(1) 
תִּפְשׁוֹט אדְּבָעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ בְּאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם וּבְאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁיךְ ה״נ הָכִי נָמֵי דְּהָווּ קִידּוּשֵׁי.
תִּפְשׁוֹט אדְּבָעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ בְּאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם וּבְאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁיךְ resolve the dilemma from here, as Rav Hoshaya asked: In the case of one who gives two perutot to a woman and says to her: With one of them be betrothed to me today and with one be betrothed to me after I divorce you, what is the halakha? Rav Hoshaya was uncertain whether the second betrothal is effective after the divorce. Bar Padda holds that if he redeems the consecrated saplings, they again become consecrated. Apparently, he holds that upon the redemption, the second consecration immediately goes into effect. From bar Padda’s opinion, one could say: So too, here, after the first marriage is ended by the bill of divorce, the second betrothal that was previously performed takes effect, and it should be a valid betrothal.
תפשוט דבעי רב הושעיא וכו׳ ה״נ דהוו קידושי – דכי היכי דהתם אמר לה לאחר שאגרשיך שיצתה מרשותו שתתקדש הייני דומיא לאחר שנקצצו שיוצאין מרשות הקדש דמצריך להו פדייה.
ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך. אם אמר לאשתו התקדשי לי בפרוטה זו לאחר שאגרשיך פשיטא דלא מהני כיון דהשתא לאו בת תפיסת קידושין היא אבל באשה פנויה דהשתא בת תפיסת קידושין היא מיבעיא ליה מידי דהוה אנטיעות דמתני׳ דמתני בהו לאחר שיפדם יחזרו ויקדשו:
תפשוט דבעי רב אושעיא וכו׳ ה״נ דהוו קידושי – דכי היכי דאמר במתני׳ שיכול להקדיש נטיעות הללו לאחר שיפדו וחיילא קדושה עלייהו אע״ג דלא אקדישינהו אחר פדיון ה״נ חיילי קדושי כי אמר לאחר שאגרשיך אע״פ שאחר שגירשה לא חזר וקדשה.
תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה דבעי [ששאל] רב הושעיא: הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה ״באחת מהן התקדשי לי היום, ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך״, שהסתפק רב אושעיא אם הקידושין השניים חלים כאשר הוא מגרשה. ומתוך דברי בר פדא יש לומר כי הכי נמי דהוו קידושי [כך גם כן שהריהם קידושין], שכיון שאמר שאם פדאן חוזרות וקודשות, משמע שלדעתו כאשר נגמרת קדושה ראשונה על ידי הפדיון, חלה מיד קדושה שניה. ואף כאן, לאחר שבטלו קידושין ראשונים על ידי הגט — חלו עליה קידושין שניים שקידשה מתחילה.
resolve the dilemma from here, as Rav Hoshaya asked: In the case of one who gives two perutot to a woman and says to her: With one of them be betrothed to me today and with one be betrothed to me after I divorce you, what is the halakha? Rav Hoshaya was uncertain whether the second betrothal is effective after the divorce. Bar Padda holds that if he redeems the consecrated saplings, they again become consecrated. Apparently, he holds that upon the redemption, the second consecration immediately goes into effect. From bar Padda’s opinion, one could say: So too, here, after the first marriage is ended by the bill of divorce, the second betrothal that was previously performed takes effect, and it should be a valid betrothal.
הכל
(2) אִיתְּעַר בְּהוּ ר׳ רַבִּי יִרְמְיָה אֲמַר לְהוּ מַאי קָא מְדַּמֵּיתוּן פְּדָאָן הוּא לִפְדָאוּם אֲחֵרִים הָכִי אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בפְּדָאָן הוּא חוֹזְרוֹת וּקְדוֹשׁוֹת פְּדָאוּם אֲחֵרִים אֵין חוֹזְרוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וְאִשָּׁה כִּפְדָאוּהָ אֲחֵרִים דָּמְיָא.
Rabbi Yirmeya, who had been dozing, woke up when he heard their conversation and said to them: For what reason are you comparing where he redeemed them to where others redeemed them? The halakhot are not similar. This is what Rabbi Yoḥanan said: If he redeemed the saplings, they become consecrated again, but if others redeemed them before they were cut they do not become consecrated again, since they are not in his possession anymore, and the case of a woman given a bill of divorce from her husband is considered as if others redeemed her. This is because upon divorce she is completely independent, and the second marriage can therefore take effect only with her consent. But if she refuses, the betrothal is not valid.
פדאן הוא – המקדיש קודם שנקצצו חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו דהואיל והוא הקדישן אע״ג דחזר ופדאן חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו.
פדאום אחרים – קודם שנקצצו אין חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו ואשה שקנתה עצמה בגט מדעת עצמה אין חלין עליה קדושין דכפדאוה אחרים דמיא דאין חוזרות וקדושו׳ לגבי אשה נמי אינה מקודשת.
פדאן אחרים אין חוזרות וקדושו׳ – שהרי פדאן לעצמו והרי שם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אשה נמי כי אחרים שקונה עצמה בגט דאין בידו לקדשה עוד בעל כרחה אלא מדעתה והלכך אימא תיבעי מי אמרינן כיון דאי אפשר לו לקדש בע״כ לפדיון אחרים דמיא ולא מצי מקדיש לה או דלמא השתא מיהא מצי מקדיש לה אדעתה וכיון דכהאי גוונא מצי לקדש לה לאחר שיגרשנה השתא נמי יקדשנה לפדאן הוא דמיא הלכך תיבעי.
אשה כפדאום אחרים דמיא – קשיא לי אם כן תפשוט לאידך גיסא דלא הוו קדושי מדרבי יוחנן. ונראה לי דהכא בדרך דחייה קאמר להו, דאי מהא לא תשמיענה דאיכא למימר דאשה כפדאום אחרים דמיא, ומיהו לא דמיא לגמרי, דהתם לאחר שפדאום אחרים אין בו כח להקדיש מה שאינו שלו אלא של אחרים, אבל אשה זו כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך יהיה (לידם) [בידם]1 שתתקדש מעכשיו ולעולם, אף על פי שבשעה שנתן לה גט היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו, מכל מקום עכשיו היא רוצה בכך ובין שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו. וגדולה מזו אמרו בפרק אף על פי (כתובות נה:, נט.) בגמרא המקדיש מעשה ידי אשתו גבי יקדשו ידי לעושיהן, ואיתא נמי במכלתין בפרק ואלו נדרי (נדרים סו.), הא לא דמיא אלא להא האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דקדשה, ובהא דשמעתין נמי אילו אמר נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו, ואפילו יפדום אחריו אקחם מהם להקדישן ודאי קדשן, כההיא דהאומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דקדשה. אלא דהכא כיון דלא אמר אלא נטיעות הללו קרבן עד שיקלט, לא משמע אלא כל זמן דלא ליתי אחר וליפסקיה, דאי אתא אחר ופדאם אינן קדושים כל זמן שהם ביד הפודה, ואיהו הא אמר שיהיו קדושין עד שיקצצו, כלומר שתמשך קדושתן עד שעת קציצה, אלמא דוקא כשפדאן הוא שאינן יוצאות מהקדשן כלל, דכשפדאן חוזרות וקדושות מיד הא אמר בהדיא, ואפילו לכשאקחנו מיד הפודן קדשו, וכן לענין קדושין, וכן לענין מכרו. אי קשיא לך אם כן מאי קאמר להו ר׳ ירמיה ואשה כפדאום אחרים דמי, הא אפילו פדאום אחרים בכענין זה שאמר בפירוש, שאף לכשאקחם מיד הפודן דדמיא להא דרבי הושעיא קדשן ויש לומר דהא גופא לא ידעינן לה ממתניתין ומתניתא, אלא דמסברא הוה אמר ליה רבי אילא התם, ודלמא קבלה הכין מרביה ואינהו לא ידעי לה, ורבי ירמיה נמי לא ידע לה, ואנן קיימא לן דהוו קדושין מההיא דרבי אילא דמוכר שדהו דאמרינן דקדשה [וקיימא לן כותיה]. כן נראה לי.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
מאי קא מדמיתו פדאן הוא לפדאן אחרים. פדאן הוא יכול להתנות לכשיפדם ויהיו ברשותו שיחזרו ויקדשו אבל פדאום אחרים אין בידו להתנות על מה שביד אחרים ואשה כאחרים דמיא דלאחר הגירושין אינה ברשותו להתקדש לו אלא מדעתה וגם הוא אינו ברשותה שתתקדש לו בעל כרחו הלכך אע״ג שנתרצו שניהם בשעת מסירת קידושין לא חיילא שנית אחר הקידושין:
ואשה נמי כפדאוה אחרים דמיא – לפי שמיד שנתגרשה יוצאת מרשות הבעל לרשותה ואין קידושין חלין עליה וק״ל אדרבה אשה לפדאן הוא דמיא שכשם שנטיעות הללו לפי שאינן יוצאות מרשות הקדש או מרשותו מצי לאקדושינהו לאחר שיפדו כך אשה זו כיון שאינה יוצאה מרשות הבעל או מרשות עצמה בדין הוא שתהא יכולה להתקדש מעתה אפילו לאחר שתתגרש וניחא לי דאי מציא אשה לקדש עצמה לאיש ה״נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש״ה אמרי׳ בפ״ק דקידושין (דף ה:) דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי בעל כפדאוה אחרים דמיא דבקידושין הראשונים היא ברשותו ולאחר גרושין יוצאה מרשותו ומש״ה לא מצינן למיפשט גבי קדושין דחיילו מפדאן הוא דלא דמיין וכדכתיבנא ומפדאום אחרים נמי לא מצינן למפשט דלא חיילי משום דלא דמי נמי לגמרי דהא הכא האשה ג״כ מכנסת עצמה לרשותו במקצת ואיכא לדמויי לפדאן הוא והיינו דליכא למפשטא מהא כלל כנ״ל והרשב״א ז״ל כתב דנהי דבעיין לא איפשיטא הכא אפ״ה איכא למיפשטא מדאמר בכתובות בפרק אע״פ (כתובות דף נט:) ובפרק בתרא דמכילתין (דף פו.) נמי אית דאמרי הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה וטעמא משום דכיון דבידו להקדישה עכשיו אע״פ שיבא זמן שלא יהא רשות בידו בכך יכול עתה הוא להקדישה לכשיהיה הרשות בידו ה״נ גבי אשה הואיל והוא יכול לקדשה עכשיו יכול הוא לקדשה ג״כ לאחר זמן וכ״ת א״כ אמאי לא פשטינן לה מהתם י״ל דהאי רבי אילא הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומש״ה מבעיא ליה דלא מצי למיפשטא ממתניתין וממתניתא וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל שכתב דמקודשת משמע דפשיט ליה מההיא הלכך כי אמר הכא דפדאום אחרים אין חוזרות ומתקדשות אם התנה בשעת ההקדש שיחול עליו אם תבא ליד אחר ויקחנה ממנו מהני אבל כל היכא דלא אתני אפילו באה לידו אח״כ אינה קדושה כיון דאפסקה אחר אלו דבריו ז״ל ואינם נוחים אצלי דשאני התם בדרבי אילא שבידו להקדישה עכשיו וכיון שבידו להקדישה עכשיו יכול הוא ג״כ להקדישה לאחר זמן לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישה משא״כ בנטיעות ובקדושי אשה שאותה קדושה שניה אי אפשר לה שתחול עכשיו שכיון שהוא מתפיס בהן קדושה ראשונה אי אפשר לאותה קדושה שניה לחול עכשיו וכיון שכן איכא למימר דלאחר שעה נמי דהיינו לאחר פדייה וגירושין לא חיילא כנ״ל.
אשה כפדאום אחרים דמיא. קשיא לי אם כן תיפשוט לאידך גיסא דלא הוו קדושין מדר׳ יוחנן. ונראה לי דהכא בדרך דחייה קאמר להו דאי מיהא לא תשמעינה דאיכא למימר דאשה כאחרים דמיא. ומיהו לא דמיא לגמרי דהתם לאחר שפדאום אחרים אין בו כח להקדיש מה שאינו שלו אלא של אחרים. אבל אשה זו כיון דשניהם רוצים עכשו בכך יהיה בידם שתתקדש מעכשו ולעולם. אף על פי שבשעה שנתן לה גט היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו מכל מקום עכשו היא רוצה בכך וביד שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשו. וגדולה מזו אמרו בפרק אף על פי בסוגיית המקדיש מעשה ידי אשתו גבי יקדשו ידי לעושיהן ואיתא נמי במכילתין בפרק ואלו נדרים הא לא דמיא אלא להא האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה. ובהא דשמעתין נמי אילו אמר נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו ואפילו יפדאום אחרים אקחם מהם להקדישן ודאי קדשן כההיא דהאומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה. אלא דהכא כיון דלא אמר אלא קרבן עד שיקצצו לא משמע אלא כל זמן דלא ליתי אחר וליפסקיה דאי אתא אחר ופדאן בהא אינן קדושין כל זמן שהם ביד הפודה ואיהו הא אמר שיהו קדושין עד שיקצצו כלומר שתמשך קדושתן עד שעת קציצה. אלמא דוקא כשפדאן הוא שאינן יוצאות מהקדשן כלל דכשפדאן חוזרות וקודשות מיד. הא אמר בהדיא ואפילו לכשאקחנו מיד הפודן קדשו וכן לענין קידושין וכן לענין מכר. ואי קשיא לך אם כן מאי קאמר להו ר׳ ירמיה ואשה כפדאום אחרים דמיא הא אפילו פדאום אחרים בכענין זה שאמר בפירוש אף לכשאקחם מיד הפודן דדמיא להא דר׳ אושעיא קדשן. וי״ל דהא גופא לא ידעינן לה ממתניתין ומתניתא אלא דמסברא הוה אמר ליה ר׳ אילא התם. ורילמא קבלה הכין מרביה ואינהו לא ידעי לה ור׳ ירמיה נמי לא ידע לה. ואנן קיימא לן דהוו קדושין מההיא דר׳ אילא דמוכר שדהו דאמרינן דקדשה וקיימא לן כותיה. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל:
ברש״י דמיא דאין חוזרות כו׳ שסופן לצאת הס״ד היבשה לא כאילו כו׳ הד״א כצ״ל:
ברא״ש יחזרו ויקדשו הס״ד ואח״כ מ״ה מאי קא כו׳ אחרים פדאום כו׳ הד״א לכשיפדם ויהיו כו׳ אינה ברשותו כו׳ כצ״ל:
בר״ן מעכשיו אבל במסירה כו׳ לרשותו לא חייל והס״ד מרשות הבעל לרשותה ואין כו׳ דהאי רבי אילא הוא כו׳ כי אמר הכא דפדאום כו׳ אף מעכשיו הוא יכול כו׳ ביורדי הים אפילו הם כו׳ היכי קאי הס״ד כדאיתא בגמרא הס״ד מפרש טעמא הס״ד בעתידין להוולד הס״ד אמאן קאסר הס״ד שובתי שבתות הס״ד בערבי שבתות הס״ד קאי ולקולא הס״ד כצ״ל:
איתער בהו [התעורר בהם] ר׳ ירמיה ששמע את דבריהם תוך כדי נמנום, אמר להו [להם]: מאי קא מדמיתון [מה אתם מדמים] פדאן הוא לפדאום אחרים? אין הדינים דומים, הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: פדאן הוא — חוזרות וקדושות, אבל אם פדאום אחרים קודם שנקצצו — אין חוזרות וקדושות כיון שהן בידי אחרים. ואשה המתגרשת מבעלה כפדאוה אחרים דמיא [נחשבת], כי לאחר שנתגרשה האשה הריהי עומדת שוב לגמרי ברשות עצמה, וקידושין שניים אינם יכולים לחול אלא מדעתה, ואם אינה רוצה בכך — אינה מקודשת.
Rabbi Yirmeya, who had been dozing, woke up when he heard their conversation and said to them: For what reason are you comparing where he redeemed them to where others redeemed them? The halakhot are not similar. This is what Rabbi Yoḥanan said: If he redeemed the saplings, they become consecrated again, but if others redeemed them before they were cut they do not become consecrated again, since they are not in his possession anymore, and the case of a woman given a bill of divorce from her husband is considered as if others redeemed her. This is because upon divorce she is completely independent, and the second marriage can therefore take effect only with her consent. But if she refuses, the betrothal is not valid.
הכל
(3) אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר ר׳ רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפְּדָאָן הוּא אֲבָל פְּדָאוּם אֲחֵרִים אֵין חוֹזְרוֹת וּקְדוֹשׁוֹת.:
It was also stated that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: They taught only that bar Padda holds that the saplings become consecrated again when he redeemed them himself, but when others redeemed them they do not become consecrated again for he cannot consecrate them after they have been in the possession of others, and it no longer depends on his intent.
לא שנו אלא שפדאם הוא – דכיון דפדאם הוא ולעולם לא יצאו נטיעות הללו מרשות הקדש או מרשותו דין הוא שיהו חוזרות וקדושות אבל פדאום אחרים אפי׳ הכניסום אחר כן לרשותו אין חוזרות וקדושות לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות בעלים הראשונים מהן וכיון דההיא שעתא א״א להקדש שיחול עליהן בתר שעתא כמי כשהכניסום אחרים לרשותו לא חייל.
איתמר נמי אמר ר׳ אמי אמר ר׳ יוחנן. כלומר שאמר ר׳ יוחנן כאשר העיד עליו ר׳ ירמיה שיש חילוק בין פדאן הוא לפדאן אחרים. שטה:
ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] אמר ר׳ אמי אמר ר׳ יוחנן: לא שנו אלא שפדאן הוא עצמו, אבל פדאום אחרים — אין חוזרות וקדושות, שאין הוא יכול להקדיש אותן לאחר שהיו כבר בידי אחרים, והדבר אינו תלוי עוד בדעתו.
It was also stated that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: They taught only that bar Padda holds that the saplings become consecrated again when he redeemed them himself, but when others redeemed them they do not become consecrated again for he cannot consecrate them after they have been in the possession of others, and it no longer depends on his intent.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : גהַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה ד מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה אָסוּר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלַל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה לֹא כְּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִין מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ.:
MISHNA: In the case of one who takes a vow that he will not derive benefit from seafarers, he is permitted to benefit from those who live on dry land. But if he takes a vow not to derive benefit from those who live on dry land, he is also prohibited from deriving benefit from seafarers, because seafarers are included within the category of those who live on dry land. The mishna now defines seafarers: Not like those that travel by ship from Akko to Jaffa, which is a short trip, but rather one who customarily departs [lefaresh] to distant locations, e.g., foreign countries.
מתני׳ הנודר – שלא יהנה מיורדי הים מותר ליהנות מיושבי היבשה והנודר מליהנות מיושבי היבשה אסור ליהנות מיורדי הים שהן נמי מיושבי היבשה הן שסופן לצאת ומה שאמר יורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו יורדי הים ההולכים מעכו ליפו שאין ביניהם אלא מהלך יום אחד ובאין מהרה ליבשה דהוו בכלל יושבי היבשה.
הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה – שאין עומדין על שפת הים דאין רגילין לעבור בים ומיהו אדם העובר פעם אחת לזמן מרובה ואינו רגיל לעבור שם לא מיקרי יורדי הים והנודר מיורדי הים מותר בו ואפי׳ למ״ד בגמ׳ דאותם שהולכים מעכו ליפו מיקרו יורדי הים התם נהי דאין שוהין בה מ״מ רגילין לעבור תדיר לעבור בים נינהו אבל זה העובר פעם אחת לעשרה שנים לא מיקרי יורדי הים כלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
לא כאלו ההולכים מעכו ליפו – בגמרא מפרש אמאי קאי.
אלא במי שדרכו לפרש – להיות ימים רבים ביחד.
הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור מיורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו שהולכין מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש.
כבר ביארנו בהרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו שאם פדאן עד שלא נקצצו חוזרות וקדושות ודבר זה לא נחלק בו שום אדם ומה שאמרו בסוגיא זו לבר פדא דאמר וכו׳ לאו לישנא דיוקא הוא שזה דברי הכל היא אלא ששאלו בה לברר מתוכה מה שנסתפקנו במקום אחר בנותן שתי פרוטות לאשה אחת שתתקדש לו במה עכשו ואחת שתתקדש בו לכשיגרשנה שיהיו קדושין כשם שבכאן חלה קדושה אחר שלשים אחר הפדיון מכח הקדש הראשון כך יחולו אותן קידושין אחר הגירושין מכח קידושין הראשונים הואיל ומאותה שעה קדשה לאחר שיגרשנה ודחאוה לומר שאינו דומה דהתם כפדאוהו אחרים דמיא שהרי יצאה מרשות הבעל לגמרי ע״י הגרושין ואותה שעה אין לו עליה כלום אבל כאן הואיל ופדאן אין מוחה בידו שיעכב הקדושה שלא תחול אחר הפדיון וכבר ביארנו שאף בזו שבמשנתנו אם פדו אחרים שהרי אדם פודה הקדש חברו אין חוזרות לקדושתן ושמא תאמר תפשוט דלא הוו קידושי אינו כן שזו דרך דחייה אמרה ומכל מקום אין דמיון גמור ביניהם שזו לאחר שפדאוהו אחרים אין כח בו להקדיש מה שאינו שלו כמו שביארנו במשנתנו אבל אשה זו הואיל ושניהם רוצים והיה בידם בשעה ראשונה להתקדש לעולם אפילו שבשעה שנתגרשה יצאה מרשותו לגמרי אפשר שמקודשת ומתוך כך פסקו בה גדולי הדורות שלאחר שתתגרש תהא מקודשת מספק ויש פוסקין שמקודשת ממה שאמר האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין וכן מפרשין בזו שבמשנתנו שאם אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואם יפדום אחרים לשאקחם מהם יהיו קדושים שהם קדושים:
יש למדים ממשנתנו לענין דיני ממונות שאם אמר אחד לחבירו שדה זו נתונה לך מעכשו עד שאלך לארץ ישראל שאם חזר ולקחה ממנו קודם שיעלה חוזר וזוכה בה שכך אמר לו לעולם תהא שלך עד שאעלה אבל אם קנאו אחר ובא הנותן וקנאו מן הלוקח אינה חוזרת למקבל וכמו שפירשנו בפדאן אחרים ואין הדברים נראין שהמקבל אינו בדין זה ולא אמרוה אלא בענין איסורין שבאמירה בעלמא הוא נעשה ואין זה יותר משהיה השדה שלו לגמרי ומכל מקום הם סיימו את דבריהם שאם לא אמר לו מעכשו אלא קנה בחזקה עד שאעלה וחזר וקנאה אינה חוזרת לו שכבר כלתה חזקתו אבל אם קנאו בכסף קונה כלו מעכשו ואפילו נתאכלו המעות כענין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים וכו׳ והדברים נראין כמו שכתבנו ואף באומר כן לעניים יראה לי שדינם כהדיוט אלא שיש מחמירין לדון בהם אמירה כמסירה והדבר נאה למעשה אע״פ שלהלכה יש לפקפק בו:
המשנה השלישית והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש:
אמר הר״ם פירוש מפרש יקרא רוכב הים באמצעיתה וירחקו מהארץ מרחק רב אולם מעכו ליפו הנה הם ילכו על שפת הים קרוב מהארץ:
אמר המאירי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה שאלו רצה לידור ביושבי היבשה לא היה פורט יורדי הים שהם המיעוט אלא דעתו על יורדי הים לבד ואסור בהם ומותר ביושבי היבשה נדר מיושבי היבשה אסור אף ביורדי הים שדרך בני אדם כשרוצים לידור מכל העולם מזכירין דרך כלל יושבי היבשה והוא שאמר שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם שכל שיורדי הים עיניו נשואות תמיד מתי יגיע זמנו לצאת ליבשה ואמר אחר כן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא במי שדרכו לפרש ונחלקו בגמרא בלשון זה רב פפא ורב אחא שלדעת אחד מהם ארישא מהדר כלומר אשנדר ביורדי הים שפירשנו שביורדי הים מיהא אסור דוקא במפליגים אבל באלו ההולכים מעכו ליפו שאינם מפליגים אלא שהולכים על שפת הים מותר שאין אלו נקראים יורדי הים ולדעת האחר אסיפא קא מהדר כלו׳ זה שביארנו בנודר ביושבי היבשה שאסור ביורדי הים שאף הים בכלל יושבי היבשה הם לא סוף דבר בהולכים על שפת הים אלא אף במפרשים ומפליגים הא מכל מקום בנודר מיורדי הים שאסור ביושבי היבשה אף בהולכים מעכו ליפו כן ולענין פסק הלכה בשניהם וכל שנדר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה ואסור ביורדי הים המפליגים אבל ההולכים על שפת הים מותר בהם ואם נדר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים אף במפליגים וכל שכן בהולכים על שפת הים ויש פוסקין כלשון אחרון וכן נראה דעת גדולי המחברים ואין בדבר הכרח אלא שהדעת נותנת כדעת הראשון:
ובתלמוד המערב אמרו נדר מיורדי הים לאחר שלשים ונעשו בני יבשה ר״ל שנדרו מיורדי הים לכשיגיעו שלשים שנמצא שאין הנדר חל עד שלשים מהו באותם שהיו בים בשעת הנדר ויצאו להם כשהגיעו שלשים ונעשו בני יבשה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא לרבי ישמעאל דאמר אחר שעה שהנדר חל בה מותר לרבי עקיבא דאמר אחר שעת אמירה אסור והלכה כרבי עקיבא וסיום הירושלמי ובאילין טלייתא צריכא כלומר כאלו שיורדים לטייל על שפתו בדוגיות צריך ללמוד אם הם בכלל יורדי הים אם לאו:
מתני׳ מותר ביושבי יבשה. אותם שאינם רגילין לירד בים:
שיורדי הים בכלל יושבי יבשה. שסופם לירד ליבשה:
לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. בגמרא מפרש אהיכא קאי:
לא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד. דבכלל יורדי הים הם ליאסר וגם יושבי יבשה מיקרו:
מתני׳ הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה – פי׳ ביושבי היבשה בשעת נדרו אף על פי שנעשו אחרי כן יורדי הים.
הנודר מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה הם – פי׳ דיושבי היבשה עיקר דסוף סוף ליבשה סלקי.
ולא באלו ההולכים מעכו ליפו אלא באותם שדרכם לפרוש – בגמ׳ מפרש לה.
מתני׳ מותר ביושבי היבשה – באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות.
מיושבי יבשה אסור ביורדי הים – אפי׳ הם עכשיו בים שסופן לעלות ליבשה כדמפרש טעמא בגמרא.
ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו – מפרש בגמרא היכא קאי.1
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן כמה ד״ה שמוסבים על המשך המשנה. ד״ה אלו מופיעים להלן נדרים ל׳:-ל״א.
מתני׳ שדרכו לפרש בים. להולך למרחוק קורא מפרש שהולך כל כך למרחוק שמופרש אפילו מראיית הארץ. ובבעלי שיבות אף על פי שהן לבנים והוא הדין דמיתסר בראשים לבנים בלא זקנה. הרא״ם ז״ל.
א משנה הנודר מיורדי הים, שאסר על עצמו ליהנות מהם — מותר ביושבי היבשה. אבל אם נדר מיושבי היבשה — אסור גם מיורדי הים, ומדוע — שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. ומגדירים מי הם יורדי הים — לא כאלו שהולכים (שנוסעים באניה) מעכו ליפו שהיא נסיעה קצרה ואין הם נחשבים בכך ״יורדי ים״, אלא במי שדרכו לפרש, לנסוע למרחקים גדולים, למדינות הים.
MISHNA: In the case of one who takes a vow that he will not derive benefit from seafarers, he is permitted to benefit from those who live on dry land. But if he takes a vow not to derive benefit from those who live on dry land, he is also prohibited from deriving benefit from seafarers, because seafarers are included within the category of those who live on dry land. The mishna now defines seafarers: Not like those that travel by ship from Akko to Jaffa, which is a short trip, but rather one who customarily departs [lefaresh] to distant locations, e.g., foreign countries.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : רַב פָּפָּא וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא חַד מַתְנֵי אַרֵישָׁא וְחַד מַתְנֵי אַסֵּיפָא מַאן דְּתָנֵי אַרֵישָׁא מַתְנֵי הָכִי הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה הָא בְּיוֹרְדֵי הַיָּם אָסוּר וְלֹא כְּאֵלּוּ
GEMARA: With regard to the mishna’s definition of seafarers, there is a dispute between Rav Pappa and Rav Aḥa, son of Rav Ika. One teaches this statement with regard to the first clause of the mishna, and one teaches it with regard to the latter clause. The Gemara explains: The one who teaches it with regard to the first clause teaches it like this: One who takes a vow not to derive benefit from seafarers is permitted to derive benefit from those who live on dry land. But he is prohibited from deriving benefit from seafarers, and seafarers are not like those
אחד תני לה אסיפא – פירוש ולחומרא, והנודר מיורדי הים אסור אפילו באלו ההולכים מעכו ליפו, ומיהו מסתברא דאינו אסור בכל מי שירד לים פעם אחת מעכו ליפו, אלא במי שרגיל לירד שם תדיר דרך ים, ואי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו אפילו מעכו ליפו.
הא מיורדי הים אסור ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו. דמשום דרך מועט לא מיקרו יורדי הים שיורדי הים [כאלו] בכלל יושבי יבשה:
גמ׳ רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא חד תני לה ארישא כו׳ – סיפא דלא כאלו ההולכים מפרש לה ארישא לקולא וה״ק הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה הא ביורדי הים אסור ולא באלו ההולכים מעכו ליפו כלומר שאינם נכנסים לפלגו של ים והולכין על שפתו דהלין יושבי היבשה נינהו אלא ממי שדרכו לפרוש כלומר לפרוש בפנים לים כגון ההולכים למדינת הים וכיוצא בהם. וחד תני לה אסיפא דקתני בנודר מיושבי היבשה שאסור מיורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה וה״ק הא דתנן שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא תימא כאלו שיושבין על שפתו שהולכין מעכו ליפו אלא אף מי שדרכו לפרוש נמי דסוף סוף ליבשה סלקי אבל הנודר מיורדי הים אסור אף בהולכים מעכו ליפו ולחומרא וכן הלכתא.
ירושלמי נדר מיורדי הים לאחר ל׳ יום מהו בבני אדם שנעשו בני יבשה לאחר שלשים יום ועכשיו בשעת הנדר הם בני ים. ומהדרינן כפלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע פירוש דאיפלגו בפרק ואלו נדרים (דף פט.) באשה שנדרה כשהיא פנויה לכשתנשא וקי״ל כר״ע שאין הבעל מפר דבתר שעת נדר אזלינן והכא נמי לר״ע הולכים אחר שעת הנדר (ואחר שעת הנדר) ואסור באותם שהיו יורדי הים בשעת נדרו אף על פי שלאחר שלשים יום שהוא זמן חלות הנדר הם בני יבשה.
ובאלין טלייתא צריכא וכו׳ – ואותם בני אדם שהולכים על שפת הים לטייל בדוגיות צריכה רבה אם ישנן בכלל יורדי הים הם אם לאו ומדמספקא ליה לירושלמי באילין טלייתא שמעינן דסיפא דלא כאלו שהולכים מעכו ליפו אסיפא תני לה לחומרא.
גמ׳ חד תני לה ארישא – להא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו דס״ל דארישא קאי ולקולא.
וחד תני לה אסיפא – ולחומרא דאפי׳ מי שדרכו לפרש בכלל יושבי יבשה וכן נמי אפילו ההולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא וקיי״ל כמאן דמתני לה אסיפא לחומרא וכתב הרשב״א ז״ל דמסתברא דאינו אסור בכל מי שירד פעם אחת מעכו ליפו אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ובירושלמי איבעיא להו הנודר מיורדי הים לאחר שלשים יום וקודם שלשים יום נעשו יושבי יבשה אי בתר שעת אמירת הנודר אזלינן והשתא יורדי הים נינהו או בתר חלות הנדר אזלינן דהוו להו יושבי יבשה ויהא מותר בהם ותלי ליה בפלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע דפליגי בפ׳ בתרא דמכילתין (דף פט:) באשה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא דר׳ ישמעאל סבר דבתר חלות הנדר אזלינן ובעל מיפר ור״ע סבר דבתר שעת אמירה אזלינן ואין הבעל מיפר בקודמין וקיימא לן כר״ע הלכך אסור באותן שהן עכשיו יורדי הים אע״פ שבשעת חלות נעשו יושבי יבשה דבתר השתא אזלינן ומהאי ירושלמי איכא למפשט נמי היכא דהוה איפכא להיתרא אבל נראה לי שאין הדין כן ויתבאר בפ׳ בתרא דמכילתין בס״ד ובירושלמי נמי איבעיא להו באלו שיורדים לים כדי לטייל אם הם בכלל יורדי הים או לא ולא אפשיטא ולחומרא.
ב גמרא על המשפט האחרון של המשנה, בהגדרת יורדי הים נחלקו רב פפא ורב אחא בריה [בנו] של רב איקא, חד מתני ארישא [אחד מהם היה שונה את הדברים על ראשה של המשנה] וחד מתני אסיפא [ואחד מהם היה שונה על סופה]. ומסבירים: מאן דתני ארישא, מתני הכי [מי שהיה שונה על ראשה, היה שונה כך] ומסביר: הנודר מיורדי הים מותר ביושבי יבשה, הא [הרי] ביורדי הים — אסור, ולא כאלו
GEMARA: With regard to the mishna’s definition of seafarers, there is a dispute between Rav Pappa and Rav Aḥa, son of Rav Ika. One teaches this statement with regard to the first clause of the mishna, and one teaches it with regard to the latter clause. The Gemara explains: The one who teaches it with regard to the first clause teaches it like this: One who takes a vow not to derive benefit from seafarers is permitted to derive benefit from those who live on dry land. But he is prohibited from deriving benefit from seafarers, and seafarers are not like those
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.