×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וּמָצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת פְּלוּגְתָּא דרשב״גדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן דְּתַנְיָא קַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת הַבַּיִת טָמֵא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַבַּיִת טָהוֹר שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח.
The Gemara addresses yet another case: If one placed leaven in this corner and found it in another corner, this is akin to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, as it was taught in a baraita: With regard to an axe that was lost in a house, the house is impure, as I say that a ritually impure person entered the house and took the axe, touching other items in the process. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent the axe to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in the other corner and forgot.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותההשלמהמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הניח עשר ומצא תשע חלוקת ר׳ ורבנן דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי כלומר אדם בא ונטל חצים והניח חצים והמנה הנמצא מעשר שני הוא וחכמים אומרים הכל חולין כלומר אותם המאתים של מעשר שני נלקחו וזה המנה אחר הניחו וחולין הן הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת חלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן וקיימא לן כרבנן דאמרי הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לבית ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו נכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרך עכבר לפרר אלא העכבר עם הככר שנטל הלך לו ואלו הפירורין אינן ממנו לפיכך צריך לבדוק אבל אם נטל תינוק ככר ונכנס לבית ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה שכן דרך התינוק לפרר.
{בבלי פסחים י ע״ב} והיכא דבדק ולבתר הכי חזא עכברא דעל לביתא1 ובפומיה פתא דנהמא אף על גב דעל לההוא ביתא2 ואשכח פירורין לא אמרן3 מיכל אכלה עכברא4 לההיא פיתא והני פירורין דידה אינון5 אלא אמרינן (הני6) פירורין מעלמא7 אינון וצריך למיבדק על ההיא פתא דעכברא דאמר רבא8 תינוק נכנס9 וככר בידו10 ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה11 שדרכו12 של-תינוק13 לפרר עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו14 ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרכו של-עכבר לפרר:
1. והיכא... לביתא: קרוב ללשון שבשאילתות פרשת צו (סי׳ צג).
2. ובפומיה...ביתא: חסר בכ״י קרפנטרץ.
3. אמרן: וכן ב-גלט. כ״י נ: ״אמרי׳⁠ ⁠״. גג, גד, גיח, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״אמרינן״.
4. אכלה עכברא: דפוסים: אכל העכברה.
5. אינון: גלט: ״נינהו״.
6. הני: חסר ב-גד, גיח, גלט, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים.
7. מעלמא: גלט: ״דעלמא״.
8. רבא: גג: ״רבה״.
9. נכנס: וכן בשאילתות שם ובר״ח. חסר בכ״י קרפנטרץ.
10. בידו: וכן בשאילתות שם. גד, גיח: ״בפיו״.
11. בדיקה: כ״י קרפנטרץ מוסיף: ״אחריו״.
12. שדרכו: גד, גיח מוסיפים: ״לפי שדרכו״.
13. תינוק: וכן בשאילתות ור״ח. דפוס קושטא:אדם.
14. וככר בפיו ונכנס אחריו: חסר בכ״י קרפנטרץ.
הבית טמא – כל כלי הבית טמאין שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ומשמש בכל כלי הבית.
וכן הניח בזוית זה ומצא בזוית זו לא אמרינן הוא הוא, וצריך בדיקה.
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן – דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו לרבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב״ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי׳ כר׳ ומיירי כגון שאין יודע כמה ככרות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם.
שאני אומר אדם טמא נכנס לשם – וא״ת דהכא ובפרק קמא דחולין (חולין ט:) גבי צלוחית תלינן באדם טמא ובפרק קמא דנדה (נדה ד.) גבי ככר הנתון על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיה תלינן באדם טהור ותירץ ר״ת דאמר בפ״ק דשבת (דף טו:) גזרו על ספק כלים הנמצאים ולא גזרו על ספק אוכלין הנמצאים אי נמי גבי ככר רגלים לדבר שטהור הסירו שלא יפול על המדף ויטמא.
הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, דתנן קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו (אם) [או] אדם טמא נכנס לשם והניחו (בזוית זו ומצאו) בזוית אחרת רשב״ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו (ומצאו) [והניחו] בזוית אחרת ושכח. פירוש לרשב״ג אין חוששין לעכבר ואין צריך בטול, לרבנן חוששין לעכבר וצריך בטול, והלכתא כדברי חכמים להחמיר בשל תורה.
הניחו בזויות זו ומצאו בזויות אחרת פלוגתא דרשב״ג ורבנן הלכך לרבנן חיישינן לעכבר שלקחו מזוית לזוית ואיכא למיחש דלמא שקול לדוכתא אחרינא וצריך בדיקה וכגון דלא ידע מנין להאי צבור וקיימ״ל כותייהו:
שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו – וא״ת ומאי שנא מהא דתנן ככר שהיה נתון ע״ג הדף ומדף נתון תחתיה ובא ומצאו למטה טהור שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו. ה״נ נתלי בטהור. א״ל שאני התם דכיון שהמדף נתון תחתיהם רגלים לדבר דאדם טהור נטלו כדי שלא יפול על המדף ויטמא. עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה שאין דרכו של עכבר לפרר. הרב אלפסי ז״ל פי׳ דאע״ג דאשכחן פירורין לא אמרינן מיכל אכליה עכבר׳ לההוא פיתא והני פירורין דידה אינון דהא אין דרכו של עכבר לפרר וזה נראה לי עיק׳ דאפי׳ מצא פירורין צריך בדיקה כל שכן אם לא מצא לפי שאין דרכו לפרר הא תינוק שדרכו לפרר תלינן כיון דאיכא במה לתלות. ולא קשיא הא דאמרן בלחם משיירא דה״מ שלם אבל פירורין לא והרמב״ן ז״ל פי׳ כשיש פירורין כנגד כל הככר ובהא הוא שאין דרכו של עכבר לפרר הא דרכו תלינן כי היכי דתלינן בתינוק כיון דאיכא כנגד כולו וקשה לזה דהו״ל ומצאו פירורין או דלמא בגופיה אטרחוהו בממוני׳ לא אטרחוהו מאי תיקו ואי קשה ההי׳ דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוני׳ הא אמרן התם דה״מ בדבר מועט ואיכא דאמרי דהתם הוא דאיכא ספק חמץ טובא שלא נבדק הבית כלל אבל הכא דליכא אלא האי ככר לא אי נמי דהכא לא אטרחוה אמרי׳ בחיוב. אבל מ״מ איהו אפשר דניחא ליה בין בגופיה בין בממוניה אי מטרחינן ליה והלכך התם אין המקח בטל מטעם זה וזה עיקר ולענין כל הני דסלקין בתיקו איכא דאמרי דתרתי דאמרינן בהו אם תמצא לומ׳ הלכה וצריכי בדיקה וכולהו אינך הוה ליה תיקו דרבנן ולקולא אבל ביטול מיהא בעי׳. והראב״ד ז״ל כ׳ דבשמי קורה ובבור צריכי בדיקה דלא אמרו בדיקת חמץ מדרבנן אלא בחורין ובסדקין מספיקא אבל בחמץ הנרא׳ והידוע בדיקה דאוריית׳ היא. ולדידי כל תיקו דחמץ לחומרא או משום דבדיקה דאוריית׳ או משום דכיון דאפש׳ למבדק בדקינן וכדכתיבנא לה בריש מכילתין:
מקרה נוסף: הניח חמץ בזוית זו ומצא אותו בזוית אחרת — הרי זה כענין פלוגתא [מחלוקת] רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], דתניא [ששנינו בברייתא]: קרדום שאבד בבית ואין יודעים כיצד אבד — הבית טמא. שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו לקרדום, ותוך כדי כך נגע בשאר חפצים, וכולם טמאים מספק. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שנטלו הוא עצמו מזוית זו והניח בזוית האחרת ושכח.
The Gemara addresses yet another case: If one placed leaven in this corner and found it in another corner, this is akin to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, as it was taught in a baraita: With regard to an axe that was lost in a house, the house is impure, as I say that a ritually impure person entered the house and took the axe, touching other items in the process. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent the axe to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in the other corner and forgot.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותההשלמהמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) זָוִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ.

The Gemara asks: A corner, who mentioned anything about it? The baraita was referring to an axe that was lost, not one that was in a different corner.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זוית מאן דכר שמיה – פתח באבדו וסיים בנמצא בזוית אחרת.
על דברי רבן שמעון בן גמליאל תוהים: זוית מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמה]? שהרי כאן מדובר על קרדום שאבד ולא על קרדום שנמצא בזוית אחרת, ונמצא שאין הדברים דומים זה לזה!
The Gemara asks: A corner, who mentioned anything about it? The baraita was referring to an axe that was lost, not one that was in a different corner.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי אקַרְדּוֹם שֶׁאָבַד בְּבַיִת הַבַּיִת טָמֵא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ אוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת הַבַּיִת טָמֵא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הַבַּיִת טָהוֹר שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הִשְׁאִילוֹ לְאַחֵר וְשָׁכַח אוֹ שֶׁנְּטָלוֹ מִזָּוִית זוֹ וְהִנִּיחַ בְּזָוִית זוֹ וְשָׁכַח.

The Gemara answers: The baraita is incomplete, and is teaching the following: With regard to an axe that was lost in a house, the house is ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe, or, if the owner placed it in this corner and later found it in another corner, the house is likewise ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe from this corner and placed in another corner. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent it to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in that corner and forgot about it. When the baraita is interpreted in this manner, the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies to the question about leaven.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חסורי מיחסרא והכי קתני – שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ולקחו לאבוד וגבי מצא בזוית אחרת שמא אדם טמא הניחו שם רבן שמעון כו׳ וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא״צ בדיקה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 13]

ומשיבים: אכן חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: קרדום שאבד בבית — הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו. או שהניחו בעל הבית בזוית זו ומצאו לאחר מכן בזוית אחרת — הבית טמא, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הבית טהור, שאני אומר: השאילו לאחר ושכח, או שהוא עצמו נטלו מזוית זו והניח בזוית זו ושכח. ולפי העמדת הדברים באופן זה נמצאה השאלה בענין החמץ מקבילה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים.
The Gemara answers: The baraita is incomplete, and is teaching the following: With regard to an axe that was lost in a house, the house is ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe, or, if the owner placed it in this corner and later found it in another corner, the house is likewise ritually impure, as I say that an impure person entered the house and took the axe from this corner and placed in another corner. Rabban Shimon ben Gamliel says: The house is ritually pure, as I say that he lent it to another person and forgot, or that he took it from this corner and placed it in that corner and forgot about it. When the baraita is interpreted in this manner, the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies to the question about leaven.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא בעַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל עַכְבָּר לְפָרֵר וְאָמַר רָבָא גתִּינוֹק נִכְנָס וְכִכָּר בְּיָדוֹ וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּירוּרִין א״צאֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְפָרֵר.

Rava said: If one saw a mouse enter a house with a loaf of bread in its mouth, and he entered after the mouse and found crumbs, the house requires additional searching, due to the fact that a mouse does not typically generate crumbs. Therefore, it cannot be assumed that these crumbs are from the loaf snatched by the mouse. And Rava also said: If one saw a child enter with a loaf in his hand, and he entered after the child and found crumbs, the house does not require additional searching, because a child typically generates crumbs, and one can therefore assume that the crumbs are from that loaf.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה – ואין תולין הככר בו שאין דרכו של עכבר לפרר ולא זהו ככר שהכניס העכבר.
מפני שדרכו של תינוק לפרר – ומיירי שיש פירורין כדי כל הככר ולכך אין צריך בדיקה ואפי׳ לרבן שמעון בן גמליאל דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר יש שהפרורים מן הככר שהרי מיד נכנס אחריו.
תינוק נכנס וככר בפיו ובדק אחריו ומצא פירורין ר״ל בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שבידו אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר והוא שהכניס הוא שאכל ואף לדעת הפוסקים בבדק ומצא שצריך בדיקה בזו מיהא הפירורין מוכיחין ביותר ומ״מ אם לא מצא פירורין בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה צריך בדיקה לדעתנו ולדעת שניה ביטול וי״מ בה אף בשלא מצא בכדי הראוי לאכילת כל הפרוסה שמ״מ הפירורין מוכיחין שאכלו וכן נראה לי:
עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין אף בכדי כל אותה פרוסה צריך לבדוק שאין דרכו של עכבר לפרר ואף לדעת שניה צריך בדיקה שהרי זה ודאי ויראה לענין זה על החתול שהוא כתינוק שאף הוא דרכו לפרר כתינוק:
אמר רבא עכבר נכנס וכו׳ – כתב הרי״ט ז״ל כללא דשמעתא דכל היכא דאמרינן את״ל הלכה היא שכן מסורה בידינו מיד הגאונים ז״ל בכל מקום וכל היכא דלא אפשיט לקולא דספיקא דרבנן היא ובביטול סגי ליה ע״כ: והא דאמרינן נכנס ומצא פירורין. פי׳ הרי״ט והרא״ש ז״ל שיש בפירורין כדי כל הככר דאל״כ אף על פי שדרכו של תינוק ליפרר למה אין צריך בדיקה דלמא לא אכליה כוליה אלא ודאי כדאמרן.
בודק בי״ד לא בדק בי״ד יבדוק בתוך המועד וכו׳ – עיקר הפי׳ כמו שפי׳ הרב אלפסי ז״ל תוך המועד דהיינו תוך הפסח דהיינו חולו של מועד ולאחר המועד לאחר הפסח והא דבדיק ליה לאחר הפסח משום דאסור בהנאה משום חמץ שעבר הפסח וחייב לבערו כדי שלא יכשלו בו דודאי מחליף ליה חמץ בפסח ואע״ג דמסתמא רבנן כר׳ שמעון ס״ל דחמץ אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן דקתני הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא והכא לא עבר עלי׳. הא פרישנא דעבר לאו דוקא אלא הואיל וראוי לעבור עליו ע״כ להרי״ט ז״ל. והרא״ש ז״ל כתב דהכא נמי קנסוהו לאוסרה עלי׳ הואיל ולא בדק ובא לידי שגגת בל חמאה ורש״י שלא רצה לפרש שיבדוק לאחר הפסח אזיל לטעמי׳ שפי׳ טעם הבדיקה שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא.
מתני׳ ר׳ מאיר אומר אוכלין כל חמש וכו׳.
ב אמר רבא: עכבר נכנס לבית, וראה אדם שככר חמץ בפיו של העכבר, ונכנס אחריו ומצא פירורין — צריך בדיקה נוספת אחר הככר, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר, ולכן אין אומרים שזהו פירור מן הככר שהכניס העכבר ואכלו. ואמר רבא: ראה תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין — אין צריך בדיקה נוספת היכן הככר, מפני שדרכו של תינוק לפרר, ומן הסתם מן הככר הם הפירורים. דברים אלה היו ברורים לרבא.
Rava said: If one saw a mouse enter a house with a loaf of bread in its mouth, and he entered after the mouse and found crumbs, the house requires additional searching, due to the fact that a mouse does not typically generate crumbs. Therefore, it cannot be assumed that these crumbs are from the loaf snatched by the mouse. And Rava also said: If one saw a child enter with a loaf in his hand, and he entered after the child and found crumbs, the house does not require additional searching, because a child typically generates crumbs, and one can therefore assume that the crumbs are from that loaf.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בָּעֵי רָבָא עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו וְעַכְבָּר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו מַהוּ מִי אָמְרִינַן הַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק אוֹ דִילְמָא אַחֲרִינָא הוּא.

Although the rulings in these cases were clear to Rava, Rava raised a dilemma with regard to a related case: If one saw a mouse enter with a loaf in its mouth, and he saw a mouse leave with a loaf in its mouth, what is the halakha? The Gemara elaborates: Do we say that this mouse that entered is that same mouse that left and there is no more leaven left in the house? Or perhaps it is a different mouse.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו כו׳ בעי רבא ככר בשמי קורה צריך סולם להורידו או לא כו׳ בעי רב אשי ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לא כו׳ אלו כולן עלו בתיקו.
מתני׳ ר׳ יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר בשעת הביעור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי אמרינן היינו הא דעל היינו הא דנפק – ואפילו לרשב״ג דאמר תיבדק כל השדה כולה הכא רגלים לדבר שהרי הוא עם הככר.
או דילמא אחרינא הוא – ואפי׳ לר׳ דאמר הוא שנמצא הוא שנאבד הכא חיישינן דמסתמא הראשונה נשאר בבית וזהו אחר שיצא.
בעי רבא עכבר נכנס וככר בפיו, עכבר יוצא וככר בפיו, מהו. מי אמרינן היינו האי דעל היינו האי דנפק, או דילמא אחרינא הוא. ואם תמצי לומר היינו האי דעל היינו האי דנפק, [עכבר] לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו. הא ודאי אחרינא הוא, או דילמא ארמויי ארמייה מיניה. אם תמצי לומר עכברים לא מרמו אהדדי, עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו, חולדה ודאי ארמויי ארמייה מיניה דעכבר, או דילמא אם איתא דאיהו הוא לדידה כולה הוה שקלה. אם תמצי לומר אם איתא דאיהו הוא לדידה הוה שקלה, ככר ועכבר בפי חולדה מהו, הכא ודאי איהו ניהו, או דילמא אם איתא דאיהו הוא ככר בפיו דעכבר הוה משתכח, או דילמא מחמת ביעתותא הוא דנפל. תיקו. וכל הני בעיי צריך בטול ואין צריך בדיקה.
עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו הוא שנכנס הוא שיצא ואין צריך בדיקה ולדעת שניה אפי׳ ביטול אינו צריך אבל אם היה הנכנס שחור והיוצא לבן צריך בדיקה אף לדעת שניה שזה ודאי אחריני הוא שאין דרך עכברים ליטול זו מפיה של זו:
אולם בעי רבא: ראה עכבר נכנס וככר בפיו, ועכבר יוצא וככר בפיו, מהו [מה יהא הדין] אז? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] במקרה זה: היינו האי דעל, והיינו האי דנפק [זהו זה שנכנס, וזהו זה שיצא], כלומר אותו עכבר שנכנס עם הככר הוא זה שיצא עימה, ואין עוד חמץ בבית. או דילמא, אחרינא [שמא, אחר] הוא.
Although the rulings in these cases were clear to Rava, Rava raised a dilemma with regard to a related case: If one saw a mouse enter with a loaf in its mouth, and he saw a mouse leave with a loaf in its mouth, what is the halakha? The Gemara elaborates: Do we say that this mouse that entered is that same mouse that left and there is no more leaven left in the house? Or perhaps it is a different mouse.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִם תִּמְצָא לוֹמַר דהַיְינוּ הַאי דְּעָל וְהַיְינוּ הַאי דִּנְפַק עַכְבָּר לָבָן נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו וְעַכְבָּר שָׁחוֹר יוֹצֵא וְכִכָּר בְּפִיו מַהוּ הַאי וַדַּאי אַחֲרִינָא הוּא אוֹ דִילְמָא אַרְמוֹיֵי אַרְמְיֵהּ מִינֵּיהּ.

The Gemara adds: If you say that this mouse that entered was this one that left, another dilemma arises: If one saw a white mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a black mouse leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say this is certainly a different mouse, or perhaps the black mouse took the loaf from the white mouse?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם תמצא לומר היינו האי כו׳ – דאי פשטת ליה דחיישינן דילמא אחרינא הואי תו לא צריכנא למיבעי שחור ולבן אבל אי פשטת ליה דלא חיישינן אכתי שחור ולבן מיבעיא לן.
ארמוייה – השליכו ממנו ונטלו הוא וחבירו בחגיגה (דף טו:) אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מן ידי.
ואם תמצא לומר אם אמנם תקבל את המסקנה שהיינו האי דעל והיינו האי דנפק [זהו זה שנכנס, וזהו זה שיצא], נעמיד את השאלה במצב אחר: אם ראה עכבר לבן נכנס וככר בפיו, ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? האי [זה] ודאי עכבר אחרינא [אחר] הוא, או דילמא ארמויי ארמיה מיניה [שמא נטלו והשליכו ממנו]? שנטל העכבר השחור מן העכבר הלבן את ככרו.
The Gemara adds: If you say that this mouse that entered was this one that left, another dilemma arises: If one saw a white mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a black mouse leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say this is certainly a different mouse, or perhaps the black mouse took the loaf from the white mouse?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ואת״לוְאִם תִּמְצָא לוֹמַר העַכְבָּרִים לָא שָׁקְלִי מֵהֲדָדֵי עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר בְּפִיהָ מַהוּ חוּלְדָּה וַדַּאי מֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ אוֹ דִילְמָא אַחֲרִינָא הוּא דְּאִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח.

The Gemara continues to suggest variations on this case: And if you say that mice do not take from each other, as one mouse is generally not significantly stronger than another, if one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say that the marten certainly took it from the mouse, as it is larger and stronger? Or perhaps it is a different loaf, for if it is so, that the marten took the loaf from the mouse, the mouse itself would also be found in its mouth, as the marten would presumably take not only the loaf of bread but the mouse as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לדידיה הוה שקיל ליה – את העכבר עצמו היה מביא.
עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאת וככר בפיה צריך בדיקה שאלו היה אותו חמץ בעצמו ושהחולדה השליכתהו מפיה אף העכבר בעצמו היתה מביאה אבל אם היתה מביאה העכבר והפרוסה בפי העכבר אין צריך בדיקה ודאי הוא שנכנס הוא שיצא אבל אם היתה החולדה מביאה העכבר והככר הרי זה ספק וצריך בדיקה מספק ויש פוסקין שדיו בבטול ואף בכל אלו יש פוסקים שדיו בבטול וכן יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק בדרך אחרת מתוך בלבולים שיש בהם בביאור הסוגיא ואנו כתבנו מה שנראה לנו:
ואם תמצא לומר ותגיע למסקנה כי עכברים לא שקלי מהדדי [נוטלים זה מזה], שאין עכבר אחד גדול וחזק כל כך מחביריו. אם כן מה יהא הדין אם ראה עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? האם יש לומר שחולדה ודאי מעכבר שקלתיה [לקחתו], שהיא גדולה ממנו, ולוקחת מן העכבר. או דילמא, אחרינא [שמא, אחר] הוא. והטעם בדבר שאם איתא [אמנם] שמעכבר שקלתיה [לקחתו] — עכבר בפיה הוה משתכח [היה נמצא]. שהרי מן הסתם היתה החולדה חוטפת לא רק את הככר אלא גם את העכבר עצמו.
The Gemara continues to suggest variations on this case: And if you say that mice do not take from each other, as one mouse is generally not significantly stronger than another, if one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say that the marten certainly took it from the mouse, as it is larger and stronger? Or perhaps it is a different loaf, for if it is so, that the marten took the loaf from the mouse, the mouse itself would also be found in its mouth, as the marten would presumably take not only the loaf of bread but the mouse as well.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ואת״לוְאִם תִּמְצָא לוֹמַר ואִם אִיתָא דְּמֵעַכְבָּר שְׁקַלְתֵּיהּ עַכְבָּר בְּפִיהָ הֲוָה מִשְׁתְּכַח עַכְבָּר נִכְנָס וְכִכָּר בְּפִיו וְחוּלְדָּה יוֹצְאָה וְכִכָּר וְעַכְבָּר בְּפִי חוּלְדָּה מַהוּ הָכָא וַדַּאי אִיהוּ הוּא אוֹ דִילְמָא אִם אִיתָא דְּאִיהוּ נִיהוּ כִּכָּר בְּפִי עַכְבָּר מִשְׁתְּכַח הֲוָה בָּעֵי אִישְׁתְּכוֹחֵי אוֹ דִילְמָא זמִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא הוּא נְפַל וּשְׁקַלְתֵּיהּ תֵּיקוּ.

And if you say that we accept the contention that if it is so, that if the marten took it from the mouse the mouse itself would be in its mouth, in regard to a case where one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with both a loaf of bread and a mouse in its mouth, what is the halakha? Do I say that this is certainly the same mouse and loaf, or perhaps even this conclusion can be disputed: If it is so, that this is the same mouse, the loaf would have been found in the mouse’s mouth rather than in the marten’s mouth. Consequently, this must be a different loaf of bread. Or perhaps the loaf of bread fell from the mouse’s mouth due to its fear and the marten took it separately. No satisfactory answer was found for these dilemmas and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ככר ועכבר בפי חולדה – עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצא׳ כשנכנס בו לבדוק ובפיה ככר מכאן ועכבר מכאן.
ואם תמצא לומר ותקבל את ההנחה שאם איתא [אמנם] שמעכבר שקלתיה [לקחתו], עכבר בפיה הוה משתכח [היה נמצא], אם ראה עכבר נכנס וככר בפיו, וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא [כאן] ודאי איהו הוא [זה הוא], או דילמא [שמא] אפשר להטיל עדיין ספק בכך: אם איתא דאיהו ניהו [אמנם שזה הוא] אותו עכבר — הככר, בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי [היה צריך להמצא], ולא בפי החולדה, וככר אחר הוא זה. או דילמא [שמא] אפשר לומר משום ביעתותא [פחד] הוא נפל הככר מפי העכבר, ושקלתיה [ונטלתו החולדה] לחוד. שאלות אלו לא נמצא להן מענה מסויים, ולכן הושארו בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.
And if you say that we accept the contention that if it is so, that if the marten took it from the mouse the mouse itself would be in its mouth, in regard to a case where one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with both a loaf of bread and a mouse in its mouth, what is the halakha? Do I say that this is certainly the same mouse and loaf, or perhaps even this conclusion can be disputed: If it is so, that this is the same mouse, the loaf would have been found in the mouse’s mouth rather than in the marten’s mouth. Consequently, this must be a different loaf of bread. Or perhaps the loaf of bread fell from the mouse’s mouth due to its fear and the marten took it separately. No satisfactory answer was found for these dilemmas and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בָּעֵי רָבָא כִּכָּר בִּשְׁמֵי קוֹרָה צָרִיךְ סוּלָּם לְהוֹרִידָהּ אוֹ אֵין צָרִיךְ מִי אָמְרִינַן כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן כֵּיוָן דְּלָא נָחֵית מִנַּפְשֵׁיהּ לָא אָתֵי לְמֵיכְלַהּ אוֹ דִילְמָא זִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ.

Rava raised a dilemma: If there was a loaf of bread on a high beam in the ceiling, does one need to climb a ladder to take it down or is this effort not necessary? Do we say: The Sages did not obligate one to exert himself that much in his search for leaven, and since the loaf of bread will not fall on its own he will not come to eat it? Or perhaps it can be claimed that sometimes the loaf may fall and he will come to eat it, as objects placed high up occasionally drop.
רי״ףראב״ןההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וככר בשמי קורה צריך סולם להורידוא.
ובשעת הביעור ישרפנו ביום ארבעה עשרב. גרסינן בירושלמיג שעת הביעור ר׳ בא אמר בשעה ה׳.
א. סלקא בתיקו וסובר רבינו תיקו דאיסורא לחומרא. עי׳ להלן ראב״ן פסחימ ל׳: הערה סג. וראבי״ה סי׳ תמז כתב על זה ולא נהירא לי. והובאה פלוגתתן בהגמ״י פ״ב מהל׳ חמו״מ הג׳ ק.
ב. קאי על מה שאמר לעיל: ויכסה את החמץ שבדק וכו׳.
ג. לפנינו בירושלמי פ״א ה״ד נאמרו דברי ר׳ בא על מי שהפקידו אצלו חמץ שאמר רבי שימכרנו בשעת הביעור, וקאמר ר׳ בא דהיינו בשעה חמישית. ורבינו חננאל הביא את דברי ר׳ בא על המשנה דדף י ע״ב ר׳ יהודה אומר בודקין אור י״ד וכו׳ ובשעת הביעור. שעל זה פירש ר׳ בא דהיינו שעה חמישית. וכ״ה בעיטור הל׳ ביעור חמץ דקי״ט ע״א. [והעיר ע״כ רמ״י בשער החדש. ומש״כ באהצו״י ובס׳ הירו״כ דחוק]. וכ״ה בבעה״מ ד״ה ע״א [וקצת משמע מלשונו שבירושלמי שלפניו הובאו דברי ר׳ בא על שני הנושאים]. וביאר שם בעה״מ שלפיכך נקרית שעת הביעור שעה חמישית ׳מפני שבסופה היא שריפת חמץ כדתנן ושורפין בתחלת שש׳. ומסדר דברי רבינו נראה שר״ל עפ״י הירושלמי ששריפת חמץ היא בשעה חמישית. וצ״ב הרי מפורש במשנה יא ע״ב ושורפין בתחילת שש. (בכ״י וד״פ במקום ר׳ בא, רבא).
בעי רבא ככר בשמי קורה, צריך סולם להורידו או אין צריך סולם להורידו. אם תמצא לומר זימנין דנפלה ואתי למיכלה, ככר בבור צריך סולם להעלותו או [לא. אם] תמצא לומר זימנין דנחית לצרכו ואתי (למכ) [למיכליה] ככר בפי נחש צריך חבר [להוציאו] או אין צריך חבר להוציאו, בגופיה אטרחוה רבנן [בממוניה לא אטרחוה רבנן] או דילמא לא שנא, תיקו. וכל הני בעיי לחומרא.
ככר בשמי קורה אם צריך סולם להורידו אם לאו וכן חמץ בבור אם צריך סולם להעלותו אם לאו וכן ככר בפי נחש אם צריך לטרוח בממונו להביא חבר להוציאו אם לאו כולם נשארו בגמרא בספק וגדולי הדורות פוסקים בכולם לחומרא מספק ויש מקילין מיהא בככר בפי נחש וכן יש מקילין בככר בבור ובכולם מיהא צריך שיבטלנו בלבו שאם לא כן הרי זה כמטמין בבורות:
ג בעי [שאל] רבא שאלה אחרת: היתה ככר בשמי קורה כלומר על גבי קורה שבתקרת הבית. האם צריך לטפס בסולם כדי להורידה או אין צריך? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כולי האי [כל כך] לא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים] בבדיקה, כיון דלא נחית מנפשיה [יורדת הככר מעצמה] — לא אתי למיכלה [יבוא לאוכלה], ויכול להשאירה שם. או דילמא, זימנין דנפל ואתי למיכלה [שמא אמור : פעמים עשויה שתיפול ויבוא לאוכלה], שהרי דבר הנמצא בגובה עשוי ליפול.
Rava raised a dilemma: If there was a loaf of bread on a high beam in the ceiling, does one need to climb a ladder to take it down or is this effort not necessary? Do we say: The Sages did not obligate one to exert himself that much in his search for leaven, and since the loaf of bread will not fall on its own he will not come to eat it? Or perhaps it can be claimed that sometimes the loaf may fall and he will come to eat it, as objects placed high up occasionally drop.
רי״ףראב״ןההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חזִימְנִין דְּנָפֵל וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ כִּכָּר בְּבוֹר צָרִיךְ סוּלָּם לְהַעֲלוֹתָהּ אוֹ אֵין צָרִיךְ טהָכָא וַדַּאי דְּלָא עֲבִידָא דְּסָלְקָה מִנַּפְשַׁהּ אוֹ דִילְמָא זִימְנִין דְּנָחֵית לְמֶעְבַּד צוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי לְמֵיכְלַיהּ.

And if you say with regard to a loaf of bread on a beam, sometimes it will fall and he will come to eat it, in a case where the loaf was in a pit, does one need to use a ladder to bring it up, or is this effort not necessary? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Here the loaf will certainly not come up on its own, and one can therefore let it remain where it is; or perhaps there is still a concern that sometimes he might go down into the pit to perform some requirement of his, and he will come to eat it.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם תמצי לומר כי זימנין דנפל ואתי למיכלה [פעמים שנופלת הככר ויבוא לאוכלה] אם היתה הככר בבור, צריך סולם להעלותה או אין צריך? וצדדי השאלה; הכא [כאן] ודאי שלא עבידא דסלקא מנפשה [עשויה שתעלה הככר מעצמה] ויכול להשאירה במקומה, או דילמא [שמא] תאמר שעדיין יש חשש: זימנין דנחית למעבד צורכיה, ואתי למיכליה [פעמים שהוא יורד לבור לעשות איזה מצרכיו בו, ויבוא לאוכלה].
And if you say with regard to a loaf of bread on a beam, sometimes it will fall and he will come to eat it, in a case where the loaf was in a pit, does one need to use a ladder to bring it up, or is this effort not necessary? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Here the loaf will certainly not come up on its own, and one can therefore let it remain where it is; or perhaps there is still a concern that sometimes he might go down into the pit to perform some requirement of his, and he will come to eat it.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) את״לאִם תִּמְצָא לוֹמַר זִימְנִין דְּנָחֵית לְצוּרְכֵּיהּ וְאָתֵי לְמֵיכְלַהּ כִּכָּר בְּפִי נָחָשׁ צָרִיךְ חַבָּר לְהוֹצִיא אוֹ אֵין צָרִיךְ.

The Gemara continues to discuss the various permutations of this case. And if you say that sometimes one goes down into the pit for some requirement of his, and he will come to eat it, with regard to a loaf that was in the mouth of a snake, is it necessary for him to bring a snake charmer to take the loaf out of the snake’s mouth, or is this effort not necessary?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ככר בפי נחש – בעיא באנפי נפשה היא ולא דמי להנך דלעיל ול״ג את״ל.
ואם תמצא לומר: זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה [פעמים שהוא יורד לצרכיו ויבוא לאוכלה], אם היה ככר בפי נחש האם צריך להביא חבר, כלומר אדם היודע לטפל בנחשים, להוציא את הככר מפי הנחש או אין צריך?
The Gemara continues to discuss the various permutations of this case. And if you say that sometimes one goes down into the pit for some requirement of his, and he will come to eat it, with regard to a loaf that was in the mouth of a snake, is it necessary for him to bring a snake charmer to take the loaf out of the snake’s mouth, or is this effort not necessary?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) יבְּגוּפֵיהּ אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן בְּמָמוֹנֵיהּ לָא אַטְרְחוּהוּ רַבָּנַן אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא תֵּיקוּ.:

Once again the Gemara explains the two sides of the dilemma: Do I say that with regard to his own body the Sages obligate one to exert himself and search everywhere, but with regard to his money the Sages do not obligate one to exert himself, i.e., he is not required to spend money in order to destroy leaven? Or perhaps, the legal status of his money is no different than that of his body, as one must remove leaven wherever he finds it, in any way he can? This series of dilemmas is also left answered and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא אטרחוהו – ויבטל בלבו.
בממוניה – לשכור חבר.
בממוניה לא אטרחוהו רבנן – פי׳ הכא דוק׳ דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל (דף ד:) דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה.
כל מה שביארנו בדברים אלו שצריך בדיקה הסכימו הגאונים שאין אומרין הואיל ומחשש עכבר אתה מצריכו לבדוק צריך הוא לבדוק אף בחורים העליונים שהרי עכבר משתמש בכולם אלא דוקא במקום שמכניסין בו חמץ לא יהא סופו חמור מתחלתו ואם לא כן הרי אף בין הקנים והרעפים אתה יכול לומר כן ונמצאת מקעקע כל הבירה אלא בודק כבתחלה בדיקה ודיו:
וצדדי השאלה: בגופיה אטרחוהו רבנן [בגופו הטריחוהו חכמים] שיבדוק ככל האפשר, אולם בממוניה [בממונו] לא אטרחוהו רבנן [הטריחוהו חכמים], ואינו חייב להוציא ממונו כדי לבער את החמץ. או דילמא [שמא] לא שנא [שונה], ומחובתו לבער את החמץ מכל מקום שימצאנו בכל דרך שהיא. אף סדרת שאלות זו לא נמצאה לה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.
Once again the Gemara explains the two sides of the dilemma: Do I say that with regard to his own body the Sages obligate one to exert himself and search everywhere, but with regard to his money the Sages do not obligate one to exert himself, i.e., he is not required to spend money in order to destroy leaven? Or perhaps, the legal status of his money is no different than that of his body, as one must remove leaven wherever he finds it, in any way he can? This series of dilemmas is also left answered and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מתני׳מַתְנִיתִין: ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בּוֹדְקִין אוֹר י״דאַרְבָּעָה עָשָׂר ובי״דוּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים כלֹא בָּדַק אוֹר י״דאַרְבָּעָה עָשָׂר יִבְדּוֹק בי״דבְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.

MISHNA: Rabbi Yehuda says: One searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the removal of leaven. And the Rabbis say: that is not the case; however, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףההשלמהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ירושלמי בשעת הביעור שעה חמישית וחכמי׳ אומרים לא בדק באור ארבעה עשר יבדוק בי״ד כו׳ כלומר אין צריך [אלא] לבדוק שחרית בי״ד אם לא בדק באור י״ד אבל אם בדק אור י״ד אין צריך אחרי כן בדיקה כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבי יהודה אומר בודקין אור ארבע העשר וכו׳. אסיקנא בגמרא דלרבי יהודה נמי סגי בבדיקה אחת, ובהא קא מפלגי, רבי יהודה סבר אם לא בדק באחת משלשה זמנים אלו שוב אינו בודק, דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה. ורבנן סברי כיון שהוא עצמו מחזר עליו לשרפו לא אתי למיכל מיניה, והילכך אם לא בדק [בתוך] המועד יבדוק אחר המועד. ופירוש בתוך המועד ולאחר המועד, בתוך שש ולאחר שש. כך פירש ר״ש ז״ל, והוא הנכון. והרב אלפסי ז״ל פירש תוך הפסח ולאחר הפסח.
(13,3) הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת צריך בדיקה חוששין שמא אחרת היא וכיוצא בה לענין טומאה במה שידעת על עם הארץ שהוא בחזקת טמא וכל שמצא כליו שנגע אדם בהם חושש להם למגע עם הארץ ואמרו על זה בקרדום שאבד או שהניחו בזוית זה ומצאו בזוית אחרת כל כלי הבית טמאים שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו או פנהו מזוית לזוית והוא הדין שנשתמש בשאר הכלים ולדעת שניה לנדון שלפנינו דיו בבטול:
ר׳ יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבע עשר שחרית ובשעת הביעור – פירש״י ז״ל שעת הביעור שעה ששית ששורפין בה והר״ז ז״ל פירש שעה חמישית והקשו עליו דהא אמרן לעיל ונבטל בארבע וחמש ופריק כיון דלאו זמן ביעורי׳ ולאו זמן איסוריה דלמא פשע ולא מבטל וזו אינה קושיא דההיא אליבא דר׳ מאיר היא דאית ליה אוכלין כל חמש ועל כרחין כל ההיא שקלי וטריא אליבא דר״מ היא דלית ליה אלא חדא בדיקה אור ארבעה עשר. והכי איתא בירושלמי דגרסי׳ התם הידין היא שעת הביעור אמר ר׳ בא חמישית כר׳ יהודה חד בר נש אעקיר דסקיא דפסתא גבי ר׳ חייא רבה א״ר יוסי בר בון יוחנן חקוקה הוה אתא שאיל לר׳ א״ל תמכר עפ״י ב״ד בשעת הביעור ולקמן מייתי לה ואמרינן תמכר בשעה חמישית אלמא שעה חמישית הוא שעת ביעור:
חכמים אומרים אם לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר ואם לא בדק בי״ד יבדוק בתוך המועד אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. פירש״י ז״ל אם לא בדק בי״ד שחרית בשעת הביעור כר׳ יהודא ואם לא בדק בשעת הביעור יבדוק לאחר הביעור כל היום:
ואינו מחוור דא״כ אמאי שני בלישניה למימר בתוך המועד לימ׳ בשעת הביעור ועוד אמאי לא מדכרי י״ד שחרית כר׳ יהודה אלא העיקר כדברי הרב אלפסי ז״ל אם לא בדק בי״ד כלל כל היום יבדוק בתוך הפסח אם לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח וטעמא דמלתא משום דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן מיהא משום קנסא וחיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ור׳ יהוד׳ אית לי׳ דאדרבא אי בדק לי׳ לבתר איסוריה כיון דעסיק ביה איכא למגזר טפי דלמא אתי למיכל מיניה כדאית׳ בגמר׳:
במשנה ר״י אומר בודקין אור י״ד ובי״ד שחרית ובשעת הביעור. לכאורה יש לתמוה אמאי פלגינהו להנך בדיקות לג׳ פרקים הללו דהא לכאורה אם לא בדק בי״ד שחרית כל שעתא ושעתא זימנא הוא והכי הו״ל למימר ובי״ד עד שעת הביעור ואף למאי דס״ד דרב חסדא ורבה בר רב הונא דטעמא דר״י כנגד ג׳ השבתות שבתורה אי לדרשה גמורה אי לאסמכתא בעלמא אכתי היא גופא תיקשי ס״ס הא לא משכחת לה אלא שנים ליל י״ד וי״ד עד שעת הביעור וכ״ש דיש לדקדק כן אהא דאמר ר״י בברייתא כל שלא בדק בג׳ פרקים הללו ולכאורה נראה ליישב אם נאמר דהא דקאמר ר״י בשעת הביעור היינו שעת ביעורו מדאורייתא ואם כן איצטריך ליה למיתני הכי משום דסד״א דבהאי שעתא סובר ר״י נמי דאינו בודק מטעם דלמא אתי למיכל מיניה ואיכא חשש איסור דאורייתא קמ״ל דאפ״ה בודק כיון דאפילו אי אתי למיכל מיניה לא הוי ודאי איסור דאורייתא אלא דמלבד שזה דוחק אכתי לא אתי שפיר מאי דס״ד מעיקרא שהם כנגד ג׳ השבתות. לכך נלע״ד דהנך ג׳ פרקים דוקא נקט להו דטעמא דר״י דכיון דעיקר הבדיקה מן התורה היה ראוי להיות בשעת הביעור דהיינו בשית כדמקשה הש״ס לעיל דף ד׳ וניבדוק בשית אלא משום דזריזין מקדימין למצות ראוי להיות מצפרא כדמקשה נמי התם וניבדוק מצפרא אלא שחכמים תיקנו תחילת הבדיקה באור י״ד כדאמר רב נחמן ב״י לעיל בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה והשתא לפ״ז א״ש דלמאי דס״ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן כנגד ג׳ השבתות לאסמכתא אם כן תיקנוהו ג׳ פרקים הללו בליל י״ד מהנך טעמים דרנב״י ובי״ד שחרית דוקא דכיון שעיקר מצותו ביום שייך לבדוק בשחרית כמו בשאר מצות מטעמא דזריזין מקדימין. ועוד דבהאי שעתא נמי בני אדם מצויים בבתיהם וצריך לבדוק גם כן בשעת הביעור שהיא עיקר זמן מצותו ונראה עוד דלמאי דס״ד מעיקרא שצריך לבדוק בשלשתן לאו משום האי אסמכתא לחוד אלא משום חששא דשמא גיררה חולדה דנהי דתנינן לעיל במתניתין אין חוששין הא מסיק טעמא דאם כן אין לדבר סוף. והשתא מיהו לר״י לא שייך האי טעמא דהא ודאי יש לדבר סוף שיבדוק בשלשה פרקים הללו ותו לא וכן משמע מירושלמי דאפילו לרבנן לעולם צריך לבדוק ג׳ פעמים ונראה דהיינו נמי משום טעמא דחולדה אלא דחכמים לא קבעו זמן לדבר דאפי בג״פ רצופים סגי ואנן לא קיי״ל הכי משא״כ לר״י למאי דס״ד מעיקרא כנגד ג׳ השבתות יותר שייך לתקן בשלשה פרקים הללו מטעמא דפרישית וכה״ג נראה לי לפרש למאי דמסקינן דר״י נמי אם לא בדק קאמר אפ״ה כל הזמנים הללו דוקא קאמר תחילת מצותו צריך לבדוק דוקא תחילת ליל י״ד כדאמר אביי לעיל אדרנב״י הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה כו׳ ואם לא בדק בלילה יבדוק בי״ד שחרית ובהאי שעתא נמי יהיה זהיר ליבדוק מיד בעוד שימצא בביתו ואם לא בדק בשחרית והלך לעסקיו או צורבא מרבנן שעוסק בלימודיו אין צריך להפסיק דכולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון שיש לו שהות לבדוק בשעת הביעור ואדרבה בהאי שעתא עדיף טפי משום חששא דחולדה כיון שיש לדבר סוף דהא משעת הביעור ואילך ס״ל לר״י דשוב אינו בודק כנ״ל נכון ודו״ק:
ד משנה ר׳ יהודה אומר: בודקין את החמץ אור לארבעה עשר בניסן, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא כך, אלא לא בדק אור לארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר עצמו.
MISHNA: Rabbi Yehuda says: One searches for leaven on the evening of the fourteenth of Nisan, and on the fourteenth in the morning, and at the time of the removal of leaven. And the Rabbis say: that is not the case; however, if one did not search on the evening of the fourteenth he should search on the fourteenth during the day.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףההשלמהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לֹא בָּדַק בי״דבְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד לוּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּיר יַנִּיחֶנּוּ בְּצִינְעָא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.:

If he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. If he did not search during the Festival, he should search after the Festival, as any leaven that remained in his possession during the Festival is classified as leaven owned by a Jew during Passover, which one is obligated to remove. And the principle is: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location where it will most likely be left untouched, so that it will not require searching after it if it goes missing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מעד
מעדא(פסחים י:) לא בדק בי״ד יבדוק בתוך המועד פי׳ ר׳ יהודה סבר אם לא בדק באור י״ד יבדוק בשחרית ואם לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור אבל מכאן ואילך לא יבדוק ורבנן סברי אם לא בדק בי״ד יבדוק בתוך המועד וישבות מפני שהוא אסור בהנאה ואם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דרבי יהודה סבר לאחר הביעור לא יבדוק גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ורבנן סברי לא גזרינן הוא מחזר עליו לשורפו לא מיכל קא אכיל מיניה והא דתנן בסיפא מה שמשייר יניחנו בצנעה לא אהדר אתוך המועד ולאחר המועד שהוא תוך הפסח ולאחר הפסח אלא סליקא ליה פלוגתא דרבי יהודה וחכמים והדר׳ לה מימרא לסתם מתניתין דאור י״ד וקתני מה שמשייר אחר שבדק באור י״ד יניחנו בצנעה ודבר זה אפשר כגון שהיה במדינת הים וחזר בתוך המועד או לאחר המועד (ירושלמי) שעת הביעור שעה ה׳:
ערך פר
פרב(ביצה ב.) אי בתרנגולת העומד׳ לאכיל׳ אוכלא דאיפרת היא (חולין עג. פסחים סה) חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו (שבת קמג) מעבירין מעל גבי השלחן פירורין פחות מכזית (פסחים י) דרכו של תינוק לפרר (פסחים כא) מפרר וזורה לרוח פירוש ענין חתיכה ושבירה ופרידה ובקיעה ביצי צפעוני בקעו תרגום הא כביעי דחיון תורמנין מפרתין והזורה תבקע אפעה (א״ב פי׳ פרת בל״ר פעל החותך ומפריד ופרת כמו פרד):
א. [פייערטאג.]
ב. [שניידען טיילען.]
מתני׳ בתוך המועד – בשעה ששית שהוא מועד הביעור.
לאחר המועד – משש שעות ולמעלה עד שתחשך.
ואם לא בדק בתוך המועד – פי׳ הקונטרס בשעה ששית וקשה דלרבי יהודה קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה לשונו אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו ורש״י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקים שלא יעבור בבל יראה.
בד״ה ואם לא בדק כו׳ דבודקין שלא יעבור בבל יראה עכ״ל מפירוש מהרש״ל ואע״פ דהכא מיירי בביטל דאי לא בטלו וכי משום גזרה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה כו׳ עכ״ל ע״ש באורך ודבריו דחוקים דודאי איירי בלא ביטל ומ״מ בודאי אינו עובר בבל יראה דפרורין ממילא בטלי אלא משום שמא ימצא גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה צריך לבטל כדאמרינן לעיל ולהכי שפיר קאמר משום גזירה דשמא ימצא גם פרורין ע״י בדיקה ויאכלנהו אין לנו לחוש לשמא ימצא בלא בדיקה גלוסקא ויהיב דעתיה עילויה ודו״ק:
בפירש״י בד״ה לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ״ל נראה שדקדק לפרש לפי שטתו דהבדיקה היא כדי שלא יעבור בבל יראה וכל המשניות דקתני בהו דין בדיקה היינו בלא ביטל [*] ומש״ה בי״ט גופיה למה יבדוק משום בל יראה דמה תיקן בבדיקה שע״י בדיקה נמי יראה וא״א לו לבטל אז אבל משש שעות ולמעלה עד שתחשך בודק דאם ימצא אז אכתי אינו עובר בבל יראה וכדי שלא יעבור ביו״ט אם ימצא אז וכן מוכח כפירש״י לקמן דאינו עובר משש שעות ולמעלה עד שתחשך והשבתתו בכל דבר באותן ו׳ שעות ודו״ק:
בפירש״י בד״ה ותוך המועד בשעה ששית לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עכ״ל. במנחות פירש רש״י בענין אחר דלאחר המועד היינו בתוך הפסח עצמו ע״ש ובסמוך בסוף הסוגיא אבאר ליישב דבריו דלא תקשי אהדדי:
בתוספות בד״ה ואם לא בדק כו׳ וקשה דלר״י כו׳ ולמה שינה לשונו עכ״ל. לכאורה היה נראה ליישב שיטת רש״י דבשעת הביעור דר״י היינו שעת ביעורו מדאורייתא דהיינו בסוף שש דבהאי שעתא אכתי לא גזר ר״י דלמא אתי למיכל מיניה כיון שאפילו אם יאכלנו בסוף שש ליכא איסורא דאוריית׳ משא״כ תוך המועד דרבנן היינו מתחילת שש שהוא מועד הביעור מדרבנן אלא דמלשון רש״י במנחות לא משמע הכי ע״ש דשעת הביעור דר״י היינו נמי בשעה ששית עצמו דסתמא דלישנא משמע דכל שעה ששית זמן ביעור מיקרי ואפ״ה יש ליישב שיטת רש״י דהא דנקט ר״י לישנא דבשעת הביעור היינו משום דבהאי שעתא לא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהוא עוסק בביעורו כדאמר רבא לקמן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כנ״ל בשיטת רש״י:
בא״ד ורש״י לא רצה לפרש כן מפני שפירש במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה. כוונת התוספת כיון דעיקר בדיקת החמץ אינו אלא משום בל יראה תו לא מצינן לפרש לאחר המועד דהיינו לאחר פסח כיון דתו לא שייך בל יראה משא״כ התוס׳ לשיטתם דעיקר הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה. מיהו לפי מה שפירשתי לעיל בר״פ דרש״י נמי מודה דאפילו היכא דלא שייך בל יראה אפ״ה צריך בדיקה מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן לפ״ז לא שייך לפרש כשיטת התוספות בכוונת רש״י. אלא דלענ״ד לולי דברי תוספות נ״ל דאפילו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה אפ״ה לא רצו לפרש דלאחר המועד היינו אחר הפסח דהא קיי״ל הלכה כר״ש דחמץ לאחר הפסח מותר לגמרי ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא בעלמא אם כן לא שייך למיחש משום ספיקא דלמא אתי למיכל ומכ״ש לפי׳ מהרש״ל דמתניתין בביטל מיירי וא״כ הרי כתבו רוב הפוסקים דהיכא שביטלו לא שייך האי קנסא דר״ש אפילו מאן דאוסר לא הוי אלא משום הערמה א״כ ודאי לא שייך האי חששא כן נראה לי ברור בשיטת רש״י ובלא״ה נ״ל דפרש״י מוכרח מאריכות לשון דמלתא דחכמים גופייהו דקחשבו כמה בדיקות ללא צורך כיון דלפי׳ התוס׳ בודק והולך לעולם פעם אחת כראוי. ומה שנחלקו מהרש״ל ומהרש״א אי מתניתין איירי בביטלו או בלא ביטלו דבר זה מחלוקת הקדמונים היא אי בדיקת חמץ שאינו ידוע מדאורייתא או לא ועיין בזה בסמוך:
אף אם לא בדק בארבעה עשר — יבדוק בתוך המועד בפסח (תוספות). ואם לא בדק בתוך המועד — יבדוק לאחר המועד, שהרי החמץ הוא חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה וצריך לבערו. ובכלל אמרו: ומה שמשייר מן החמץ לצורכו לאחר הבדיקה, יניחנו בצינעא במקום שאינו עלול להינטל משם, כדי שלא יהא צריך בדיקה נוספת אחריו אם לא ימצאנו במקומו.
If he did not search on the fourteenth, he should search during the festival of Passover. If he did not search during the Festival, he should search after the Festival, as any leaven that remained in his possession during the Festival is classified as leaven owned by a Jew during Passover, which one is obligated to remove. And the principle is: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location where it will most likely be left untouched, so that it will not require searching after it if it goes missing.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גמ׳גְּמָרָא: מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ הַשְׁבָּתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה {שמות י״ג:ז׳} לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר {שמות י״ב:י״ט} שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם {שמות י״ב:ט״ו} אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the statement of Rabbi Yehuda that one must conduct a search three times? The Gemara answers: It is Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna who both say: The requirement to conduct three searches corresponds to the three times that the removal of leaven is mentioned in the Torah. One verse says: “Matzot shall be eaten for seven days, and no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7), and another verse states: “Seven days shall there be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19), while a third verse says: “Seven days shall you eat matzot, yet on the first day you shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15).
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פריש רב חסדא טעמא דר׳ יהודה דבעי שלש בדיקות כנגד שלש אזהרות שהזהירה תורה על השבתת חמץ ומותבינן עליה מהא דר׳ יהודה אומר כל שלא בדק אחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק אלמא ר׳ יהודה חדא זימנא בעי ואוקימנא לעולם חדא זימנא בעי ובהא פליגי ר׳ יהודה סבר עד שעת ביעור בודק שאם ימצא חמץ ישרפנו אבל אחר זמן ביעורו אינו בודק חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה פי׳ כגון שהיה במדינת הים ובא במועד ולאחר המועד שחייב כל זמן שבא לדלוק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שלש השבתות – שלש לשונות של השבתה ראייה מציאה והשבתה.
כנגד שלש השבתות שבתורה פי׳ לא יראה לא ימצא ותשביתו – ובירושלמי גרסי׳ טעמא דר׳ יהודה כנגד שלשה פעמים לא יראה שבתורה והא כתיב תשביתו בעשה הוא. והא כתיב לא ימצא מכיון שזה צריך לזה וזה צריך לזה כמקרא אחד דמי:
מר זוטרא מתני הכי כלומר דאלו מדרב יוסף הוה אמינא דבתרתי פליגי אבל בדמר זוטרא דאמר כל שלא בדק באחד ש״מ הא בדק באחד שוב א״צ לבדוק אלמא בשוב אינו בודק בלחוד פליגי ושלשה השבתות צריכי לגופייהו:
בפירש״י בד״ה ג׳ השבתות שלש לשונות כו׳ נראה דהוצרך לפרש כן משום דלכאורה הנך ג׳ ד׳ הוו אע״כ דלא קחשיב אלא אותן ג׳ שנחלקו בלשונות. מיהו בירושלמי אמר רבי יוחנן דטעמא דרבי יהודא כנגד ג׳ פעמים שכתוב בתורה לא יראה ומקשה התם והכתיב תשביתו ומשני בעשה הוא וזה דלא כפרש״י אלא מדמייתי הכא בהדיא האי קרא דתשביתו משמע דממניניה הוא אלא דמ״מ למאי דמסיק בירושלמי דלא יראה ולא ימצא כחדא חשיב כדמסיק התם מלתא בטעמא אם כן שפיר מצינן לפרש כן בשמעתין לענין דחמץ ושאור כחדא חשיב להו והני נמי משום דמיצרך צריכי:
ה גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה שמצריך שלוש בדיקות? ואומרים: רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שהדבר הוא כנגד שלש השבתות חמץ שנאמרו בתורה. כיצד, ״מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך״ (שמות יג, ז), ופסוק נוסף ״שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם״ (שמות יב, יט), ופסוק נוסף ״שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם״ (שמות יב, טו).
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the statement of Rabbi Yehuda that one must conduct a search three times? The Gemara answers: It is Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna who both say: The requirement to conduct three searches corresponds to the three times that the removal of leaven is mentioned in the Torah. One verse says: “Matzot shall be eaten for seven days, and no leavened bread shall be seen with you, neither shall there be leaven seen with you, in all your borders” (Exodus 13:7), and another verse states: “Seven days shall there be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19), while a third verse says: “Seven days shall you eat matzot, yet on the first day you shall remove leaven from your houses” (Exodus 12:15).
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהר״ם חלאווהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מֵתִיב רַב יוֹסֵף רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק אַלְמָא בְּמִכָּאן וְאֵילָךְ הוּא דִּפְלִיגִי.

Rav Yosef raised an objection to this explanation, seeking to prove that even according to Rabbi Yehuda one need not conduct three searches for leaven. He explained that Rabbi Yehuda lists the three times when one may conduct a search for leaven. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at these three times may no longer search. Apparently, Rabbi Yehuda does not hold that one must conduct three searches. Rather, in regard to whether or not one may conduct a search for leaven if he failed to conduct a search at one of those three opportunities, it is from this point forward that they disagree. The Rabbis hold that one may conduct the search even after the time of the removal of leaven, and Rabbi Yehuda disagrees.
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא במכאן ואילך הוא דפליגי – ולאו במידי אחרינא דר׳ יהודה לא מצריך שלש בדיקות אלא הכי קאמר או אור לארבעה עשר או שחרית או בשעה ששית ורבנן אמרי אם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחריו.
בגמרא מתיב ר״י כו׳ אלמא בשוב אינו בודק פליגי. מכאן יש להקשות על שיטת הפוסקים דבדיקת חמץ שאינו ידוע היכא דלא ביטל הוי מדאורייתא ומכ״ש לשיטת הפר״ח שרוצה להכריע כן מדאמרינן בשמעתין כנגד ג׳ השבתות ומשמע ליה דדרשא גמורה היא ובאמת שכן נראה מל׳ ירושלמי שהבאתי בסמוך. אם כן לפ״ז לא הוי מקשה הכא מידי אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי אפ״ה מצ״ל דבתרתי פליגי פליגי בג׳ פרקים כדמשמע מלישנא דמתניתין ופליגי נמי בשוב אינו בודק כדמשמע מלישנא דברייתא ואע״ג דלא מסתבר לומר דפליגי בתרתי אפ״ה לכאורה בלא״ה פליגי נמי בשוב אינו בודק דר״י לטעמיה דשמעינן ליה דחמץ לפני זמנו משש שעות ולמעלה עובר בלאו ומלקות ומשו״ה שפיר קאמר שוב אינו בודק דמוטב שיעבור בשב ואל תעשה ממה שיעבור בקום עשה על כמה לאוין ומלקות וחכמים נמי לטעמייהו דסתם חכמים דר״י היינו רבי מאיר אם כן לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דלר״מ חמץ לפני זמנו אינו אלא מדרבנן א״כ פשיטא דלא שייך לומר שוב אינו בודק ויעבור על עשה דתשביתו מדאורייתא משום חשש דדילמא אתי למיכל שאינו אלא מדרבנן אלא אפילו א״א דחכמים דמתניתין כר״ש ס״ל וכפירוש התוס׳ לקמן דף כ״ח ע״ב דלר״ש עובר בעשה דתשביתו אפ״ה לית לן למימר דשוב אינו בודק ויעבור בודאי על עשה דתשביתו משום חששא דדלמא אתי למיכל מיניה כיון דאפילו אם יאכלנו נמי לא יעבור אלא בהאי עשה דתשביתו גופא:
מתיב [מקשה על כך] רב יוסף ורוצה להוכיח כי אף ר׳ יהודה לא נתכוון להצריך שלוש בדיקות חמץ אלא רק קבע זמנים לבדיקה. ששנויה ברייתא, ר׳ יהודה אומר: כל שלא בדק בשלשה פרקים הללו — שוב אינו בודק, אלמא [מכאן] מדברים אלה של ר׳ יהודה נלמד כי לא בשאלה אם בודקים שלוש פעמים נחלקו אלא במכאן ואילך בשאלה אם אפשר לבדוק לאחר שעברו תאריכים אלו והלאה הוא דפליגי [שנחלקו], שחכמים אומרים שממשיכים לבדוק אף לאחר שעת הביעור, ור׳ יהודה אינו מודה בכך.
Rav Yosef raised an objection to this explanation, seeking to prove that even according to Rabbi Yehuda one need not conduct three searches for leaven. He explained that Rabbi Yehuda lists the three times when one may conduct a search for leaven. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at these three times may no longer search. Apparently, Rabbi Yehuda does not hold that one must conduct three searches. Rather, in regard to whether or not one may conduct a search for leaven if he failed to conduct a search at one of those three opportunities, it is from this point forward that they disagree. The Rabbis hold that one may conduct the search even after the time of the removal of leaven, and Rabbi Yehuda disagrees.
רי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי מֵתִיב רַב יוֹסֵף רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל שֶׁלֹּא בָּדַק בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה פְּרָקִים הַלָּלוּ שׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק אַלְמָא בְּשׁוּב אֵינוֹ בּוֹדֵק הוּא דִּפְלִיגִי.

Mar Zutra taught Rav Yosef’s statement in this manner: Rav Yosef raised an objection from that which Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at one of these three times may no longer search. In Mar Zutra’s version, Rabbi Yehuda explicitly states: One of these three times, which reinforces the claim that he obligates one to conduct only one search. The Gemara similarly concludes: Apparently, it is with regard to whether or not one may no longer search that they disagree.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומר זוטרא מתני – בהדיא באחד משלשה פרקים.
מר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך] את דברי רב יוסף: מתיב [מקשה] רב יוסף, ר׳ יהודה אומר: כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו — שוב אינו בודק, אלמא [מכאן] שבשוב אינו בודק הוא דפליגי [שנחלקו].
Mar Zutra taught Rav Yosef’s statement in this manner: Rav Yosef raised an objection from that which Rabbi Yehuda says: Anyone who did not search at one of these three times may no longer search. In Mar Zutra’s version, Rabbi Yehuda explicitly states: One of these three times, which reinforces the claim that he obligates one to conduct only one search. The Gemara similarly concludes: Apparently, it is with regard to whether or not one may no longer search that they disagree.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי אִם לֹא בָּדַק קָאָמַר.

Rather, the Gemara concludes that Rabbi Yehuda also said: If one did not search for leaven bread at the first opportunity, he may do so at the second or third opportunities; however, he may not search for leaven after these three times have passed.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כי ר׳ יהודה נמי [גם כן] אם לא בדק קאמר [אמר], שאף הוא לא הצריך שלוש בדיקות, וכוונתו היתה שאם לא בדק את החמץ בזמן בדיקה ראשון יבדקנו בזמן שני, ולא יותר משלושה אלה,
Rather, the Gemara concludes that Rabbi Yehuda also said: If one did not search for leaven bread at the first opportunity, he may do so at the second or third opportunities; however, he may not search for leaven after these three times have passed.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר מִקַּמֵּי אִיסּוּרָא אִין בָּתַר אִיסּוּרָא לָא גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא גָּזְרִינַן.

And here, in the mishna, it is about this that they disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, maintains that before the prohibition against eating leaven takes effect, yes, one may conduct a search; after the prohibition against eating leaven takes effect, no, one may no longer conduct a search, due to a rabbinic decree lest one come to eat from the leaven while searching for it. And the Rabbis maintain: We do not issue a decree lest one come to eat from the leaven, and he may therefore conduct a search even after the prohibition against eating leaven has taken effect.
רי״ףרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבתר איסורא – לא יבדוק דגזרינן דילמא איידי דעסיק ביה אתי למיכל מיניה.
מר סבר מקמי איסוריה אין – לפי׳ הר״ז ז״ל דשעת הביעור אתי שפיר ולפי׳ רש״י ז״ל כיון דאינו איסור דאורייתא מקמיה איסוריה קרי ליה:
והכא בהא קמיפלגי [וכאן בבעיה זו נחלקו] מר [חכם זה ר׳ יהודה] סבר: מקמי איסורא [לפני זמן האיסור] — אין [כן], בתר איסורא [לאחר זמן האיסור] — לא יבדוק, גזירה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנו] בתוך כדי בדיקה, ולכן מוטב שלא יבדוק ולא יבוא להכשל באיסור זה, ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יבוא לאכול, ולכן יכול לבדוק אף לאחר שנכנס זמן איסורו.
And here, in the mishna, it is about this that they disagree: One Sage, Rabbi Yehuda, maintains that before the prohibition against eating leaven takes effect, yes, one may conduct a search; after the prohibition against eating leaven takes effect, no, one may no longer conduct a search, due to a rabbinic decree lest one come to eat from the leaven while searching for it. And the Rabbis maintain: We do not issue a decree lest one come to eat from the leaven, and he may therefore conduct a search even after the prohibition against eating leaven has taken effect.
רי״ףרש״ימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וּמִי גָּזַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינֵּיהּ וְהָא תְּנַן מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהֵם מְלֵאִים קֶמַח וְקָלִי

The Gemara raises a difficulty: And does Rabbi Yehuda issue a decree lest one come to eat from the leaven in whose removal he is engaged? But didn’t we learn in a mishna: Once the omer offering was sacrificed, people would go out and find the markets of Jerusalem filled with flour and toasted grain, all from the new crop. This grain was undoubtedly harvested and processed when the Torah prohibition against eating from the new crop was still in effect.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משקרב העומר – בו ביום יוצאים ומוצאים שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי מן החדש למכור וקודם י״ט נקטף ונטחן ונתייבש הקלי בתנור.
רש״י בד״ה משקרב העומר בו ביום יוצאין ומוצאין כו׳. נ״ב במנחות פירש״י בזה הלשון משקרב העומר מיד כשיוצאין מוצאין שוקי ירושלים כו׳. תוס׳ בד״ה בממוניה כו׳ אמר לעיל דניחא ליה כו׳. נ״ב ואני אומר דאינו דומה כלל להא דלעיל דלא אמרינן ניחא ליה לאינש כו׳ אלא דוקא שיכול לקיימו בגופו אלא שאינו רוצה להטריח כה״ג אמרינן דניחא ליה כו׳ אבל כגון הכא שלא יכול לקיימו בגופו ופטור אף בממונו לא אטרח ודו״ק:
בד״ה ואם לא כו׳ שלא יעבור בבל יראה. נ״ב ואע״פ דהכא בע״כ איירי בביטלו דאי לא ביטלו וכי משום גזירה דשמא יאכלנו יהא עובר בבל יראה ובל ימצא דעכשיו אין שייך לבטלו לאחר איסורו כדלעיל מ״מ תחלת התקנה שעשו חכמים שצריך לבדוק היינו משום בל יראה כו׳ כדפירש״י בריש מכילתין ולא רצו חכמים לסמוך על הביטול לחוד כמו שפירשו התוס׳ שם ומשום הכי אין שייך בדיקה אלא במקום ששייך לעבור בבל יראה ובל ימצא אם לא בטלו אבל לא התקינו בדיקה משום אכילה לבד ודו״ק. (עיין במהרש״א):
שם ומי גזר ר״י דלמא אתי למיכל מיניה כו׳ וקשיא לי לפי שיטת התוספו׳ בריש מכילתין דעיקר טעמא דבדיקת חמץ אינו אלא משום דלמא אתי למיכל מיניה וכתבו שם דמה שלא גזרו כן בשאר איסורים אלא בחמץ דוקא היינו משום דלא בדיל מיניה ואם כן מאי קאמר ומי גזר ר״י דלמא אתי למיכל מיניה דהא קמן דודאי גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה דאל״כ למה תיקנו בדיקה כלל ומאי מקשי נמי מאיסור חדש כיון דבלא״ה הוי ידע דיש לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה והיינו כדמשני אביי בסמוך. ועוד שהרי התוס׳ לעיל בריש מכילתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורים מטעמא דחמץ לא בדיל מיניה אלא לפי מה דהוי קשיא להו מעיקרא משאר איסורי הנאה משא״כ משאר איסורים דמותרים בהנאה לא הוו קשיא להו כלל דמלתא דפשיטא היא דלא שייך למיגזר בהו כמו בחמץ שאסור בהנאה אם כן לפ״ז מאי מקשי הכא מדר״י אדר״י דמיקל בחדש ולא גזר ומאי קושיא דהא חדש מותר בהנאה וכ״ש דקשיא טפי לפי תירוץ השני שכתבו התוס׳ בריש מכילתין דשאני חמץ שהחמירה בו התורה לעבור על בל יראה משו״ה החמירו לבדוק ולבערו משום דלמא אתי למיכל ואם כן מאי מקשי הכא מדר״י אחדש דלא שייך ה״ט והנלע״ד בכל זה ליישב לפי שיטת התוס׳ שכתבו לקמן דמה שהתיר ר״י קמח וקלי היינו משום עולי רגלים וזה מוכרח לסברת המקשה גופא דהכא דאל״כ מאי מקשה מעיקרא מי גזר ר״י שמא יאכל ותיפוק ליה דודאי גזר שמא יאכל בחדש גופא דהא קאמר ר״י לקמן אבל לא גודשין ואם כן ע״כ הוי צריך לחלק דמה שהתיר ר״י בקמח וקלי היינו משום עולי רגלים אע״פ דעיקר קושיית המקשה היא משום דקס״ד דמצות ביעור חשיב מיהא כמו עולי רגלים אפילו לשיטת התוספות דמצות ביעור לא הוי אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל דהא בביטל איירי אפ״ה חשיב כמו עולי רגלים וא״כ מקשה שפיר מי גזר ר״י שמא יאכל אפי׳ במקום מצות ביעור והא אשכחן ר״י דמתיר קמח וקלי אפי׳ משום עולי רגלים לחוד ואף על גב דעיקר הבדיקה נמי היינו משום דלמא אתי למיכל מיניה היינו במשך זמן מרובה שמא ישכח ויאכל בשגגת פסח או בשגגת חמץ אבל לעקור מצות בדיקה לגמרי משום הך חששא פורתא דשמא יאכל בשעת בדיקה לא שייך לגזור לר״י דלא גרע מעולי רגלים ואי תקשה אם כן דמקשה ע״כ הוי ס״ד הך סברא א״כ מאי מקשו התוס׳ לקמן אאידך קושיית הגמרא אבל לא גודשין דלמא הא דמותר לקצור משום פסידא ומאי קושיא דהא ע״כ הוי ידע המקשה דמצות ביעור הוי כמו פסידא. דאפשר דהתוס׳ בקושייתם הוו סברי דנהי דמצות ביעור הוי כמו עולי רגלים אפ״ה לא הוי כמו פסידא כיון דלשיטתם מצות ביעור אינה אלא מדרבנן כדפרישית וע״ז מתרצים התוס׳ לקמן דאפ״ה מצות ביעור הוי כמו פסידא כן נ״ל בשיטת התוס׳ ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת רש״י דתחלת הבדיקה לאו משום שמא יאכל לחוד אלא שלא יעבור בבל יראה דאפשר דהוי מדאורייתא כדפרישית בריש מכילתין אם כן מקשה הש״ס שפיר מי גזר אפילו במקום ביעור דודאי לא גרע מעולי רגלים ואפילו כמו פסידא כנ״ל נכון ועיין עוד בסמוך:
ומקשים: ומי [והאם] גזר ר׳ יהודה כיוצא בזה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנו] מן הדבר שעוסק בו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אף על פי שאסור מן התורה לאכול מן התבואה החדשה לפני שקרב קרבן העומר, מכל מקום שנינו: משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים שהם מלאים קמח וקלי (מאכל עשוי משבולים שלא נגמר בישולן ונצלו בתנור) מן התבואה החדשה, ובודאי שנקצרה תבואה זו והתעסקו בה עוד קודם זמן היתרה.
The Gemara raises a difficulty: And does Rabbi Yehuda issue a decree lest one come to eat from the leaven in whose removal he is engaged? But didn’t we learn in a mishna: Once the omer offering was sacrificed, people would go out and find the markets of Jerusalem filled with flour and toasted grain, all from the new crop. This grain was undoubtedly harvested and processed when the Torah prohibition against eating from the new crop was still in effect.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים י: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים י:, עין משפט נר מצוה פסחים י:, ר׳ חננאל פסחים י:, רי"ף פסחים י: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים י:, רש"י פסחים י:, ראב"ן פסחים י: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים י:, ההשלמה פסחים י: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי פסחים י: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים י:, מהר"ם חלאווה פסחים י: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים י:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים י:, פני יהושע פסחים י:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים י:, אסופת מאמרים פסחים י:

Pesachim 10b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 10b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 10b, R. Chananel Pesachim 10b, Rif by Bavli Pesachim 10b, Collected from HeArukh Pesachim 10b, Rashi Pesachim 10b, Raavan Pesachim 10b, Tosafot Pesachim 10b, HaHashlamah Pesachim 10b, Meiri Pesachim 10b, Ritva Pesachim 10b, R. Moshe Chalava Pesachim 10b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 10b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 10b, Penei Yehoshua Pesachim 10b, Steinsaltz Commentary Pesachim 10b, Collected Articles Pesachim 10b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144