גמרא
פירוש
תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ אאִי עַרְעָר דִּפְגַם מִשְׁפָּחָה גִּלּוּי מִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא וְקָאָמְרִי בהָנֵי יָדְעִינַן בֵּיהּ דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שלשה שישבו לקיים את השטר וקבלו עדות בשלשה דיינים ומת אחד מהם קודם שחתם והרי אי אפשר לחתום אלא השנים כיצד הם עושין כותבים במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי והרי עכשו נתברר לנו ששלשה היו וכדין נתקיים שקיום שטרות דין הוא וצריך שלשה ואע״פ שאין כאן אלא חתימת שנים הואיל ונתברר על פי השנים שנתקיים בשלשה דיינו שאף כל שלא כתבו את הקיום אם העידו עדים שבפני בית דין נתקיים גובין בה וכל שלא כתבו כן אין מגבין בו שמא לא נתקיים אלא בשנים הא מכל מקום כל שחתמו בו שלשה אין צורך לכתוב במותב תלתא אלא שהמנהג פשוט לכתבו ויש אומרין שצריך לכתבו מפני שיש לחוש שזה שלא בפני זה חתמו והנפק דין גמור הוא וצריך שיחתמו ביחד אלא שאין פוסלין אותו בכך:
זה שכתבנו שצריך לברר ולכתוב וחד ליתוהי אפילו קראו עצמם בית דין כגון שכתבו אנחנו בי דינא אזדקיקנא אשטרא דנן דהנפק לקדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו׳ הדין כן הואיל ואין שם חתומים אלא שנים שמא הם טעו לקרות עצמם בית דין ממה שאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף ואין הלכה כן לדעת רוב פוסקים כמו שביארנו בסנהדרין ואף לדעת הפוסקים כמותו הם מפרשים שאף שמואל מודה שאין קיום שטרות אלא בשלשה שהרי רב נחמן סובר בזו כשמואל כדאיתא בסנהדרין ה׳ ע״ב והוא עצמו אמר בפרק חזקת הבתים בסוגיית שלש ארצות לחזקה דבקיום שטרות תלתא בעי וכתבו הטעם בתוספות שאם אינה אלא בשנים מאי אולמיהו מעדים החתומים בה ומכל מקום כל שקראו עצמם בית דין וכן שלשון הטופס מוכיח ששלשה היו כגון שכתבו אנחנא בי דינא איזדקיקנא אשטרא דנן דהנפק קדמנא ומדאישתמודענא חתמות ידיהו דסהדי ואסהידנא קמי חברין עלה דהיא היא וכו׳ וכן כל כיוצא בזה או שכתבו אמר לנא חד מיננא אי אישתמודענא לחתימות ידיהו דנסהיד עלה קמיה ואמרנא ליה דאישתמודענא ואסהידנא וכן כל כיוצא בזה כשר וכן הדין בלא מת אלא שאינו יודע לחתום או שנאנס אלא שכותבין וחד לא מצי השתא למיחתם או שכותבין האונס אם רצו:
זה שהכשרנו בחתימת השנים דוקא בקיום שטרות ודומיהן שאין חתימת הדיינין שבו באה לזכות אלא להעיד שנתקיים בפניהם והרי אם באו אותם השנים או שנים אחרים והעידו שנתקיים השטר בשלשה אע״פ שאין שם שום קיום גובין בה כמו שכתבנו אבל בשאר מעשה בית דין הכתובים לזכות בממון כגון שטר חליטאתא ואדרכתא כל שאין שם שלשה חתומים אינו כלום שהרי אף אם יבאו שנים ויעידו שהחליטוה בית דין בשלשה אינו כלום ואחר שאותו שטר בא לזכות צריך שיחתמו שלשה ושתתקיים חתימת השלשה וכל שאין חתימת שלשתם מתקיימת אין גובין בה וכן כתבוה גאוני ספרד והביאוה ממעשה דרבה בר שילא האמור בפרק הנושא (כתובות ק״ד:) שפסלו האדרכתא כשלא נכתב בה אישתמודענא וכו׳ ולא אמרו למרי אדרכתא אייתי ראיה דהני ניכסי דמיתנא אינון אלמא שאף אם היה מביא עדים בכך הואיל ואדרכתא גופה לאו שפיר כתיבא אין גובה בה שגוף האדרכתא הוא המזכה והרי אין גופה כלום ומכל מקום בתלמוד המערב (ירושלמי סנהדרין ה׳:ה׳) ראיתי שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים וכותבין אע״פ שחתמנו בשנים בשלשה דננו וגדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שכתוב בו במותב תלתא וחתמו בו שלשה ונתקיימה חתימת השנים גובין בה וכן נראה שהרי זה כשנים שהעידו שנתקיימה בשלשה:
כל שהשטר מתקיים בבית דין ראוי להם לכתוב הדרך שנתקיים בו ומכל מקום אם לא כתבו הדרך שנתקיים בו כל שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואיתקיים שטרא דנא קדמנא כדחזי דיו שאין חוששין לבית דין טועין: ושמנה דרכים כתבו הגאונים בענין הקיום הראשון שהעדים עצמן מעידים על כתב ידן בפני בית דין והם כותבים בדרך זה אנחנא בי דינא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דסהדוהי פלוני ופלוני ומדאתו פלני ופלני הנזכרים ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים השני שאחרים מקיימין את הכתב וכותבין בה ומדאתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתמות ידיהו דפלוני ופלוני דהיא היא וכו׳ ואם שנים מעידים באחד ושנים באחר אף הם כותבים את הענין כמו שהוא השלישי כתב ידם יוצא ממקום אחר אם משטר אחר שהוחזק בבית דין אם משני שטרות וכותבין בה ומדהנפקו הנהו תרין שטרי או שטרא חד דאיתחזק בבי דינא דהוו חתימי עלה אילין סהדיא גופיהו ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיהו דבהדין שטרא ואישתמודענא דהיא היא אשרנוהו וכו׳ הרביעי שהעדים החתומים קיימין ואין יודעין לא לקרות ולא לכתוב אלא שבשעה שחתמו קרעו להם נייר חלק שצריך לקבל עדותם על פה ומקיימין אותו וכותבין בו הנפק וכו׳ ומדאתו קדמנא סהדיא דחתימי בגוה ובדיקנא להו ולא הוו ידעין למיקרי ואסהידו בפומיהו אמילתא דכתיבא בשטרא דנן ואיכוון סהדותיהו בהדי מאי דכתיב בשטרא אשרנוהו וכו׳ החמשי לדעת החוכך לומר שעד ודיין מצטרפין וכותבין ומדאתא חד סהדא או פלוני סהדא דחתים בשטרא ואסהיד אחתמות ידיה ואתא פלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא וכו׳ הששי שמת אחד מהם וחברו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד עליו שצריך לכתוב חתימת ידו בפני בית דין לקיימה משם וכותבין הענין בנסח זה אנחנא דייני דחתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דחד מסהדוהי ליתוהי ואידך סהדא איתיה קדמנא ומדכתב הדין סהדא דקדמנא חתמות ידיה אחספא קדמנא ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיה דשטרא וקיימנא לה ובתר דנא אסהיד הוא ופלוני בהדיה אחתמות ידיה דאידך סהדא דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי השביעי שהבית דין מכירין חתימת ידי העדים וכותבין בה ומדאישתמודענא חתמות ידיהון וכו׳ השמיני שהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר והעידו לפניו וכותבין ומדאישתמודענא אנחנא פלוני ופלוני חתמות ידיהו וכו׳ ואסהידנא עליה קמיה דפלוני חברין וכו׳:
וכל שאין בשטר חלק לקיים בו מלפף בו קלף אחר וכותב בה וקיומיה מלפף בגוויה וכותב בה סימן מובהק:
ובתלמוד המערב (ירושלמי גיטין ט׳:ז׳) אמרו שצריך לכתוב בקיום במקום פלוני ובמעמד פלוני:
עדים החתומים שאמרו אין זה כתב ידינו ואחרים אמרו כתב ידם הוא מקיימין אותה על פי האחרים וכן התבאר בתלמוד המערב ה״ג ומכל מקום אם אמרו דומה זה לכתב ידינו אבל מעולם לא חתמנו בזה וודאי כתב ידינו הוא שנזדייף דנין בה להחמיר:
גדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהעדים מכירין בשמו של עד שהוא כתב ידו אע״פ שאין מכירין בשמו של אביו בן קיום הוא הואיל ומכל מקום מכירין כתיבת ידו בשמו ודאי הוא הוא שכתב והוא שאמרו בתלמוד המערב (ירושלמי גיטין ט׳:ח׳) רב הושעיא חתים ע׳ ורב חסדא ס׳ למדנו שבאות אחת ניכרת החתימה ויש חוככים לומר כן אף בשמכירין כתב האב עם תיבת בן ר״ל אע״פ שאין מכירין כתיבת ידו בשמו אלא במלת הבן ובשם האב ר״ל בן פלוני שכל שמכיר שהוא חתם בשתי מלות ר״ל בן פלוני והוא בן אותו הפלוני ודאי הוא הוא שחתם ודברים אלו מכל מקום אין מסורות לכל אדם אלא לדיינין מובהקין ויודעין בדיני עדות:
המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת אם משנשאת באו העדים הרי זו לא תצא אמר הר״ם אם משנשאת ירצה בו אם משהתירוה להנשא הרי זה לא תצא מהתירה ואפי׳ באו עדים שנשבית אולם אם באו עדים שנטמאת אפי׳ היו לה כמה בנים תצא ואם אמרה אשת איש אני ואחר זמן אמרה פנויה אני ואמנם אמרתי אשת איש מפני כך וכך הנה אם היה דבורה נאות ונותנת פנים לדבורה הראשון נאמנת כאשר לא היו שם עדים:
אמר המאירי פירוש אשה שלא הרגשנו בה שום חזקת אישות כגון שהיתה בחזקת פנויה או שבאה ממקום אחר ולא ראינו בעל הולך ובא עמה ואף עכשיו אין גט יוצא מתחת ידה ובאה לפני בית דין ואמרה נתקדשתי אלא שנתגרשתי נאמנת ומותרת לינשא לכתחלה לישראל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת רוצה אני לינשא שגרושה אני אין מתירין אותה לינשא אלא שאם נשאת אין מוציאין אותה וכן האשה שאמרה נשביתי לבין הגוים וסתם שבאים מתעללים בשבויות שלהם אלא שהיא אומרת טהורה אני ר״ל שלא התעלל בי נאמנת ומותרת לכהן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויתבאר בגמרא שאפילו היה שם עד אחד שהיא שבויה הא אם נודע על ידי עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה כמו שיתבאר ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ופירשו בגמרא לא סוף דבר משנשאת אלא אף משהתירוה לינשא ר״ל שכל שבאה ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה אע״פ שבאו עדים אחר כן שנשבית אין מוציאין אותה מהיתירה הראשון ונחלקו בגמרא אם נאמר כן דוקא בשבויה ומשום דבשבויה הקלו או שמא אף באשת איש ר״ל שאם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני והתירוה לינשא ואחר כך באו עדים שנשואה היא אם נאמר בה גם כן שלא נוציאה מחזקת היתרה ופסקו בה גדולי הדורות שאף באשת איש כן כל שהתרנוה אין מוציאין אותה מחזקת התירה וגאוני ספרד פסקו בה דוקא בשבויה ובגמרא נרחיב בה את הדברים בע״ה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
כבר ביארנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר האמור בכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו שהם נאמנים ודוקא בתוך כדי דבור אבל באשת איש הייתי שחזרה ואמרה גרושה אני אף לאחר זמן נאמנת וכן בנשביתי אפילו אם לאחר זמן אמרה טהורה אני וכן בשדה אם אמר של אביך היתה ולאחר זמן חזר ואמר לקחתיה ממנו נאמן כמו שאמרו בפרק אחרון ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ואוקים אפטרופא אתא לקמיה דאביי אמר ליה תנן עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין תלם אחד עשיתי לו סימן אמר ליה שפיר קאמרת דאמ״ר יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו סימן נאמן זיל והב ליה מיהת תלם אחד הוה איבא עליה דבבא דדיקלי אמר ליה אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו אמר ליה שפיר קאמרת דאמ״ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן ופירשו בה גדולי הרבנים מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר שרוב חזקתו של מחזיק אינה אלא על ידו של עורר שעשה סימן אלמא שאף לאחר זמן כן כמו שכתבנו והטעם בכלם מפני שאין אנו מצריכין לתוך כדי דבור אלא מטעם חוזר ומגיד ואין דין חוזר ומגיד נאמר בבעל דבר אלא בעדים:
האב נאמן לאסר את בתו קטנה או נערה ולומר קדשתיה שהרי מכל מקום בידו לקדשה כמו שיתבאר:
היבם אינו נדון במלקות ומאה כסף בהוצאת שם רע שעל קדושי אחיו ר״ל שאם כנס את יבמתו מן האירוסין וטוען שלא מצא בה בתולים והביא עדים שזינתה תחת אחיו משנתארסה ונמצאו זוממין פטור מן המלקות ומן התשלומין כמו שיתבאר במסכתא זו:
כל מה שביארנו במשנתנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמן אף לאחר זמן פירושו כשאין דבור אחרון שלה פוסל את הראשון אבל כל שדבור אחרון שלה פוסל את הראשון אינה נאמנת אלא בתוך כדי דבור הא לאחר זמן לא ומכל מקום אם נתנה אמתלא לדבריה על שהיתה מעמדת עצמה תחלה בחזקת איסור נאמנת כיצד אמרה אשת איש אני כלומר שעכשו אני אשת איש אם חזרה תוך כדי דבור ואמרה פנויה אני נאמנת שכל תוך כדי דבור כדבור חוץ מע״ז ומגדף ומקדש ומגרש אבל אם לאחר שיעור זה אמרה פנויה אני והדבר ידוע שלא על צד אלמנות וגירושין אומרת כן שאף היא לפנינו היתה כל אותה שעה או אף לאחר כמה אלא שנתברר שלא נתאלמנה או נתגרשה אחר כן או שאף היא אומרת פנויה אני כלומר ואיני אשת איש כמו שאמרתי אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר זו שהייתי אומרת אשת איש אני מטעם זה הייתי אומרת כן נאמנת ומעשה באחת שאמרה מקדשת אני ולימים קדשה עצמה ואמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם תחלה היו קופצים עלי בני אדם שאינן מהוגנים לי אמרתי להם מקדשת אני עכשו שבאו לי בני אדם המהוגנין לי עמדתי וקדשתי את עצמי והעלוה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומכל מקום כל שלא אמרה אשת איש אני אלא אומן איש הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת בלא אמתלא שהרי אף כשהחזיקה עצמה באישות לא החזיקה עצמה באיסור שהרי לא אמרה אלא הייתי ושמא לא אמרה הייתי אלא לאפוקי השתא:
אף אשה שאמרה לבעלה נדה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ובתלמוד המערב הלכה ה׳ אמרו שמואל בעא מיזדקקא לאינתתיה אמרה ליה טמאה אני בתר הכי חזרה ואמרה לו טהורה אני אמר לה איתתם טמאה סימרון טהורה פירוש איתתם היום ופירוש סימרון פתאום כל כך אמרה ליה לית בחיילי ההיא שעתא כלומר מצטערת הייתי בחולי ונמנעתי ומכל מקום טהורה אני וכן בכל צד אמתלא ומכל מקום אם הוחזקה נדה בשכנותיה על ידי לבישת בגדי נדות אע״פ שאם אמרה ספרתי וטבלתי נאמנת אם אמרה לא נטמאתי יראה שאינה נאמנת אף באמתלא שהרי משהוחזקה הויא ליה כודאי נדה ללקות עליה כמו שיתבאר בפרק המדיר ואין דרך לעשות מעשה המחזיקה בנדה משום אמתלא וכן כתבוה גדולי הדור אלא שנראה לי שהכל לפי חזק האמתלא ואף זו של שמואל שנאמר עליו כאן אפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה יראה שסבת מניעתו מצד שהאמתלא היתה חלושה בעיניו שאין האשה נמנעת מלומר לבעלה לית אנא בחיילי והוה לה למימר הכי מעיקרא אבל באמתלא חזקה לא היה נמנע:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
כל שהשטר מתקיים בבית דין ראוי להם לכתוב הדרך שנתקיים בו ומכל מקום אם לא כתבו הדרך שנתקיים בו כל שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא ואיתקיים שטרא דנא קדמנא כדחזי דיו שאין חוששין לבית דין טועין: ושמנה דרכים כתבו הגאונים בענין הקיום הראשון שהעדים עצמן מעידים על כתב ידן בפני בית דין והם כותבים בדרך זה אנחנא בי דינא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דסהדוהי פלוני ופלוני ומדאתו פלני ופלני הנזכרים ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים השני שאחרים מקיימין את הכתב וכותבין בה ומדאתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתמות ידיהו דפלוני ופלוני דהיא היא וכו׳ ואם שנים מעידים באחד ושנים באחר אף הם כותבים את הענין כמו שהוא השלישי כתב ידם יוצא ממקום אחר אם משטר אחר שהוחזק בבית דין אם משני שטרות וכותבין בה ומדהנפקו הנהו תרין שטרי או שטרא חד דאיתחזק בבי דינא דהוו חתימי עלה אילין סהדיא גופיהו ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיהו דבהדין שטרא ואישתמודענא דהיא היא אשרנוהו וכו׳ הרביעי שהעדים החתומים קיימין ואין יודעין לא לקרות ולא לכתוב אלא שבשעה שחתמו קרעו להם נייר חלק שצריך לקבל עדותם על פה ומקיימין אותו וכותבין בו הנפק וכו׳ ומדאתו קדמנא סהדיא דחתימי בגוה ובדיקנא להו ולא הוו ידעין למיקרי ואסהידו בפומיהו אמילתא דכתיבא בשטרא דנן ואיכוון סהדותיהו בהדי מאי דכתיב בשטרא אשרנוהו וכו׳ החמשי לדעת החוכך לומר שעד ודיין מצטרפין וכותבין ומדאתא חד סהדא או פלוני סהדא דחתים בשטרא ואסהיד אחתמות ידיה ואתא פלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתמות ידיה דהיא היא וכו׳ הששי שמת אחד מהם וחברו מצטרף עם אחד שבשוק להעיד עליו שצריך לכתוב חתימת ידו בפני בית דין לקיימה משם וכותבין הענין בנסח זה אנחנא דייני דחתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא דחד מסהדוהי ליתוהי ואידך סהדא איתיה קדמנא ומדכתב הדין סהדא דקדמנא חתמות ידיה אחספא קדמנא ואקיפנא לה בהדי חתמות ידיה דשטרא וקיימנא לה ובתר דנא אסהיד הוא ופלוני בהדיה אחתמות ידיה דאידך סהדא דהיא היא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי השביעי שהבית דין מכירין חתימת ידי העדים וכותבין בה ומדאישתמודענא חתמות ידיהון וכו׳ השמיני שהשנים מכירין והשלישי אינו מכיר והעידו לפניו וכותבין ומדאישתמודענא אנחנא פלוני ופלוני חתמות ידיהו וכו׳ ואסהידנא עליה קמיה דפלוני חברין וכו׳:
וכל שאין בשטר חלק לקיים בו מלפף בו קלף אחר וכותב בה וקיומיה מלפף בגוויה וכותב בה סימן מובהק:
ובתלמוד המערב (ירושלמי גיטין ט׳:ז׳) אמרו שצריך לכתוב בקיום במקום פלוני ובמעמד פלוני:
עדים החתומים שאמרו אין זה כתב ידינו ואחרים אמרו כתב ידם הוא מקיימין אותה על פי האחרים וכן התבאר בתלמוד המערב ה״ג ומכל מקום אם אמרו דומה זה לכתב ידינו אבל מעולם לא חתמנו בזה וודאי כתב ידינו הוא שנזדייף דנין בה להחמיר:
גדולי פורבינצא כתבו בחבוריהם שכל שהעדים מכירין בשמו של עד שהוא כתב ידו אע״פ שאין מכירין בשמו של אביו בן קיום הוא הואיל ומכל מקום מכירין כתיבת ידו בשמו ודאי הוא הוא שכתב והוא שאמרו בתלמוד המערב (ירושלמי גיטין ט׳:ח׳) רב הושעיא חתים ע׳ ורב חסדא ס׳ למדנו שבאות אחת ניכרת החתימה ויש חוככים לומר כן אף בשמכירין כתב האב עם תיבת בן ר״ל אע״פ שאין מכירין כתיבת ידו בשמו אלא במלת הבן ובשם האב ר״ל בן פלוני שכל שמכיר שהוא חתם בשתי מלות ר״ל בן פלוני והוא בן אותו הפלוני ודאי הוא הוא שחתם ודברים אלו מכל מקום אין מסורות לכל אדם אלא לדיינין מובהקין ויודעין בדיני עדות:
המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת אם משנשאת באו העדים הרי זו לא תצא אמר הר״ם אם משנשאת ירצה בו אם משהתירוה להנשא הרי זה לא תצא מהתירה ואפי׳ באו עדים שנשבית אולם אם באו עדים שנטמאת אפי׳ היו לה כמה בנים תצא ואם אמרה אשת איש אני ואחר זמן אמרה פנויה אני ואמנם אמרתי אשת איש מפני כך וכך הנה אם היה דבורה נאות ונותנת פנים לדבורה הראשון נאמנת כאשר לא היו שם עדים:
אמר המאירי פירוש אשה שלא הרגשנו בה שום חזקת אישות כגון שהיתה בחזקת פנויה או שבאה ממקום אחר ולא ראינו בעל הולך ובא עמה ואף עכשיו אין גט יוצא מתחת ידה ובאה לפני בית דין ואמרה נתקדשתי אלא שנתגרשתי נאמנת ומותרת לינשא לכתחלה לישראל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת רוצה אני לינשא שגרושה אני אין מתירין אותה לינשא אלא שאם נשאת אין מוציאין אותה וכן האשה שאמרה נשביתי לבין הגוים וסתם שבאים מתעללים בשבויות שלהם אלא שהיא אומרת טהורה אני ר״ל שלא התעלל בי נאמנת ומותרת לכהן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויתבאר בגמרא שאפילו היה שם עד אחד שהיא שבויה הא אם נודע על ידי עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת עד שיעיד לה אחר שהיא טהורה כמו שיתבאר ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ופירשו בגמרא לא סוף דבר משנשאת אלא אף משהתירוה לינשא ר״ל שכל שבאה ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה אע״פ שבאו עדים אחר כן שנשבית אין מוציאין אותה מהיתירה הראשון ונחלקו בגמרא אם נאמר כן דוקא בשבויה ומשום דבשבויה הקלו או שמא אף באשת איש ר״ל שאם אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני והתירוה לינשא ואחר כך באו עדים שנשואה היא אם נאמר בה גם כן שלא נוציאה מחזקת היתרה ופסקו בה גדולי הדורות שאף באשת איש כן כל שהתרנוה אין מוציאין אותה מחזקת התירה וגאוני ספרד פסקו בה דוקא בשבויה ובגמרא נרחיב בה את הדברים בע״ה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
כבר ביארנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר האמור בכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו שהם נאמנים ודוקא בתוך כדי דבור אבל באשת איש הייתי שחזרה ואמרה גרושה אני אף לאחר זמן נאמנת וכן בנשביתי אפילו אם לאחר זמן אמרה טהורה אני וכן בשדה אם אמר של אביך היתה ולאחר זמן חזר ואמר לקחתיה ממנו נאמן כמו שאמרו בפרק אחרון ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ואוקים אפטרופא אתא לקמיה דאביי אמר ליה תנן עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין תלם אחד עשיתי לו סימן אמר ליה שפיר קאמרת דאמ״ר יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו סימן נאמן זיל והב ליה מיהת תלם אחד הוה איבא עליה דבבא דדיקלי אמר ליה אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתי ממנו אמר ליה שפיר קאמרת דאמ״ר יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן ופירשו בה גדולי הרבנים מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר שרוב חזקתו של מחזיק אינה אלא על ידו של עורר שעשה סימן אלמא שאף לאחר זמן כן כמו שכתבנו והטעם בכלם מפני שאין אנו מצריכין לתוך כדי דבור אלא מטעם חוזר ומגיד ואין דין חוזר ומגיד נאמר בבעל דבר אלא בעדים:
האב נאמן לאסר את בתו קטנה או נערה ולומר קדשתיה שהרי מכל מקום בידו לקדשה כמו שיתבאר:
היבם אינו נדון במלקות ומאה כסף בהוצאת שם רע שעל קדושי אחיו ר״ל שאם כנס את יבמתו מן האירוסין וטוען שלא מצא בה בתולים והביא עדים שזינתה תחת אחיו משנתארסה ונמצאו זוממין פטור מן המלקות ומן התשלומין כמו שיתבאר במסכתא זו:
כל מה שביארנו במשנתנו בדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר שנאמן אף לאחר זמן פירושו כשאין דבור אחרון שלה פוסל את הראשון אבל כל שדבור אחרון שלה פוסל את הראשון אינה נאמנת אלא בתוך כדי דבור הא לאחר זמן לא ומכל מקום אם נתנה אמתלא לדבריה על שהיתה מעמדת עצמה תחלה בחזקת איסור נאמנת כיצד אמרה אשת איש אני כלומר שעכשו אני אשת איש אם חזרה תוך כדי דבור ואמרה פנויה אני נאמנת שכל תוך כדי דבור כדבור חוץ מע״ז ומגדף ומקדש ומגרש אבל אם לאחר שיעור זה אמרה פנויה אני והדבר ידוע שלא על צד אלמנות וגירושין אומרת כן שאף היא לפנינו היתה כל אותה שעה או אף לאחר כמה אלא שנתברר שלא נתאלמנה או נתגרשה אחר כן או שאף היא אומרת פנויה אני כלומר ואיני אשת איש כמו שאמרתי אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה כלומר זו שהייתי אומרת אשת איש אני מטעם זה הייתי אומרת כן נאמנת ומעשה באחת שאמרה מקדשת אני ולימים קדשה עצמה ואמרו לה חכמים מה ראית אמרה להם תחלה היו קופצים עלי בני אדם שאינן מהוגנים לי אמרתי להם מקדשת אני עכשו שבאו לי בני אדם המהוגנין לי עמדתי וקדשתי את עצמי והעלוה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומכל מקום כל שלא אמרה אשת איש אני אלא אומן איש הייתי וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת בלא אמתלא שהרי אף כשהחזיקה עצמה באישות לא החזיקה עצמה באיסור שהרי לא אמרה אלא הייתי ושמא לא אמרה הייתי אלא לאפוקי השתא:
אף אשה שאמרה לבעלה נדה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ובתלמוד המערב הלכה ה׳ אמרו שמואל בעא מיזדקקא לאינתתיה אמרה ליה טמאה אני בתר הכי חזרה ואמרה לו טהורה אני אמר לה איתתם טמאה סימרון טהורה פירוש איתתם היום ופירוש סימרון פתאום כל כך אמרה ליה לית בחיילי ההיא שעתא כלומר מצטערת הייתי בחולי ונמנעתי ומכל מקום טהורה אני וכן בכל צד אמתלא ומכל מקום אם הוחזקה נדה בשכנותיה על ידי לבישת בגדי נדות אע״פ שאם אמרה ספרתי וטבלתי נאמנת אם אמרה לא נטמאתי יראה שאינה נאמנת אף באמתלא שהרי משהוחזקה הויא ליה כודאי נדה ללקות עליה כמו שיתבאר בפרק המדיר ואין דרך לעשות מעשה המחזיקה בנדה משום אמתלא וכן כתבוה גדולי הדור אלא שנראה לי שהכל לפי חזק האמתלא ואף זו של שמואל שנאמר עליו כאן אפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה יראה שסבת מניעתו מצד שהאמתלא היתה חלושה בעיניו שאין האשה נמנעת מלומר לבעלה לית אנא בחיילי והוה לה למימר הכי מעיקרא אבל באמתלא חזקה לא היה נמנע:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush