(1) 
גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר אֲבָל לֹא הִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר לֹא יַתְחִיל בָּהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֲפִילּוּ צִילְצוֹל קָטָן אֲפִילּוּ שְׂבָכָה קְטַנָּה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד לָא הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ נָמֵי גָּמְרִינַן וְהָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דאפי׳ דַּאֲפִילּוּ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד מִיגְמַר אִין אַתְחוֹלֵי לָא.
גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר אֲבָל לֹא הִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר לֹא יַתְחִיל בָּהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אֲפִילּוּ צִילְצוֹל קָטָן אֲפִילּוּ שְׂבָכָה קְטַנָּה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד לָא הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ נָמֵי גָּמְרִינַן וְהָא one completes it on the fourteenth. When is that the case? It is when he initiated the labor prior to the fourteenth. However, if he did not initiate the labor prior to the fourteenth, he should not initiate it on the fourteenth, even if it is only manufacturing a small belt or even a small hairnet. The Gemara analyzes this: When it is for the purpose of the Festival, yes, one may complete this labor. However, when it is not for the purpose of the Festival, no, one may not complete it, in accordance with the third possibility above. The Gemara rejects this analysis: Actually, the same is true; we may also complete the task even when it is not for the purpose of the Festival. And this comes to teach us that even when it is for the purpose of the Festival, completing a labor, yes, one may do so, but initiating a labor, no, one may not, in accordance with the third aforementioned possibility.
1. ואם מתה: גלה : ״מתה״.
2. דפוסים מוסיף כאן (ע״פ בבלי פסחים נה ע״ב): השתא אותבי אותבינן אהדורי מיבעיא אמר אביי סיפא אתא לחול המועד אמר רב הונא לא שנו אלא תוך ג׳ למרדה דאכתי לא פרחה צימרה מינה ואחר ג׳ לישיבתה דקא פסדי בצים לגמרי אבל לאחר ג׳ למרדה דפרחה לה צימרה מינה או תוך ג׳ לישיבתה דלא פסדי בצים לגמרי לא הדרינן .
3. גורפין: גלה : ״וגורפין״, כברמב״ם פיהמ״ש.
4. זבל : רק דפוסים (ובהגהה בגליון גנא , שכנראה נעתקה מהדפוס). כברמב״ם פיהמ״ש, ובמשנ״ת הל׳ יום טוב (ח:כא). השוה ר״ח: ״הרעי״.
5. הבהמה: גג , גלה , כ״י נ : ״בהמה״, כברמב״ם פיהמ״ש.
6. מוליכין: גלה : ״ומוליכין״.
7. ואע״פ: גנא , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״אע״פ״, כברמב״ם פיהמ״ש.
8. גורפין...המועד: חסר בדפוס קושטא .
9. הבהמה: גג , גלה : ״בהמה״ (ראה משנה). בדפוסים חסר הרמז: ״גורפין...הבהמה״ (בדפוס קושטא כפי שחסר במשנה שם).
10. אותו: חסר בכ״י א לפני הגהה. במקביל ברי״ף מועד קטן סוף פרק ב (דף ז ע״א) ישנו גם בכ״י א .
במשנה מושיבין שובכין לתרנגולין בי״ד. נראה דהאי י״ד דקתני הכא היינו אפילו לאחר חצות וכן משמע מסתימת לשון הפוסקים וכדמוכח להדיא מל׳ הגמ׳ דבסמוך דמקשינן השתא אותובי מותבינן כו׳ ומשני אביי סיפא אתאן לחולו של מועד שנראה דוחק גדול דחש״מ מאן דכר שמיה וטפי הו״ל לאוקמי מתניתין רישא קודם חצות במקום שנהגו שלא לעשות וסיפא לאחר חצות וכה״ג איכא למידק נמי בסוגיא דבסמוך גבי גריפת זבל והבאת כלים מבית אומן דמשני כאן בי״ד כאן בחש״מ ואמאי לא משני בפשיטות כאן קודם חצות כאן לאחר חצות אע״כ דכל היכא דקתני י״ד סתמא לא שייך לחלק בין קודם חצות בין לאחר חצות וזה מסייע למה שכתבתי בסמוך בכוונת הרמב״ם וז״ל ודו״ק ובעיקר מילתא דמושיבין שובכין בסוגיא דשמעתין עיין באריכות בל׳ הרב המגיד ובכ״מ בסוף פ״ח מהלכות י״ט:
גומרה בארבעה עשר, אימתי? בזמן שהתחיל בה קודם ארבעה עשר, אבל לא התחיל בה קודם ארבעה עשר לא יתחיל בה בארבעה עשר אפילו היה זה צילצול (שרוך) קטן אפילו שבכה (רשת על הראש) קטנה. ונדייק: לצורך המועד — אין [כן], שלא לצורך המועד — לא. את הדיוק הזה דוחים: הוא הדין שאפילו שלא לצורך המועד נמי גמרינן [גם כן אנו גומרים], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] אפילו לצורך המועד מיגמר [לגמור] — אין [כן], אתחולי [להתחיל] — לא, ומקצת שאלתנו נפתרה, אבל לא כולה.
one completes it on the fourteenth. When is that the case? It is when he initiated the labor prior to the fourteenth. However, if he did not initiate the labor prior to the fourteenth, he should not initiate it on the fourteenth, even if it is only manufacturing a small belt or even a small hairnet. The Gemara analyzes this: When it is for the purpose of the Festival, yes, one may complete this labor. However, when it is not for the purpose of the Festival, no, one may not complete it, in accordance with the third possibility above. The Gemara rejects this analysis: Actually, the same is true; we may also complete the task even when it is not for the purpose of the Festival. And this comes to teach us that even when it is for the purpose of the Festival, completing a labor, yes, one may do so, but initiating a labor, no, one may not, in accordance with the third aforementioned possibility.
הכל
(2) ת״ש תָּא שְׁמַע ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְשֶׁאֵינָהּ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אָסוּר וְעוֹשִׂין מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ אִין לֹא נָהֲגוּ לָא וש״מ וּשְׁמַע מִינַּהּ לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד לָא ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .:
Come and hear yet another resolution to the dilemma. Rabbi Meir says: With regard to any labor that is for the purpose of the Festival, one may complete it on the fourteenth, and if it is not for the purpose of the Festival, it is prohibited to complete it. And one may perform labor on Passover eves until midday in a place where people were accustomed to do so. The Gemara infers: In a place where people were accustomed to perform labor, yes, one may do so. However, in a place where people were not accustomed to perform labor, no, one may not do so. And learn from it that for the purpose of the Festival, yes, one may perform labor. However, if it is not for the purpose of the Festival, no, one may not do so, in accordance with the first aforementioned possibility. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is so.
ואסיקנא הכי ת״ש ר׳ מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד שהתחיל בה קודם י״ד גומרה בי״ד ושאינה לצורך המועד אסור שמע מינה לצורך המועד תנן שגומרה בי״ד שמע מינה וקיימא לן כותיה. ואין מתחיל בי״ד אפילו צלצול קטן ואפילו סבכה קטנה ואפילו הן לצורך המועד וחכמים אומרים שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד והספרין והכובסין שכן הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין לספר ולכבס בחולו של מועד ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן בחולו של מועד ואף על פי שתקנת המנעל סוף מלאכה היא קסבר ר׳ יוסי ילפינן תחלה מלאכה מסוף מלאכה מה סוף מלאכה מותר אף תחלת מלאכה מותר.
עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות מקום שנהגו נהגו אין לא נהגו לא – פירוש: עושין מלאכה אפילו שלא לצורך המועד בי״ד מקום שנהגו אבל מקום שלא נהגו אין עושין אלא לצורך המועד.
גמרא מקום שנהגו אין לא נהגו כו׳. נ״ב לכאורה יראה דבמקום שלא נהגו לעשות מלאכה הכל אסור ואף במקום שנהגו אינו שרי אלא לצורך המועד ולגמור אבל הרא״ש סבר דדוקא במקום שנהגו הוא דבעינן לצורך המועד אבל במקום שלא נהגו הכל שרי וכן פסק הר״ן ופי׳ הר״ן מקום שנהגו אין כלומר שנהגו שלא לעשות מלאכה כו׳ והלשון מגומגם וצ״ע:
רש״י בד״ה גומרה כו׳ שלא נהגו לעשות מלאכה. נ״ב פירוש לעשות מלאכה לכתחלה וק״ל:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: שנינו, ר׳ מאיר אומר: כל מלאכה שהיא לצורך המועד — גומרה בארבעה עשר, ושאינה לצורך המועד — אסור, ועושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו. ונדייק: מקום שנהגו — אין [כן], לא נהגו — לא! ושמע מינה [ולמד מכאן] כמו שאמרנו: לצורך המועד — אין [כן], שלא לצורך המועד — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.
Come and hear yet another resolution to the dilemma. Rabbi Meir says: With regard to any labor that is for the purpose of the Festival, one may complete it on the fourteenth, and if it is not for the purpose of the Festival, it is prohibited to complete it. And one may perform labor on Passover eves until midday in a place where people were accustomed to do so. The Gemara infers: In a place where people were accustomed to perform labor, yes, one may do so. However, in a place where people were not accustomed to perform labor, no, one may not do so. And learn from it that for the purpose of the Festival, yes, one may perform labor. However, if it is not for the purpose of the Festival, no, one may not do so, in accordance with the first aforementioned possibility. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is so.
הכל
(3) וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ אוּמָּנִיּוֹת.: תָּנָא הַחַיָּיטִין שֶׁכֵּן הֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין שֶׁכֵּן הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין מְסַפְּרִין וּמְכַבְּסִין בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הָרַצְעָנִין שֶׁכֵּן עוֹלֵי רְגָלִים מְתַקְּנִין מִנְעָלֵיהֶן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
It was stated in the mishna that the Rabbis say: The practitioners of only three crafts are permitted to perform labor until midday on Passover eve. It was taught in explanation of their opinion: The tailors may perform labor on Passover eve, as a layperson is permitted to sew in his usual manner during the intermediate days of the Festival. Since this type of labor is permitted during the intermediate days, when the prohibition against labor is more stringent than on Passover eve, one may be lenient on Passover eve as well. This is also the case with regard to barbers and launderers, as well as one who arrives from a country overseas and had no opportunity to cut his hair or launder his clothes prior to the Festival, or one who leaves prison. Such a person may cut his hair and wash his clothes on the intermediate days of the Festival. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Shoemakers may also perform their labor, because Festival pilgrims may repair their shoes during the intermediate days.
החייטין – משום הכי שרו בארבעה עשר בכל מקום שכן מצינו בהן קולא משאר אומניות גבי חולו של מועד.
שכן ההדיוט תופר כדרכו – משנה היא במועד קטן הדיוט שאינו אומן בכך הלכך בארבעה עשר דקיל מחולו של מועד אפילו אומן נמי שרי.
שכן הבא ממדינת הים וכו׳ – וכיון דאשכחן בהן היתר קצת בחולו של מועד הלכך בארבעה עשר דקיל שרי לכולי עלמא.
עולי רגלים מתקנים מנעליהן – מהכא משמע בהדיא דאסור לתקן מנעלים בחוה״מ דלא התירו אלא לעולי רגלים דווקא ואין לומר דדבר האבד הוא שמא יקרעו יותר דהא יכול לקנות חדשים ובפרק מי שהפך (מ״ק יג.) מייתי הך ברייתא ופריך אלא מעתה לבלר לישתרי שכן כותב גיטי נשים ושוברים כדתנן בפרק אלו מגלחים (שם יח:) ומשני שפיר.
בד״ה עולי רגלים כו׳ ואין לומר דדבר האבוד הוא כו׳ עכ״ל הל׳ קצת מגומגם דודאי אין לומר דדבר האבוד הוא דא״כ בלאו עולי רגלים נמי שרי אבל הל״ל ואין להקשות דדבר האבד הוא כו׳ וק״ל:
א במשנה שנינו כי חכמים אומרים שלש אומניות יכולות להתחיל וממשיכות לעבוד ביום ארבעה עשר בניסן עד חצות. תנא [שנו] בדרך ביאור: החייטים מותרים לעשות מלאכה בערב פסח, שכן אף הדיוט (מי שאינו אומן) מותר לו להיות תופר כדרכו בחולו של מועד, וכיון שמצאנו היתר מסוים למלאכה זו בחול המועד שאיסורו חמור יותר, למדנו מכאן להקל במלאכה זו בערב הפסח. וכן הספרים והכובסים, שכן הבא ממדינת הים ולא הספיק להסתפר ולכבס קודם החג או היוצא מבית האסורים מספרים ומכבסים בחולו של מועד. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: אף הרצענין שכן עולי רגלים מתקנים נעליהם בחולו של מועד, ואם כן אף לסנדלרים יש מקצת היתר.
It was stated in the mishna that the Rabbis say: The practitioners of only three crafts are permitted to perform labor until midday on Passover eve. It was taught in explanation of their opinion: The tailors may perform labor on Passover eve, as a layperson is permitted to sew in his usual manner during the intermediate days of the Festival. Since this type of labor is permitted during the intermediate days, when the prohibition against labor is more stringent than on Passover eve, one may be lenient on Passover eve as well. This is also the case with regard to barbers and launderers, as well as one who arrives from a country overseas and had no opportunity to cut his hair or launder his clothes prior to the Festival, or one who leaves prison. Such a person may cut his hair and wash his clothes on the intermediate days of the Festival. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Shoemakers may also perform their labor, because Festival pilgrims may repair their shoes during the intermediate days.
הכל
(4) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר לְמֵידִין תְּחִילַּת מְלָאכָה מִסּוֹף מְלָאכָה וּמַר סָבַר אֵין לְמֵידִין תְּחִילַּת מְלָאכָה מִסּוֹף מְלָאכָה.:
The Gemara asks: With regard to what principle do the Rabbis and Rabbi Yosei disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds: We learn the halakha with regard to the initiation of labor from the halakha with regard to the conclusion of labor; if it is permitted to repair shoes, it is also permitted to initiate their production. And one Sage, the Rabbis, holds: We cannot learn the halakha with regard to the initiation of labor from the halakha with regard to the conclusion of labor; therefore, although it is permitted to repair shoes, it is prohibited to produce new ones.
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: מר [חכם זה, ר׳ יוסי בר׳ יהודה] סבר: למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ואם התירו תיקון מנעלים אף התירו לעשותן לכתחילה בערב הפסח, ומר [וחכם זה, חכמים] סבר: אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה ותיקון מותר, אך עשיית מנעל מלכתחילה אסורה.
The Gemara asks: With regard to what principle do the Rabbis and Rabbi Yosei disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds: We learn the halakha with regard to the initiation of labor from the halakha with regard to the conclusion of labor; if it is permitted to repair shoes, it is also permitted to initiate their production. And one Sage, the Rabbis, holds: We cannot learn the halakha with regard to the initiation of labor from the halakha with regard to the conclusion of labor; therefore, although it is permitted to repair shoes, it is prohibited to produce new ones.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : אמוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לְתַרְנְגוֹלִים בי״ד בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ בוְאִם מֵתָה מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ גגּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְּהֵמָה בי״ד בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לִצְדָדִין מוֹלִיכִין כֵּלִים וּמְבִיאִין מִבֵּית הָאוּמָּן אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד.:
MISHNA: This mishna continues the discussion of the halakhot of Passover eve. One may place eggs under hens on the fourteenth of Nisan so that the birds will brood until the eggs hatch. And if a hen fled from brooding, one may restore it to its place. And if a brooding hen died, one may place another in its stead. Similarly, one may sweep dung from beneath the legs of an animal on the fourteenth of Nisan. And during the intermediate days of the Festival one may clear it to the sides. Similarly, one may take vessels to the craftsman’s house for repair and bring others from there even though they are not for the purpose of the Festival.
מתני׳ מושיבין שובכין לתרנגולין בי״ד כו׳ תריצנא הכי בחולו של מועד. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אמר רב הונא לא שנו שמחזירין אותה בחולו של מועד אלא תוך שלשה ימים למרדה דאכתי לא פרח צמרה עדיין החמימות שיש בה והיא תחמם הביצים ואחר שלשה ימים לישיבתה על הביצים כלומר כיון שעברו ג׳ ימים אחר שישבה על הביצים התחילו לרקם ואם תניחם נפסדין הביצים לגמרי אבל תוך ג׳ ימים לישיבתה שלא הופסדו הביצים לגמרי ואחר ג׳ ימים למרדה דפרח לה צמרה לא מהדרינן לה בחולו של מועד ר׳ אמי אמר אפילו תוך ג׳ ימים לישיבתה כו׳ ואסיקנא רב הונא סבר להפסד מרובה חששו כלומר במקום שיש הפסד מרובה כי הביצים נפסדין לגמרי חששו ואמרו מחזירין אבל תוך ג׳ לישיבתה דלא נפסדו אלא שאין מגדלין אפרוחין אבל ראוין הן לאכילה ואין בהן הפסד אבל דביני ביני הפסד מועט הוא ולהפסד מועט לא חששו ורב אמי סבר אפילו להפסד מועט [חששו] ומחזירין.
מתני׳ גורפין הרעי מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין אותו לצדדין וכו׳ תנו רבנן הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה הא גופה קשיא אמרת שבחצר מסלקין אותו לצדדין והדר תאני ושבחצר מוציאין אותו לאשפה ומשני אביי בארבעה עשר מוציאין אותו לאשפה ובחולו של מועד מסלקין אותו לצדדין רבא אמר לעולם בחולו של מועד והכי קתני אם נעשית החצר כרפת שנתמלאת רעי מוציאין אותו לאשפה.
ירושלמי זבל במבוי מסלקו לצד שברפת ושבחצר מוציאין לאשפה אמר [רבא] הדא דתימא בחצר קטנה אבל בחצר גדולה מסלקה לצדדין והרפת בין קטנה בין גדולה מוציאו לאשפה.
מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע״פ1 שאינן לצורך המועד2: אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע״פ3 שאינן לצורך המועד4 ורמינהי אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש5 להן שמא יגנבו 6 [מפנן]7 לחצר אחרת. ושנינן ליה8 לא קשיא הא בארבעה עשר והא9 בחולו של-מועד {כפירוש ר״ח} בארבעה עשר מביאין ובחולו של-מועד אין מביאין אלא אם כן10 לצורך המועד11 וכן הילכתא:
סליק פירקא
פרק י – ערבי פסחים
1. ואע״פ: כ״י נ , דפוסים: ״אע״פ״, כבמשנה שם.
2. מוליכין...המועד: כ״י קרפנטרץ עד: ״האומן״.
3. ואע״פ: כ״י קרפנטרץ : ״אע״פ״.
4. אמר רב פפא...המועד: גג , גטו , גלה , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א , כ״י נ (כנראה מחמת הדומות).
5. חושש: דפוסים: חשש . וכן ברמב״ם משנ״ת הל׳ יום טוב (ח:טז).
6. שמא יגנב : דפוסים, וכן בפי׳ ר׳ יונתן, בר״ח וברמב״ם שם, כבתלמוד שבדפוס ובכתבי יד אירופאים. חסר בכתבי היד המזרחיים (שבניו יורק ביהמ״ל ווטיקן).
7. מפנן: כ״י א : ״יפנן״.
8. ליה: דפוסים: לה .
9. הא, והא: כ״י קרפנטרץ : ״כאן, כאן״. גלה , כ״י נ : ״הא,הא״.
10. כן: גג : ״הן״. גלה , דפוסים: ״הן כן״.
11. אלא אם כן הן לצורך המועד: חסר בכ״י קרפנטרץ .
12. וברי״ף פסחים שם סוף פרק ד׳ (דף יח ע״א).
13. לעשות מלאכה: חסר ב-גד , גו , כ״י נ , דפוסים.
14. שבחצר: גד : ״בחצר״.
15. קתני: גד , כ״י נ . גו : ״קתאני״. דפוסים: אמרת .
16. אותו: גד , גו , כ״י נ . חסר בדפוסים.
17. תני: גד , גו כ״י נ . דפוסים: קתני .
18. הא גופא... לאשפה: גד , גו כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י א כפי שחסר במקביל ברי״ף פסחים שם.
19. רבא: גד : ״רבה״.
ערך דד
דד – א(שבת קכח:) ומדדין עגלים וסייחים האשה מדדה את בנה (פסחים נה:) ותרנגולת שברחה מדדין ומחזירין אותם למקומה. (בבא מציעא כה) מצא אחר הגפה אמר רב עוקבא בר חמא במדדין אי במדדין ניחוש דלמא מעלמא אתו פי׳ מהלכין מעט מעט כדכתיב אדדם עד בית אלקים.
ערך זג
זג – ב(ברכות לא.) אייתי קבא דזגוגיתא חבר קמייהו ואתעציבו. (פסחים נה:) בגמרא מוליכין ומביאין כלים (מועד קטן יג) וכוס מבית הזגג. (בבא קמא לא) הקדרים והזגגים שהיו מהלכין זה אחר זה (בבא בתרא צא) ושל צמרים ושל זגגין תלויה באויר טפחים. (פרק כ״ד דכלים) של זגגים טמאה טמא מת. פי׳ עושין מלאכת זכוכית פי׳ קבא דזגוגיתא קב של זכוכית חשוב ויקר (א״ב תרגום זהב וזכוכית דהבא וזגוגיתא).
ערך שבך
שבך – ג(פסחים נה:) מושיבין שובכין לתרנגולין (אהלות פרק ח) הזיזין והגיזריות והשובכות והיו כיונה תקנן בעברי פי פחת תרגום הוה כיונה דשבקה פום שבכא. וכיונה מארץ אשור וכיונה דיתבה לגו שבכא פי׳ מגדלים של יונים (בר״ג דפרק משוח מלחמה) כתי׳ שובך וכתי׳ שופך רב ושמואל חד אמר שופך שמו ולמה נקרא שמו שובך שעשוי כשובך וחד אמר שובך שמו ולמה נקרא שמו שופך שכל הרואה אותו נשפך כקיתון.
א. [לאמגזאם פיהרען.]
ב. [גלאז.]
ג. [טויבען שלאג.]
מתני׳ מושיבין שובכין – כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין.
ותרנגולת – המחממת ביצים.
שברחה – מעליהם מחזירין אותה ובגמ׳ פריך השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעיא ל״א הכי כתיב בסדר המשנה מושיבים שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוח׳ והכי מסתבר׳ דשובך לא שייך אלא ביונים.
גורפין – ומשליכין לחוץ ובמועד שחמור יותר אין משליכין לחוץ אלא מסלקין לצדדים.
מתניתין. מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה. השתא אותובי מותבינן לה אהדורי מבעיא, אמר אביי סיפא אתאן לחולו של מועד. תרנגולת שברחה וכו׳. אמר רב הונא לא שנו אלא [תוך] שלשה למרדה דאכתי לא פרח צימרא מינה, ואחר שלשה לישיבתה דפסדו להו ביעי לגמרי. אבל אחר שלשה למרדה דפרח צימרא מינה, ותוך שלשה לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי [לא] מהדרינן. ור׳ אמי אמר אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מהדרינן. והלכתא כר׳ אמי, דבשל סופרים הלך אחר המיקל.
המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר מושיבין שובכים לתרנגולי׳ בארבעה עשר תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה וגורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין לצדדין מוליכין ומביאים כלים מבית האומן אע״פ שאינם לצרך המועד אמר הר״ם אמרו תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ר״ל בחולו של מועד אבל ביום ארבעה עשר אין צריך לדבר בו מאחר שאמר מושיבין כל שכן מחזירין וענין מושיבין הוא שתהיה תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים שכבר התחלו הביצים להפסד ואם מתה מביאים אחרת ומרביצין אותה על הביצים:
אמר המאירי מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר ר״ל הושבת התרנגולת על הביצים לחממם להוציא מהם אפרוחים ומוציאה בלשון שובכים מפני שהאדם צריך לסדר את הביצים על גבי תבן וקש כאדם המסדר קן לעופות וכן מוציאה בלשון תרנגולין על שם סופם ודבר זה יש מפרשים אף מחצות ולמעלה מפני שאינה מלאכה גמורה וי״מ בה דוקא עד חצות ומ״מ אף הם מפרשים אותה במקום שנהגו שלא לעשות:
ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה וכו׳ שאלו בגמ׳ השתא אותובי לכתחילה מותבינן אהדורי מבעיא ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד שאין מושיבין לכתחילה אלא שאם הושיבוה מערב יום טוב וברחה במועד מחזירין אותה ונחלקו בה בגמ׳ שלדעת רב הונא דוקא תוך שלשה ימים למרידה ר״ל לזמן בריחתה שעדיין לא פרח חמימותה ותהא נוחה להחזיר וכן אחר שלשה לישיבתה שכבר ישבה עליהם שלשה ימים קודם שברחה ואין הביצים ראויים עוד לאכילה אבל אחר שלשה למרדה שכבר פרח חמימותה ונמצאת חזרתה בקושי ובטורח יתר אע״פ שהיא במקום פסידא כגון שהוא לאחר שלשה לישיבתה אסור במועד וכן כל שהוא במקום פסידה מועטת כגון תוך שלשה לישיבה שאע״פ שאין הביצים ראויים לרוב בני אדם מ״מ ראויים הם למי שדעתו יפה וכמו שאמרו ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם אע״פ שהיא תוך שלשה ימים למרדה שהיא נוחה להחזיר אסור במועד הואיל ואין כאן פסידא מרובה שהרי יכול למכרם בזול למי שדעתו יפה ולדעת ר׳ אמי אפילו תוך שלשה לישיבתה ואחר שלשה למרדה מחזירין במועד ונראה לפסוק כר׳ אמי ולהקל בשל סופרים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שכתבו משנתנו בסתם ואף גדולי הדורות פסקוה כן להדיא אלא שקצת המחברים פסקוה דוקא באחר שלשה לישיבה ולא הזכירו בה ימי מרדה כלל ויש שפסקו כרב הונא לגמרי:
ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אף זו בחולו של מועד היא שאם בארבעה עשר מה הוצרכה השתא אותובי מותבינן וכו׳ אלא בחולו של מועד וברחה ומתה דינן אחד וכשאמרו בגמ׳ סיפא אתאן לחולו של מועד פירושו על ברחה ועל מתה ואף בזו נראה לנו לפסוק אף תוך שלשה לישיבתה:
וגדולי המחברים פירשו מתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר וכן פירשו דין אחר שלשה לישיבה במתה ולא הזכירו דין תוך שלשה למרדה כלל ויש לתמוה בדבריהם אלא שראיתי לחכמי נרבונאה שפירשו בדבריהם שהושבת שובכים שבראש המשנה פירושו אחר לידת התרנגולים לתקן להם את הקן אבל הושבה לכתחילה אף בארבעה עשר לא ומה שאמר אחר כן ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה פירושו על הביצים וכן אם מתה מושיבין אחרת תחתיה פירושה על הביצים ומה שהקשו השתא אותובי מותבינן מסיפא דסיפא הקשה כלומר אם מתה מושיבין אחרת תחתיה שהוא כעין התחלה לא כל שכן שבברחה מחזירה ותירץ סיפא אתאן לחולו של מועד ר״ל סיפא דרישא והוא תרנגולת שברחה אבל סיפא דסיפא ר״ל אם מתה בארבעה עשר היא שנויה ונמצא לדעתם שהושבת תרנגולת על הביצים אף בארבעה עשר אסור וכל שכן במועד ואם הושיבוה קודם ארבעה עשר ומתה מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר ודוקא אחר שלשה לישיבה אבל לא במועד ואם ברחה מחזירין אותה אף במועד והדברים מבולבלים ויוצאים משיטת הסוגיא ועיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה ולי נראה לפרש לדעתם הושבת שובכין כמו שפירשנו תחילה ומה שאמרו סיפא אתאן לחול המועד פירושו בברחה וקושית אותובי מותבינן וכו׳ מרישא קא מקשי אבל הא דמתה מושיבין אחרת דוקא בארבעה עשר ואחר שלשה לישיבתה ואין להקשות בה השתא אותובי מותבינן וכו׳ מפני שטורח הושבת תרנגולת על ביצים שכבר דגרה תרנגולת אחרת עליהם טורח יתר הוא מהושבה בתחילה ואף בארבעה עשר אין מושיבין תחתיה אלא במקום פסידא אבל הושבה בתחילה מותרת בארבעה עשר שאין זה טורח יתר אחר שלא דגרו הביצים באחרת אבל במועד לא מושיבין לכתחילה ולא מושיבין אחרת במתה אבל ברחה מחזירין במועד וכל שכן בארבעה עשר ומ״מ הדברים נראין כשיטתנו:
וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר וכו׳ וזו ודאי פירושה אף לאחר חצות וכן כתבוה רוב מפרשים ופירושו אף להוציאה לאשפה אבל בחולו של מועד אין מוציאין אותו לאשפה אלא מסלקו לצדדין ר״ל בקרן זוית של בית הרפת ומ״מ פי׳ בגמ׳ בבית הרפת אבל של חצר אם אפשר לסלקו לצדדין ושתהא החצר נשארת בנקיות מסלקו לצדדין אבל אם נעשית חצר כרפת בקר אף במועד מוציאו לאשפה אחר שאין דרך בסלוק צדדין להיות מקום עיקר החצר פנוי:
מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע״פ שאינן לצורך המועד ר״ל שבארבעה עשר אף לאחר חצות מוליכן לכתחילה מביתו לאומן לתקנם לו אף לאחר המועד וכל שכן בשחרית לתקנם לו קודם חצות ואע״פ שאינם לצורך המועד וכל שכן שאם היו שם בבית האומן עשויים ומתוקנים שמביאם משם לביתו אף לאחר חצות אע״פ שאין צריכים לו במועד ואין כאן שום חשד עשייה לאחר חצות ובמועד אינו כן אלא כל שהוא לצורך המועד כגון כד מבית הקדר וכוס מבית הזגג וכיוצא באלו מביאין אבל שלא לצורך המועד כגון צמר מבית הצבע ומחרישה מבית הלוטש אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניח הכלים אצלו [ואם אינו מאמינו] או שחושש להם שמא יגנבו בביתו של אומן מחמת שרואה ביתו פרוץ ואינו רוצה ליזקק לדין עליהם עם האומן אע״פ שהוא שומר שכר מפנם לחצר אחרת הסמוכה לאומן אבל לא יביאם לביתו אף בצנעה אם מפני הטורח אם מפני החשד שיאמרו שבמועד נתקנו ומ״מ אם אינו מוצא מקום בטוח מוליכן לביתן בצנעה והולכה אף לצורך המועד אסורה כמו שהתבאר במקומו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ׳ דבר שלא ביארנוהו:
ב משנה ועוד מדיני ערב הפסח. מושיבים שובכים לתרנגולים ביום ארבעה עשר בניסן. כלומר, מותר להושיב יונים ותרנגולים לדגור על הביצים בערב הפסח, ותרנגולת שברחה מלדגור — מחזירין אותה למקומה, ואם מתה הדוגרת — מושיבים אחרת תחתיה. וכן גורפין את הזבל מתחת רגלי בהמה ביום ארבעה עשר ובמועד (חול המועד) מסלקין אותו לצדדין. וכן מוליכין כלים (בגדים גמורים) ומביאין מבית האומן אחרים לתיקון אף על פי שאינם לצורך המועד.
MISHNA: This mishna continues the discussion of the halakhot of Passover eve. One may place eggs under hens on the fourteenth of Nisan so that the birds will brood until the eggs hatch. And if a hen fled from brooding, one may restore it to its place. And if a brooding hen died, one may place another in its stead. Similarly, one may sweep dung from beneath the legs of an animal on the fourteenth of Nisan. And during the intermediate days of the Festival one may clear it to the sides. Similarly, one may take vessels to the craftsman’s house for repair and bring others from there even though they are not for the purpose of the Festival.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : הַשְׁתָּא אוֹתוֹבֵי מוֹתְבִינַן אַהְדּוֹרֵי מִיבַּעְיָא אָמַר אַבָּיֵי דסֵיפָא אֲתָאן לְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.
GEMARA: Now, the mishna stated that placing a brooding hen to sit on eggs is permitted; is it necessary to mention that restoring a hen to its brooding place is permitted? Abaye said: In the last clause of the mishna we have arrived at the halakhot of the intermediate days of the Festival, when placing a hen to sit on eggs is prohibited, yet one may nevertheless restore a hen that fled, as failure to do so will cause him to incur a loss. On the fourteenth of Nisan, one may even place a hen to brood ab initio.
גמ׳ סיפא – דקתני מחזירין בחולו של מועד קאמר והכי קאמר מושיבין שובכין בי״ד ותרנגול׳ שברח׳ בחולו של מועד מחזירין אותה משום הפסד ביצים דדבר האבד מותר.
ג גמרא על מה ששנינו כאן לגבי התרנגולת תוהים: השתא [הרי עכשיו] למדנו אותובי מותבינן [להושיב את התרנגולת מלכתחילה מושיבים] אהדורי [להחזיר] אותה למקום הדגירה מיבעיא [נצרכה לומר]?! אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף המשנה הגענו] לחולו של מועד, שמה שהותר להחזיר תרנגולת שברחה הוא אפילו בחולו של מועד שיש הפסד אם לא יעשה כן, וביום ארבעה עשר אף מושיבים אותה מלכתחילה.
GEMARA: Now, the mishna stated that placing a brooding hen to sit on eggs is permitted; is it necessary to mention that restoring a hen to its brooding place is permitted? Abaye said: In the last clause of the mishna we have arrived at the halakhot of the intermediate days of the Festival, when placing a hen to sit on eggs is prohibited, yet one may nevertheless restore a hen that fled, as failure to do so will cause him to incur a loss. On the fourteenth of Nisan, one may even place a hen to brood ab initio.
הכל
(7) אָמַר רַב הוּנָא הלֹא שָׁנוּ אֶלָּא תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לְמִרְדָּהּ דְּאַכַּתִּי לָא פְּרַח צִימְרָא מִינָּה וְאַחַר שְׁלֹשָׁה לִישִׁיבָתָהּ דְּפָסְדָא לַהּ בֵּיעֵי לִגְמָרֵי אֲבָל לְאַחַר שְׁלֹשָׁה לְמִרְדָּהּ דִּפְרַח לַהּ צִימְרָא מִינָּה וְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה לִישִׁיבָתָהּ דְּאַכַּתִּי לָא פְּסִידִי בֵּיעֵי לִגְמָרֵי לָא מַהְדְּרִינַן רַבִּי אַמֵּי אָמַר אֲפִילּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לִישִׁיבָתָהּ מַהְדְּרִינַן.
Rav Huna said: They taught this halakha that one may restore the hen to the eggs only when it is within three days of its rebellion, when the hen fled from its place, as the heat has not yet completely dissipated from the hen, so that restoring the hen to its place to resume its brooding will be effective; furthermore, this halakha applies only if it is also at least three days after the hen began sitting, when failure to restore the hen to sit on the eggs will cause the eggs to be totally ruined, as on the one hand they are no longer edible, and on the other hand the chick in the egg is only partially formed. However, if it is more than three days after its rebellion, when its heat has completely dissipated, or within three days from when it began sitting, when failure to restore the hen to sit on the eggs will not yet cause the eggs to be totally ruined, one may not restore the hen to sit on the eggs. Rabbi Ami said: Even within three days from when it began sitting, one may restore the hen to sit on the eggs.
ערך צמר
צמר – א(פסחים נה:) משום דאכתי לא פרח צימרא מיניה פי׳ עדיין החמות בה והיא תחמם הביצים. (בבא קמא ס.) ר״ז אמר דצמרא צמורי פי׳ חממא חמומי שלא נשף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם לפיכך אינו דומה לזורה ורוח מסייעתו. פ״א שלא היה מלבה בכל כחו אלא מנשב ע״ג האור וליבתו הרוח (עבודה זרה כט.) האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא.
א. [היטצע פיבער.]
לא שנו – דאף במועד מחזירין אלא תוך שלשה למורדה שעדיין לא עברו שלשה ימים שברחה מעליהן.
דאכתי לא פרח צימרא – לא עבר חמימותה ממנה והיא נוחה להחזיר.
צימרא – כמו אשתא צמירתא (ע״ז דף כח.).
ולאחר שלשה לישיבתה – שכבר ישבה עליהן שלשה ימים קודם שעמדה מעליהן וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין לאכילה.
אבל לאחר שלשה למרדה – שהיא קשה וטורח גדול להחזיר או אפילו תוך שלשה למרדה אם תוך שלשה עמדה מעליהן דאכתי לא פסדי ביעי שהרי ראויין לאכילה לא מהדרינן.
אפילו תוך שלשה לישיבתה – הואיל ונשתנו קצת ואין ראויין לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס מהדרינן.
אמר רב הונא: לא שנו היתר זה אלא תוך שלשה ימים למרדה לבריחתה מן הדגירה. דאכתי [שעדיין] לא פרח צימרא מינה [נסתלק החום ממנה] והתרנגולת יכולה עדיין לדגור, וכן אם היה הדבר לאחר שלשה ימים לישיבתה כבר — דפסדא לה ביעי [שמפסידה את הביצים] לגמרי, אבל לאחר שלשה ימים למרדה דפרח לה צימרא מינה [שנסתלק החום ממנה], ותוך שלשה ימים לישיבתה, דאכתי [שעדיין] לא פסידי ביעי [נפסדו הביצים] לגמרי — לא מהדרינן [מחזירים אנו] ר׳ אמי אמר: אפילו תוך שלשה ימים לישיבתה מהדרינן [מחזירים אנו].
Rav Huna said: They taught this halakha that one may restore the hen to the eggs only when it is within three days of its rebellion, when the hen fled from its place, as the heat has not yet completely dissipated from the hen, so that restoring the hen to its place to resume its brooding will be effective; furthermore, this halakha applies only if it is also at least three days after the hen began sitting, when failure to restore the hen to sit on the eggs will cause the eggs to be totally ruined, as on the one hand they are no longer edible, and on the other hand the chick in the egg is only partially formed. However, if it is more than three days after its rebellion, when its heat has completely dissipated, or within three days from when it began sitting, when failure to restore the hen to sit on the eggs will not yet cause the eggs to be totally ruined, one may not restore the hen to sit on the eggs. Rabbi Ami said: Even within three days from when it began sitting, one may restore the hen to sit on the eggs.
הכל
(8) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה חָשְׁשׁוּ לְהֶפְסֵד מוּעָט לֹא חָשְׁשׁוּ וּמָר סָבַר לְהֶפְסֵד מוּעָט נָמֵי חָשְׁשׁוּ.:
The Gemara asks: With regard to what principle do Rav Huna and Rabbi Ami disagree? The Gemara explains: One Sage, Rav Huna, holds that with regard to a major loss, the Sages were concerned about the eggs being completely ruined, and therefore one may restore the hen to its place only if it had already sat on the eggs for three or more days. With regard to a minor loss of being forced to sell at a discount the unhatched eggs that were incubated for less than three days, they were not concerned. And one Sage, Rabbi Ami, holds that with regard to a minor loss, they were also concerned, and therefore the Sages permitted one to restore the hen to its place during the intermediate days of the Festival.
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: מר [חכם זה, רב הונא] סבר: להפסד מרובה של הביצים חששו, להפסד מועט שברחה בתוך שלושה ימים ואפשר למצוא בדוחק מי שירצה לקנות ביצים אלה בזול — לא חששו ולא התירו, ומר [וחכם זה, ר׳ אמי] סבר: להפסד מועט נמי [גם כן] חששו, ולכן התירו טירחה זו בחול המועד.
The Gemara asks: With regard to what principle do Rav Huna and Rabbi Ami disagree? The Gemara explains: One Sage, Rav Huna, holds that with regard to a major loss, the Sages were concerned about the eggs being completely ruined, and therefore one may restore the hen to its place only if it had already sat on the eggs for three or more days. With regard to a minor loss of being forced to sell at a discount the unhatched eggs that were incubated for less than three days, they were not concerned. And one Sage, Rabbi Ami, holds that with regard to a minor loss, they were also concerned, and therefore the Sages permitted one to restore the hen to its place during the intermediate days of the Festival.
הכל
(9) גּוֹרְפִין מִתַּחַת.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן והַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר מְסַלְּקִין אוֹתוֹ לִצְדָדִין שֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.
It was stated in the mishna: One may sweep the dung from beneath the legs of an animal on the fourteenth of Nisan. The Sages taught in greater detail in the Tosefta: With regard to the dung in a courtyard, one may clear it to the sides, and with regard to the dung that is in the barn and in a courtyard, one may take it out to the garbage dump.
שנינו במשנה: גורפין את הזבל ביום ארבעה עשר מתחת רגלי הבהמה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא בהרחבה: הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, שברפת ושבחצר מוציאים אותו לאשפה מחוץ לבית.
It was stated in the mishna: One may sweep the dung from beneath the legs of an animal on the fourteenth of Nisan. The Sages taught in greater detail in the Tosefta: With regard to the dung in a courtyard, one may clear it to the sides, and with regard to the dung that is in the barn and in a courtyard, one may take it out to the garbage dump.
הכל
(10) הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ זֶבֶל שֶׁבֶּחָצֵר מְסַלְּקִין אוֹתוֹ לִצְדָדִין וַהֲדַר תָּנֵי שֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בי״ד בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר כָּאן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד רָבָא אָמַר הָא וְהָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְהָכִי קָאָמַר זאִם נַעֲשָׂה חָצֵר כְּרֶפֶת מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.:
The Gemara asks: This matter itself is difficult. On the one hand, you said: With regard to the dung in a courtyard, one may clear it to the sides, from which it may be inferred that one may not take it out to the garbage dump. And then it was taught in the Tosefta: With regard to the dung that is in the barn and in a courtyard, one may take it out to the garbage dump. Abaye said: This is not difficult. Here, where the Sages permitted taking out the dung to the garbage dump, it refers to the fourteenth of Nisan. There, where they permitted only moving it to the sides, it refers to the intermediate days of the Festival. Rava said: Both this case and that case refer to the intermediate days, and this is what it is saying: In an ordinary courtyard one may only move the dung to the sides; however, if the courtyard becomes as filthy as a barn, one may take out the dung to the garbage dump.
ושואלים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה], אמרת מצד אחד שזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ולא לאשפה, והדר תני [וחזר ושנה] שברפת ושבחצר מוציאים אותו לאשפה! אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כאן שהתירו להוציאו לאשפה מדובר ביום ארבעה עשר בניסן, כאן הסילוק לצדדים הוא בחולו של מועד. רבא אמר: הא והא [זו וזו] בחולו של מועד, והכי קאמר [וכך אמר] סתם חצר רק מסלקים את הזבל לצדדים, אבל אם נעשה חצר מלוכלכת כרפת — אף מוציאים אותו לאשפה.
The Gemara asks: This matter itself is difficult. On the one hand, you said: With regard to the dung in a courtyard, one may clear it to the sides, from which it may be inferred that one may not take it out to the garbage dump. And then it was taught in the Tosefta: With regard to the dung that is in the barn and in a courtyard, one may take it out to the garbage dump. Abaye said: This is not difficult. Here, where the Sages permitted taking out the dung to the garbage dump, it refers to the fourteenth of Nisan. There, where they permitted only moving it to the sides, it refers to the intermediate days of the Festival. Rava said: Both this case and that case refer to the intermediate days, and this is what it is saying: In an ordinary courtyard one may only move the dung to the sides; however, if the courtyard becomes as filthy as a barn, one may take out the dung to the garbage dump.
הכל
(11) מוֹלִיכִין כֵּלִים וּמְבִיאִין מִבֵּית הָאוּמָּן.: א״ר אָמַר רַב פָּפָּא בָּדֵיק לַן רָבָא תְּנַן מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד וּרְמִינְהוּ אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶן שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת.
It was stated in the mishna: One may take vessels to the craftsman’s house for repair and bring others from there. Rav Pappa said: Rava tested us. We learned in the mishna: One may take vessels to the craftsman’s house for repair and bring others from there even if they are not for the purpose of the Festival. He raised a contradiction from that which we learned: One may not bring vessels from a craftsman’s house, and if he is concerned lest they be stolen, he may move them to another courtyard belonging to the craftsman, but not to his own house.
אמר רב פפא הוה בדיק לן רבא הכא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת ושנינן לה מתני׳ דהכא דקתני מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר ומתנתא דקתני אין מביאין בחולו של מועד וכך סוגיין דשמעתא סלקא ואף על גב דאמרינן מתני׳ דהכא נמי בחולו של מועד ומפני שאינו מאמין בעל הבית כליו לאומן קתני מביאין אפילו כלים שאינן לצורך המועד כדתניא מביאין כלים מבית האומן כגון כוס מבית הזגג וכו׳ ואסיקנא שנית מביאין כלומר התירו לו להביאן מפני שאינו מאמינו התינח מביאין מוליכין מאי איכא למימר למה מוליכין בחולו של מועד ואסיקנא אלא מחוורתא מתני׳ דקתני מוליכין [ורמינהו אין מביאין כלים מבית אומן] ומביאין בארבעה עשר ומתני׳ דקתני אין מביאין בחולו של מועד.
ומסקנא מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח עד חצות כו׳ קיימא לן הכי.
ד שנינו במשנה: מוליכין כלים ומביאין אותם מבית האומן. אמר ר׳ פפא: בדיק לן [בחן אותנו] רבא בשאלה. תנן [שנינו במשנה]: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אף על פי שאינן לצורך המועד. ורמינהו [ומשליכים, ומראים סתירה ממקום אחר], ששנינו: אין מביאין כלים מבית האומן, ואם חושש להן שמא יגנבו — מפנן לחצר אחרת של האומן, אבל לא לביתו!
It was stated in the mishna: One may take vessels to the craftsman’s house for repair and bring others from there. Rav Pappa said: Rava tested us. We learned in the mishna: One may take vessels to the craftsman’s house for repair and bring others from there even if they are not for the purpose of the Festival. He raised a contradiction from that which we learned: One may not bring vessels from a craftsman’s house, and if he is concerned lest they be stolen, he may move them to another courtyard belonging to the craftsman, but not to his own house.
הכל
(12) וּמְשַׁנֵּינַן לָא קַשְׁיָא חכָּאן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר טכָּאן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְלָא קַשְׁיָא כָּאן בְּמַאֲמִינוֹ כָּאן בְּשֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ.
And we answered: This is not difficult. Here, where one may bring vessels from the craftsman’s house, it is referring to the fourteenth of Nisan. There, where one may not bring them, it is referring to the intermediate days of the Festival. And if you wish, say instead that this and that are referring to the intermediate days, and nevertheless, this is not difficult. Here, where one may not bring them home, it is referring to a case where he trusts that the craftsman will return the items; there, where it is permitted to take the vessels home, it is referring to a case where he does not trust him.
ומשנינן [ותירצנו] לו: לא קשיא [קשה] כאן שמביאין כלים מבית האומן — מדובר ביום ארבעה עשר, כאן שאין מביאין — מדובר בחולו של מועד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] מדובר אפילו בחולו של מועד, ולא קשיא [קשה], כאן שאינו מביא לביתו — מדובר במאמינו (כשמאמין לאומן) שלא יעכב את החפץ בידו ולא ירצה למוסרו, כאן שהתירו להביא לביתו — מדובר בשאינו מאמינו.
And we answered: This is not difficult. Here, where one may bring vessels from the craftsman’s house, it is referring to the fourteenth of Nisan. There, where one may not bring them, it is referring to the intermediate days of the Festival. And if you wish, say instead that this and that are referring to the intermediate days, and nevertheless, this is not difficult. Here, where one may not bring them home, it is referring to a case where he trusts that the craftsman will return the items; there, where it is permitted to take the vessels home, it is referring to a case where he does not trust him.
הכל
(13) וְהָתַנְיָא ימְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן כְּגוֹן הַכַּד מִבֵּית הַכַּדָּר וְהַכּוֹס מִבֵּית הַזַּגָּג אֲבָל לֹא צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע וְלֹא כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ וּמַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ מַנִּיחָן בְּבַיִת הַסָּמוּךְ לוֹ וְאִם חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ מְבִיאָן בְּצִינְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
As it was taught in the following baraita: One may bring vessels from the house of a craftsman, such as a jug from the house of a potter, or a cup from the house of a glassmaker, but one may bring neither wool from the house of a dyer nor other vessels from the house of a craftsman that are not for the purpose of the Festival. And if the craftsman has nothing to eat, one gives the craftsman his payment on the intermediate days of the Festival and leaves the item with him. And if he does not trust that the craftsman will deliver the items, he leaves them in the adjacent house. And if he is concerned lest the item be stolen, he may bring them to his house surreptitiously.
והתניא – בניחותא.
כגון כד מבית הכדר וכוס מבית הזגג – שצריכין למועד.
זגג – עושה כלי זכוכית.
אבל לא צמר – שאין צורך המועד.
ואם אינו מאמינו וכו׳ – אלמא שאני לן בין מאמינו לשאין מאמינו.
ואם מתיירא שמא יגנבו – וכיון שאין יכול להניחם בביתו ולא בבית הסמוך לו לא הזקיקוהו להניח בבית שלישי והתירו להביאם בצינעא בביתו.
בד״ה ואם מתירא שמא יגנבו כו׳ לא הזקיקוהו להניח בבית שלישי והתירו כו׳ עכ״ל ושמא יגנבו דקתני בהך ברייתא היינו לו ושמא יגנבו דקתני בהך מתני׳ דמ״ק דמייתי לעיל היינו מבית האומן אבל בפ׳ מי שהפך גרסינן בהך ברייתא ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת ואם אינו מאמינו מביאן בצינעא כו׳ מהך נראה דהזקיקוהו להניח גם בבית שלישי ע״ש ודו״ק:
והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מביאים כלים מבית האומן כגון הכד מבית הכדר והכוס מבית הזגג, אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים אחרים מבית האומן שאינם נחוצים למועד, ואם אין לו לאומן מה יאכל — נותן לו לאומן שכרו ומניחו אצלו (אצל האומן). ואם אינו מאמינו שיתן לו את החפץ אחרי שקיבל שכרו — מניחן בבית הסמוך לו. ואם חושש שמא יגנבו משם — מביאן בצינעה בתוך ביתו.
As it was taught in the following baraita: One may bring vessels from the house of a craftsman, such as a jug from the house of a potter, or a cup from the house of a glassmaker, but one may bring neither wool from the house of a dyer nor other vessels from the house of a craftsman that are not for the purpose of the Festival. And if the craftsman has nothing to eat, one gives the craftsman his payment on the intermediate days of the Festival and leaves the item with him. And if he does not trust that the craftsman will deliver the items, he leaves them in the adjacent house. And if he is concerned lest the item be stolen, he may bring them to his house surreptitiously.
הכל
(14) תָּרֵצְתְּ מְבִיאִין מוֹלִיכִין קַשְׁיָא דְּקָתָנֵי אֵין מְבִיאִין וכ״ש וְכׇל שֶׁכֵּן דְּאֵין מוֹלִיכִין אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּינַן מֵעִיקָּרָא.:
The Gemara asks: You have resolved the issue of bringing items from a craftsman’s house, but taking items to his house is difficult, as it was taught: One may not bring, and all the more so one may not take items to be repaired. Therefore, the Gemara rejects the second answer and concludes: Rather, it is clear as we answered initially, i.e., the baraita refers to the intermediate days and the mishna refers to Passover eve.
תרצת מביאין – דמתני׳ ואין מביאין דמועד קטן תרוייהו בחולו של מועד ומתניתין דהכא בשלא מאמינו אבל מוליכין קשיא דקתני מתניתין מוליכין והתם מאי אין מאמינו איכא ובההיא קתני אין מביאין וכ״ש דאין מוליכין.
מעיקרא – מתניתין בי״ד וההיא בחולו של מועד.
אמר המאירי ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלא שמ״מ לא היתה רוח חכמים נוחה מהם בעשייתם ואלו שלא מיחו בידם הראשונה שהיו מרכיבים דקלים כל היום ר״ל כל יום ארבעה עשר אף מחצות ולמעלה עד המנחה וענין המלאכה הוא שהיו מרכיבים ייחור של דקל זכר העושה פירות בדקל נקבה שאינו עושה פירות וכן הרבה עד שהיה כל האילן עושה פירות ובני יריחו נראה שהיו סוברים שעיקר דין מלאכת ארבעה עשר משום קרבן היא וכל שאינו בירושלים אין בו איסור מלאכה עד המנחה כשאר ערבי ימים טובים ואף חכמים לא מיחו בידם אלא שמ״מ מכוער היה הדבר אצלם אף שלא בירושלים הוא ואף בזמן [הזה] כמו שביארנו במשנה:
ומעירים: תרצת על ידי כך מביאין אולם מוליכין מביתו לבית האומן קשיא [קשה], דקתני [ששנינו]: אין מביאין וכל שכן שאין מוליכין לתיקון! אלא מחורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור כפי שתירצנו קודם] שהברייתא מדברת בחולו של מועד, ומשנתנו בערב פסח.
The Gemara asks: You have resolved the issue of bringing items from a craftsman’s house, but taking items to his house is difficult, as it was taught: One may not bring, and all the more so one may not take items to be repaired. Therefore, the Gemara rejects the second answer and concludes: Rather, it is clear as we answered initially, i.e., the baraita refers to the intermediate days and the mishna refers to Passover eve.
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ עַל שְׁלֹשָׁה מִיחוּ בְּיָדָם וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִיחוּ בְּיָדָם וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִיחוּ בְּיָדָם מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר וְאֵלּוּ שֶׁמִּיחוּ בְּיָדָם מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ
MISHNA: The mishna continues the discussion of the halakhot of Passover eve, along with other local customs. Six actions were performed by the Jewish residents of Jericho, contrary to common practice. With regard to three, the Sages reprimanded them, and with regard to three, the Sages did not reprimand them. And these are the ones with regard to which they did not reprimand them: The residents of Jericho would graft palm trees the entire day on the fourteenth of Nisan; and they would bundle Shema, as explained in the Gemara; and they would harvest and pile grain before the omer offering was brought. And these are the ones with regard to which the Sages reprimanded them: They would permit the use of consecrated branches of carob or sycamore trees. This refers to trees whose branches were cut and consecrated for Temple upkeep, which subsequently sprouted new branches;
ערך גמז
גמז – א(פסחים נה:) ומתירין גמוזיות של הקדש (מנחות עו) פי׳ הפרחי׳ שעונין סביב האילן של הקדש הגאון היה קורא גואזיות ופי׳ הם נצרים הפורחים משרשי אילנות והם קשקושי אילנות וענפיהן (א״ב פי׳ בלשון רומי נצי האילנות ולולבי הגפן הנאכלים).
ערך קצר
קצר – ב(פסחים נה:) קוצרין וגודשין (בסיפרא ובקצרכם את קציר ארצכם) א״ר ורדימוס ב״ר יוכי וכי מה ראה הכתוב ליתן באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה וי״ה מכאן אלא לומר לך שכל המוציא לקט שכחה ופיאה מעשר עני מעלין עליו כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכו׳ (בויקרא רבה זאת תהיה פ׳ וזכור) נד קציר נדדתם עליכם קציר של מלכיות קצירו של מלאך המות קצירן של יסורין.
א. [קנאספע.]
ב. [אבשניידען.]
מתני׳ ששה דברים עשו אנשי יריחו – היו נוהגין ישראל הדרים ביריחו.
מרכיבין דקלים כל היום – של י״ד בלעז אינטי״ר.
וכורכין את שמע – מפרש בגמרא: וקוצרין לא גרסינן דהא היתר גמור הוא דקיימא לן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף עא.) ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשירה למנחות דתנן (שם פה.) אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק וכו׳ ולהכי אינה כשירה לעומר דאין מנחות באה ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפינן התם ג״ש ארץ ארץ.
מתירין גמזיות – גידולין ענפים שגדלו בחרובין ושיקמין שהקדישו אבותיהן הן היו מתירין ליהנות מן הגידולים דרך חרוב ושקמה לקוצצו לשבע שנים והן חוזרין וגדילין ומיתוספין וקודם קציצתן קרי ליה בתולת שיקמה ומשנקצץ קרי ליה סדן שיקמה והקדישו מתחילה כשהן מקוצצין וניתוסף לאחר מיכן גמזיות.
ת״ר ששה דברים עשו אנשי יריחו, שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים. ואלו שכרצון חכמים מרכיבין דקלים ערב הפסח כל היום וכורכין את שמע וקוצרין לפני העומר. ואלו שלא כרצון חכמים מתירין גמזיות של הקדש של חירוב ושל שקמה. אוקימנא בגידולין הבאים לאחר מכאן, דקסברי אין מעילה בגידולין. ורבנן נהי דמעילה ליכא, איסורא מיהת איכא. ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות וימים טובים. אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות. פירוש מכבדות, הנופין העליונים שעושין מהן מכבדות. דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו סברי לא גזרינן. אבל בשל הכפין, והן הנופין התחתונים דליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש דברי הכל מותר. אמר ליה והא מוקצות נינהו, פירוש שהרי הם מחוברות. וכי תימא הואיל וחזו לעורבים בעודם מחוברות. השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן ר׳ יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם. אמר ליה אין מוכן [לעורבין] הוי מוכן [לאדם] דכל מידי (דמחזי) [דחזי] ליה לאיניש דעתיה עליה. כי [אתא רבין] אמר ריש לקיש מחלוקת בשל בין הכיפין, דרבנן סברי מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם. ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם. אבל בשל מכבדות דברי הכל אסור, גזירה שמא יעלה ויתלוש. בזה הדרך פירש רבינו שלמה ז״ל. ולפי הפירוש הזה הא דאמרינן בשמעתא קמייתא דיום טוב גזירה משום פירות הנושרין, אמר ליה אביי פירות הנושרין טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש, היא גופא גזירה וכו׳. ולא שני ליה דפירות הנושרין אסורין משום מוקצה מחמת איסור. אליבא דדברי הכל קאמר דאפילו לעולא דסבירא דלאו מוקצה נינהו משום דחזו לעורבין אפילו הכי אסורין נמי שמא יעלה ויתלוש. דאילו לרבין מוקצין נינהו דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם. אי נמי משום ר׳ שמעון קא אמר דאע״ג דלית לר׳ שמעון מוקצה מחמת איסור כדאיתא בפרק כירה, אפילו הכי אסורין שמא יעלה ויתלוש. ומיהו בפרק אין צדין כתב רבינו שלמה ז״ל גבי גוי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין במחובר אסורין משום מוקצה. ואפילו לר׳ שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקין, ומחובר כגרוגרות וצמוקין דמי, מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה. זה פירש רבינו שלמה. ומפורש הוא בפרק כירה דבכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו, כגון כוס קערה ועששית אפילו לר׳ שמעון אסור. ואפשר דמשום האי טעמא פירש רבינו שלמה ז״ל דכגרוגרות וצמוקין דמי שאין דעתו עליו. מכל מקום משמע דהלכה (כמין) [כמאן דאמר] דמוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם, וכל מחובר מוקצה הוא. לפיכך פירש רבינו שלמה ז״ל דאפילו לר׳ שמעון אסור. והא דקאמר בשמעתא קמייתא דביצה דפירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש אסורין, לרווחא דמילתא קא אמר, דאפילו לעולא דסבירא ליה דמוכן לעורבין הוי מוכן לאדם ולא הוי מוקצה. אפילו הכי אסורין שמא יעלה ויתלוש. ואע״ג דעולא לא גזר בשל בין הכיפין שמא יעלה ויתלוש, דילמא משום של מכבדות קא אמר. ומיהו כיון דהלכתא כרבין דמוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם, פירות הנושרין אסורין משום מוקצה. והרב בעל המאור פירש בענין אחר. ואית דמפרשי כל האי שמעתא בשנתלשו בערב שבת ונשארו בין המכבדות או בין הכיפין. ולפיכך בין המכבדות כשנש(א)רו בארץ אסורין, דאי שרינן להו כשנשרו בארץ יעלה לקחתם מבין המכבדות ויתלוש נופין או עלין בעלייתו. אבל אם נפלו בין הכיפין לארץ, והן הנופין התחתונים, דליכא למיגזר שמא יעלה, שהרי בלא העלאה יכול לקחתם, מותרין כיון שנתלשו מערב שבת ונשארו בין הכיפין. ופריך והא מוקצין נינהו, כלומר אע״פ שנתלשו מערב שבת ונשארו בין הנופין התחתונים מוקצין נינהו, שלא היה דעתו עליהן כיון שלא נפלו לארץ. וכי תימא חזו לעורבים בעודם בין הכיפין, השתא מוכן לעורבים וכו׳. ולפי הפירוש הזה, הא דאמרינן בשמעתא קמייתא (ביום) [דיום] טוב [פירות] הנושרין אסורין שמא יעלה ויתלוש, מיירי בפירות שנתלשו מערב יום טוב ונשארו בין הנופין. ולפיכך אינן אסורים משום מוקצה. אבל אם לא נתלשו מערב שבת אסורין משום מוקצה מחמת איסור לר׳ יהודה דקיימא לן כותיה במוקצה מחמת איסור. אי נמי אפילו לר׳ שמעון, כיון דלאו דעתיה עילויה. והא דגזרינן משום פירות הנושרין שנתלשו מערב שבת ולא גזרינן משום פירות הנושרין שנתלשו בשבת שהן אסורין משום מוקצה ולא משום גזירה. משום דתלושין דמו לביצה, אבל מחוברין לא דמו לביצה אע״פ שהתרנגולת מבעלי חיים.
המשנה העשירית והיא באה ע״י גלגול משניות שלפניה שבענין מלאכת י״ד והוא שאמר ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ולא מיחו בידם ואלו שמיחו בידם מתירין בגמזיות של הקדש ואוכלים מתחת הנשרים ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים אמר הר״ם אלו הששה דברים כלם לא שבחו אותם חכמים אלא השלשה מהם והם הראשונות לא מיחו בידם והשלשה הנזכרים באחרונה מיחו בידם והראשונה הם שמרביעים האילנות יום ארבעה שטר והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים וכורכין את שמע הוא שהם לא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בשעת קריאת שמע וקוצרין וגודשין מלפני העומר ענינו שמותר לקצור ולגדוש ולא נחוש דילמא אתי למיכל מיניה והשלשה האחרונות שמיחו הן מתירין גמזיות של הקדש הוא שהם מתירין לאכול גדולי הקדש ואומרין כי לא נאסר אלא הפרי שנקדש בעצמו אבל מה שצומח לאח״כ בשדה הקדש שהוא מותר ואוכלין מתחת הנשרים שהיו אוכלין מה שהיה נופל מן הפירות תחת האילן בשבת וביום טוב אע״פ שהיה ספק אצלם ולא היו יודעים אם מערב נפלו והם מותרין או נפלו בשבת והם אסורין כאשר יתבאר במסכת יום טוב ונותנין פאה לירק כבר קדם לך במסכת פאה כי מתנאי הדברים שהם חייבים בפאה שיהיה מכניסו לקיום והירקות אינם כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו כתת נחש נחשת והודו לו גרר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו קצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו עבר ניסן בניסן ולא הודו לו זאת ההלכה היא תוספתא אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ספר רפואות היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שאסרה תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם יעשו צורות לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים ידועים וזו הצורה נקראת בלשון יון טלס״ס ואומרי׳ כי הצורה הנעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני וכיוצא בו מן הדברים המטעים ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמה בטבע המציאות לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב באותו הספר וזה מותר ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע השם לעשותם והם מותרים ללמדם ולהבינם כי השם ית׳ אמר לא תלמד לעשות ולמדנו בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאים מהם באותם הדברים הסירם וגנזם ואולי שהיה ספר והיה שם רפואה לסם המות והיה אומר סם המות פלוני מרקחין אותו כך ומשקין אותו כך כי ארע ממנו מן המקרים כך וכך ורפואתו בדבר פלוני וכשיהיה רואה הרופא אותן המקרים היה יודע כי אותו הסם ישקוהו יהיה ניתן לו אותה הרפואה להיות כנגד הסם ולהציל ממות וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו ממיתים באותם הסמים הסיר הספרים וגנזן ואני הרביתי לך דברי בזה הענין לפי ששמעתי וכן פרשו לי הענין כי שלמה חבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו שום חולי מן החולים היה מתכוין לאותו הספר והיה עושה כמ״ש בספר והיה מתרפא וכאשר ראה חזקיהו כי בני אדם לא היו סומכין על הש״י הסיר אותו וגנזו ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האולת מה שאין ראוי ליחס כמותו לרעועי ההמון וכמו כן לסיעתו שהודו לו ולפי דעתם הקל והמשובש האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק והוא חולי הרעב א״כ כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי השוטים כאשר נודה לאלוקים בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חליי כשאתרפא ממנה ולא הייתי צריך להקשות על זה הענין הידוע לולא שהיה מפורסם ועוד יתבאר כי מותר לעבר השנה בכל אדר ולעשות אותה השנה שני אדרים ומהעקרים אצלנו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר כיון שנסמך על החשבון ואם הם שני אדרים יהיה הראשון שלשים יום ובא חזקיהו ביום שלשים ועבר את השנה ועשה את החודש הנכנס אדר השני ואילו לא היה מעבר אותה השנה היה יום שלשים של אדר יום ראשון של ניסן כאשר בארנו והוא עבר את השנה ביום שהיה ראוי להיות ראשון של ניסן וזה אינו מותר כי העקר אצלנו אין מעברין את השנה בשלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא לא ראה בזה הדיוק רצה לומר הואיל וראוי לקובעו בניסן:
השניה שהיו כורכין את שמע והוא שלא היו מפסיקים בין פסוק של שמע לפסוק של ואהבת בברוך שם כבוד מלכותו אלא שהיו מפסיקים ביניהם בשהייה מועטת שלא לכרוך קבלת עול מלכות שמים בקבלת עול מצות ולא מיחו חכמים בידם הואיל ולא אמרה משה רבינו אלא שמ״מ הדבר נאה לאמרו ובחשאי מצד מה שאמרו בגמ׳ שכשקבץ יעקב את בניו בקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו רוח הקודש אמר שמא חס ושלום יש פסול בזרעי כאבא שיצא ממנו עשו וכאבי אבא שיצא ממנו ישמעאל אמרו לו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אנו אין בלבנו אלא אחד פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והרגיש שלא בסבת פסול זרעו נסתלקה ממנו אלא שלא היה הקב״ה רוצה לגלות לו ונמנע מלגלותו וברכם אמרו רבנן היכא ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב התקינו שיהו אומרי׳ אותו בחשאי:
השלישית שהיו קוצרין וגודשין לפני העומר והוא שהדבר ידוע שאסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין של תבואה קודם לקצירת העומר שהרי נאמר בעומר ראשית קצירכם אל הכהן ומ״מ דוקא במקום שראוי לקצור ממנו להבאת עומר אבל מקום שאין ראוי לקצור ממנו להבאת עומר מותר שנאמר והבאתם וקצרתם ממקום שאתה מביא אתה אסור לקצור ממקום שאי אתה מביא אתה מותר לקצור ומ״מ לגדוש אף לאלו אסור שהרי נראה כמכוין לתקון אכילה ויריחו אינה ראויה לעומר מפני שכולה עמקים וכמו שאמרו עמקים שביריחו ולא היו מביאים ממנו למנחות והיו מותרין בקצירה אבל לא בגדישה והם היו גודשים ולא מיחו בידם אחר שאין איסור הגדישה אלא מחשש אכילה:
ואלו שמיחו עליהם בידם הראשונה שהיו מתירין לאכול גמזיות של הקדש ר״ל ענפים רכים שגדלו בחירובין ושקמים שהקדישו אבותיהם מצד שהיו שם בעלי זרועות שהיו נוטלין אותם בזרוע ועמדו והקדישום כמו שהתבאר בגמ׳ והיו נהנין מאותן ענפים הרכים הגדלים לאחר ההקדש מפני שהיו סוברים שאין מעילה בגידולין ומיחו חכמים בידם אע״פ שאף הם היו סוברים כן מפני שמ״מ מעילה הוא דליכא איסורא מיהא איכא ומ״מ הלכה שיש מעילה בגידולין כמו שביארנו במסכת עבודה זרה אלא שגדולי הדורות פסקו שאין מעילה בגידולין וסוגיא זו מסייעת להם שאף חכמים הודו להם ואמרו מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא:
ה משנה ועוד בדיני ערב הפסח, ואגב כך במנהגי מקום: ששה דברים עשו אנשי יריחו הישראלים שלא כמנהג כל ישראל, על שלשה מיחו חכמים בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום של ארבעה עשר בניסן, וכורכין את שמע (כפי שיבואר בגמרא), וקוצרין וגודשין את התבואה עוד לפני הקרבת העומר. ואלו שמיחו בידם: היו מתירין להשתמש בגמזיות (ענפים שצמחו מעצי חרוב ושקמה) של הקדש, שהקדישו את העצים לבדק הבית לאחר שנקצצו ולא היו בהם ענפים ולאחר שהוקדשו הצמיחו ענפים חדשים.
MISHNA: The mishna continues the discussion of the halakhot of Passover eve, along with other local customs. Six actions were performed by the Jewish residents of Jericho, contrary to common practice. With regard to three, the Sages reprimanded them, and with regard to three, the Sages did not reprimand them. And these are the ones with regard to which they did not reprimand them: The residents of Jericho would graft palm trees the entire day on the fourteenth of Nisan; and they would bundle Shema, as explained in the Gemara; and they would harvest and pile grain before the omer offering was brought. And these are the ones with regard to which the Sages reprimanded them: They would permit the use of consecrated branches of carob or sycamore trees. This refers to trees whose branches were cut and consecrated for Temple upkeep, which subsequently sprouted new branches;
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.