גמרא
פירוש
יְצִיאָה דִּכְוָותֵהּ קָא מְמַעֵט.
וְהָא לָא דָּמְיָא הַאי יְצִיאָה לְהַאי יְצִיאָה הָתָם נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּת אָדוֹן לִגְמָרֵי וְהָכָא אַכַּתִּי מִיחַסְּרָא מְסִירָה לְחוּפָּה בַּהֲפָרַת נְדָרִים מִיהָא נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ דִּתְנַן אנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ.
וְהַאי {שמות כ״א:י״א} וְיָצְאָה חִנָּם לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא דְּתַנְיָא וְיָצְאָה חִנָּם אֵלּוּ יְמֵי בַּגְרוּת אֵין כָּסֶף באֵלּוּ יְמֵי נַעֲרוּת.
אָמַר רָבִינָא אִם כֵּן לֵימָא קְרָא אֵן כָּסֶף מַאי אֵין כָּסֶף אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר וּמַאן נִיהוּ אָב.
וּמִמַּאי דְּדָרְשִׁינַן הָכִי דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:י״ג} וְזֶרַע אֵין לָהּ.
אֵין לִי אֶלָּא זַרְעָהּ זֶרַע זַרְעָהּ מִנַּיִן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה אם אין לה זרע בשעה שמת בעלה חוזרת לאכול בתרומה אפילו היו לה ומתו אבל יש לה זרע הרי אותו זרע פוסלה מלחזור לבית אביה לדין אכילת תרומה בין זכר בין נקבה ולא סוף דבר זרע ממש אלא אף זרע זרעה ולא סוף דבר בזרע זרעה כשר שהרי בני בנים ובני בנות הרי הם כבנים כמו שהתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו בענין קיום מצות פריה ורביה אלא אף זרע זרעה פסול והוא שבבת ישראל לכהן מאכיל ומכל מקום זרעה פסול אין צריך לומר שהרי מצד אחר אתה בא לפסלה והוא שכל שנבעלה לפסול לה פסלה מלאכול בתרומה אלא שאף לגירסא זו פירושה בזרע זרעה ומכל מקום בזרע זרעה מן השפחה ומן הנכרית אינו פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בן ובא על השפחה וילדה ממנו ומת הבן הראשון ואחר כך מת הכהן אין זרע זרעה הבא מן השפחה והנכרית פוסלה וכן הדין שאינו מאכילתה בבת ישראל לכהן שאין זה זרעה וכן היא שנויה בסיפרא פרשת אמור אל הכהנים:
שמא תאמר למה באו שני מקראות לקדושין ולמעשי ידיה להיותם לאב תלמוד אחת מחברתה אינו כן שאם בא ללמוד קדושין ממעשי ידיה אני אומר מעשי ידיה לאב מפני שמזונותיה עליו ונותן לה מתוכם על מעשי ידיה אבל קדושין שממקום אחר באו לא יהיו לאב ואם באת ללמוד מעשי ידיה מקדושין אף אני אומר קדושין לאב שלא טרחה בהם אבל מעשי ידיה שטורחת בהם לא יהו לאב לכך הוצרכו שניהם:
עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה קנין כספו הוא יאכל בו אבל עבד עברי אינו קנין שלו ואינו אוכל ולא סוף דבר שלא נרצע אלא אפילו נרצע והוא שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל בו ותושב זה נרצע שקנוי קנין עולם ושכיר הוא שאינו נרצע שאינו קנוי אלא קנין שנים ושמא תאמר מאחר שהתושב אינו אוכל מה הוצרך ללמד בשכיר שלא יאכל אלו לא נאמר שכיר הייתי אומר שהתושב הוא הקנוי קנין שנים אבל הקנוי קנין עולם אוכל מתוך כך בא שכיר ולמד על תושב:
אמה העבריה יוצאה מרשות אדון בסמני נערות ואם אין לה סמני נערות כגון שהיא אילונית יוצאה בבגרות שלה שהוא לעשרים שנה כל שהביאה סמני אילונית ולמדת לפי דרכך שהאלונית מכירתה מכירה ואין אומרין דמייתיא סימני נערות ליהוו זבינה זביני דלא מייתיא סימני נערות לא ליהוו זבינה זביני הואיל ואי אתה קורא בה ויצאה בנערות ויחזרו מעשי ידיה לאביה והכסף לרבה וכן שאם יעדה באותן המעות לא יהיו קדושיו קדושין אלא מכירתה מכירה גמורה:
ומכל מקום לענין ביאור יש בדבר זה קצת בלבול אלא שאני מעירך בביאור הסוגיא תחלה על הסדר והוא שאמרו ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות והקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות ר״ל ליכתוב רחמנא ויצאה אין כסף שהוא בא לנערות ולא הוצרך לכתוב חנם שבא לסמני בגרות ויש גורסין בהפך ר״ל ויצאה חנם אלי ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ואינו נכון שמאחר שלמדנו יציאה לנערות לא הוצרכנו ללמדה לבגרות ועוד שהרי אתה צריך לפרש וליכתוב רחמנא נערות ר״ל ויצאה חנם ולא בעי בגרות ר״ל אין כסף והאיך אתה אומר כן והלא אתה צריך לאין כסף מצד אחר לדקדק ממנו אין כסף לאדון זה וכו׳ אלא עקר הדברים כגרסא שכתבנו ותירץ בה בא זה ולמד על זה כענין תושב ושכיר והקשה מי דמי תושב ושכיר תרי גופי נינהו נרצע ושאינו נרצע ואיפשר להיות שניהם בבית הכהן ואף לכשיכתוב בהדיא תושב נרצע לא יאכל שהיה השכיר בא מקל וחומר על כל פנים אין קפידא אם חזר וכתבו דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא וכל שכן כשבאו בסתם שאם נאמר בא זה ולמד על זה אין תמה ושאלה בכתיבת שניהם אלא הכא דחד גופה הוא ליכתוב בהדיא ויצאה בנערות ושוב אין מקום לבגרות דמכי נפקה בנערות בבגרות מאי בעיא גביה והאיך כתבה תורה דבר שאי אפשר ופירש לא נצרכה אלא לבגר דאילונית דהוה אמינא אילונית דלית לה סימני נערות לא תצא לעולם קמ״ל דבבגרות שלה מיהא נפקא ובגרות שלה כשהביאה סימני אילונית הוא לעשרים שנה כמו שיתבאר במסכת נדה פרק דופן ושמא תאמר והרי נמכרה כשהיא קטנה וכבר באו שש פירשוה גדולי המפרשים שמכרה בי״ו שמאחר שאין לה סימני נערות הרי היא קטנה אף בהבאת סימני אילונית עד שתגיע לעשרים ואף הם הקשו הרי מכל מקום כשהיא בת עשרים הוברר הדבר שהיא אילונית ונעשית גדולה למפרע מי״ב שנה ולמעלה לדעת רב שאמר ביבמות פרק הערל אכל חלב מבן שתים עשרה ועד שמנה עשרה שנה נעשה גדול סריס למפרע וחייב קרבן וכבר ביארנו במקומו ששמועה זו בנקבה נאמרה שזמנה מי״ב וכן שלדעת בית שמאי נאמרה שאמרו שכל שלא הביא שתי שערות והוא בן שמנה עשרה הוא הסריס בזכר והאילונית בנקבה הא מכל מקום לדעת פסק כך הדין בזכר מי״ג עד עשרים ובנקבה מי״ב עד עשרים ואם כן אף באמה כן והאיך יעלה על הדעת שלא לצאת עד שנצטרך להביאה לנו מן המקרא כתבו גדולי המפרשים שלא אמרה רב אלא כשהביא סימני סירוס בשעת אכילת החלב ואעפ״י שהביא סימני סירוס אינו סריס ודאי עד שיהיה בן י״ח לדעת בית שמאי או בן עשרים לדעת בית הלל ומכל מקום סוגיא של יבמות אינה מוכרחת כן אלא שאפשר לישב ולפרש כאן שהוא סבור שלא אמרה רב אלא בדרך זה אבל זו אתה מפרשה שמכרה בי״ו ועדין לא הביאה סימני אילונית עד י״ז וכבר הגיעו עשרים קודם שש והייתי אומר שלא תצא עד שיגיעו שש עד שבא ולימד שהאילונית יוצאה בבגרות וכתבו גדולי המפרשים שמשעה שנולדו בה סימני אילונית ואילך מיהא חוזרין מעשי ידיה לעצמה וגדולי הדורות כתבו שאפילו מכרה בי״א כשהביאה סימני אילונית לי״ד או לט״ו יוצאה שאע״פ שאינה אילונית ודאית עד שתהא בת עשרים מכל מקום אינה משתעבד בה מספק וחזר והקשה ולא קל וחומר הוא וכו׳ עד שתירצה לעקר זבינא דאילונית על הדרך שכתבנו:
שעור זה של עשרים שכתבנו בהבאת סימני אילונית שהיא גדולה וכן לזכר בסימני סירוס עקר ענינו במסכת נדה פרק דופן וכלל הענין הוא שהנקבה נקראת קטנה עד שתים עשרה שנה ויום אחד והזכר נקרא קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד ואפילו הביאו כמה שערות בתוך זמן זה הרי הן שומא הגיעו כל אחד לפרקן והביאו שתי שערות הזכר נקרא גדול לכל דבר והנקבה נקראת נערה עד שתכלה ששה חדשים ומשם ומעלה נקראת בוגרת הגיעו לפרקן ולא הביאו שתי שערות באשה מיהא יש לה הרבה סימנין מלמעלה שנקראין סימן העליון והן שמנה כמו שהתבארו במסכת נדה וכל שבאו כלם אע״פ שלא הביאה שתי שערות שהן סימן התחתון דנין אותה בגדולה שאי אפשר לביאת כלם בלא סימן התחתון וודאי כבר בא ונשר אבל אם באו מקצתן הואיל ותחתון אין כאן הרי זו נערה וקטנה ודנין בה להחמיר הא כל שלא הביאה לא עליון ולא תחתון אפילו נראו לנקבה סימני אילונית ולזכר סימני סירוס הרי הן בקטנותם עד עשרים ואם כשהגיעו לעשרים הביאו שתי שערות נעשה האיש גדול והנקבה נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת הגיעו לעשרים ר״ל שנכנסו שלשים יום לשנת העשרים ולא הביאו שתי שערות אם נראו באשה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם לא נראו בה הרי היא קטנה עדין עד שתביא שתי שערות או עד שתגיע לרוב שנותיה והוא שלשים וחמש שנה ויום אחד ומשהגיעה לזמן הזה אע״פ שלא נראה בה סימן של אילונית הרי היא גדולה ונקראת אילונית וכן בזכר לסימני סירוס וכל שכתבנו בנקבה סימני אילונית לא מצינו שתהא גדולה ודאית אלא בכלם אבל בקצתם לא נתברר והרי זה ספק ודנין בו להחמיר ובזכר מיהא אם נראה בו אף אחד מסימני סירוס ולא הביא שערות בזקנו הרי הוא גדול ודאי הא אם הביא שערות בזקן אינו נעשה גדול אלא בכלם כמו שביארנו בפרק הערל ואם לא נראה בו אפילו אחד הרי הוא קטן עד שיביא שתי שערות או שיגיע לרוב שנותיו ומשיגיע לרוב שנותיו הרי זה סריס ונקרא גדול אף בלא שום סימן סירוס וסימני סירוס ואילונית כבר פירשנום בארכה בפרק הערל בסוגיית המשנה הרביעית זהו כלל הענין אלא שיש בדין זה עוד תנאים אחרים ואף קצת מפרשים כתבו בקצת ענינים אלו דרך אחרת ובמקומו יתבאר בע״ה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
שעור זה של עשרים שכתבנו בהבאת סימני אילונית שהיא גדולה וכן לזכר בסימני סירוס עקר ענינו במסכת נדה פרק דופן וכלל הענין הוא שהנקבה נקראת קטנה עד שתים עשרה שנה ויום אחד והזכר נקרא קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד ואפילו הביאו כמה שערות בתוך זמן זה הרי הן שומא הגיעו כל אחד לפרקן והביאו שתי שערות הזכר נקרא גדול לכל דבר והנקבה נקראת נערה עד שתכלה ששה חדשים ומשם ומעלה נקראת בוגרת הגיעו לפרקן ולא הביאו שתי שערות באשה מיהא יש לה הרבה סימנין מלמעלה שנקראין סימן העליון והן שמנה כמו שהתבארו במסכת נדה וכל שבאו כלם אע״פ שלא הביאה שתי שערות שהן סימן התחתון דנין אותה בגדולה שאי אפשר לביאת כלם בלא סימן התחתון וודאי כבר בא ונשר אבל אם באו מקצתן הואיל ותחתון אין כאן הרי זו נערה וקטנה ודנין בה להחמיר הא כל שלא הביאה לא עליון ולא תחתון אפילו נראו לנקבה סימני אילונית ולזכר סימני סירוס הרי הן בקטנותם עד עשרים ואם כשהגיעו לעשרים הביאו שתי שערות נעשה האיש גדול והנקבה נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת הגיעו לעשרים ר״ל שנכנסו שלשים יום לשנת העשרים ולא הביאו שתי שערות אם נראו באשה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם לא נראו בה הרי היא קטנה עדין עד שתביא שתי שערות או עד שתגיע לרוב שנותיה והוא שלשים וחמש שנה ויום אחד ומשהגיעה לזמן הזה אע״פ שלא נראה בה סימן של אילונית הרי היא גדולה ונקראת אילונית וכן בזכר לסימני סירוס וכל שכתבנו בנקבה סימני אילונית לא מצינו שתהא גדולה ודאית אלא בכלם אבל בקצתם לא נתברר והרי זה ספק ודנין בו להחמיר ובזכר מיהא אם נראה בו אף אחד מסימני סירוס ולא הביא שערות בזקנו הרי הוא גדול ודאי הא אם הביא שערות בזקן אינו נעשה גדול אלא בכלם כמו שביארנו בפרק הערל ואם לא נראה בו אפילו אחד הרי הוא קטן עד שיביא שתי שערות או שיגיע לרוב שנותיו ומשיגיע לרוב שנותיו הרי זה סריס ונקרא גדול אף בלא שום סימן סירוס וסימני סירוס ואילונית כבר פירשנום בארכה בפרק הערל בסוגיית המשנה הרביעית זהו כלל הענין אלא שיש בדין זה עוד תנאים אחרים ואף קצת מפרשים כתבו בקצת ענינים אלו דרך אחרת ובמקומו יתבאר בע״ה:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush