(1) 
שָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק הַבַּעַל לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת חוֹזֵר הָאָב וּמֵפֵר חֶלְקוֹ שֶׁל בַּעַל א״ר אָמַר רַבִּי נָתָן הֵן הֵן דִּבְרֵי ב״ש בֵּית שַׁמַּאי ב״ה בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים אאֵין יָכוֹל לְהָפֵר.
שָׁמַע אָבִיהָ וְהֵפֵר לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק הַבַּעַל לִשְׁמוֹעַ עַד שֶׁמֵּת חוֹזֵר הָאָב וּמֵפֵר חֶלְקוֹ שֶׁל בַּעַל If her father heard and nullified the vow for her, and the husband did not manage to hear of the vow before he died, the father may go back and nullify the husband’s portion, and that will complete the nullification of her vow. Rabbi Natan said: This last ruling is the statement of Beit Shammai, but Beit Hillel say that he cannot nullify only the husband’s share of the vow but must also nullify his own share again.
שמע אביה והפר לה – בו ביום ולא הספיק הבעל לשמוע שיפר לה עד שמת חוזר ומיפר חלקו של בעל ואין צריך להפר חלקו הואיל וכבר הפר.
ב״ה אומרים אין יכול להפר – חלקו של בעל בלבד אא״כ חוזר ומיפר חלקו עמו משום דסבירא להו מקליש היכא דהפר חר בלא חבריה ואכתי הוי הנדר שלם אלא שאין איסורא חמור כבתחלה וכיון דאכתי הנדר שלם הוא מיבעי ליה לבטל חלקו וחלק הבעל דנתרוקנה רשותו לו.
אמר רבי נתן הן דברי ב״ש – אהך סיפא קאי ובה״א אינו יכול להפר האב ש״מ לב״ש מיגז גייז אב שמיפר חלקו וחלק הבעל כדקאי הלכך הוריש לאב וב״ה סברי מיקלש קליש בהפרה דאב ונדר גרוע הוא הלכך אין יכול הבעל להורישו לאב דהכי נמי מיגז גייז לא יצאו לבעל וי״מ דב״ה פליגי נמי ארישא דהפר הבעל ומת דאמר דמפר וב״ה אומרים אינו יכול להפר כיון דהפר בעל מיקלש קליש [ונתגרע] הנדר ולא יועיל להתבטל ע״י הפרה דאב גרידא ולב״ש מיגז גייז ונשאר נדר חשוב ומועיל לבטלו הפרה דאב ויכול להיות דלא פליגי ברישא משום דהפרת הבעל נתבטל לפי שאינו קיים בשעת הפרת האב אי נמי שבתחלה לא הפר האב מתוך שחלקו קיים יפר לו חלק הבעל.
שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל אמר ר׳ נתן הן הן דברי בית שמי אבל בית הלל אומרין אין יכול להפר שמע מינה לבית שמי מיגז גייז ולבית הלל מיקלש קליש שמע מינה – פירוש: תנא קמא סבר לא נחלקו בית שמי ובית הלל בדבר זה ור׳ נתן סבר בית שמי בלבד מתירין אבל בית הלל אוסרין דבית שמי סברי מיגז גייז הילכך חצי הנדר הוא גזוז מעיקרו וחציו האחר שהיה לו לבעל לגוזזו נתרוקנה הרשות לאב וגוזז אותו ובית הלל סברי כל זמן שהן בשותפות מחליש הנדר ואינו גוזזו והילכך אחרי שהחלישו ומת הבעל אין לו לגזוז מה שהחליש שכבר עשה כל כוחו בחלקו ובודאי כשלא הפר האב כלל ונתרוקנה לו כל הרשות וכל הנדר מוטל לפניו אז עומד האב בכוחו ועוד נוסף לו כח אחת ומפר וגוזז את כולו אבל עכשיו שהפר בעודו שותף ועשה כל מה שיכול לעשות ומת הבעל ונשאר כל הנדר קלוש לפניו אף על פי שנוסף לו כוחו של בעל אינו יכול לשלוט על מה שעשה כבר ולהוסיף עליו שום דבר אלא מה שעשה עשוי ועומד כאשר היה הילכך אינו יכול להפר. אי נמי כל זמן שהנדר עומד בכוחו ולא הוקלש יש לו כח למוסרו לאחרים אבל כשהוקלש הוא בעצמו יכול להתירו ואין לו כח למוסרו לאחרים ומתנא קמא פושט לו דאליבא דכולי עלמא מיגז גייז ומר׳ נתן פושט לו דהויא פלוגתא דבית שמי ובית הלל.
שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומיפר חלקו של בעל אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין יכול להפר במאי קא מיפלגי ב״ש סברי מיגז גייז בעל פלגא ואב פלגא הילכך אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל ומיפר ביום מיתה אע״פ שהוא כמה ימים אחר שמועה וב״ה סברי מיקלש קליש ומש״ה אינו יכול להפר חלק הבעל אא״כ מת בו ביום שחוזר ומיפר הכל כאחד והלכתא כרבי נתן ואליבא דב״ה דסוגיין כוותיה והיכא דשמע אבוה והפר לה ובתר כמה יומי שמע ארוס והפר ביום שמעו הויא הפרה דאפילו למאן דאמר מיקלש קליש כי איתנהו לתרוייהו כל חד וחד הוא דמקליש דנפשיה ורחמנא אמר ביום שמעו דנפשיה ולא שמעו דחבריה תדע דהא קתני ברייתא או ששמע ושתק ומת בו ביום וכו׳ וקתני נמי שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר דאלמא שמע והיפר אפילו ביום שלאחריו נתרוקנה רשות לאב ויכול הוא להפר ואי כי איתא לבעל מחיים נמי והיפר לא מצי מפר אב אלא בו ביום דבעל כי מת היכי נתרוקנה לאב רשות שאפילו בחלקו אין לו בו הפרה אלא ש״מ דכל חד וחד דנפשיה מקליש ביום שמעו מר דהוא קמא מקליש ליה מן מלקות ואכתי איסורא עליה ומר דהוא בתרא מקליש ליה מאיסורא ומיהו כי נתרוקנה לו רשות חבירו ודאי מסתברא לן דבעיא בו ביום דליכא דמיפר אלא בו ביום שמיעה והיינו דקתני מתניתא בה״א אין יכול להפר וכדפרשינן.
שמע אביה והפר, ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, חוזר האב ומפר חלקו של בעל – ויש מי שפירש שאינו צריך לחזור להפר אלא חלקו של בעל, וכדקתני בהדיא חוזר ומפר חלקו של בעל, ואף על גב דקתני חוזר לא משום חזרת הפרתו קתני הכא, אלא מפני שכבר הפר הוא תחלה תנא חוזר, ויש מי שפירש דבהא תליא פלוגתייהו דבית שמאי וביתהלל, דבית שמאי סברי מפר חלקו של הבעל לבדו, ובית הלל סברי אינו יכול להפר חלק הבעל לבדו, אלא חלקו וחלק הבעל.
הא דקתני חוזר האב ומפר חלקו של בעל – דאלמא הוא לבדו מפר, מסתברא דדוקא בשלא נתארסה לאחר מיתת ארוס ראשון, הא נתארסה אפילו בית שמאי מודו דאין האב לבדו מפר, הואיל וכבר הורע כחו שכבר הפר הוא חלקו, אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכדקתני בהדיא באידך ברייתא דלקמן, נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה]1, כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק בעל לשמוע עד שמת, ונתארסה בו ביום ואפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, וההיא ככולי עלמא אתיא, אלא הכא היינו טעמא דבית שמאי, לפי שלא נתארסה לשני.
והא דקתני ולא הספיק הבעל לשמוע – איכא למימר דלאו דוקא, אין בין שמע בין לא שמע, דהא אב מפר הוא אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון, וכדקתני נמי רישא דהא ברייתא בהדיא, שמע בעלה ושתק, אי נמי שמע והפר זו היא ששנינו נתרוקן הרשות לאב. ועוד יש לומר דמשום פלוגתייהו דבית הלל נקט הכי, דאף על גב דלא נראו לארוס ראשון, אפילו הכי כיון שהפר האב תחלה מקלש קליש ליה ואינו מפר. ועוד יש לומר דדוקא בשלא הספיק הבעל לשמוע, הא שמע ונראו לארוס ראשון, אפילו בית שמאי מודו דאינו מפר לחודיה, כיון איכא תרתי לריעותא, חדא דכבר הפר האב ועוד דנראו לארוס ראשון, ולא עוד אלא אפילו אביה ובעלה אין יכולין להפר נדר כזה, כיון דאיכא תרתי לריעותא, דהא ארוס שני אינו מפר בקודמין אלא משום שותפותיה דאביה וכחו דאב מיגרע גרע, הלכך אפילו שניהם אינם יכולין להפר, והיינו דקתני בברייתא דלקמן נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין לה נדריה, כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת כו׳, אלמא דוקא לא הספיק, הא הספיק לשמוע אפילו אביה ובעלה אינן מפירין לה נדריה. כן נראה לי.
אמר ר׳ נתן הן הן דברי בית שמאי, אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר – יש מי שפירש דבית הלל אסיפא בלחוד פליגי ומשום דמיקלש קליש, ומפרשי דבית שמאי סברי דכיון דהפר האב מיגז גייז חלקו לגמרי, והלכך עכשיו אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל לבד, ובית הלל סברי מיקלש קליש וכשהפר חלקו לא נסתלק חלקו לגמרי, והלכך גם עכשיו הוא צריך לחזור ולהפר חלקו עם חלק הארוס. ואינו מחוור בעיני, שהרי לכולי עלמא כששניהם מפירין אינן צריכין להפר אלא שצריך להפר אפילו חלק עצמו, ועוד דבאידך ברייתא דאייתי לקמן לא משמחע הכי. ויש מפרשים בית שמאי סברי מיגז גזייז, וכשהפר האב תחלה לא הפר אלא חלקו אבל חלק הבעל כדקאי קאי, והלכך חשוב הוא להורישו לאב, ולעולם לא פליגי בית הלל אלא אסיפא, אבל ארישא דקתני הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע נתרוקנה רשות לאב ולא פליגי בית הלל, ואף על פי דהפר הבעל בכי הא לא מיקלש קליש כל כך, דכיון דהפרת הבעל נתבטלה לגמרי, כיון שאינו נגמר ההפרה אכתי לא קליש הנדר כולי האי שלא יתבטל על ידי האב ואף על פי שנקלש קצת. ועוד שחלק האב עדיין קיים שלא הפר הוא תחלה הלכך יפר גם חלק הבעל, אבל כאן שהורע כחו של אב על ידי הפרת חלקו של בעל בכי הא לא מצי אב לחודיה להפר, אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם נתארסה בו ביום, כדקתני בברייתא לקמן. ויש מי שפירש דבית הלל אפילו ארישא, דהפר הבעל ולא והספיק האב לשמוע עד שמת הבעל פליגי משום דמיקלש קליש נמי, כלומר כשהפר הבעל מיקלש קליש ונגרע הנדר, ולא יוכל להתבטל על ידי הפרת האב לבד אלא אביה ובעלה מפירין נדריה, ובית שמאי סברי מיגז גייז וכשאר נדר חשוב, וראוי להתבטיל על ידי הפרת האב, וכבר כתבנו למעלה דלדעת הרמב״ם בית הלל אפילו ארישא פליגי, ומשום דלא הספיק לשמוע, וכבר כתבתי למעלה שאין ירושו מחוור בעיני בזה, והראשון משני אלו נראה לי עיקר. ומיהו כשהפר הבעל ולא נתארסה שיכול האב לבדו להפר חלקו של בעל, אבל היכא דלא הספיק האב להפר לאחר מיתת הבעל עד שנתארסה אין האב יכול להפר לבדו, כדברי בית הלל כיון דמיקלש קליש קצת על ידי בעל, והיינו דקתני בברייתא דלקמן, שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמרינן עלה אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי, אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר, אלא אביה ובעלה מפירין נדריה.
הא דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם, דוקא ביום הקמתו והפר בו ביום, אבל למחר לא דלא גרע ההקמה משתיקה.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ר״ל הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ר״ל דוקא חלקו של בעל אבל חלקו אין צריך לחזור ולהפר ומכל מקום צריך שתדע שכל שאמרו חוזר האב ומפר חלקו של בעל דוקא שלא נתארסה לאחר מיתת הארוס הא שנתארסה אפילו לבית שמאי אין האב מפר לבדו אלא עם הארוס האחרון כמו שיתבאר וכן זו שאמרו בזו ולא הספיק הבעל לשמוע לאו דוקא שהרי אב מיפר אחר מיתת ארוס לבדו אף בנדרים שנראו לארוס וכדאמרינן לקמן ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס אבל נראו לא מצי מיפר ותירץ אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא אלא שמיפר אף בשנראו לארוס:
ומכל מקום יש שאין גורסין עם תשובה זו ר״ל או בנדרים שלא נראו וכו׳ וכן אין גורסין אימא וכו׳ אלא שהם גורסין אמר רבא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס אבל נראו לארוס לא מצי אב מיפר ר״ל אפילו לא נתארסה עד שתתארס ויפר עם ארוס אחרון ולדעת זה יש בענין שתים לחומרא אחת שאם נתארסה אפילו לא נראו לארוס ראשון אינו מיפר לבדו אלא עם ארוס אחרון והשניה שאם נראו לארוס אפילו לא נתארסה אינו מפר עד שתתארס ויפר עם ארוס אחרון הא אינו מיפר לבדו אלא נדרים שלא נראו לארוס ושלא נתארסה וכן נראה דעת גדולי הרבנים אבל לגירסתנו ולשיטתנו אין הכל תלוי אלא בנתארסה שאם נתארסה אפילו לא נראו לראשון אינו מפר אלא עם אחרון ואם לא נתארסה אף בשנראו לראשון מפר וכן עיקר:
ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמרו אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרין אינו יכול להפר ופירוש הדברים אין הפרת חלק הבעל כלום אלא אם כן חוזר ומפר חלקו וכן פרשוה גדולי הרבנים ומחלקתן של בית הלל יש מפרשים דבית הלל אסיפא הוא דפליגי ובששמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת סברי בית שמאי האב שהפר מיגז גייז וחלק הבעל כדקיימא קיימא ויכול להורישו לאב ואינו צריך להפר אלא חלקו של בעל ובית הלל סברי מקלש קליש ואף חלקו לא נסתלק לגמרי וצריך לחזור ולהפר את הכל ומכל מקום יש מפרשים חוזר ומפר חלקו של בעל עם חלקו ולבית הלל לא יפר אפילו עם חלקו ומפרשין אותה כשנתארסה ועיקר הדברים כדעת ראשון אלא שאנו חוזרין למה שאמרנו דבית הלל אסיפא הוא דפליגי כלומר אבל ארישא ר״ל שמת הבעל והפר ולא הספיק לשמוע עד שמת הבעל נתרוקנה רשות לאב לא פליגי בית הלל דאע״ג דמקלש קליש מכל מקום הואיל והפרת הבעל נתבטלה לגמרי אחר שאינו בגמר הפרה לא נקלש כל כך שלא יתבטל על ידי האב ויש חולקין לומר דארישא נמי פליגי כמו שכתבנו והלכה כבית הלל:
ממה שכתבנו למדת שיש שאלה בהקם ר״ל שאם שמע האב או הבעל וקיים יכול לישאל ביום הקמתו על מה שקיים ויחזור ויפר ואם הפר אחר הקמתו ונשאל על הקמתו אף ההפרה שהפר מועלת ואין צריך לחזור ולהפר וכן כתבוה גדולי הדור בתשובת שאלה ואין חלוק בזו בנערה המאורסה בין קיים אחד מהם לקיימו שניהם וכן בעל באשתו ואב לבתו ומכל מקום דוקא ביום הקמתו הא למחר לא דלא גרע משתיקה ומכל מקום אם הפר אין יכול לישאל על הפרתו אפילו בו ביום כדי שיחזור הנדר לקדמותו:
וגדולי הרבנים פרשו ענין שאלה בהקם בנערה המאורסה ששתי רשויות עליה וקיים האחד את נדרה והשני נשאל על נדרה שנעשה שליח לחרטתה שבטל הנדר ואין הקמת חבירו כלום אבל אם הפר האחד והשני נשאל על נדרה אין זה כלום שאין הנדר ניתר חציו בהפרה וחציו בשאלה ודברים רחוקים הם מכמה צדדים חדא דכל דכן הוא ואם שאלה מועלת בנדר שנתקיים כל שכן בנדר שהופר ועוד שאין לך אחר היתר חכם כלום ואף בשקיימו שניהם חכם יכול להתיר וכן בהקמת אב לבתו ובעל לאשתו:
זה שכתבנו שהבעל מקלש קליש ולא מיגז גייז פירושו בארוס על הדרך שכתבנו שאין יכול להפר אלא בשתוף אבל בעל גמור ר״ל שכבר נשאת לו והבעל מיפר נדריה לבדו שאלו במסכת נזיר פרק רביעי בעל אי מיגז גייז או מעקר עקר ונפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה אי מעקר עקר הא נמי משתריא שאלו ההתפשה כלום הואיל ועקר מעיקרו ואי אמרת מיגז גייז היא משתריא וחברתה אסירה ומכל מקום מיגז גייז האמור כאן אינו כאותו האמור שם והוא שזה האמור כאן פירושו שהוא גוזז חלקו ונשאר חלקו האחר בקיומו ואותו האמור שם הוא שהוא גוזז הנדר ליבטל מכאן ולהבא ולא שיהא מבטלו למפרע מעיקרו וכן נאמר בעל מיגז גייז לענין הפרת מקצת שהבעל שהפר מקצת מה שהפר הפר והשאר קיים כמו שאמרו יפר חלקו וכן באב שלא הופקע הכל בהפקעת מקצת בהפרה אלא בהתרה ומתוך כך פסקנו בה דמיגז גייז ומתוך כך אם שתה יין קודם הפרה לוקה אף לאחר הפרה:
בעל שקיים את הנדר לאשתו שתי פעמים והוא שאמר קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על ההקמה הראשונה וחזר והפר אין הפרתו כלום והנדר נשאר קיים מפני שמיד שנשאל על ההקמה הראשונה חלה השניה וכמו שאמרו במי שנשבע שתי שבועות שלא יאכל ככר אחד שאין השניה חלה על הראשונה אם נשאל על הראשונה השניה חלה עליו דלכי משכחא רווחא חיילא ואף זו כן ואי אפשר לו לישאל על שתיהן כאחד שהרי בשעת הפרת הראשונה לא חלה השניה עדיין:
שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל. הך לא שמעינן מרישא דכיון דהפר האב בחיי הבעל ולא הותרה באותה הפרה שוב לא תועיל הפרתו דלא מצינו שתי הפרות באיש אחד קמ״ל:
הן הן דברי ב״ש. דסבירא להו מיגז גייז וכשהפר האב נשאר חלק הבעל שלם באיסורו וזכה בו האב ומפר חלקו של בעל:
שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל – האי דקתני חוזר לא שיחזור להפר מה שהפר כבר דהיינו חלקו של אב אלא להכי תני חוזר משום שכבר הפר חלקו ועכשיו חוזר ומיפר חלקו של בעל ובהכי סגי ואין צריך שיחזור ויפר חלק עצמו משום דכיון דאיהו לא מת אע״ג דמית ליה בעל לא בטלה הפרה דאב.
אמר רבי נתן הן הן דברי ב״ש – דקסברי דיכול האב להפר בכי האי גוונא ובהפרת חלקו של בעל בלחוד סגי משום דהפרה דאב כיון דלא מת לא אבטילא לה.
אבל בה״א אין יכול להפר כלל – ואפי׳ חוזר ומפר חלקו וחלק הבעל וקא יהבינן טעמא משום דלב״ש מיגז גייז כשהפר האב תחלה הפר חלקו בלבד וחלק הבעל לא נגרע כלל אלא עדיין הוא קיים לגמרי וחשוב הוא להורישו לאב ולב״ה מקלש קליש כשהפר האב חלקו נגרע חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב דכיון דאב אכתי איתיה הפרה דידיה לא בטלה לה ואכתי נדרא בקלישותה קאי וכיון דקליש ליה חלקו של בעל לא מצי מפר אב מיהו הני מילי בשלא נתארסה לאחר אבל נתארסה לה לאחר בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כדתניא לקמן (נדרים דף עא.) וכמו שנפרש עלה דההיא בס״ד הדין הוא פירושא דהאי שמעתא דסמכא דעתין עילויה וחזינא לרבנן טובא מילי דלא נהירי ולא ברירי לן ולא חיישינא למכתבינהו.
הא דקתני חוזר האב ומפר חלקו של בעל דאלמא הוא לבדו מפר מסתברא דדוקא בשלא נתארסה לאחר מיתת ארוס ראשון הא נתארסה אפילו בית שמאי מודו דאין האב לבדו מפר הואיל וכבר הורע כחו שכבר הפר הוא חלקו אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכדקתני בהדיא באידך ברייתא דלקמן נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כיצד שמע והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וההיא ככולי עלמא אתיא אלא הכא היינו טעמא דבית שמאי לפי שלא נתארסה לשני. והא דקתני הכא ולא הספיק הבעל לשמוע איכא למימר דלאו דוקא אלא בין שמע בין לא שמע דהא אב מפר הוא אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון וכדקתני נמי רישא דהא ברייתא בהדיא שמע בעלה ושתק אי נמי שמע והפר זו היא ששנינו נתרוקנה מרשות לאב. ועוד יש לומר דמשום פלוגתיהו דבית הלל נקט הכי דאף על גב דלא נראו לארוס ראשון אפילו הכי כיון שהפר האב תחלה מיקלש קליש ליה ואינו מפר. ועוד יש לומר דדוקא בשלא הספיק הבעל לשמוע הא שמע ונראו לארוס ראשון אפילו בית שמאי מודו דאינו מפר לחודיה כיון דאיכא תרתי לריעותא חדא דכבר הפר האב ועוד דנראו לארוס ראשון. ולא עוד אלא אפילו אביה ובעלה אין יכולין להפר נדר כזה כיון דאיכא תרתי לריעותא דהא ארוס שני אינו מפר בקודמין אלא משום שותפותיה דאב וכחו דאב מגרע גרע הלכך אפילו שניהם אינן יכולין להפר. והיינו דקתני בבריתא דלקמן נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין לה נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת וכו׳ אלמא דוקא לא הספיק הא הספיק לשמוע אפילו אביה ובעלה אינן מפירין לה נדריה. כן נראה לי.
אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר. יש מי שפירש דבית הלל אסיפא בלחוד פליגי ומשום דמיקלש קליש ומפרשי דבית שמאי סברי דכיון דהפר האב מיגז גייז חלקו לגמרי והילכך עכשו אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל לבד. ובית הלל סברי מיקלש קליש וכשהפר חלקו לא נסתלק חלקו לגמרי והילכך עכשו אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל לבד. ובית הלל סברי מיקלש קליש וכשהפר חלקו לא נסתלק חלקו לגמרי והילכך גם עכשו הוא צריך לחזור ולהפר חלקו עם חלק הארוס. ואינו מחוור בעיני שהרי לכולי עלמא כששניהן מפירין אינן צריכין להפר אלא כל אחד חלקו ולא חלקו וחלק חברו הילכך כשקדם האב והפר חלקו וחזר והפר עכשו חלק הארוס הרי זה כאלו שניהם הפרו כל אחד חלקו. ועוד דלא הוה ליה למיתני בית הלל אומרים אינו יכול להפר דהא יכול הוא ודאי אלא שצריך להפר אפילו חלק עצמו. ועוד דבאידך ברייתא דמייתי לקמן לא משמע הכין. ויש מפרשים בית שמאי סברי מיגז גייז וכשהפר האב תחלה לא הפר אלא חלקו אבל חלק הבעל כדקאי קאי והילכך חשוב (מוא) הוא להורישו לאב ולעולם לא פליגי בית הלל אלא אסיפא אבל ארישא דקתני הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע נתרוקנה רשות לאב לא פליגי בית הלל ואף על פי דהפר הבעל בכי הא לא מיקלש קליש כל כך דכיון דהפרת הבעל נתבטלה לגמרי כיון שאינו כגמר ההפרה אכתי לא קליש הנדר כולי האי שלא יתבטל על ידי האב ואף על פי שנקלש קצת. ועוד שחלק האב עדיין קיים שלא הפר הוא תחלה הילכך יפר גם חלק הבעל אבל כאן שהורע כחו של אב שהורע ונקלש על ידי הפרת חלקו של בעל בכי הא לא מצי אב לחודיה להפר אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם נתארסה בו ביום כדקתני בברייתא לקמן. ויש מי שפירש דבית הלל אפילו ארישא דהפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל פליגי משום דמיקלש קליש נמי כלומר כשהפר הבעל מיקלש קליש ונגרע הנדר ולא יוכל להתבטל על ידי הפרת האב לבד אלא אביה ובעלה מפירין נדריה. ובית שמאי סברי מיגז גייז וכשאר נדר חשוב וראוי להתבטל על ידי הפרת האב. וכבר כתבנו למעלה דלדעת הרמב״ם בית הלל אפילו ארישא פליגי ומשום דלא הספיק לשמוע. וכבר כתבתי למעלה שאין פירושו מחוור בעיני בזה. והראשון משני אלו נראה לי עיקר. ומיהו בשהפר הבעל ולא נתארסה לאחר שיכול האב לבדו להפר חלקו של בעל אבל היכא שלא הספיק האב להפר אחר מיתת הבעל עד שנתארסה אין האב יכול להפר לבדו כדברי בית הלל כיון שמיקלש קליש קצת על ידי בעל והיינו דקתני בבריתא דלקמן שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמרינן עלה אמר רבי נתן הן הן דברי בית הלל אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר אלא אביה ובעלה מפירין נדריה. הרשב״א ז״ל.
חוזר האב ומפר חלקו של בעל דקסבר בעל מיגז גייז חצי הנדר מפר. ואם כן (כשנשאה) כשנשארה הפרת הבעל נשאר מן הנדר ראוי להפרה דכי אמרינן מיגז גייז חזינן לנדר כאלו הוא שני נדרים האחד מפר האב והאחד מפר הבעל הילכך חוזר האב ומפר חלקו של בעל. הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אינו יכול להפר כלל אפילו יחזור ויפר חלק עצמו דכיון שהפר האב איסתלק ליה וכי נשארה הפרת הבעל לא נשאר כי אם קלישות וקלישות נדר אין ראוי להפרה וקסברי בית הלל דמיקלש קליש שמע מינה דתנאי נינהו. אומר רבי מדקא מיבעיא ליה בעל מיגז גייז שמעינן דבאב פשיטא ליה דמיגז גייז דלא גרע מעיקרא כי מפר שלא בשותפות. והא דאמר לבית הלל מיקלש קליש פירוש דלא מצינו הפרת האב לקלישות ולא קאי במקום בעל דקליש היכא דהפרה אחרינא מכח הבעל קא אתיא. הרא״ם ז״ל.
שמע אביה והיפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל דהיינו נמי נתרוקנה רשות לאב ואין צריך האב לחזור ולהפר חלקו של עצמו שכבר הפר בחיי הבעל ואותה הפרה שהפר בחיי הבעל הויא הפרה גמורה משום דמיגז גייז חלקו דאב דהפר חלקו לגמרי ולא הוה ליה רשות לבעל באותו חלק שהפר בחיי הבעל כלל. ואמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי דאמרי מיגז גייז שעוקר כל אחד חלקו לגמרי וכיון דמיגז גייז אמרינן דההוא חלק חברו הוא וצריך להפר אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר חלקו של בעל לבד אלא חוזר ומפר חלקו של עצמו וחלקו של בעל משום דאותה הפרה שהפר האב בחלקו בחיי הבעל לא הויא הפרה גמורה משום דמיקלש קליש ולא היפר חלקו לגמרי דהוה ליה לבעל רשות באותו חלק שהיפר האב בחיי הבעל (הי״ל) ומשום הכי קאמרי בית הלל דצריך לחזור ולהפר חלקו וחלק הבעל שמע מינה. ובית הלל לא קאמרי דנתרוקנה רשות לאב אלא בנדרים שנראו לאחר דשמע הבעל בין שהפר הבעל בין שלא הפר הבעל ומת הבעל שוב אין האב בלבד יכול להפר אלא אם כן נתארסה לאחר דאביה ובעלה אחרון מפירין נדריה דהכי מפרש לקמן. ואיתא לפירוש בענין אחר. בית הלל סברי אין יכול להפר לגמרי דכיון דמיקלש קליש הנדר מאיסורא אכתי קאי ליה כוליה נדר ואין לו לאב כח להפר לבדו ולעקור חלקו של ארוס. לבית שמאי מיגז גייז ויכול לעקור אפילו חלקו של ארוס. ולשון שבפנים עיקר. מצאתי.
לבית שמאי מיגז גייז דבית שמאי סברי כשאביה ובעלה מפירין נדריה כל אחד ואחד גייז חלקו שעוקר חצי הנדר לגמרי ולהכי כיון דמיגז גייז אמרינן דההוא דנתרוקנה לו הרשות יש לו כח נמי לגוז ולעקור את כל הנדר ויכול להפר אפילו חלקו של חבירו. ואיזה זה שנתרוקנה לו הרשות לאחר מיתת חברו זה האב כדלקמן מקיש הויה ראשונה וכו׳. ובית הלל סברי דכל חד וחד לאו מיגז גייז אלא מיקלש קליש שהאחד מקליש חצי איסור כל הנדר וכן האחר ונמצא הנדר בטל בין שניהם ולהכי כיון דאין כח לאב לגוז ולעקור חצי הנדר כשהוא מיפר בשותפות כשנתרוקנה לו נמי הרשות אין לו כח להפר חלקו של בעל שאינו יכול לבדו לבטל ולעקור כל הנדר. פירוש.
שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין יכול להפר. פירוש ודוקא בדהפר לה האב הוא דפליגי דאלו לא הפר לא אביה ולא בעלה כולהו מודו דהאב מפר וזו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב אבל בשאביה הפר ולא הבעל הוא שנחלקו. במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי מיגז גאיז בעל פלגא ואב פלגא הילכך אינו יכול להפר אלא חלקו של בעל פירוש שכבר הפר האב חלק עצמו. ומפר ביום מיתה פירוש דבעל. אף על פי שהוא כמה ימים אחר שמועה פירוש אחר שמועה דאב מפני שאין האב מפר עכשו חלקו שהרי כבר הפר ביום שמעו אלא חלקו דבעל הוא דמפר ועדיין בעל לא שמע. ובית הלל סברי מיקלש קליש כלומר מחליש הבעל כח האיסור בהפרתו אבל אינו חותך ומבטל חצי איסור הנדר לגמרי אלא נוגע הוא בכולן. ומשום הכי אינו יכול להפר חלק הבעל אלא אם כן מת בו ביום שחוזר ומפר הכל כאחד פירוש שאין האב יכול להפר חלק הבעל ביום מותו של בעל כיון שאינו יום שמוע דאב דכיון שלא הופר אפילו חצי הנדר מפני הפרתו של אב שכבר הפר דהא מיקלש קליש ליה הוה ליה השתא שלא ביום שמעו דאב. וכתב רבינו ז״ל והלכתא כרבי נתן ואליבא דבית הלל דסוגיין כוותיה. והיכא דשמע אביה והפר לה ובתר כמה יומי שמע ארוס והפר ביום שמעו הויא הפרה דאפילו למאן דאמר מיקלש קליש כי איתנהו לתרויהו פירוש אב וארוס כל חד וחד הוא דמקליש לחבריה. ורחמנא אמר ביום שמעו דנפשיה ולא ביום שמעו דחבריה פירוש דלא אמרי ביום שמעו דנפשיה ולא ביום שמעו דחבריה פירוש דלא אמרי בית הלל דאין יכול האב להפר אחר יום שמוע דבעל אלא כשמת הבעל אבל איתנהו לתרויהו מפר. תדע דהא קתני בריתא או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום וכו׳ וקתני נמי שמע ושתק ומת ביום של אחריו נתרוקנה רשות לאב ויכול הוא להפר. ואי סלקא דעתך כי איתיה לבעל בחיים נמי והפר (לו מצד) לא מצי אב מפר אלא בו ביום דבעל כי מת היכי נתרוקנה לאב רשות שאפילו בחלקו אין לו בו הפרה אלא שמע מינה דכל חד וחד דנפשיה מקליש ביום שמעו מר דהוא קמא מקליש ליה. אמר המגיה חסר כאן ולפי הלכות הרמב״ן ז״ל צריך לומר מן מלקות ואכתי איסורא עליה ומר דהוא בתרא מקליש ליה מאיסורא. ומיהו כי נתרוקנה לו רשות חברו ודאי מסתברא לן דבעינן בו ביום דליכא דמיפר אלא ביום שמיעה. והיינו דקתני מתניתא בית הלל אומרים אין יכול להפר וכדפרשינן. הרנב״י ז״ל.
יש שאלה בהפר או לא דנדר שלם מתירין ולא חצי נדר. תא שמע דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההיקם שמתיר נדר שלם ואין נשאלין על ההיפר דלא הוי נדר חשוב ושלם ואין נשאלין על ההפרה ועל נדר שלם שואלין ולא על חצי נדר. יש שאלה בהקם או לאו כגון שקיים אחד מהן בנערה המאורסה ובא השני ונשאל על הנדר והתירו חכם מי אמרינן כיון שקיים הנדר שוב אין נשאלין עליו ולא הוי שאלה מעליא או דילמא כיון שהותר הנדר הוי נעקר. יש שאלה בהפר שאם הפר אחד מהם ובא אחד מהם ולא רצה להפר אלא נשאל לחכם על הנדר והוי חציו בהפרה וחציו בשאלה מי הוי מותר או לא. פירוש.
יש שאלה בהפר אם הפר (נדרו) נדרי אשתו יכול לישאל לחכם ולבטל ההפרה ויחול הנדר (תוליה בהא) אמר המגיה אולי צריך לומר: כבתחלה דהא ההפרה בנדר תליא כי נדר דמי ונשאלין או דילמא לא כנדר דמי אבל אי אמרת דהקם לא הוי כנדר כל שכן הפרה. תא שמע דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם דקיום נדר כנדר ואין נשאלין על ההפר דהפרה לאו נדר הוא דהא מבטלא ליה וכי כתיבא שאלה בנדר כתיבה. לישנא אחרינא נשאלין על ההקם אשה שנדרה וקיים לה בעלה יכולה לישאל לחכם על נדר שהקים לה בעלה. ואם תמצא לומר יש שאלה בהקם פירוש בנדר המקויים יש שאלה בהפר כגון ארוסה שנדרה והפר לה אחד מהן יכול לישאל על חצי האחר שלא הופר. קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר מיגז גייז דאי מיקלש קליש אמרינן דאין בקלישות כדי להפר והוא הדין דאין בקלישות כדי לישאל. ולשון זה אינו נראה בעיני. חדא דאליבא דלא כהלכתא קא בעי דבית הלל אמרי (דאית ליה) מיקלש קליש. ועוד נשאל על ההקמה דרבא בסמוך איני יכול לפרש כי אם כפירוש ראשון. ועוד מנין היה לנו לומר שאין חכם מתיר את המקויים דקיום לא אהני אלא שהבעל אינו יכול להפר אבל לעכב התר חכם לא אשכחנן. הרא״ם ז״ל.
ואין נשאלין על ההפר שאין נשאלין אלא על דבר שהוא בעין אבל כיון שהופר נעקר הנדר כאלו לא היה ואם כן על מה ישאל. ויתכן גם כן לפרש שאין נשאלין אלא על דבר איסור כנדר אבל על ההיתר לא. הרי״ץ ז״ל.
שמע אביה והפר לה, ולא הספיק הבעל (הארוס) לשמוע עד שמת — חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואינו צריך לשוב ולהפר את חלקו. אמר ר׳ נתן: דברים אלו הן הן דברי בית שמאי. ואילו בית הלל אומרים: אין יכול להפר, אלא צריך לחזור ולהפר גם את חלקו שלו.
If her father heard and nullified the vow for her, and the husband did not manage to hear of the vow before he died, the father may go back and nullify the husband’s portion, and that will complete the nullification of her vow. Rabbi Natan said: This last ruling is the statement of Beit Shammai, but Beit Hillel say that he cannot nullify only the husband’s share of the vow but must also nullify his own share again.
הכל
(2) ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ לב״ש לְבֵית שַׁמַּאי מִיגָּז גָּיֵיז לב״ה לְבֵית הִלֵּל מִקְלָשׁ קָלֵישׁ בש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
Having completed its citation of the baraita, the Gemara now states its proof: Conclude from this that, according to the opinion of Beit Shammai, whoever nullifies the vow first completely severs his half of the vow, and therefore the father needed only to nullify the part left by the husband. However, according to the opinion of Beit Hillel, his nullification weakens the general force of the vow, so the father’s subsequent nullification must address the whole vow. The Gemara rules: Conclude from this baraita that the husband’s nullification weakens the general force of the vow, as the halakha is in accordance with Beit Hillel.
ובית שמאי סברי מיגז קא גייז – כי קדם האב והפר חלקו חתכו לשנים ונתבטל חציו ועדיין חציו קיים וכשמיפר עכשיו חלקו של בעל הוי שלו מופר.
ש״מ – דתנאי היא ומקלש קליש כבית הלל.
אבל ב״ה סברי מקליש קליש. וכיון דלא אפשר דנשאר חלק הבעל שלם אין בו כדי להורישו לאב ולא תפסה בה זכיה ואין האב יכול להפר חלק הבעל ואע״ג דנתבטלה הפרת האב כיון שלא הפר הבעל מ״מ מיד כשהפר האב מקליש קליש חלק הבעל אבל ברישא דברייתא היכא דהפר הבעל ומת דנתרוקנה רשות לאב ומפר לכל ולא אמרינן מיד שהפר הבעל מקליש קליש חלק האב ושוב אין לו הפרה [כשמת] הבעל דדוקא היכא דמקלש קליש חלק הבעל על ידי הפרת האב אין האב יכול לזכות בו אבל ברישא שהאב קיים יכול הוא להפר חלקו אף על גב דמקליש קליש ואגב זה נמי מפר חלק הבעל:
שמע מינה [למד מכאן]: שלדעת בית שמאי מיגז גייז [הוא חותך] חצי מן הנדר ולכן יכול האב לחזור ולהפר מה שלא הפר הבעל, כלומר את החצי השני. ואילו לדעת בית הלל הוא רק מקלש קליש [מחליש את תוקפו] ולכן אין האב יכול להפר בשלימות את חלק הבעל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, והלכה כבית הלל.
Having completed its citation of the baraita, the Gemara now states its proof: Conclude from this that, according to the opinion of Beit Shammai, whoever nullifies the vow first completely severs his half of the vow, and therefore the father needed only to nullify the part left by the husband. However, according to the opinion of Beit Hillel, his nullification weakens the general force of the vow, so the father’s subsequent nullification must address the whole vow. The Gemara rules: Conclude from this baraita that the husband’s nullification weakens the general force of the vow, as the halakha is in accordance with Beit Hillel.
הכל
(3) בָּעֵי רָבָא יֵשׁ שְׁאֵלָה בְּהָקֵם אוֹ אֵין שְׁאֵלָה בְּהָקֵם את״ל אִם תִּמְצָא לוֹמַר יֵשׁ שְׁאֵלָה בְּהָקֵם יֵשׁ שְׁאֵלָה בְּהָפֵר אוֹ אֵין שְׁאֵלָה בְּהָפֵר.
§ Rava raises a dilemma: Is there the possibility of a request to a halakhic authority about dissolving the ratification of one’s wife’s vow, or is there no possibility of a request to a halakhic authority about dissolving his ratification of one’s wife’s vow? One might seek to dissolve one’s ratification if he now desires to nullify the vow. Furthermore, if you say that there is the possibility of a request to dissolve his ratification, is there the possibility of a request to a halakhic authority about dissolving nullification of his wife’s vow, to allow him to ratify the vow in place of nullifying it? Or is there no possibility of a request to dissolve the nullification of his wife’s vow?
יש שאלה בהקם – שאם קיימו לה נדרה האב והארוס ונשאלו על הקמתן מהו מי יש שאלה ויכולין להפר לה או לא.
יש שאלה בהפר – היכא דקיים האחד והיפר האחד יכול האחר לשאול על הקמתו במקום שהפר כבר השני והוי מופר.
ענין אחר: יש שאלה בהפר – כלו׳ את״ל יש שאלה בהקם מי הוי מופר הנדר באותה שאלה דהקמה דאין צריך לומר לה בהפרתו או אין שאלה בהפר דלא הוי מופר אא״כ מפר לה בעל או האב לאחר שנשאל דבאותה שאלה דהקמה לא הוי מופר לה.
ע״א: יש שאלה בהקם – שקיים לה הבעל או האב הנדר ואח״כ הלך ונשאל עליו לחכם והתירו החכם מי אמרינן דכיון שקיים את הנדר שוב אין נשאלין עליו ולא הוי שאלה מעליא או דלמא כיון שהתירו חכם בטלה הקמתו וביטל הנדר.
את״ל יש שאלה בהקם יש (לה) שאלה בהפר – כלומר במקום הפר שאם שמע את נדרה ולא רצה להפר אלא הלך ונשאל בו ביום על אותו נדר לחכם מאי מי אמרינן הואיל אם היא הולכת לחכם ונשאלת לו שיהא מתירה דהא לדברי הכל אם נשאלת לחכם יכול להתיר לה הכא נמי אם נשאל האב לחכם על נדר בתו יהא מותר הואיל ואי בעי מצי מיפר.
יש שאלה בהקם – אם הקים הבעל ושאל לחכם מהו שיוכל הבעל להפר ובו ביום מיירי דאי ביום של אחריו לא מועיל השאלה דמוקם [הנדר] לעולם [וכ״ש] כיון דקיים.
יש שאלה בהפר – אם נשאל על הפרתו מי אמרינן שהנדר חזר לאיתנו או לא.
יש שאלה בהקם. אם אמר לה קיים ליכי ונשאל לחכם על הקמתו מהניא ליה הפרה או לא מי אמרינן הא דכתיב ביה לא יחל דברו ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו אבל קיום נדר של אשתו לא או דלמא קיום נדר כנדר דמיא:
יש שאלה בהפר או לא. מי אמרינן כיון דיש שאלה בהקם הוא הדין נמי בהפר ואם הפר לה ונשאל לחכם על הפרתו חזר הנדר לקדמותו או דלמא נהי דיש שאלה להקם היינו משום דקיום נדר כנדר דמי אבל הפרה אין לה שאלה:
בעי רבה יש שאלה בהקם – אם קיים הנדר ונשאל בו ביום על ההקם מי מצי מפר בו ביום או לא אבל למחר פשיטא דלא מצי מפר דלא גרע משתיקה.
ואת״ל יש שאלה בהקם יש שאלה בהפר או אין שאלה – נראה בעיני דאף על גב דבהפר לא שייך שאלה דבשלמא הקם כעין נדרא הוא אבל הפרה לא אפילו הכי מבעיא לן אי יש שאלה בהפר משום דהפרה והקמה איתקוש להדדי וכדאמרי׳ לקמן (נדרים עו:) שאני הכא דאמר קרא אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר ומשום הכי בעי את״ל דיש שאלה בהקם בהפר מהו מי אמרינן נהי דלא שייכא ביה שאלה אפילו הכי אמרינן דיש שאלה דאיתקושי איתקוש או דלמא למילתא דהפרה דלא חזיא ליה לא איתקוש ומסקינן מדרבי יוחנן דלענין שאלה לא איתקוש.
בביאור הגמרא רבו השיטות:
א) פרש״י. כתב רש״י אליבא דב״ש וז״ל חוזר האב ומיפר חלקו של בעל ואין צריך להפר חלקו הואיל וכבר הפר. ב״ה אומרים אין יכול להפר חלקו של בעל בלבד אא״כ חוזר ומיפר חלקו עמו משום דסבירא להו מקליש קליש היכא דהפר חד בלא חבריה ואכתי הוי הנדר שלם אלא שאין איסורא חמור כבתחלה וכיון דאכתי הנדר שלם הוא מיבעי ליה לבטל חלקו וחלק הבעל דנתרוקנה רשותו לו. וב״ש סברי מיגז קא גייז, כי קדם האב והפר חלקו חתכו לשנים ונתבטל חציו ועדיין חציו קיים וכשמיפר עכשיו חלקו של בעל הוי שלו מופר עכ״ל.
לפי פירש״י ניתן לחקור אם הפרת הבעל משתייכת לאיסורי הנדר או למעשה הנדר. בפשטות מכיון שלפי מסקנת הגמ׳ במס׳ נזיר (דף כ״ב.) הפרת הבעל מיגז גייז – והאשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה שהראשונה מותרת וחבירתה שהתפיסה בה אסורה (וכן פסק הרמב״ם פי״ג מנדרים הלט״ו), כלומר שחלות ההפרה מכאן ולהבא, ובכן ההתפסה שלפני ההפרה עדיין קיימת – מסתבר שההפרה משתייכת לאיסורי הנדר ולא למעשה הנדר.
א בעי [שאל] רבא: יש שאלה בהקם, האם יכול אדם להישאל לחכם ולבטל את מה שקיים את נדרה של אשתו או בתו, או אין שאלה בהקם? ועוד, אם תמצא לומר שיש שאלה בהקם ויכול להישאל על מה שקיים את נדרה של אשתו, האם יש שאלה בהפר, שאם הפר את נדר אשתו האם יכול להישאל לחכם על כך ולחזור ולקיים, או אין שאלה בהפר?
§ Rava raises a dilemma: Is there the possibility of a request to a halakhic authority about dissolving the ratification of one’s wife’s vow, or is there no possibility of a request to a halakhic authority about dissolving his ratification of one’s wife’s vow? One might seek to dissolve one’s ratification if he now desires to nullify the vow. Furthermore, if you say that there is the possibility of a request to dissolve his ratification, is there the possibility of a request to a halakhic authority about dissolving nullification of his wife’s vow, to allow him to ratify the vow in place of nullifying it? Or is there no possibility of a request to dissolve the nullification of his wife’s vow?
הכל
(4) ת״ש תָּא שְׁמַע דא״ר דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גנִשְׁאָלִין עַל הֶהָקֵם וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הֶהָפֵר.
The Gemara answers: Come and hear that which Rabbi Yoḥanan says: A halakhic authority may be requested to dissolve ratification of one’s wife’s vow but may not be requested to dissolve nullification.
ת״ש נשאלין על ההקם – ללישנא קמא נשאלין על ההקם ומותרין להפר לה.
ואין נשאלין על ההפר – דהיכא דקיים אחד והפר אחד אין נשאל אלא או כולו בשאלה או כולו בהפרה בעינן וללישנא בתרא נשאלין על ההקם ומותרין להפר לה אח״כ ואין נשאלין על ההפר דאין הנדר מופר במה שמתיר החכם לבטל ההקמה אא״כ מיפר לה בעל או אב לאח״כ.
ת״ש דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם – באותו ענין שפירשתי ואין נשאלין על ההפר כמו כן.
בד״ה ת״ש כו׳ ומותרין להפר לה כצ״ל:
בד״ה ואין כו׳ כולו בשאלה כצ״ל:
בד״ה ע״א ביום על כצ״ל דבור ובלשון כצ״ל:
ברא״ש לן הס״ד:
בד״ה אבל איפשר דנשאר כצ״ל:
בד״ה קיים כו׳ נתפס וחלו כצ״ל:
בא״ד להביא בדמיו כצ״ל:
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלות אלה ממה שאמר ר׳ יוחנן: נשאלין על ההקם, שאם קיים את הנדר יכול להישאל על מה שהקים אותו, ואין נשאלין על ההפר.
The Gemara answers: Come and hear that which Rabbi Yoḥanan says: A halakhic authority may be requested to dissolve ratification of one’s wife’s vow but may not be requested to dissolve nullification.
הכל
(5) בָּעֵי רַבָּה קַיָּים לִיכִי קַיָּים לִיכִי וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָה רִאשׁוֹנָה מַהוּ.
Rabba asks: If, after hearing one’s wife or one’s daughter’s vow, one said: It is ratified for you, it is ratified for you, and then a halakhic authority was requested about the first ratification and dissolved it, but one did not request dissolution of the second ratification, what is the halakha? Is the second ratification in force, or is it irrelevant, as it was performed on an vow that was already ratified and consequently never took effect?
קיים ליכי קיים ליכי – תרי זימני ונשאל על הקמה ראשונה וביטלה.
מהו – כלומר הקמה שניה דלא נשאל עליה בטלה באותו שאלה אי לא.
בעי רבה קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על הקמה ראשונה מהו – מי אמר דיכול להפר לפי דהקמה שניה אינה כלום שהרי לא חלתה על הראשון או דלמא כי משכחת רווחא חיילא.
קיים ליכי קיים ליכי שני פעמים. ונשאל על הראשונה מהו מי אמרינן השני כמאן דליתיה דמי כי כבר נתקיים הנדר על ידי הראשון או דלמא השתא דנשאל על הראשון חל השני וצריך לישאל גם עליו:
בעי רבה קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על הקמה ראשונה מהו – מי אמרינן כיון דבעידנא דאפיק הקמה שניה מפומיה לא חיילא תו לא חיילא או דלמא נהי דבההיא שעתא לא חיילא היינו משום דבההיא שעתא איתא להקמה קמייתא דלא שבקה ליה לבתרייתא למיחל אבל כי איתשיל אקמייתא משכחא בתרייתא רווחא וחיילא.
בעי [שאל] רבה: אמר לאשה לאחר ששמע את נדרה ״קיים ליכי [לך] נדרך, קיים ליכי [לך] נדרך ״שתי פעמים, ונשאל לחכם על הקמה ראשונה וביטלה, ולא נשאל על השניה, מהו הדין? האם הנדר בטל משום שביטל את ההקמה, או שמא כיון שלא ביטל את ההקמה השניה — הנדר נשאר קיים.
Rabba asks: If, after hearing one’s wife or one’s daughter’s vow, one said: It is ratified for you, it is ratified for you, and then a halakhic authority was requested about the first ratification and dissolved it, but one did not request dissolution of the second ratification, what is the halakha? Is the second ratification in force, or is it irrelevant, as it was performed on an vow that was already ratified and consequently never took effect?
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רָבָא דאִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה חָלָה עָלָיו בָּעֵי רַבָּה קַיָּים לִיכִי וּמוּפָר לִיכִי וְלָא תֵּיחוּל הֲקָמָה אא״כ אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה הֲפָרָה מַהוּ
The Gemara answers: Come and hear that which Rava said with regard to one who said: I take an oath that I will not eat, I take an oath that I will not eat: If a halakhic authority was requested to dissolve the first oath and dissolved it, the second oath goes into effect for him. Similarly, the second ratification goes into effect. Rabba further asks: If he said to her: The vow is ratified for you and nullified for you, and the ratification will not take effect unless the nullification takes effect, what is the halakha?
ת״ש דאמר רבא – בפ׳ ואלו מותרין (לעיל יח.) שבועה שלא אוכל שבועה כו׳ דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו ה״נ אם נשאל על הקמה ראשונה שניה חלה עליו.
אמר קיים ליכי והדר אמר מופר ליכי – בתוך כדי דבור ובלשון הזה אמר בתוך כדי דבור ראשון ולא תיחול הקמה אא״כ חלה הפרה מהו. מי ביטל ההקמה וקיים ההפרה אי לא.
ת״ש [דאמר רבא אם] נשאל על הראשונה כשנשבע ב׳ שבועות שלא יאכל ככר זה דשבועה שניה לא חלתה מיד ומושבע ועומד מהראשונה שניה חלה עליו דכי משכח רווחא חיילא וה״נ כי משכח רווחא חיילא.
קיים ליכי מופר ליכי ולא תיחול הקמה עד דחיילא הפרה מהו – מי חיילא בתרא או קמא אבל לא מבעיא ליה [אם אמר] קיים ליכי ומופר ליכי ולא אמר לא תיחול הקמה עד למחר וכו׳ דהא ודאי הקמה שאמר תחלה חלה ולא הפרה ולא מיבעי למ״ד תפוס לשון ראשון אלא אפילו לרבי יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס וחיילי תרוייהו גבי תמורת עולה ותמורת שלמים (תמורה דף כה:) היינו דוקא התם דיכולין לקיים שניהם אף זה אחר זה להביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים אבל הכא דאי אפשר לחול זה אחר זה כיון דחל הראשון לא תחול אחריו שני.
בעי רבא קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה מהו – [ודוקא בדאמר לא תחול הקמה קא מיבעיא ליה, ובדידה הוא דאסיקנא דחלה הפרה, אבל אמר קיים ליכי, ומופר ליכי, פשיטא ליה דלא חלה הפרה דהא קיימו, וכדאמרינן נמי בסמוך דהקמה והפרה בזה אחר זה אינן, ואף על גב דאיבעיא לן בדאמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר, אי נמי קיים ליכי פשיטא ליה דלא חלה הפרה דהא קיימו, וכדאמרינן נמי בסמוך דהקמה והפרה בזה אחר זה אינן, ואף על גב דאיבעיא לן בדאמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר, אי נמי קיים ליכי ומופר ליכי לאחר שעה שהן כשנתן קצת להקמתו, אבל במקיים סתם לעולם משמע, וכיון שקיימו לעולם אינו יכול להפר, ודוקא בדאמר קיים ליכי ומופר ליכי, ואי נמי דאמר בבת אחת קיים ומופר ליכי, שהוא רוצה בהקמה ובמפר, ואי אפשר לומר לשניהם שיחולו בזה אחר זה ולא בבת אחת, אבל קיים ליכי מותר ליכי, דלא אמרו ומופר, בוא״ו הרי זה מופר, שזו חזרה הוא, ויכול הוא לחזור תוך כדי דבור דכדבור דמי.
ת״ש דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. רבא אמרה למילתיה אהא דתנן בפ״ג דשבועות (דף כז:) שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת משום דאין שבועה חלה על שבועה ואמר רבא אם נשאל על הראשונה חייב על השניה משום דשניה מתלא תליא וקיימא ולכי משכחת רווחא חיילא והוא הדין קיים ליכי קיים ליכי דשני חל לכי מתשיל על הראשון:
קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה מהו. ודאי אם אמר קיים ליכי ומופר ליכי ולא אמר לא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה פשיטא דחלה הקמה שאמר בתחלה ושוב לא תחול הפרה ואפילו לרבי יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס וחלו תרוייהו הני מילי גבי עולה ושלמים דיכולין לחול שניהם אף זה אחר זה להביא בדמיו עולה ושלמים אבל הכא דאי אפשר לחול זה אחר זה מודה רבי יוסי דאמרינן תפוס לשון ראשון:
ת״ש דאמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו – לעיל בפרק ואלו מותרין (נדרים דף יח.) אמר רבא אמתניתין דשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל והכא נמי כי מתשיל אהקמה קמייתא שניה חלה עליו.
בעי רבה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תיחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה מהו – חזינא בהך בעיא ובמאי דפשטינן בה לקמאי ז״ל מילי דלא נהירי ומשום הכי מפרשנא בה מאי דאיתחזי לי. לרבה פשיטא ליה דהקמה לא חיילא דממ״נ אי הפרה חיילא הקמה לא חיילא דנהי דלקמן (נדרים דף ע.) מספקא לן קיים ליכי שעה ומופר ליכי שעה אי חיילי תרוייהו או לא שאני התם שנתן קצבה להקמה והפרה
תא שמע דאמר רבא גרסינן. הרא״ם ז״ל.
בעי רבא קיים ליכי ומופר ליכי וכו׳. כבעמוד. ואית דמפרשי דתרי גווני קבעי רבא קיים ליכי ולא אמר טפי מי הואי נדר הדר אמר לא תיחול הקמה וכו׳. פירוש.
בעי רבא קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה מהו. ודוקא בדאמר לא תחול הקמה קא מיבעי ליה ובדידה הוא דאסיקנא דחלה הפרה אבל אמר קיים ליכי ומופר ליכי פשיטא ליה דלא חלה הפרה דהא קיימו וכדאמרינן נמי בסמוך דהקמה והפרה בזה אחר זה אינן. ואף על גב דאיבעיא לן בדאמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר אי נמי קיים ליכי ומופר ליכי לאחר שעה היינו בשנתן קצבה להקמתו אבל במקיים סתם לעולם משמע וכיון שקיימו לעולם אינו יכול להפר. ודוקא בדאמר קיים ליכי ומופר ליכי ואי נמי דאמר בבת אחת קיים ומופר ליכי שהוא רוצה בהקמה ובהפרה ואי איפשר לומר לשניהם שיחולו בזה אחר זה ולא בבת אחת אבל קיים ליכי מופר ליכי דלא אמר ומופר בוא״ו הרי זה מופר שזו חזרה היא ויכול הוא לחזור תוך כרי דיבור דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי. והא דאמרינן תא שמע פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי הכי פירושו מפלוגתיהו נשמעינה ולאו דבעייתנו שיכא בפלוגתייהו. הרשב״א ז״ל.
אמנם הרמב״ם כתב בפי״ג מהל׳ נדרים (הל״ב) ז״ל וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו וכו׳ אבל אם אמר לה אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרא לך וכל כיוצא בענין זה לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו עכ״ל. עיין בכסף משנה שתמה על הרמב״ם שהרי במש״כ שהבעל עוקר את הנדר מתחילתו והרי דבר זה מתנגד לפסקו בהתפסה שבעל מיגז גייז את הנדר מכאן ולהבא ולא למפרע וחכם דוקא הוא שעוקר את הנדר למפרע כשמתירו. והסביר הכסף משנה וז״ל ועקירת נדר שהזכיר רבינו גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז על הקדמת מ״ש רבינו שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למיבעי הכי אי אמרי׳ דעקירה ממש עקר ליה שע״י שמבטלו משוי ליה כאילו לא היה או״ד נהי דעוקרו מעיקרו ע״י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאילו לא היה אלא כאילו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז והשתא אתי שפיר דברי רבינו עם פשיטותא דפשטינן דבעל מיגז גייז כנ״ל לדעת רבינו. אבל דעת הרא״ש בפסקיו ס״פ נערה המאורסה דחכם עוקר הנדר מעיקרו לגמרי והבעל אינו מפר אלא מכאן ולהבא הילכך אם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה משא״כ בחכם וכך הם דברי תשובות להרמב״ן סי׳ י׳ עכ״ל. ביאור הכ״מ לשיטת הרמב״ם אינו כ״כ ברור שכן בפשטות גם הרמב״ם יסכים להרא״ש והרמב״ן שהפרת הבעל חלה מכאן ולהבא דוקא ואם עברה על נדרה ואח״כ הפר לה בעלה לוקה, ואילו מהכ״מ עולה שלדעת הרמב״ם האשה אינה לוקה כי הבעל עקר הנדר מעיקרו. וההבדל בין הפרת הבעל לבין התרת החכם הוא בנוגע להתפסה כי הבעל אינו עוקר את מעשה הנדר מעיקרו אלא איסורי הנדר והתפסה חלה איפוא במעשה הנדר ואילו חכם עקר את מעשה הנדר ואין התפסה חלה.א
אך נלע״ד שכוונת הרמב״ם היא אחרת. הרמב״ם יסכים לרא״ש והרמב״ן שחלות ההפרה מכאן ולהבא, אלא שלדעתו מעשה ההפרה צ״ל הפרה במעשה הנדר ולא הפרה באיסורי הנדר. הרי שורש דין דהפרה הוא שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת (נדה מו:), דהיינו שהבעל נחשב לבעל הנדר מעיקר מעשה הנדר ועצם הנדר של האשה תלוי בו, ובהתאם לכך קבעה התורה שאם מקפיד על שנדרה והפר לה הנדר מופר. אליבא דרמב״ם ליכא הפרה אא״כ יקפיד הבעל קפידה גמורה על עצם מעשה הנדר שנדרה – שתהיה קפידה דמעיקרא. ואילו יאמר הבעל ביום שמעו – אמנם ניחא לי במה שנדרה ונאסרה בנדר עד כאן, אלא שמכאן ואילך מקפיד אני שלא תיאסר עוד בנדר הזה אין זו הפרה. זהו אף יסוד הדין שאין הבעל מיפר בקודמין (לקמן דף עב.). הואיל ובשעת הנדר לא היתה אשתו לא התייחס אליו מעשה הנדר שלה בשעה שנדרה ואינו נקרא בעל הנדר וגם אין בידו להקפיד קפידה דמעיקרא על מה שנדרה – שהרי בעת שנדרה לא היתה ברשותו כלל. ובכן אין קפידתו כי אם קפידה מכאן והלאה ולא סגי כבזאת ההקפדה עבור הפרה.
ובכן נראה שזוהי כוונת הרמב״ם באומר שהבעל עוקר את הנדר מתחילתו, ר״ל שהבעל משתמש בלשון הפרה המורה על קפידא דמעיקרא. אולם לאמיתו של דבר גם אחר שהקפיד הבעל והפר בקפידה דמעיקרא המשתייכת למעשה הנדר חלות ההפרה היא רק מכאן ולהבא ואיסורי הנדר אינם בטלים למפרע – וכמסקנת הגמרא בנזיר שהפרת הבעל מיגז גייז והתפסה שהיתה קודם ההפרה אינה בטילה כי הנדר אינו ניתר אלא מכאן ולהבאב.
לא כן הדבר בהתרת החכם. הנה מבואר במס׳ שבועות (כז:) שבנשבע על ככר אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אליבא דרבא, ולפי אמימר נשאלין כל זמן שלא הביא קרבנו או שלא לקה. והיוצא מכך שאין החכם מתיר את הנדר אא״כ יש בהתרה ענין למעשה מכאן ולהבא – או בנוגע לאכילת שאר הככר או למלקות או לקרבן. יסודה של התרת נדרים היא הוראה ופסק דין הנוגע למעשה עכשיו ולא למפרע. ובהתאם לכך דורש הרמב״ם שהחכם ישתמש בלשון שמובנו מכאן ולהבא כגון ״מותר לך״. אך יסוד ההיתר הוא לעשות את הנדר לנדר טעות שיבטל למפרע ושיעקר לגמרי, שכן חלות היתר החכם הוא למפרע.
לפי״ז יוצא שהרמב״ם מתייחס ללשון ההפרה וההתרה, שהבעל חייב להתבטא בלשון שמראה קפידתו למפרע, והחכם חייב להשתמש בלשון המורה על מעשה מכאן ולהבא. ואילו הגמרא מדברת על חלות הדינים – חלות ההיתר דבעל מכאן ולהבא ואילו חלות ההיתר דחכם עוקרת את עצם ההפלאה למפרע.
עפ״י הדרך הזו ניתן להסביר את המחלוקת בין ב״ש לבין ב״ה אליבא דרש״י. לדעת ב״ש ההפרה מפירה את איסורי הנדר ומאחר שהאב מיגז גייז ומת הארוס נשאר רק חצי כמות הנדר באיסורה, ולכן מפר דוקא את החלק האסור הנשאר. מאידך ב״ה סוברים שעליו להפר את מעשה הנדר ולא רק את איסורי הנדר ובכן חייב האב להפר לא רק את חלק הארוס אלא אף את חלקו ובכך מפר את מעשה הנדר כולו.
אך לפי ביאור זה תקצר דעתנו מלהבין למה חלוקים ב״ש וב״ה דוקא באופן שהפר האב ומת הארוס ונתרוקנה רשות הארוס לאב והרי שייכת מחלוקתם לכאורה בכל אופן שהאב והארוס מפירים נדרי נערה מאורסה. ועוד מהו הקשר בין מחלוקתם לבין ענין מיגז גייז או מקליש קליש.
ונראה שבשאר האופנים של הפרת נערה מאורסה סוברים בין ב״ש ובין ב״ה שגם האב וגם הארוס צריכים להפר את מעשה הנדר ולא רק את איסורי הנדר וכנ״ל אליבא הרמב״ם שהפרה מתייחסת למעשה הנדר ולקפידא דמעיקרא על שנדרה. ברם בהפר האב ומת הארוס ונתרוקנה מהארוס לאב ושוב מפר האב פעם שנית סוברים ב״ש שמאחר שהאב מיפר את נדרה פעמיים – שתי ההפרות שלו מתאחדות כהפרה אחת. ומאחר שבהפרה הראשונה הקפיד האב קפידה דמעיקרא על שנדרה והפר את מעשה הנדר אף הפרתו השניה מתייחסת ממילא לעיקר מעשה הנדר כמו ההפרה הראשונה ובהתאם לכך אינו חייב להפר בהפרה השניה גם את מעשה הנדר ודי בהפרת איסורי הנדר שנשארו שכן הצירוף למעשה הנדר בא ע״י ההפרה הראשונה. כ״ז משום מיגז גייז. ואילו ב״ה סוברים מקליש קליש וחייב האב להפר בפעם השניה לא רק את חלק הארוס אלא אף את חלקו כי אף חלקו עדיין באיסור קלוש עד שיפירנו. לכן אליבא דב״ה חייב להפר בפעם השניה את כל חלקי הנדר ובכן ההפרה כוללת את כל הנדר והו״ל הפרה על עיקר מעשה הנדר וכדנ״ל.
ב) הר״ן. ז״ל דלב״ש מיגז גייז כשהפר האב תחלה הפר חלקו בלבד וחלק הבעל לא נגרע כלל אלא עדיין הוא קיים לגמרי וחשוב הוא להורישו לאב, ולב״ה מקלש קליש כשהפר האב חלקו נגרע חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב דכיון דאב אכתי איתיה הפרה דידיה לא בטלה לה ואכתי נדרא בקלישותה קאי, וכיון דקליש ליה חלקו של בעל לא מצי מפר אב עכ״ל. דבריו טעונים ביאור.
כדי להסבירם עלינו להקדים חקירה בדין מת הארוס שנתרוקנה רשות לאב: אם יסודו שהאב מפר בתורת אב, כלומר מאחר שמת הארוס פקע דין העיכוב שיש לו בהפרת האב, והאב מפר בתורת עצמו וכאב, או דילמא, הנדר מעיקרו זקוק להפרת האב והארוס ביחד אלא שזכות הארוס המת להפר עוברת לאב, והאב ״יורשו של הארוס״ כלומר שהאב מקבל את כח הפרת הארוס ממנו ומפר במקומו.
יתכן, איפוא, שמשמת ארוס דעלמא מפר האב בתורת עצמו ומדין אב בלי ירושה מהבעל. וכל זה נכון בין כשהארוס הפר בחייו בין כשלא הפר, שאפילו הפר הארוס את חלקו בחייו מ״מ נתבטלה הפרתו עם מיתתו (וכמבואר בר״ן שמיתתו מבטלת את הפרתו מעיקרא כי ההפרה אינה ראויה לצירוף ובטלה מעצמהג). ובכן הנדר נשאר נדר שלם עם חלות איסור גמור ככל נדר דעלמא, ועקב כך הנדר הזה כמו כל נדר דעלמא ניתן להפרת האב לבדו בלי השותפות של הארוס. מאידך אם הפר האב ומת הארוס, והפרת האב לא נתבטלה, הנדר נחלש ונקבע כנדר שניתן להפרה רק ע״פ פרשת נדרי נערה המאורסה. ובכן אין האב יכול להפר עוד פעם מדין אב.
אך זה תלוי במחלוקת ב״ש וב״ה. אליבא דב״ה נדר מקליש קליש; הנדר שהופר ושהוקלש מהווה נדר מיוחד מפרשת נדרי נערה המאורסה (כי בשאר נדרים הנדר שהופר הותר לגמרי ולא הוקלש) והנדר שהוקלש זקוק להפרת הארוס בהדי האב. והואיל והארוס מת, סוברים ב״ה שאין האב יכול להפר כי לדעת ב״ה אין בנתרוקנה חלות דין ירושה אלא דין שהאב יפר לבדו מדין אב. ברם נדר שכבר הוקלש ושחל בו דין הפרה ע״פ פרשת נערה מאורסה אינו ניתן להפרת האב לבדו ולכן לא חל בו דין נתרוקנה רשות ארוס לאב. מאידך לב״ש הסוברים אב מיגז גייז חל דין נתרוקנה. מאחר שהאב מיגז גייז נשתנתה כמות איסור הנדר מכזית לשני כזיתים. אמנם איכות איסור הנדר לא השתנתה וחלות איסור הנדר שוה לשאר איסורי נדר שבתורה שניתנים להפרת האב לבדו, שכן לא נקבע הנדר לנדר הזקוק דוקא להפרת שניהם מפרשת נערה המאורסה. לאור האמור יוצא שלר״ן בין ב״ה בין ב״ש סוברים, שיסוד הדין של נתרוקנה הוא שהאב מפר מדין אב לבדו ולא כיורש של הארוס המת.
והרמב״ם כ׳ בפירוש למשנה וז״ל אבל אחר מיתת הבעל ונשארה היא נערה בבית אביה הרשות ביד האב בהפרת נדריה למה שאמר בנעוריה בית אביה עכ״ל, משמע שהדין של נתרוקנה מיוסד מדין בית אביה ולא מדין יורש של הארוס. וע״ע בסוגיא (דף ע:) שדין נתרוקנה נלמד מב׳ מקורות: א) בלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה; ב) בנראו לארוס מהיקש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה. פשטות הסוגיא מורה שבלא נראו לארוס האב מפר מדין אב לבדו, ואילו כשנראו לארוס האב מפר מדין אחר ויתכן שהוא מדין יורש של הארוס.
ג) התוס׳ (סט. ד״ה אמר רבי נתן). וז״ל לב״ש מיגז גייז אב שמיפר חלקו וחלק הבעל כדקאי הלכך הוריש לאב וב״ה סברי מיקלש קליש בהפרה דאב ונדר גרוע הוא הלכך אין יכול הבעל להורישו לאב דה״נ מיגז גייז לא יצאו לבעל, וי״מ דב״ה פליגי נמי ארישא דהפר הבעל ומת דאמר דמפר וב״ה אומרים אינו יכול להפר כיון דהפר בעל מיקלש קליש ונתגרע הנדר ולא יועיל להתבטל ע״י הפרה דאב גרידא ולב״ש מיגז גייז ונשאר נדר חשוב ומועיל לבטלו הפרה דאב, ויכול להיות דלא פליגי ברישא משום דהפרת הבעל נתבטל לפי שאינו קיים בשעת הפרת האב, א״נ שבתחלה לא הפר האב, מתוך שחלקו קיים יפר לו חלק הבעל עכ״ל. דבריהם דורשים ביאור.
ונראה בדומה למה שהוסבר בר״ן שנדר שהפך להיות נדר קלוש נקבע לנדר הזקוק להפרה מפרשת נערה המאורסה ובשותפות של הפרת האב עם הפרת הארוס. בהתאם לכך כשהפר האב ונקלש הנדר ומת הארוס אין אומרים ״נתרוקנה״ כי האב אינו יורש כח הפרת הארוס שמת, ואינו יכול להפר לבדו מדין אב נדר זה שנקבע לדין הפרה מפרשת נערה המאורסה וזקוק להפרת שותפות האב עם הארוס. מאידך כשהפר הארוס ומת סוברת הדעה האחרונה שבתוס׳ שהפרתו בטלה עם מיתתו ואין הנדר קלוש ונתפס הוא בהפרת האב לבדו מדין אב, וכנדר דעלמא. אמנם דעה ראשונה שבתוס׳ סוברת שמיתת הארוס אינה מבטלת את הפרתו והנדר נקבע כנדר קלוש. אולם המיתה מבטלת את הצירוף בין הפרת הארוס להפרת האב מפרשת נערה המאורסה – שהרי משמת הארוס אינה נערה המאורסה ולא ניתן לצרף הפרת האב שלאחר מיתת הארוס עם הפרת הארוס שקדמה לה. לפיכך אין האב יכול להפר אף את חלקו שנשאר כי הפרתו שלאחר מיתת הארוס אינה חלה ע״פ פרשת נערה המאורסה הואיל ואינה מצטרפת עם הפרת הארוס.
ובסוף דברי התוס׳ ז״ל א״נ וכו׳ עכ״ל נראה בכוונת דבריהם שאין מיתה מבטלת את הפרת הארוס והנדר נשאר נדר קלוש אף לאחר שמת הארוס. מ״מ האב מפר הנדר לאחר מיתת הארוס שהרי האב טרם הפר את חלקו והואיל והאב מפר את חלקו מכח עצמו יכול להפר את כל הנדר גם את חלקו של הארוס ומדין אב ואינו צריך לרשת את כח הארוס. מאידך בסיפא, כשהאב כבר הפר את חלקו ומת הארוס אין ביד האב להפר עוד פעם מדין אב כיון שכבר הפר ואין אדם מפר וחוזר ומפר ב׳ הפרות. האב יכול להפר רק כיורשו של הארוס, ומאחר שהנדר הזה קלוש אינו יורש את כח הארוס ואינו מפר.
לפי״ז נראה בביאור המחלוקת בין ב״ה לבין ב״ש שלדעת ב״ה האב ע״י הפרתו מקליש קליש את הנדר, דהיינו שחלה בנדר חלות של פטור עונשין, ואילו ההפרה השניה של הארוס מתרת את איסורי הנדר לגמרי. ובכן שני דינים וחלויות הפרה שונים הם – הפרה שפוטרת והפרה המתרת. וב״ה סוברים שאין להעביר את כח המתיר מהארוס לאב לומר שהאב ״יורש הארוס״ כי בנדר זה האב מהוה הפוטר והארוס מהוה המתיר. מאידך ב״ש סוברים מיגז גייז, ובכן הפרת האב והפרת הבעל שוות. לשניהם יש אותו כח הפרה, ומשום כך כשמת הארוס נתרוקנה רשות ההפרה שלו לאב כי האב ראוי לירש את כח הארוס ולייצגו מאחר שכחות ההפרה שלהם דומים.
ד) הרמב״ן (על הרי״ף). ז״ל ב״ש סברי מיגז גייז בעל פלגא ואב פלגא הילכך אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל ומיפר ביום מיתה אע״פ שהוא כמה ימים אחר שמועה וב״ה סברי מקליש קליש ש״מ עכ״ל. הרמב״ן סובר שאם מת הבעל ביום שמעו של האב גם ב״ה מודים שהאב חוזר ומפר הפרה שניה. ביאור הדבר שביום שמעו של האב יש בידו זכות הפרה מדין אב, ומפר וחוזר ומפר מדין אב. לעומת זאת אם מת הארוס שלא ביום שמעו של האב פקעה זכות האב להפר מדין אב ויש לו להפר רק מדין ״יורש של הארוס״, ובזה חלוקים ב״ש וב״ה. אליבא דב״ש האב יורש את כח הארוס ומיפר בעדו, ואילו לב״ה אין לאב כח לירש את כח הארוס וכנ״ל. אולם שאר הראשונים אינם מבחינים כמו הרמב״ן. לדעתם אין אדם מפר וחוזר ומפר פעמיים מכח עצמו, והואיל והאב אינו יכול להפר פעמיים מדין אב, אף ביום שמעו של האב חלוקים ב״ש עם ב״ה אם האב יכול להפר מדין ״יורש של הארוס״ או לא וכנ״ל.
שם. גמ׳ יש שאלה בהקם או אין שאלה בהקם.
יתכן לבאר את ספקה של הגמרא בשני אופנים:
א) י״ל שהספק הוא בהגדרת הקמה: אם הקמה מהווה מעשה לעצמו או״ד הקמה חלה בגופו של הנדר להופכו לנדר מוקם. אם הקמה מהווה מעשה לעצמו מסתבר שאין נשאלין עליה שכן שאלה מועלת רק במעשה נדר. מאידך אם הקמה חלה בעצם הנדר נחשבת היא למעשה נדר והפלאה וניתנת איפוא לשאלת חכם.
ב) י״ל דלכ״ע חלה הקמה כחלות בנדר עצמו שיחשב לנדר מוקם, אלא שספקה של הגמרא הוא לגבי דין הבעל. י״ל שעקב ההקמה גם הבעל הופך להיות בעל הנדר (ע״פ היסוד של כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת). ומאחר שנעשה לבעל הנדר אפשר לו לשאול על הקמתו כמו האשה שיכולה לשאול על נדרה. מאידך י״ל שעכ״ז אין הבעל יכול לשאול על הקמתו ולהפר אח״כ את הנדר כי הדין בהפרה הוא שאין אדם מפר נדרי עצמו. ומכיון שהקים והנדר איפוא הפך להיות נקרא בשם נדרו של הבעל לא יכול עוד להפר את הנדר כי אין אדם מפר נדרי עצמו והנדר שהקים הפך להיות נקרא בשם נדרו. ולפיכך לא יוכל לשאול על הקמתו שהרי אין בכחו להפר עוד והנדר ממילא קיים.
והנה חלוקים הפוסקים (עיין במחלוקת בין המחבר והרמ״א יו״ד רל״ד: כ״ג) אם אשה יכולה לשאול על נדר מוקם. ונראה שהמחלוקת תלויה בשאלתנו, כי מאחר שהגמרא מסיקה שנשאלין על ההקם סימן לדבר שהקמה חלה בנדר להופכו להקרא בשם נדר מוקם והבעל נחשב לבעל הנדר. משום כך יתכן שבכך מפקיע הוא את בעלות האשה לבא לחכם ולשאול על נדרה. ואחרים סוברים שאף שהבעל נחשב לבעל הנדר עכ״ז אינו מפקיע את חלות הבעלות של האשה על נדרה ויכולה לשאול מהחכם על נדרה.
שם. רש״י ד״ה יש שאלה בהקם. עיין ברש״י שמביא כמה פירושים בביאור ספקותיה של הגמרא. בפירוש הראשון מחלק רש״י בין קיימו האב והארוס שאז יכולים לשאול על הקמתן לבין קיים א׳ והפר א׳ שאינו יכול לשאול על הקמתו. לאור הנ״ל שרק מי שנחשב לבעל הנדר יכול לשאול מוסבר יפה חילוקו של רש״י. כשקיימו שניהם והנדר נחשב לנדר מוקם נחשבין שניהם כבעלי הנדר ולכן בידם לשאול על הקמתם. מאידך כשהפר א׳ וקיים א׳ הואיל ולא הוקם הנדר ע״י שניהם ולא חל שם נדר מוקם בנדר לא נעשה זה שקיים לבעל הנדר ולפיכך א״א לו לשאול על הקמתו.
לפירוש השני של רש״י, היה ספק לגמרא האם בשאלתו על ההיקם הופך הנדר להיות מופר ומסיקה שאין הנדר מופר וצריך להפר פעם שנית. ונראה שגם לפי פירוש זה ההקמה קובעתו לבעל הנדר ובכן סד״א שהשאלה על ההקמה תחשב להפרת הנדר. והמסקנא היא שאינה הפרה כי הפרה זקוקה לביטוי שפתים מפורש ובהתאם לכך אין שאלת ההקמה חשובה כהפרה.ד
לפירוש השלישי של רש״י, ספק הגמרא הוא אם אב שקיים נדר בתו יכול לשאול על הנדר עצמו. אף כאן סובר שהאב שקיים נעשה לבעל נדר, ובכן סד״א שיכול לשאול על הנדר עצמו. הגמרא מסיקה שאינו יכול לשאול על הנדר עצמו כי לענין זה אינו בעל נדרה.
אמנם אחרים פוסקים (עיין ביו״ד סי׳ רל״ד, כ״ג)ו שאין אשה יכולה לשאול התרת חכם בנדר שהוקם, אך מבחינים בין נדר שהוקם ע״י מעשה הקמה לבין נדר שהוקם משום שלא הפרו הבעל ביום שמעו. ההבחנה הזאת מתבארת בשני אופנים: א) יתכן שדין יום שמעו אינו פועל חלות הקמה בנדר אלא מגביל את זמן ההפרה ומשעבר יום שמעו פקע כח ההפרה. ברם ליכא בכך חלות הקמה, ובכן הנדר אינו נחשב לנדר מוקם והאשה נשארת בעלת הנדר ויכולה לשאול התרה מחכם. מאידך כשקיים הבעל את הנדר עקב מעשה הקמה חלה חלות שם נדר מוקם בנדר ופקעה בעלות האשה על הנדר וא״א לה לשאול התרת חכם. ב) יתכן שאף כשעבר יום שמעו חלה בנדר חלות שם נדר מוקם אך ההבדל הוא שכשמקיים הבעל עם מעשה הקמה נעשה הוא לבעל הנדר ומפקיע את האשה מלהיות בעלת הנדר, ולכן אין בידה לשאול עוד היתר מחכם. לעומת זאת כשהוקם הנדר משום שעבר יום שמעו הנדר מוקם מאליו מן השמים, אבל הבעל אינו נחשב לבעל הנדר, ובכן האשה נשארת בעלת הנדר ויכולה לשאול היתר מהחכם.
שם. גמ׳. יש שאלה בהפר. נראה שבספק הגמרא כלולים שני ספקות: א) ספק אם דין הפרה דומה לדין הנדר עצמו – שתהא נתפסת בשאלה כנדר עצמו או״ד אינה כמו הנדר שכן אדרבא הפרה עוקרת את הנדר; ב) ספק בשאלת חכם כי שאלת חכם בנדר חלה להתיר, ואילו שאלה בהפרה תחול לאסור את האשה ובכן יש צד לומר שאין שאלה בהפרה. (וכ״כ בשיטה מקובצת לסוגיין בשם הרי״ף ז״ל)
הגמרא מסיקה שאין נשאלין על ההפר. ועלינו לעיין אם חלים בהקמה והפרה דיני הפלאה אחרים כמו האדם בשבועה פרט לשוגג. ומסתבר שלפי הצד השני הנ״ל כן חלים דיני הפלאה בהקמה והפרה כי כלולים בפרשת הנדרים שבתורה והויין הפלאות ונתפסות בדין האדם בשבועהז, ואף שאין שאלה בהפרה הרי הוא מטעם ששאלת חכם חלה דוקא להתיר ולא לאסור וכדדרשינן ״הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו״ – כלומר מתירים לו, ושאלה בהפרה באה לאסור ולא להתיר ולכן אינה חלה.
שם. גמ׳ אם נשאל על הראשונה שניה חלה עליו. חקרנו בשיעורינוח בדין אין שבועה חלה על שבועה אם השבועה השניה אינה חלה כלל או״ד חלה אלא שחלה עם פטור. והנה בהקמה ע״ג הקמה לכאורה מסתבר שההקמה השניה לא חלה כלל שהרי הנדר כבר הוקם. ומהשוואת הגמרא כאן לענין הדין דרבא שאמר שאם נשאל על הראשונה השניה חלה עליו משמע שב׳ שבועות דומות לב׳ הקמות והשבועה השניה אינה חלה כלל. עוד יש לדקדק בסוגיא שלכאורה השבועה השניה אף שלא חלה עליו עכ״ז נחשבת בשעתה למעשה שבועה ואילו ההקמה השניה אינה אפילו מעשה הקמה בשעתה כי מסתבר שהקמה שלא חלה אינה אפילו מעשה הקמה, ובכן עדיין צ״ע בהשוואת הגמרא.
שם. גמ׳ כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בב״א אינו. וביאר הר״ן ששתיהן בין ההקמה בין ההפרה אינן חלות. ואילו הרמב״ם פסק בפי״ג מהל׳ נדרים (הלכ״ב) שההקמה חלה. וביאר הגר״ח זצ״לט ששונה הקמה מהפרה כי הקמה מפקיעה וסותרת הפרה. ההפרה, לעומת זאת, אינה סותרת ומפקיעה את ההקמה אלא שבהיכי תמצי א״א לקיים נדר שהופר לפי שאין נדר בעולם לקיים. רק כשב׳ המעשים סותרים ומפקיעים א׳ את השני כגון במקדש ב׳ אחיות חל הדין שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בב״א אינו. והגר״ח זצ״ל היה רגיל למשול לזה משל. הרי הדין שיכול להפריש את כל תבואתו להיות תרומה (רק שיהיו שיריה ניכרים). אמנם ליכא שיעור בהפרשת תרומה ויכול להפריש גם חטה אחת והיא תפטור את כל הכרי. והנה אם הפריש אדם חטה אחת לתרומה על הכרי ואח״כ רצה להפריש עוד תרומה ההפרשה השניה לא חלה שכן כבר פטר את הכרי משעת ההפרשה הראשונה. ובכן לכאורה קשה היאך יכול אדם להפריש יותר מחטה אחת להיות תרומה, למה לא יחול הדין דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו כי אין תרומה ע״ג תרומה בזה אחר זה וכיצד חלה תרומה בב״א בשיעור יותר גדול מחטה אחת. התשובה לכך פשוטה, התרומה השניה אינה חלה ע״ג תרומה ראשונה בזה אחר זה לא משום שהפרשת התרומה הראשונה סותרת ומפקיעה את הפרשת התרומה השניה אח״כ אלא פשוט לפי שחסר טבל, כי אין מפרישין תרומה אלא מן הטבל ומשעת ההפרשה הראשונה פקע הטבל. לכן בהיכי תמצי א״א להפריש תרומה ע״ג תרומה. אך בב״א כל התרומה חלה. הוא הדין בהקמה אחרי הפרה – א״א לקיים נדר מופר כי הנדר חסר ונעלם מן העולם משעת ההפרה. עכ״ז אין בעצם ההפרה סתירה ומפקיע של הקמה, בהתאם לכך אף בב״א אין ההפרה מפקיעה את ההקמה וההקמה חלה ולא ההפרה כי ההקמה סותרת ומפקיעה את ההפרה אך ההפרה אינה סותרת ומפקיעה את ההקמה.י
א. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף י׳ - י״ט.
ב. בכך מסולקת תמיהת הב״ח על הב״י בסי׳ רל״ד שלכאורה בש״ע סעיף ל״ז סותר סעיף נ״א - ולפי דברי רבינו ליכא סתירה, עיי״ש. וע״ע ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף צ״ט - ק״ב.
ג. אליבא דהר״ן שסובר שכשמת בטלה הפרתו יל״ע בציור שהפר הארוס ואכלה האשה את הככר ואח״כ מת האב בטלה הפרתו למפרע ולוקה או״ד שבטלה דוקא מכאן ולהבא ואינה לוקה כי בשעת האכילה מקליש קליש הנדר, ועיין בהערה 5), ולקמן בשיעורים (עא.) ד״ה הן הן דברי ב״ש.
ד. לפי״ז צ״ע כסוגיא (דף סט:) בנוגע לקיים לכי היום ומופר לכי למחר שיש צד שהפרה תחול בלי לשון מפורשת, ועיין בשיעורים לשם.
ה. מסתבר ששאלה זו תלויה במה שנחקרה למעלה אם ההקמה נעשתה חלק מן הנדר, אם ההקמה חלק מן הנדר כשהוא שואל על ההקמה י״ל ששואל גם על הנדר.
ו. עי׳ בב״י יו״ד סי׳ רל״ד מה שמביא מהגהות אחרונות במרדכי פ״ג דשבת ובדרכי משה שם אות ה׳ בשם מהרי״ו ומהרי״ק.
ז. יעויין לקמן (דף פו:) בהפר וסבר שהיא בתו שיש מיעוט מיוחד שההפרה אינה חלה ולא מטעם האדם בשבועה, וצ״ע.
ח. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ דף צ״ג - צ״ו. ובמילואים.
ט. עיין בספרו על הרמב״ם.
י. אף שהסבר הגר״ח זצ״ל בפסק הרמב״ם בהפרה והקמה בב״א מאיר לעיניים עכ״ז לכאורה אפשר לחלוק על הראייה מהפרשת תרומה, כשמפריש יותר מחטה אחת עושה מעשה אחד עם חלות אחת גדולה - ולכן חלה. מאידך בכל הדוגמאות של ״כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו״ - כגון במקדש שתי אחיות בב״א - יש שני מעשים עם שתי חלויות הסותרות הדדי ולכן אינן חלות.
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רבא לענין הנשבע ״שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל״: אם נשאל על הראשונה — שניה חלה עליו. ומכאן תלמד לענייננו שכל עוד לא ביטל את ההקמה השניה, עדיין נשאר הנדר קיים. בעי [שאל] רבה: אם אמר לאשה ״קיים ליכי [לך] הנדר, ומופר ליכי [לך] ולא תיחול (תחול) הקמה אלא אם כן חלה הפרה״ מהו הדין?
The Gemara answers: Come and hear that which Rava said with regard to one who said: I take an oath that I will not eat, I take an oath that I will not eat: If a halakhic authority was requested to dissolve the first oath and dissolved it, the second oath goes into effect for him. Similarly, the second ratification goes into effect. Rabba further asks: If he said to her: The vow is ratified for you and nullified for you, and the ratification will not take effect unless the nullification takes effect, what is the halakha?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.