מן הדרשא והוא שאמרו נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין ת״ל לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות מה נזירות ידות שלו כנזירות אף נדרים כן ויד הנזירות הוא שהיה נזיר עובר לפניו והוא אומר אהא ומכל מקום בשאר הדברים כגון חרמים ושבועות לא נתברר אם יש להן יד אם לאו ומתוך כך כתבו רבים שאין יד לשבועה וממה שמצינו בשלישי של שבועות שנשתנה דינה מנדר אף לענין התפסה שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על ככר אחר הרי עלי זה כזה אין בו דין שבועה דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא שמכל מקום יש בה איסור סופרים וכן אם נשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר חבירו ואני אף על פי שבנדר ונזירות הויא התפסה וכמו שאמרו הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני הרי הוא נזיר בשבועה אינו כלום ומאחר שראו שהשבועה יצאה מכלל דין נדר ונזירות לענין התפסה ולא ראו שיזכירו בשום מקום יד לשבועה לא במסכת שבועות ולא במסכת נדרים ולא במסכת נזיר החליטו את הדבר לומר שאין יד לשבועה ואף גדולי המחברים לא הזכירוה אלא שאיפשר לדבריהם שמתוך שהיד אין בו הזכרת השם והם מזקיקין הזכרת השם בכל שבועה לא הזכירוה אלא שאף בזו לא הועלנו שאף ביד יכול להזכיר את השם שיד השבועה הוא שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו ולא אמר וזו נמי והרי איפשר לו לומר ביד ואע״פ כן לא הזכירוה לא הם ולא אחד מן המחברים הראשונים ומכל מקום תלמוד המערב מעיד לנו שיש יד לשבועה שהרי בהדיא למדו ידות שבועה מהשבע שבועה וידות חרמים מכל חרם אשר יחרם וכן שאמרו שם לא אוכל לך תופשין אותו משום יד לשבועה או לא אמר ר׳ יוסא ארחא דבר נשא מימר שבועה לא אוכל לך דילמא לא אוכל לך שבועה כלומר ומאחר שאין דרך לומר לא אוכל לך שבועה אין לא אוכל לך נקרא יד שהיד התחלת דבור הוא ולא סוף דבור ובנדרים דרכן של בני אדם לומר שאוכל לך קרבן אבל בשבועה אין דרך לומר שלא אוכל לך אני נשבע הא למדת שכל שראוי לקרותו יד יש יד לשבועה וכל שנשבע על האחד שלא יאכלנו ואמר על האחר וזו אסור אף על השני אע״פ שלא אמר וזו נמי וזה שנשתנה דינה בהתפסה טעם הדבר מפני שהשבועה אין הככר אסור בעצמו והיאך התפסתו מועלת וזה שלא הוזכרו ידות שבועה להדיא סומך על שהוקשו נדרים לשבועות ברוב מקומות וזהו עיקר הדברים ואף במשנתנו אתה למד שאם אמר כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו חייב מדין שבועה ואע״פ שלא הזכיר לשון שבועה מכל מקום יד שבועה היא אלא שבזו איפשר שכנדרי רשעים הוי כאומר שבועה: כשם שלמדנו נדרים מנזירות לענין ידות כך למדנו נזירות מנדרים לענין שאף בנזירות האב מיפר נזירות בתו והבעל נזירות אשתו ושאלו למטה למה לי היקשא ר״ל סמיכות המקראות של נדר ונזירות תיתי במה מצינו ותירץ שאלו היה בא במה מצינו הייתי אומר דוקא בנדר השליטה תורה לאב ובעל מפני שסתמו אין לו קיצבא אלא אסור לעולם ואף ביין אלו אמרה קנם יין עלי נדר הוא אבל כל שאסרתו על עצמה בלשון חיוב נזירות ר״ל הריני נזירה הואיל ואינה נזירה אלא ל׳ יום שסתם נזירות שלשים יום אימא לא קמל״ן היקשא ולענין ביאור יש שואלין אף לענין ידות היאך לא היקשה בכאן תיתי במה מצינו ולא נצטרך להיקש ואינו כלום שלענין היד אתה צריך ללמוד שתהא יד הנדר כנדר ללקות עליה ואין מלקין במה מצינו שכל מה מצינו בכלל מדת קל וחומר הוא ואין עונשין מן הדין:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush