HaHashlamah Pesachim 42a – ההשלמה פסחים מב.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:כ״ג} שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ ^אאוֹתוֹ אַתָּה מַתְפִּיס לְבֶדֶק הַבַּיִת וְאִי אַתָּה מַתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת מִכָּאן אָמְרוּ כׇּל הַמַּתְפִּיס תְּמִימִים לְבֶדֶק הַבַּיִת עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה. אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲשֵׂה בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ב:א׳,י״ז,כ״ו} וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר לִימֵּד עַל כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ שֶׁיְּהֵא בְּלֹא תַעֲשֶׂה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי לְבַר קַפָּרָא מַאי מַשְׁמַע. אָמַר לוֹ דִּכְתִיב לֵאמֹר לֹא נֶאֱמַר בַּדְּבָרִים. בֵּי רַב אָמְרִי לֵאמֹר לָאו אֱמוֹר.: ^במֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם וְכוּ׳.: תָּנֵי חֲדָא שׁוֹפְכִין בִּמְקוֹם מִדְרוֹן וְאֵין שׁוֹפְכִין בִּמְקוֹם הָאֶישְׁבּוֹרֶן וְתַנְיָא אִידַּךְ שׁוֹפְכִין בִּמְקוֹם הָאֶישְׁבּוֹרֶן. לָא קַשְׁיָא הָא דִּנְפִישִׁי דִּקְווּ הָא דְּלָא נְפִישִׁי דְּלָא קְווּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ. דַּרְשַׁהּ רַב מַתְנָה בְּפַפּוֹנְיָא לְמָחָר אַיְיתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא חַצְבַיְיהוּ וַאֲתוֹ לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ הַב לַן מַיָּא אֲמַר לְהוּ אֲנָא ^גבְּמַיָּא דְּבִיתוּ אֲמַרִי. דָּרֵשׁ רָבָא ^דאִשָּׁה לֹא תָּלוּשׁ בַּחַמָּה וְלֹא בְּחַמֵּי חַמָּה וְלֹא בַּמַּיִם הַגְּרוּפִין מִן הַמּוּלְיָיר ^הוְלֹא תַּגְבִּיהַּ יָדָהּ מִן הַתַּנּוּר עַד שֶׁתִּגְמוֹר אֶת כׇּל הַפַּת ^ו(וְצָרִיךְ) שְׁנֵי כֵלִים אֶחָד שֶׁמְּקַטֶּפֶת בּוֹ וְאֶחָד שֶׁמְּצַנֶּנֶת בּוֹ אֶת יָדֶיהָ. אִיבַּעְיָא לְהוּ עָבְרָה וְלָשָׁה מַהוּ ^זמָר זוּטְרָא אָמַר מוּתָּר רַב אָשֵׁי אָמַר אָסוּר. אָמַר מָר זוּטְרָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא אֵין לוֹתְתִין הַשְּׂעוֹרִין בַּפֶּסַח וְאִם לָתַת נִתְבַּקְּעוּ אֲסוּרִים לֹא נִתְבַּקְּעוּ מוּתָּרִין. וְרַב אָשֵׁי אָמַר אַטּוּ כּוּלְּהוּ חֲדָא מְחִיתָא מְחִיתִינְהוּ הֵיכָא דְּאִיתְּמַר אִיתְּמַר וְהֵיכָא דְּלָא אִיתְּמַר לָא אִיתְּמַר.:

הדרן עלך כל שעה

פרק ג – אלו עוברין

מתני׳מַתְנִיתִין: ^חוְאֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי וְזֵיתוֹם הַמִּצְרִי וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח ^טהֲרֵי אֵלּוּ בָּאַזְהָרָה וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת.: גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֱמָרִים בְּכוּתָּח הַבַּבְלִי מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב וּמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם וּמַכְחִישׁ אֶת הַגּוּף. מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב מִשּׁוּם נַסְיוּבֵי דַחֲלָבָא וּמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם מִשּׁוּם מִילְחָא וּמַכְחִישׁ אֶת הַגּוּף מִשּׁוּם קוֹמָנִיתָא דְאוּמָא. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ג׳שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַרְבִּין הַזֶּבֶל וְכוֹפְפִין אֶת הַקּוֹמָה וְנוֹטְלִין אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם אֵלּוּ הֵן פַּת קִיבָּר וְשֵׁכָר חָדָשׁ וְיָרָק חַי. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְמַעֲטִין אֶת הַזֶּבֶל וְזוֹקְפִין אֶת הַקּוֹמָה וּמְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם אֵלּוּ הֵן פַּת נְקִיָּיה בָּשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן פַּת נְקִיָּיהמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות ערכים וחרמים ה׳:ו׳

^ב רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:ט״ז
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ט
טור אורח חיים תנ״ט:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ט:ד׳

^ג רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:י״א
טור אורח חיים תנ״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ה:א׳

^ד רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:י״ב
טור אורח חיים תנ״ט:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ט:א׳

^ה רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:י״ב
טור אורח חיים תנ״ט:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ט:ב׳

^ו רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:י״ב
טור אורח חיים תנ״ט:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ט:ג׳

^ז רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:י״ב
טור אורח חיים תנ״ט:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ט:ה׳

^ח רמב״ם הלכות חמץ ומצה ד׳:ח׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ט
טור אורח חיים תמ״ב:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תמ״ב:א׳

^ט רמב״ם הלכות חמץ ומצה א׳:ו׳

E/ע

הערותNotes

ת״ר אין לותתין את השעורין בפסח, ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ר׳ יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמר שמואל אין הלכה כר׳ יוסי.
אמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. פירוש בצקות שלנו שלשוה גוים בבתינו שלא בפנינו, אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה משומרת באחרונה. אבל בבצקות של גוים אינו יוצא כיון דלא עבד בהו שימור בשעת לישה. וליכא לפרושי בצקות של גוים, ישראל שלקחו חטים של גוים וטחנוהו ולשוהו ישראל, דהא אמרינן בגמרא דלמא התם דבעידנא דנחית לשמור לא עביד להו שמור אבל היכא דנחית לשמור עבד שמור הכא נמי דשמור דלישה הוה שמור. משמע מהא דבצקות של גוים לא עביד להו שמור בשעת לישה. ורבינו שלמה ז״ל (לפ׳) [פירש] בצקות של גוים, בצקות שלהם שמכיר בהן שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, שהוא סימן לסידוק ולשיאור, אע״ג דליכא מים שלנו מותרין. והא דאמרינן לקמן עברה ולשה אסור, הני מילי בישראל משום קנסא, אבל בבצקות שלהם דליכא קנסא מותרין. תני חדא שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום האשבורן. ותניא אידך שופכן במקום האשבורן. לא קשיא הא דקוו וקיימי הא דלא קוו וקיימי. דרש רבא אשה לא תלוש במים הגרופין. פירש רבינו שלמה ז״ל מן המולייאר, והוא דוד גדול של נחושת, ותלוי על האור ונחושתו עבה, אפילו בשאין שם אור, [ה]⁠מים חמין או פושרין. עברה ולשה אסור, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא בשאר ימים.
פרק אלו עוברין אלו עוברין בפסח. [פירש רבינו שלמה] עוברין עליהן בבל יראה. ויש מפרשין מתבערין. והוי יודע דאפילו לרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה. לפום מסקנא דשמעתא אפילו הכי חייב [לבער]. ומדר׳ יהודה (משמע) [נשמע] לרבנן, לאו א״ר יהודה שיאור ישרף והאוכלו פטור, אף ממלקות אמר. אלמא אע״פ שנוקשה בעיניה פטור, חייב לבער. עירוב לרבנן נמי אע״פ שהוא פטור חייב לבער. ומה שפסק הרב אלפסי ז״ל כר׳ מאיר בשיאור, לאו מהאוכלו בארבעים פסק כותיה, דכיון דפסק כרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום כל שכן נוקשה בעיניה. אלא מדין שיאור פסק כותיה, שהוא הכסיפו פניו וישרף ובקרני חגבים חייב כרת. וא״ת קשיא הלכתא אהלכתא, דקיימא לן כרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום. ואנן קיימא לן בהאי פרקא דבין לר׳ עקיבא בין לרבנן טעם כעיקר דאורייתא. לרבנן דילפי לה ממשרת, ולר׳ עקיבא מגיעולי גוים. י״ל אע״ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי עליה לפי שאין לוקין [לא] על ק״ו ולא על בנין אב. (וזה) [וזהו] שאמרו בפרק השוכר את הפועל טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. וממאי דטעם כעיקר היינו טעמו ולא ממשו, דגרסינן בפרק כל הבשר טעמו ולא ממשו דאורייתא, דאי ס״ד דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא (אמרינן) [גמרינן] דחדוש הוא וכו׳. והכא אמרינן לר׳ עקיבא טעם כעיקר מנא ליה מבשר בחלב. הא למדת דטעמו ולא ממשו וטעם כעיקר חדא הוא, ואמאי אין לוקין עליו, והא בין לר׳ עקיבא בין לרבנן דאורייתא, לרבנן ממשרת ולר׳ עקיבא מגיעולי גוים. וטעמא דאמר אביי בפרק כל הבשר דגמרינן טעמו ולא ממשו מבשל בחלב מסתברא (דליבא) [דאליבא] דר׳ עקיבא קאמר, וסבירא ליה דגיעולי גוים חידוש הוא, דאילו [לרבנן] ממשרת נפקא. והראב״ד ז״ל כתב, דסבירא ליה לאביי דמנזיר לא ילפינן, שכן אסור בחרצן. ואיתא להא מילתא בנזיר בפרק שלשה מינין. ומיהו האי שמעתא פליגא. והתם נמי לא (קמ׳ ההיא סברא) [קיימא ההיא גירסא] ברוב הספרים, אלא לאו ש״מ אין לוקין לא על ק״ו ולא על בנין אב. זהו דעת רוב (הספרים) [המפרשים]. וגם הראב״ד כתב כן והרב בעל המאור. וקשיא לי להאי סברא, דאם כן רבי עקיבא מנא ליה דמשרת להיתר מצטרף לאיסור אתא, דילמא לטעם כעיקר ולייחודי ליה לאו לאלקויי עליה הוא דאתא, דאי מגיעולי גוים אין לוקין על בנין אב. דהא(י) כי האי גונא פרכינן בפרק כל שעה, אמר ליה רב פפא לאביי אימא לייחודי ליה לאו הוא דאתא דאי מדרבי אליעזר אין לוקין על לאו שבכללות, הכא נמי נפרוך. אלא מסתברא כאן במין במינו כאן במין בשאינו מינו. וכן כתוב בספר הישר, במין במינו שאין הטעם ניכר בו אסור [ואין לוקין עליו, מין בשאינו מינו, שהטעם ניכר בו אסור] ולוקין עליו, למר ממשרת ולמר מגיעולי גוים. ולא אמרינן הכא אין לוקין לא על בנין אב ולא על ק״ו, שכיון שאיסור בעינו אסור מן התורה, טעם כעיקר גלויי מילתא בעלמא הוא. וזהו שאמרו בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו, אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא, מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. ובי תימא אכתי הדר קושיין לדוכתיה, לר״ע ממאי דמשרת להיתר מצטרף לאיסור, דילמא לטעמו ולא ממשו במין במינו אתא. איכא למימר דהא לאו מילתא (היכא) [היא], דהיכי משכחינן בנזיר מין במינו שיתערב איסור בהיתר, והלא כל מיני גפן אסורין. ואמטו להכי מוקים משרת להיתר מצטרף לאיסור. אבל טעם כעיקר [ב]⁠מין במינו לא⁠[ו] דאורייתא הוא למלקות. ואע״ג דחזינן ליה מזרוע בשלה, אסמכתא בעלמא הוא לששים ומאה. והיתירא חזינן מזרוע בשלה ולא איסורא. ואחרי שביארנו שטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא לדברי הכל ולוקין עליו, למר ממשרת ולמר מגיעולי גוים, איצטריכינן לפרושי טעמייהו דרבנן דאמרי על עירובו בלא בלום. דהא כל הני דמתניתין לטעמא עבידי, ומין שאינו מינו הוא, ואמאי אמרי רבנן על עירובו בלא כלום. ויש לומר דטעם כעיקר אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מן האיסור. אבל אם אכל כזית מן העירוב, אע״פ שיש בו טעם האיסור, וטעם (העיקר) [כעיקר] לוקה, אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מן האיסור. ואם נפל כזית איסור בתוך חמשים של היתר בודאי הכל אסור, ואם אכל כל החמשים זיתים בכדי אכילת פרס לוקה. ואם לא אכל כל החמשים זיתים אינו לוקה מפני שלא אכל מן האיסור [כזית], ומשום הכי אמרינן על עירובו בלא כלום, משום דבכותח הבבלי ובכל הני דמתניתין לית בהו כזית בכדי אכילת פרס. ורבי אליעזר נמי הכי סבירא ליה בשאר איסורין. אבל בחמץ בפסח לוקה אם אכל כזית מן העירוב. ודע דרבי אליעזר דאית ליה על עירובו כל דהו, בין שיש בו כזית איסור ונתן טעם בהיתר, בין שאין בו אלא חצי זית איסור וחצי זית היתר, וזהו היתר מצטרף לאיסור. אבל אם רבה ההיתר על האיסור אינו מצטרף. דגרסינן במסכת נזיר בפרק שלשה מינין גבי מתניתין דשתי קופות דאייתינן הכא, בשלמא לדידי דאמינא משום היתר מצטרף לאיסור משום דנפישי חולי. והיינו דאמרינן בגמרא זעירי אמר אף (שאר) [שאור] בל תקטירו כמאן כר׳ אליעזר דדריש כל אי הכי חמץ בפסח נמי וכו׳. ורבנן דאמרי על עירובו בלא כלום, אע״פ שיש בו טעם כעיקר, ואע״פ [שהאיסור] ניכר בו. והיינו דאיצטריך למימר הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. [ש״מ] שאם היה כזית בכדי אכילת פרס לוקין מן התורה, דשיעורין הלכה למשה מסיני.
ומה שאמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל, לא אמרו אלא בדבר שאין האיסור ניכר בו ואינו נותן טעם בהיתר [כגון שהוא מין במינו]. אבל דבר שהאיסור ניכר [בו] ונותן טעם בהיתר, זהו כזית בכדי אכילת פרס שלוקין עליו. ואם יש בו טעם האיסור, וממשו אינו ניכר, כגון כזית (בשר) [חלב] שנפל לתוך חמשים של (חלב) [בשר] ונמחה, זהו טעם כעיקר שלוקין עליו אם אכל כזית מן האיסור במין שאינו מינו, אבל מין במינו לא. והיינו דאמרינן בפרק גיד הנשה אטו (אין לחומרא קאמרינן לקולא קא אמרינן) [אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן], דמדאורייתא חד בתרי בטל, פירוש שהוא מין במינו. והא דאמרינן בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבעלמא⁠(אסר) [אסור] והכא שרי וניליף מיניה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכו׳. ההוא טעם כעיקר הוא היתר מצטרף לאיסור [ומשכחת לה במקום חתך, כלומר לענין זרוע בשלה. ותדע דהכי הוא, דהא אוקימנא בשמעתין חטאת להיתר] מצטרף לאיסור. ויש לומר כיון דגמרינן מחטאת היתר מצטרף לאיסור, כל שכן טעם כעיקר. והוי יודע דמאן (דאמר) דאית ליה היתר מצטרף לאיסור, אע״פ שאין בההיתר טעם האיסור, ומאן דלית ליה היתר מצטרף לאיסור, אע״פ שהאיסור נתן טעם בהיתר. וראיה לדבר [נזיר ש]⁠שרה פתו ביין ומקפה של חולין והשום והשמן של תרומה. ומה שכתבתי דלא אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אלא בדבר שיש בו טעם האיסור וממשו ניכר בהיתר, איכא לעיוני, שתי קופות ולפניו שני סאין, דאמרינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, והא התם כיון דלא הוי [דבר] בלול לא יהיב (ליה) [ביה] טעמא ואמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. וכי תימא משום דהדר עריב ליה בשעת לישה ונותן טעם האיסור בהיתר. הא מנא לך (דהן) דהוי חוזר וניעור, הא תנן במסכת ערלה גבי תבואה דכל איסור שנתבטל אינו חוזר וניעור. ומצאתי בכתיבת ידי הראב״ד שכתב בזה הלשון: תו אקשינין ליה משתי קופות ושני סאין, והא הכא דאי נפלי שני סאין קמח שעורין לתוך שתי קופות של קמח חטין, דקא יהבי בהו טעמא בפת, ואיכא כזית בכדי אכילת פרס, ואמרינן שאני אומר. אלמא לרבנן כל (מילבטיל) [מידי] בטיל ברובא. עד כאן. ואולי הרב ז״ל שפירש הדבר בקמח, עלה בדעתו שקמח הוא דבר בלול.מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון