Steinsaltz Commentary Rosh HaShanah 34b – ביאור שטיינזלץ ראש השנה לד:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

^אתֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם יָצָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם יָצָא ^במט׳מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד [לֹא יָצָא] תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה יָצָא ואפי׳וַאֲפִילּוּ בְּסֵירוּגִין ואפי׳וַאֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק בְּהַלֵּל וּבִמְגִילָּה אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חוֹזֵר לָרֹאשׁ לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ. וְדִידֵיהּ לָא וְהָא ר׳רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן וַהֲוָה קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע כִּי מְטָא לִמְבוֹאוֹת מְטוּנָּפוֹת אִישְׁתִּיק בָּתַר דַּחֲלֵיף אֲמַר לֵיהּ ^גמַהוּ לִגְמוֹר א״לאָמַר לוֹ אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חֲזוֹר לָרֹאשׁ. הָכִי קָאָמַר לֵיהּ לְדִידִי לָא סְבִירָא לִי לְדִידָךְ דִּסְבִירָא לָךְ אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חֲזוֹר לָרֹאשׁ. ת״רתָּנוּ רַבָּנַן תְּקִיעוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ ^דתְּקִיעוֹת וּבְרָכוֹת שֶׁל ר״הרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוה״כיוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבוֹת. מ״טמַאי טַעְמָא אָמַר רַבָּה אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִמְרוּ לְפָנַי בר״הבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת מַלְכִיּוֹת כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם זִכְרוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיָּבֹא לְפָנַי זִכְרוֹנֵיכֶם לְטוֹבָה וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר.: מִי שֶׁבֵּירַךְ ואח״כוְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ.: טַעְמָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא הָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא כִּי שָׁמַע לְהוּ אַסֵּדֶר בְּרָכוֹת שָׁמַע לְהוּ. רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קָם לְצַלּוֹיֵי אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ כִּי נָהַירְנָא לָךְ תְּקַע לִי אֲמַר לֵיהּ רָבָא ^הלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי כְּשֶׁהוּא שׁוֹמְעָן שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר וְעַל סֵדֶר בְּרָכוֹת בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחֶבֶר עִיר ^ואֲבָל שֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר וְשֶׁלֹּא עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת ^זוְיָחִיד שֶׁלֹּא תָּקַע חֲבֵירוֹ תּוֹקֵעַ לוֹ וְיָחִיד שֶׁלֹּא בֵּירַךְ אֵין חֲבֵירוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו. וּמִצְוָה בְּתוֹקְעִין יוֹתֵר מִן הַמְבָרְכִין ^חכֵּיצַד שְׁתֵּי עֲיָירוֹת בְּאַחַת תּוֹקְעִין וּבְאַחַת מְבָרְכִין הוֹלְכִין לִמְקוֹם שֶׁתּוֹקְעִין וְאֵין הוֹלְכִין לִמְקוֹם שֶׁמְּבָרְכִין. פְּשִׁיטָא הָא דְּאוֹרָיְיתָא הָא דְּרַבָּנַן לָא צְרִיכָא דְּאַף עַל גַּב דְּהָא וַדַּאי וְהָא סָפֵק.: כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב כָּךְ כׇּל יָחִיד וְיָחִיד וְכוּ׳.: תַּנְיָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל לִדְבָרֶיךָ לָמָּה צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין אָמַר לָהֶם כְּדֵי לְהַסְדִּיר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלָּתוֹ. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵיכֶם לָמָּה שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה אָמְרוּ לוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי כָּךְ מוֹצִיא אֶת הַבָּקִי. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַב אֲמַר עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת שַׁמְעַהּ [רַבִּי] חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אֲזַל אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר בַּר חָנָה נָמֵי הָכִי קָאָמַר כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְהָא שְׁמַעְתָּא אִפְּלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ וַאֲמַר עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי חָנָה צִיפּוֹרָאָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הִלְכְתָא מִכְּלָל דִּפְלִיגִימהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ב
טור אורח חיים תקפ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח:ב׳

^ב רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ב
טור אורח חיים תקפ״ח:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ח:ב׳

^ג רמב״ם הלכות קריאת שמע ב׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים ס״ה:א׳
טור אורח חיים ע״ח:א׳
טור אורח חיים פ״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ס״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים ע״ח:א׳
שולחן ערוך אורח חיים פ״ה:א׳

^ד רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ו׳
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ח׳
טור אורח חיים תקצ״ג:א׳-ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקצ״ג:א׳-ב׳

^ה רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:ז׳
טור אורח חיים תקצ״ב:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקצ״ב:א׳

^ו רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:י״ב
טור אורח חיים תקצ״ב:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תקצ״ב:ב׳

^ז טור אורח חיים תקצ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקצ״ד:א׳

^ח רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳:י״ג
טור אורח חיים תקצ״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תקצ״ה:א׳

תשע תקיעות בתשע שעות שונות ביום — יצא ידי חובה, כי אין חובה שתהיינה התקיעות סמוכות זו לזו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום — יצא. שמע את כל התקיעות מתשעה בני אדם כאחד — לא יצא. שמע תקיעה מזה ולאחר מכן תרועה מזה — יצא, שאינו חייב לשמוע את כולן מאיש אחד. ואפילו שמען בסירוגין, פעם מאיש זה ופעם מאחר, ואפילו במשך כל היום כולו. על דברים אלה שואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן משום (משמו) של ר׳ שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה והפסיק בלא קריאה שהות זמן כדי לגמור את כולה — חוזר לראש, לפי שצריך לקוראה כולה כאחת, ומדוע אינו אומר כן אף בתקיעת שופר? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא — דידיה [זו שלו] שלדעתו אין ההפסקה מעכבת, והא דרביה [וזו של רבו] ר׳ שמעון בן יהוצדק, הסבור שאין להפסיק. ושואלים: ודידיה [ומשלו] לא, כלומר, האם לא היתה זו גם דעתו של ר׳ יוחנן עצמו? והא [והרי] ר׳ אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה [היה נוטל והולך אחרי] ר׳ יוחנן והוה קרי [והיה קורא] באותה שעה קריאת שמע תוך כדי הילוך, כי מטא [כאשר הגיע] למבואות מטונפות בצואה שבהם אסור לקרוא, אישתיק [השתתק] ולא קרא, בתר דחליף [לאחר שחלף ויצא משם] אמר ליה [לו] ר׳ אבהו לר׳ יוחנן: מהו הדין, האם מותר לי לגמור קריאת שמע ממקום שהפסקתי? אמר ליה [לו]: אם שהית בתוך המבוא שהות שדי בה כדי לגמור את כולה — חזור לראש. והרי מכאן הוכחה שאף ר׳ יוחנן עצמו סבור שאם עשה הפסק גדול צריך לחזור לראש! ומשיבים: זו אינה הוכחה גמורה, הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדידי [לשיטתי] — לא סבירא לי [אין אני סבור כן] שההפסקה מעכבת, אולם לדידך דסבירא לך [לשיטתך, לדעתך שאתה סבור כן] שהפסקה באמצע מעכבת, הרי הכלל הוא: אם שהית כדי לגמור את כולה — חזור לראש. א תנו רבנן [שנו חכמים]: תקיעות כגון אלה שתוקעים בתענית — אין מעכבות זו את זו, ואם לא עשה כולן, אלה שעשה — עשה. ברכות שבתוך התפילה אין מעכבות זו את זו ויוצא בכל אחת שאמר לעצמה, אולם תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות האחת את האחרות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מעכבות הן? אמר רבה: אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה — בשופר. וכיון שברכות אלה הן חטיבה משמעותית אחת, אם לא אמרן כאחת — לא יצא ידי חובתו. ב שנינו במשנה שמי שבירך ואחר כך נתמנה [נזדמן] לו שופר — תוקע ומריע ותוקע. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שלא הוה ליה [היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], הא הוה ליה [הרי אם היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], כי שמע להו [כאשר הוא שומע אותן] את התקיעות — על סדר הברכות שמע להו [שומע הוא אותן], שלכתחילה יש לתקוע תקיעות בין הברכות. מסופר: רב פפא בר שמואל קם לצלויי [עמד להתפלל] תפילת ראש השנה, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: כי נהירנא לך [כאשר ארמוז לך] תקע לי. שארמוז לך מתי אני מסיים כל אחת מן הברכות, ואז תתקע. אמר ליה [לו] רבא: לא אמרו דבר זה שתוקעין אחר כל ברכה וברכה אלא בחבר עיר, כלומר, כאשר כל העיר (או הציבור) מתפללת יחד, אבל לא בתפילות היחידים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשהוא שומען, את התקיעות — שומען על הסדר — תקיעה תרועה ותקיעה, ועל סדר הברכות. במה דברים אמורים — בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר — שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע — חבירו תוקע לו ויוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, ויחיד שלא בירך — אין חבירו מברך עליו. ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד נוהגים לפי כלל זה? היו שתי עיירות, באחת ברור שתוקעין, שיש שם אנשים הבקיאים באומנות התקיעה, ובאחת מברכין — הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. על הלכה זו תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] — הא דאורייתא הא דרבנן [זו התקיעה היא מן התורה, זו הברכה מדברי חכמים], וברור שדברי תורה חשובים יותר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דהא [שאף על פי שזו] הברכה היא ודאי והא [וזו] התקיעה, היא ספק, מכל מקום, ספק תקיעה עדיף על ודאי ברכה. ג שנינו במשנה: כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, ורבן גמליאל אומר ששליח הצבור מוציא את הרבים ידי חובה. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה הצבור מתפללין, והלא שליח הציבור מוציאם ידי חובה! אמר להם: כדי להסדיר שליח הצבור תפלתו, כלומר, לתת לו זמן כדי להתכונן ולהסדיר את תפילתו כראוי, אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם ששליח הצבור איננו מוציא את הכל, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את זה שאינו בקי להתפלל. אמר להם: כשם שמוציא את זה שאינו בקי — כך מוציא את הבקי. עד כאן הברייתא, ועליה אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל, שקיבלו לבסוף את דעתו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת ולא הוכרעה בשעתה, אלא נשארו כל החולקים בדעותיהם. מסופר: שמעה [שמע את הענין הזה] ר׳ חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני, אזל, אמרה לשמעתא קמיה [הלך, אמר את השמועה, ההלכה הזו, לפני] ר׳ דימי בר חיננא. אמר ליה [לו]: הכי אמר [כך אמר] רב: עדיין היא במחלוקת. אמר ליה [לו]: רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר], וסיפר רבה בר בר חנה: כי [כאשר] אמר ר׳ יוחנן להא שמעתא [את השמועה, ההלכה הזו] שהכל מודים לרבן גמליאל אפליג עליה [נחלק עליו] ריש לקיש ואמר: עדיין היא מחלוקת. לגופו של דבר שואלים: ומי [והאם] אמר ר׳ יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר׳ חנה ציפוראה [מציפורי] אמר ר׳ יוחנן: הלכתא [ההלכה] כשיטת רבן גמליאל, וכיון שפסק הלכתא [הלכה] מכלל דפליגי [מכאן שהם חלוקים] בדבר, ואם כן אינו סבור שהודו חכמים לרבן גמליאל!מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון