×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּרְמִינְהוּ איָדִי נְזִירָה וְרַגְלִי נְזִירָה לֹא אָמַר כְּלוּם רֹאשִׁי נְזִירָה כְּבֵדִי נְזִירָה ה״זהֲרֵי זֶה נָזִיר זֶה הַכְּלָל דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ ה״זהֲרֵי זֶה נָזִיר.
And the Gemara raises a contradiction against this. If one said: My hand is a nazirite, and similarly, if he said: My foot is a nazirite, he has not said anything of consequence. However, if he said: My head is a nazirite, or: My liver is a nazirite, he is a nazirite. This is the principle: If one accepted naziriteship by means of an entity upon which life depends, i.e., a limb or a body part that he cannot survive without, he is a nazirite. Conversely, if he mentioned part of the body that is not essential for life, he is not a nazirite. In this case, as he referred to his hair, which is certainly not a vital part of him, he should not be a nazirite.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גלגל
גלגלא(נזיר כא:) מלא תרווד רקב שני מתים שנקברין זה עם זה נעשו גלגלים זה לזה גזו שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין. (נדה כז:) שליא בבית מה תחלתו דבר אחר נעש׳ לו גלגלין אף סופו וכו׳ דתניא איזהו מת שיש לו רקב וכו׳ פי׳ דבר הנגלל עמו כמו תכריכין ונעשה גלל למת והן תכריכין ודחו תכריכין את הרקב אף סופו כיון שנגלל עפר עם הרקב ונעשו גל אחד נדחית תורת רקב (א״ב: בנוסחאות דידן כתוב גנגילין ובעל הערוך הביא נוסחא זו בערך גנגילון):
ערך גז
גזב(פסחים כ.) גוז משקין דרישא. (שבת קנ:) משכחת לה דמחשיך למיזגא ליה אסא. (נדרים סט) שמע מניה דבית שמאי מיגז גייז. (נזיר כא) איבעיא להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז פי׳ מיעקר עקר מעיקרא או מיחתך חתיך מהשתא ומזה הערך אתו גוזאי וקא מחיה ליה שהוא בערך שלפני זה:
א. [ווידער קראפט.]
ב. [שניידען.]
ורמינהו כו׳ זה הכלל כו׳ – ופה ושיער לא הוי דבר שהנשמה תלויה בו דאי גייז לשיער וחתיך לניב שפתים לא מיית.
ידי נזירה כו׳ – וה״ה במתניתין אי לא פי כפיו אלא פי נזיר ושערי נזיר לא אמר כלום דאין הנשמה תלויה בו.
ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו: אם אמר ״ידי נזירה״ וכן אם אמר ״רגלי נזירה״ — לא אמר כלום, אבל אם אמר ״ראשי נזירה״ או ״כבדי נזירה״ — הרי זה נזיר. זה הכלל: קיבל נזירות על דבר (אבר, חלק מן הגוף) שהנשמה תלויה בו, כלומר, שאי אפשר לחיות בלעדיו — הרי זה נזיר. ואם קיבל נזירות על חלק בגוף שאפשר להתקיים אף בלעדיו — אינו נזיר. ואם כן אף האומר על שערו, שוודאי אין הנשמה תלויה בו — לא היה צריך להיות נזיר!
And the Gemara raises a contradiction against this. If one said: My hand is a nazirite, and similarly, if he said: My foot is a nazirite, he has not said anything of consequence. However, if he said: My head is a nazirite, or: My liver is a nazirite, he is a nazirite. This is the principle: If one accepted naziriteship by means of an entity upon which life depends, i.e., a limb or a body part that he cannot survive without, he is a nazirite. Conversely, if he mentioned part of the body that is not essential for life, he is not a nazirite. In this case, as he referred to his hair, which is certainly not a vital part of him, he should not be a nazirite.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמַר רַב יְהוּדָה דְּאָמַר הָכִי ביֵעָשֶׂה פִּי כְּפִיו מִיַּיִן וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלָּגוֹז.:

Rav Yehuda said that it means that he said like this; this is what he intended: Let my mouth be like his mouth with regard to abstention from wine, and my hair be like his hair with regard to abstention from cutting it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב יהודה דאמר הכי יעשה פי כפיו מיין – דהואיל דפריש הכי הוי נזיר.
1דאמר פי כפיו מיין – כלומר במתניתין שאני הואיל ושמע חבירו שנדר ודאי קאמר הכי לענין איסור יין אבל בברייתא דקאמר מעצמו בלא שמיעה דחבירו נזיר לאו כלום הוא כיון דאין הנשמה [תלויה בו] ופי כפיו מיין מהני אפילו לרבי שמעון דאמר לעיל (דף ג:) עד שיזיר מכולן הכא מודה דלא גרע מידות וכן מהריני מסלסל ומכלכל דפ״ק (לעיל דף ב.) דהוי נזיר וא״ת כי אמר נמי ידי נזיר [נימא] דה״ק ידי כידו מלהטמאות למתים ורגלי כרגלו מלהכנס בבית הקברות וי״ל דאה״נ דאי שמע לחבירו שנדר בנזיר ואמר ידי כידו מהני וה״נ תניא בתוספתא (פ״ג) ברישא דברייתא בהדיא ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר.
1. תוס׳ ד״ה ״דאמר פי כפיו״ מופיע בדפוס וילנא בדף כ״א.
הכי קאמר יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז. ומיירי מתניתין דאמר כך בפירוש ובאחד מהם שאמר הוי נזיר. אי נמי אפילו לא פירש כיון ששמע שאמר חבירו הריני נזיר ואמר איהו פי כפיו הוי כאילו אמר פי כפיו מיין. אבל כשאמר מעצמו ידי או רגלי נזירה לא אמר כלום אם לא הזכיר אבר שהנשמה תלויה בו. והכי תניא בתוספתא פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר. ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר. ידי נזירה רגלי נזירה לא אמר כלום. הרא״ש ז״ל בפירושיו:
אמר רב יהודה: יש להבין שאמר הכי [כך], שכך היתה כוונתו: יעשה פי כפיו להיאסר מיין, ושערי כשערו מלגוז.
Rav Yehuda said that it means that he said like this; this is what he intended: Let my mouth be like his mouth with regard to abstention from wine, and my hair be like his hair with regard to abstention from cutting it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הֲרֵינִי נְזִירָה וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וַאֲמַר וַאֲנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.: אִיבַּעְיָא לְהוּ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר אוֹ דִּלְמָא מִיגָּז גָּיֵיז לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ.

§ The mishna taught that if a woman said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. A dilemma was raised before the Sages: When a husband nullifies the vow of his wife, does he uproot his wife’s vow, making it as though she never vowed, or perhaps he merely severs her vow from that point onward, but her vow was still in effect until he nullified it? The Gemara asks: What difference is there resulting from this dilemma?
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שניהם נזירין ואינו יכול להפר לה – דכיון דאמר ואני גלי אדעתיה דניחא ליה במאי דקא נדרה איהי והשתא מקיים לה.
בעל מיעקר קא עקר – הנדר מעיקרא כשמפר לאשתו והוי כאילו לא חל מעולם כמו חכם שעוקר הנדר מעיקרו או מיגז גייז מהפרה ואילך הוא דמתבטל הנדר ועד ההפרה היה מקויים.
איבעיא להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז – פירוש: הבעל שמפר נדרי אשתו למפרע הוא מפר שעוקר הנדר מעיקרו כמו שעושה החכם או דילמ׳ מיגז גייז מיום שמעו ואילך אבל אינו עוקרו למפרע ומשום דמפיק לקמן דבעל מיגז גייז אמרינן בנדרים בריש פר׳ נערה המאורסה איבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקלש קליש פ׳ בנערה מאורסה דאמר רחמנא אביה ובעלה מפירין נדריה קבעי דמיגז גייז חלקו כי היכי דגייז הכל בנשואה או דילמא מיקלש קליש והאב גומר.
למאי נפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר כול׳ – הוא הדין דנפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים ואחר כך היפר לה בעלה אם לוקה אם לאו כדבענן למימר לקמן אלא חדא מתרתי נקט.
בעשירי של נדרים שאלו בארוס שהוא שותף עם האב בהפרת נדרי ארוסתו כשהפר הוא בלא האב או האב בלא הוא אי מיגז גייז לנדר אי מיקלש קליש ופי׳ מיגז גייז שתכף שהפר בטל חצי הנדר לגמרי וחציו האחר עומד על עמדו ובתוקף איסורו ופי׳ מיקלש קליש שלא נתבטל חצי הנדר לגמרי ולא עמד החצי האחר על תוקף איסורו אלא כל האיסור נקיש ונתמעט חומרו ועדיין כלו באיסור אלא שירד מאיסור חמור לקל הימנו ונפקא מינה לנדרה משיעור שני זתים שלפניה ושמע ארוס והיפר לה ואכלתם בהפרת הארוס קודם הפרת אב דאי אמרת מיגז גייז נשאר שיעור זית אחד בתוקף איסורו ולוקה שהרי כזית אכלה באיסור ואי אמרת מיקלש קליש הרי נקלש הנדר וניתק מחיוב מלקות לאיסור בעלמא והעלינו בה דלאו מיגז גייז אלא מיקלש קליש ובכאן נעתקה השאלה לבעל גמור שמיפר בלא שותפות כשהוא מיפר לאשתו אם הפרה גוזזת להיות הנדר נדר עד שעת הפרתו אלא שיבטל מכאן ולהבא או עוקרתו לגמרי למפרע כאלו לא חל מעולם כדין היתר חכם שעוקר את הנדר מעיקרו כמי שלא היה מעולם ונפקא מינה לאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ואחר כך שמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרת מעיקר עקר הרי הנדר כמי שלא היה ואף השנייה שהתפיסה במה שאינו כלום התפיסה והותרה ואי אמרת מיגז גייז עדיין חברתה אסורה שהרי נשאר הנזירות נזירות עד שעת הפרה וכשהתפיסה בנזירות גמורה התפיסה והעלינו בה לענין פסק דבעל מיגז גייז ולא מעיקר עקר וכן הלכה ומתוך כך לא נאמר בו הותר מקצתו הותר כולו כמו שביארנו בענין יפר חלקו וכן אם שתת יין ונטמאת או גלחה קודם הפרה שלוקה על מה שעבר ויש מפרשים שטעונה גם כן קרבן טומאה:
אף על פי שזהו פסק היוצא לנו משמועה זו יש בביאורה קצת דברים שאתה צריך להתעורר עליהם מצד שקצת מפרשים כתבו בהם דרך פירוש דברים שאינן נראין והוא שבתחלה באו לברר את השאלה ממה שאמרו במשנתנו הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני שאינו יכול להפר ופירשו בה גדולי הרבנים אי אמרת בשלמא מיעקר עקר ואין לו מקום להתפיס נדרו אם יפר ונמצא שהוא גורם ליבטל נדרו וקיי״ל דהוא אינו מיחל אלא אי אמרת מיגז גייז הואיל ומ״מ בדין התפיס ואין נדרו בטל בבטול שלה ליפר לה והוא ליתסר שהרי לא נעקר בהפרתו הנדר מעיקרו ובדין התפיס וקשה לפירושם שהרי אין זה בדין הוא אינו מיחל שהרי אין הוא מיפר את שלו אלא שלה ואם נדרו מתבטל מאליו מה בכך והרי כשתלתה אחרת את נדרה בנדר אשתו הוא מיפר אף על פי שנדר חברתה מתבטל בהפרתו ואף על פי שאין הוא יכול להפר נדר האחרת ומתוך כך פירשו קצת רבנים שבצרפת בשלמא אי אמרת מיעקר עקר ונמצא שכל שיכול להפר לה נתבטל את שלו עמה ודאי אנן סהדי דניחא ליה בנדרה וכשקיים הוא את נדרה דמי שכל הנודר דעתו שלא להתבטל נדרו על ידו אלא אם כן על ידי חכם אלא אי מיגז גייז הואיל ואין נדרו מתבטל בהפרתו אין זה נראה כמקיים ותירץ לו דאפילו הכי כל דאמר ואני כאומר קיים ליכי דמי כמו שפירשנו במשנתנו ומה שנאמר כאן אי מיתשיל מצי מיפר אי לא לא פירושו אי מיתשיל על הקמתו ויפר את שלה ביומו ויבטל שלו גם כן ולשון אריכות הוא ללא צורך שאין ספק שהכל ניתר על ידי חכם אלא שלשונות אלו של נדרים ונזיר אינן באים בדקדוק כל כך כמו שהתבאר וחזרו לבררה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה וכו׳ כמו שנבאר ענינה במשנה החמישית ואי סלקא דעתך מיעקר עקר תיפוק לחולין שהרי כיוצא בה בנשאל לחכם יוצאין לחולין כמו שיתבאר והוא משיבו דלעולם מיעקר עקר והאי דלא נפיק לחולין דהוה ליה כחטאת שמתו בעליה אחר שאינה צריכה כפרה וחזרו לבררה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין וכו׳ סופגת את הארבעים ואי דלא היפר פשיטא אלא דהיפר ולוקה על מה שעבר כמו שנבאר במשנה הרביעית ואי מיעקר עקר היאך סופגת למפרע והוא חוזר ודוחה דמדקתני סיפא היפר לה ולא ידעה ושתתה אינה סופגת אף על פי שבשעת שתייתה לא ידעה ובאיסור שתתה תנא נמי רישא סופגת ובלא היפר כלל אף על גב דלאו מידי אשמעינן וחזרו לבררה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר וניטמאת ר״ל בתוך נזירותה ואחר כך היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ולא אשם ופירושו בהפרישה קרבנותיה על הדרך שביארנוה בפרק שלישי ואי מיגז גייז תיתי נמי עולה והוא הדין לאשם והוא משיבו אלא מאי מעקר עקר אי הכי חטאת העוף נמי לא תיתי והוא מתרץ דחטאת העוף מיהא מביאה על שחטאה וכן ממה שהיא באה על הספק כמו שביארנו בפ׳ שלישי ולענין פסק כבר ביארנו שם שאף על פי שהבעל מיגז והיה לנו לומר שתביא את כלם מ״מ אין קרבן לחצי נזירות ומ״מ גדולי המחברים כתבו שמביאה את כלם ונראה משום טעם מיגז גייז כמו שכתבנו בפרק שלישי וסוף הדברים ביררוה ממה שאמרו בהדיא האשה שנדרה ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והיפר לה היא מותרת וחברתה אסורה דילמא מיגז גייז:
ומה שאמר רבי שמעון שאם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות ומפני שכונתה לומר הריני כמותך לאיסור או להיתר אין הלכה כן ומ״מ לדבריו יש לדקדק כיון שחל עליה נזירות שעה מדין מיגז גייז ולאו מיעקר עקר היאך היא מותרת בהתירה והלא מי שאמר הריני נזיר היום ולא למחר הרי הוא נזיר שאין נזירות לחצאין פירשו בתוספתא שדעת ר׳ שמעון שכונתה לומר איני מכונת אלא להיות כמותיך ואם סופך להיות מותרת כלל לא יחול עלי נזירות ומ״מ אין הלכה כרבי שמעון:
הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר לה שאם הוה מיפר שלה היה גם נזרו בטל כדתני׳ בריש פירקין הותר הראשון הותרו כולם וכתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל לעצמו:
הריני נזיר ואת ואמרה אמן שאל אותה אם גם היא תרצה להיות נזירה ואמרה אמן מיפר שלה ושלו קיים שאין גזרו תלוי בנזרה. הריני נזירה ואתה שאלה לו אם גם הוא רוצה להיות נזירה ואמר אמן אינו יכול להפר לפי שנזרו תלוי בנזרה. אינה סופגת ארבעים שכבר היפר נזרה. ר׳ יהודה או׳ אם אינה סופגת ארבעים מן התורה תפסוג מכת מרדות מדרבנן לפי שכיוונה לעבוד על דברי תורה ובתוס׳ דמכות תניא מכות מ׳ מן התורה אבל מכת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו אבל הכא שעברה כבר לא עדיפה מאם לא הפיר לה:
האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ג׳ בהמות חטאת ועולה ושלמים אם משלו היתה הבהמ׳ תצא ותרעה בעדר דהפרשה בטעות היתה. דכי אקני לה מידי דצריך לה מידי דלא צריך לה לא אקנחי לה ואם משלה היתה החטאת שהקנה לה אחר ע״מ שאין לבעלה רשות בה תמות כדמפ׳ דהויא כמו חטאת שנתכפרו בעליה דלמיתה אזלא. ועולה ושלמים יקרבו כיון שהופרשו ונאכלים השלמים ליום א׳ כחומר שלמי נזיר ואינן טעונין להם. ואפי׳ הפרישה הלחם אין שחיטת השלמים מקדשתן ומיהו פדיון צריך שכבר קדש קדושת דמים וכן אין חזה ושוק טעונים תנופה דבעי׳ על כפי הנזיר:
היו מעות סתומים שייחדתן לקנות בהם קרבנותיה ולא פי׳ מאיזה מהן יקנו עולה או שלמים או חטאת יפלו לנדבה לעולת קייץ [המזבח] ובגמ׳ מפ׳ דהלכה למשה מסיני הוא מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח האיל ואילו קנה בהם בהמה היתה מתה גם המעות אסור בהנאה ואין בהם מעילה דכיון דלא בודקה אצלה לא קרי׳ בהו קדשיה:
איבעיא להו בעל מעקרר עקר כמו שחכם עוקר הנדר מעיקרו או מגיז גייז דכיון דמפיר בלא פתח של חרטה חותך את הנדר מעיקרו ומבטלו מכאן ולהבא דוקא:
ההיא נמי אישתראי מידי דהוה אם אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דאמרי׳ הותר הראשון הותרו כלום אבל אי אמרת מיגז גייז מכאן ולהבא דוקא אז נדר השניה קיים וה״ה דהוה מצי למימר כגון ששתתה יין ונטמאת למתים ואח״כ הפר לה בעלה דאי מעיקרא עקר אינה לוקה ואי מגיז גייז לוקה כדאמרינן בסמוך:
א שנינו במשנה אם אמרה אשה ״הריני נזירה״, ושמע בעלה ואמר ״ואני״ — אינו יכול להפר את נדרה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: האם בעל המפר את נדר אשתו מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו כאילו לא היה, או דלמא [שמא] הוא רק מיגז גייז [גוזז אותו], כלומר, עוקר אותו מכאן ולהבא? ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה הבדל דין יוצא מזה] אם נאמר כצד זה או כצד זה —
§ The mishna taught that if a woman said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. A dilemma was raised before the Sages: When a husband nullifies the vow of his wife, does he uproot his wife’s vow, making it as though she never vowed, or perhaps he merely severs her vow from that point onward, but her vow was still in effect until he nullified it? The Gemara asks: What difference is there resulting from this dilemma?
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) לְאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְשָׁמְעָה חֲבֶרְתָּהּ וְאָמְרָה וַאֲנִי וְשָׁמַע בַּעְלָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה וְהֵפֵר לָהּ אִי אָמְרַתְּ מִיעְקָר עָקַר הַהִיא נָמֵי אִישְׁתְּרַאי וְאִי אָמְרַתְּ מִיגָּז גָּיֵיז אִיהִי אִישְׁתְּרַאי חֲבֶרְתַּהּ אֲסִירָא מַאי.

The Gemara explains that the difference is with regard to a woman who vowed to be a nazirite, and another woman heard and said: And I, and the husband of the first woman heard and nullified her vow. If you say that the husband uproots the vow entirely, the vow of that second woman should also be dissolved, as she associated herself with a non-existent vow. And if you say he severs it from this point, the vow of his wife is dissolved, but the other woman remains bound by her vow, as the first vow was intact when she associated herself with it. What, then, is the answer to this dilemma?
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי אמרת מיעקר עקר – בעל את הנדר מעיקרו אישתכח דבההיא שעתא דקאמרה חבירתה ואני דלא חייל עלה נזירות כלל.
ואי אמרת מיגז גייז – דמכאן ולהבא לא חייל עלה נזירות אבל למפרע הוות נזירה.
איהי אישתראי וחבירתה אסירא – דלכי אמרה ואני הוות חבירתה נזירה מעליא.
אי אמרינן מיעקר עקר חבירתה נמי מישתראי – שהרי הוא כאילו לא חל הנדר מעולם ואי אמרינן מיגז גייז היא מישתראי וחבירתה אסורה לפי שהיתה הראשונה בכל דין נזירות עד ההפרה ושפיר מיתפיס בה שניה והפרת הראשונה אינה מועלת לשניה ונהי דלגבי חכם הותר הנדר הראשון הותרו כולם היינו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא כאילו לא חל מעולם אבל בעל שמיפר בלא חרטה אינו עוקר הנדר מעיקרו אלא מיגז גייז וה״ה דמצי למימר דנפקא מינה אם שתתה ביין ונטמאה וגלחה במזיד ואח״כ היפר לה דאי מיעקר עקר אינה לוקה ואי מיגז גייז לוקה וכן לענין אם נטמאה בשוגג ואח״כ היפר אי מיעקר עקר לא תביא עולת העוף ואשם ואי מיגז גייז מביאה עולת העוף ואשם שהרי חל הנזירות עד עתה.
אי אמרת בעל מיעקר עקר ההיא נמי אישתרי – פירוש: אי אמרת דבעל מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי – פירוש: דהוה ליה בעל כמו חכם שעוקר את הנדר מעיקרו וכבר שנינו גבי חכם הותר הראשון הותרו כולן וגם הנה אם הותרה הראשונה חברתה מותרת אבל אי אמרת מיגז גייז אף על פי שהיא הותרה חברתה אסורה דבשעה דאמרה ואני נזירה הוות ולא אישתראי אלא מיכן ולהבא ולא למפרע אם כן חברתה כשהתפישה יפה התפישה.
לאשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), ושמעה חברתה ואמרה ״ואני״, ושמע בעלה של ראשונה והפר לה. ומעתה, אי אמרת מיעקר עקר [אם אומר אתה שעוקר] הבעל את הנדר מעיקרו — ההיא, השניה, נמי אישתראי [גם כן הותרה], שהרי תלתה בנדר שמתברר כעת שלא היה קיים כלל. ואי אמרת מיגז גייז [ואם אתה אומר שהוא רק גוזז] מכאן ולהבא — איהי אשתראי [היא הותרה] אבל חברתה אסירא [חברתה עדיין אסורה], שהרי לא נעקר הנדר משעה שתלתה בו את נדרה. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה זו?
The Gemara explains that the difference is with regard to a woman who vowed to be a nazirite, and another woman heard and said: And I, and the husband of the first woman heard and nullified her vow. If you say that the husband uproots the vow entirely, the vow of that second woman should also be dissolved, as she associated herself with a non-existent vow. And if you say he severs it from this point, the vow of his wife is dissolved, but the other woman remains bound by her vow, as the first vow was intact when she associated herself with it. What, then, is the answer to this dilemma?
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ת״שתָּא שְׁמַע הֲרֵינִי נְזִירָה וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר וַאֲנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר וְאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז לֵיפַר לְאִשְׁתּוֹ וְהוּא לִיתְּסַר אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר.

The Gemara suggests: Come and hear the statement of the mishna: If she said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. And if it should enter your mind that the husband severs the vow from that moment onward, let him nullify the vow for his wife and he will remain bound by his vow, since if the vow is not nullified retroactively, her vow was intact when he associated himself with it. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband uproots the vow entirely, which means he would also uproot his own vow by nullifying hers, and that is why he is unable do so?
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי ס״ד בעל מיגז גייז – את הנדר מכאן ולהבא אמאי אינו יכול להפר משום דקאמר ואני נימא דהאי דאמר ואני להכי הוא דקאמר הכי דתהוי נזירה לפי שעה עד דליקבל עליה נזירות וליגזייה לנזירות אשתו מכאן ולהבא ונזירות דידיה תיחול עליה כדמעיקרא דהא אינו מיפר מכאן ולמפרע.
אלא לאו שמע מינה – הבעל כי מיפר לנזירות אשתו מיעקר עקר לה ומשום הכי אינו יכול להפר לה שאם יהא מיפר לה נמצא מיפר את שלו דמיעקר עקר והיינו טעמא דאינו יכול להפר את שלה משום דבההיא שעתא דאמר ואני ניחא ליה דתהוי נזירה עד דחייל עליה נזירות דהא קיים לה לפי שעה ומההיא שעתא ואילך לא מצי מיפר משום דבעל מיעקר עקר דלעולם אינו יכול להפר מכאן ולהבא בלא מפרע והכא למפרע לא מצי מיפר דהא קיים לה לפי שעה.
אלא ש״מ בעל מיעקר עקר – ובהתרתה הוא מותר כמותה דלא חל הנדר מעולם ולכך אינו מיפר דאינו מיפר לעצמו אלא אחרים מוחלין לו וצ״ע דלא דמי לאחרים דכיון דרשאי להפר לאשתו ותירץ הר״ר אליהו דה״פ אא״ב מיעקר עקר אינו יכול להפר דפשיטא דקיים לה שאם לא קיים לה לא היה דיבורו שום דבר אא״א מיגז גייז א״כ אינו תלוי בדבורו וכיון שאין תלוי בדבורו ממילא הוי מופר.
ונמצא שביררנו מה שפסקנו דבעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר ומ״מ אמרו אחר כן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דבעי רמי בר חמא והרבה מפרשים נתבלבלו בפירושה ועיקר הפירוש דמר זוטרא הדר ופליג דאפילו מהא לא איפשיטא בעיין והא דקאמר חברתה אסורה טעמא אחרינא הוא ומשום דסבירא ליה בעיקרו קא מתפיס לאסור שתיית יין ושאר הדברים שהיו בה קודם הפרת הבעל ואף על גב דבשעת הפרה איעקר ליה למפרע מ״מ היא התפיסה באיסור שתייה שהיה בה ואף על פי שבהיתר חכם מודה שהותרה אף המתפסת עצמה בנדרה ואין אומרין כן התם הוא שכל שהותר על ידי חכם מצד טעות ושגגה הותר ונתברר שמנהג טעות היה ובבעל מיהא אין הפרתו מצד טעות ותשאר המתפסת באיסורה דמ״מ מיעקר עקר והוא מפסיק בענין לחקור ואם כן תפשוט מינה הא דבעי רמי בר חמא במתפיס בבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמו אי בעיקרא קא מתפיס ונאסר אי בדהשתא ומותר וכבר ביארנו בענין זה בראשון של נדרים שלשיטתנו בדהשתא קא מתפיס ולשיטת גדולי המחברים בדמעיקרא קא מתפיס הכל כמו שביארנו שם ומ״מ לשאלה זו השיבו שאין ללמוד בשר זבח שלמים מזו דהכא האי דבעיקרא קא מתפסא משום דבסיפא ליכא שום נזירות אחר שהפר לה הבעל אבל שלמים אף לאחר זריקת הדם יש בהן קדושה שלא ליאכל חוץ לחומה ואיכא נמי למידן דבהשתא מתפיס ואיכא דאמרי היינו דרמי בר חמא כלומר דהא ודאי פשיטא דבעייה דרמי בר חמא מיפשטא מיהא דבעיקרא מתפסא אלא דאיכא למיבעי עלה אי אמרה הריני בעיקריך מהו שמא דעתה על עיקר איסור ואכולה מילתא קיימא כלומר כל שאת באיסוריך הריני כמותיך הא כל שיהא איסור שביך נפקע אהא אני מותרת גם כן או שמא דוקא בעיקר הענין ר״ל בתחלתו ותשאר היא באיסורא אף אחר היתר חברתה והביאה ממה שאמרו האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר והיה סבור לפרש שמצד בטול נדרו הוא דאמרינן הכי כמו שפירשנו למעלה ואי בעיקרא קא מתפיס הרי נשאר נדרו קיים ותירץ לו דלא משום בטול נדרו הוא דאמרינן הכי אלא שהוא כמקיים בהדיא על הדרך שביארנו ולענין פסק מיהא אין הענין תלוי בהתפסה דהשתא ובהתפסה דמעיקרא שכל שהוא מיפר לה מיגז גייז וחברתה אסורה ולוקה על מה שעברה שאם תאמר מעקר עקר ואיסור חברתה אינו אלא משום דמעיקרא קא מתפיס כל שנעקר מעיקרו על איזה צד שיעקור אינו כלום וכמי שלא היה מעולם אלא דבעל מיגז גייז ודברי מר זוטרא אין עולים כהוגן ואף קצת רבנים טורחים לפרש דבריו בדרך אחרת לומר שאינו חולק על מה שאמרנו מיגז גייז אלא דבעי למיפשט מינה בעיא דרמי בר חמא והם מפרשים שאלת רמי בר חמא קודם זריקה אלא שאחר כן נזרק הדם ושואל אי אמרינן שהוא נודר בדהשתא ר״ל במה שעתיד להיות או במעיקרא ר״ל במה שהם בקדושתם בשעת הנדר ודומיא דאשה שהתפיסה בחברתה קודם הפרת הבעל שנשארה באיסורה והפרה במקום זריקה ואף על גב דאי אמר בשלמים הוי התפסה מדאמר בבשר שלמים משמע על שם מה שעתיד להיות ואף על פי שבראשון של נדרים אמרו בהדיא בשאלה זו לאחר זריקת דמים פירושו שהתפיס קודם זריקה ואחר כך נזרק וסוף הדברים אי אפשר לישב לשיטתם סוגיא זו ולא לשון סוגיא שבנדרים אלא על ידי דחק פירושין שאינן נראין ואין צורך בכך:
ואי ס״ד בעל מיגז גייז ליפר לאשתו והוא ליתסר שלא נתבטל גזרו בהפרתה – אי מתשיל אהקמתו מצי מפיר שישאל לחכם ויתיר לו מה שקיים לה ואז יוכל להפר לה כדאי׳ בנדרים נשאלין על ההקם ולא על ההפר. ואי ס״ד מעקר עקר תיפוק ליה דהוי כאילו לא נדרה כלל ומעיקרא הפרשה בטעות הואי:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: אמרה ״הריני נזירה״ ושמע בעלה ואמר ״ואני״ — אינו יכול להפר. ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז [ואם עולה על דעתך שהבעל רק גוזז] את הנדר — ליפר [שיפר] לאשתו והוא ליתסר [ייאסר], שהרי לנדרה היה חלות בשעה שתלה בו את נדרו, ולא נעקר למפרע מאותה שעה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, וכיון שעל ידי כך נמצא שעוקר את נדרו שלו — אינו יכול להפר לה?
The Gemara suggests: Come and hear the statement of the mishna: If she said: I am hereby a nazirite, and her husband heard and said: And I, he cannot nullify her vow. And if it should enter your mind that the husband severs the vow from that moment onward, let him nullify the vow for his wife and he will remain bound by his vow, since if the vow is not nullified retroactively, her vow was intact when he associated himself with it. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband uproots the vow entirely, which means he would also uproot his own vow by nullifying hers, and that is why he is unable do so?
מיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לָא לְעוֹלָם מִיגָּז גָּיֵיז וּבְדִין הוּא דְּלֵיפַר לַהּ וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מָצֵי מֵיפַר כֵּיוָן דְּאָמַר לַהּ וַאֲנִי כְּמַאן דְּאָמַר קַיָּים לִיכִי דָּמֵי אִי מִתְּשִׁיל אַהֲקָמָתוֹ מָצֵי מֵיפַר וְאִי לָא לָא מָצֵי מֵיפַר.

The Gemara refutes this argument: No; actually, one can say that the husband severs the vow from that point onward. And if there were no other points to consider, by right the mishna should have taught that he can nullify her vow for her; and this is the reason why he cannot nullify it: Since he said to her: And I, he is considered like one who said: It is upheld for you, and once a husband has upheld his wife’s vow he can no longer nullify it. Consequently, if he requested to have his upholding dissolved by a Sage, he can nullify her vow, and if not, he cannot nullify it. Consequently, the ruling of the mishna does not resolve the dilemma.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא לעולם מיגז גייז – אלא היינו טעמא דלא מצי מיפר לה דכיון דאמר לה ואני כמ״ד לה קיים נזירותיך דמי והלכך אי מיתשיל אהקמתו אהא דקא מקיים לה ברישא מצי מיפר ואי לא לא מצי מיפר.
כמאן דאמר קיים ליכי דמי אי איתשיל אהקמתו מצי מיפר – [במאי] שאמר קיים ליכי דאמת הוא דנשאלין על ההקמה דהכי אמר רבי יוחנן בנדרים (דף סט.).
ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לומר שהבעל מיגז גייז [גוזז] את הנדר מכאן ולהבא. ואם רק משום ענין זה, בדין הוא דליפר [שיפר] לה. והיינו טעמא דלא מצי מיפר אולם זה הטעם שאינו יכול להפר], כי כיון שאמר לה ״ואני״ הרי כמאן [כמי] שאמר ״קיים ליכי״ [לך] דמי [נחשב] ובעל שקיים את נדר אשתו שוב אינו יכול להפירו. ולכן, אי מתשיל אהקמתו [אם הוא נשאל לחכם על הקמתו], שמבקש שיתירו לו בית דין את מה שהקים — מצי מיפר [יכול להפר], ואי [ואם] לא — לא מצי מיפר [יכול להפר]. ואם כן אין מכאן ראיה.
The Gemara refutes this argument: No; actually, one can say that the husband severs the vow from that point onward. And if there were no other points to consider, by right the mishna should have taught that he can nullify her vow for her; and this is the reason why he cannot nullify it: Since he said to her: And I, he is considered like one who said: It is upheld for you, and once a husband has upheld his wife’s vow he can no longer nullify it. Consequently, if he requested to have his upholding dissolved by a Sage, he can nullify her vow, and if not, he cannot nullify it. Consequently, the ruling of the mishna does not resolve the dilemma.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ ואח״כוְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה הַחַטָּאת תָּמוּת.

The Gemara cites another mishna (24a): Come and hear: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and separated her animal for this purpose (see Numbers 6:13–14), and afterward her husband nullified her vow, which means that she is no longer obligated to bring an offering, if the animal was his, which he had given to her, it is as though it were never consecrated at all, and it shall go out and graze among the flock like a regular, non-consecrated animal, until it becomes blemished. And if the animal was hers, and it was designated for a sin-offering, it must be placed in isolation for it to die, in accordance with the general halakha that a sin-offering that may not be sacrificed must be left to die.
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם שלה היתה הבהמה – וכגון שהקנה לה אחר לנזירותה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה.
האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה – חטאת עולה ושלמים אם שלו היתה הבהמה פי׳ מבהמות של בעלה תצא ותרעה בעדר כלומר חולין היא כיון שהיפר לה בעלה וכדמפרש לקמן (דף כד.) דכי [מקנה] לה בעלה מילתא דצריך לה כלומר אם לא היפר לה שצריכה לקרבנות נזיר במילתא דלא צריכה כגון שהיפר לה בעלה ואינה צריכה לקרבנות נזיר לא מקני לה.
תא שמע האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה כו׳ – פירוש: דוקא אם הפרישה קודם שיפר לה בעלה שחלה שם קדושה עליהן אבל אם הפר לה ואחר כך הפרישתה חולין גמורין הן דאפילו אי אמרת מיגז גייז כבר נפטרה מכל העתיד לבוא והותרה לשתות ביין ולגלח וליטמא למתים בלי שום הבאת קרבן ולא דמי לנדרה בנזיר וניטמא והפר לה בעלה דאמרינן לקמן שאף על פי שלא הפרישה חטאתה חייבת להביא חטאת העוף דהתם לא על העתיד מביאה אלא לכפר על הטומאה שניטמ׳ וכבר ניטמא אבל נזיר טהור הקרבנות שמביא הן להתירו ביין אבל וכיון שהבעל היפר לה והותרה ביין אינה מביאה קרבן להכי נקט והפרישה.
אם שלו היתה בהמה. אם של בעל היו הבהמות שהפרישה עכשיו שאינה צריכת להם שהיפר לה תצא ותרעה בעדר דהוו חולין גמורין. לר׳ יהודה דאמר משועבד לה בעלה לשלם קרבנות חובותיה ומסתמא משועבד להביא קרבנות נזירות כמו חובתה כדלקמן אפילו הכי תצא לחולין כי הפר לה דלמידי דצריכי לה משועבד לה למידי דלא צריכי לה לא משועבד לה. ולרבנן דאמרי לא משועבד מיירי הכא דאקני לה. ולמידי דצריכא לה אקני לה למידי דלא צריכי לא אקני לה ולכך תצא לחולין. ואם שלה היתה בהמתה תמות. ואי סלקא דעתך בעל מיעקר עקר אמאי תמות תיפוק לחולין דהוי כאלו לא נדרה כלל. אלא לאו מיגז גייז ובשעת הפרשה היה קדישת ולכך החטאת תמות. הר׳ עזריאל ז״ל.
והיינו טעמא כיון דצריכה כפרה כר׳ אלעזר הקפר דאמר נזיר טהור חוטא הוא ובשעת הפרשתא הופרשה לכפרה השתא דהפר לה הוי כחטאת שמתו בעליה. והא דלא מפרש תלמודא כיון דצריכה כפרה כר׳ אלעזר הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבתה. אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להאריך. ואית דגרסי כיון דלא צריכא כפרה משום דכבר הפר לה בעלה הוי כחטאת שמתו בעליה. ונראה לי לפרש כיון דצריכה כפרה אף על גב דבעל מעקר קא עקר מכל מקום בשעה שהפרישתה היתה צריכה כפרה כלומר היתה מחוייבת להביאה. ואף על גב דהפר לה בעל ומיעקר קא עקר לא הוי הפרשה בטעות אלא כחטאת שמתו בעליה. הרא״ם ז״ל בפירושיו: וכתוב עליו הגהה וז״ל: פירוש לפירושו ולא בעינן לטעמא כר׳ אלעזר הקפר להך פירושא. עד כאן:
ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), והפרישה את בהמתה לקרבן הנזירות, ואחר כך הפר לה בעלה את נדרה, ושוב אינה צריכה בהמה זו לקרבן, אם משלו היתה הבהמה ונתן לה לצורך הקרבן בלבד — הרי זה כאילו לא הוקדשה כלל, ותצא ותרעה בעדר עם שאר הבהמות, כבהמת חולין גמורה. ואם שלה היתה הבהמה, זו המיועדת לקרבן החטאת — תמות כדין כל בהמת חטאת שאי אפשר להקריבה, שהיא מומתת.
The Gemara cites another mishna (24a): Come and hear: With regard to a woman who vowed to be a nazirite and separated her animal for this purpose (see Numbers 6:13–14), and afterward her husband nullified her vow, which means that she is no longer obligated to bring an offering, if the animal was his, which he had given to her, it is as though it were never consecrated at all, and it shall go out and graze among the flock like a regular, non-consecrated animal, until it becomes blemished. And if the animal was hers, and it was designated for a sin-offering, it must be placed in isolation for it to die, in accordance with the general halakha that a sin-offering that may not be sacrificed must be left to die.
מיוחס לרש״יתוספותתוספות רי״דשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר תִּיפּוֹק לְחוּלִּין אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז.

The Gemara explains the difficulty from this mishna: And if it should enter your mind that the husband uproots the vow, the sin-offering should be released as a non-sacred animal, in accordance with the halakha of a sin-offering of a nazirite whose vow was nullified (31a). Rather, must one not conclude from the mishna that the husband merely severs the vow, which means that she was a nazirite when she separated the animal, and therefore it is consecrated?
תוספותתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי ס״ד בעל מיעקר קא עקר תיפוק לחולין – דעקר הנדר מעיקרו ולא חל הנדר מעולם והוי כאדם המפריש בהמתו לנזירות ונשאל לחכם והתירו דתנן (לקמן דף לא.) דנפקא לחולין.
ואי ס״ד בעל מיעקר עקר תיפוק לחולי – פירוש: דהא איגלאי מילתא דלא הות נזירה כלל ומה שהפרישה אין בדבריה כלום.
אלא לאו ש״מ בעל מיגז גייז – פירוש: ולא עקר אלא מיכן ואילך אבל בשעה שהפרישה חלה קדושה עליהן שנזירה הות והילכך העולה והשלמים ייקרבו ולא יצאו לחולין והחטאת אינה יכולה להיקרב דכיון דהיפר לה בעלה ולאו בר כפרה היא הויא לה כחטאת שמתו בעליה דלאו בר כפרה הוא שאין כפרה לחולין למתים ותמות ולחולין אינה יוצאה מפני שבשעת שהפרישה נזירה הוות אמרי לא לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר והכא הינו טעמא כיון דלא צריכה כפרה הות כחטאת שמתו בעליה וגמירי חטאת שמתו בעליה תמות – פירוש: בודאי מדין תורה כיון דאיגלאי מילתא דבשעה שהפרישה לא הות נזירה חולין גמורין היא אלא מדרבנן אסרו אותה דכיון שהרואה כשהפרישה סובר כי חלה עליו קדושה ועכשיו מפני שהיפר לה בעלה יוצא׳ לחולין יאמר שכל חטאת שמתו בעליה שאינו צריך כפרה או שנתכפרו בעליה חולין היא ולא ידע דהכא בעל מיעקר עקר ונפיק מינה חורבא ולהכי אמור רבנן דתמות וכן נמי בעולה ושלמים דקריבין ולא נפקי לחולין מדרבנן.
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו — תיפוק [תצא] גם החטאת שהפרישה היא משלה לחולין, כדין חטאת נזיר שהתירו חכמים את נדרו (להלן לא, ב)! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הבעל רק מיגז גייז [גוזז] את הנדר, ובשעה שהפרישה בהמה היתה אכן נזירה, ולא נעקר דבר זה!
The Gemara explains the difficulty from this mishna: And if it should enter your mind that the husband uproots the vow, the sin-offering should be released as a non-sacred animal, in accordance with the halakha of a sin-offering of a nazirite whose vow was nullified (31a). Rather, must one not conclude from the mishna that the husband merely severs the vow, which means that she was a nazirite when she separated the animal, and therefore it is consecrated?
תוספותתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר וְהַיְינוּ טַעְמָא כֵּיוָן דְּלֹא צְרִיכָה כַּפָּרָה הֲוָת כְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ גוּגְמִירִי דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ תָּמוּת.

The Gemara rejects this proof: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and this is the reason for the above ruling: Since she requires no atonement, as the vow is no longer in effect, this animal is treated as a sin-offering whose owners have died, and it is learned as a tradition that a sin-offering whose owners have died must be left to die.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והיינו טעמא – דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא לא מצטרכה לכפרה דהא היפר לה בעלה ועקר את הנדר מעיקרו הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרשי כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהיפר לה בעלה מעיקרא הויא לה כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא דאפילו ר״א הקפר מודה דלא קרבה אפי׳ על הצער משום דהויא לה כחטאת שמתו בעליה משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות.
והיינו טעמא דכיון דצריכה כפרה – על שציערה עצמה מן היין וכרבי אלעזר הקפר דאמר דנזיר חוטא הוא הוה ליה חטאת (העוף) שמתו בעליה אע״ג דהפר לה לענין [איסור] על הבהמה דין חטאת אם הבהמה [שלה] היא דגמרה ומקדיש לה.
והיינו טעמא כיון דצריך הפרה כר״א הקפר כדמפרש בסמוך משום דלקמן קריבה הוצרך ליתן טעם יפה להקרבה אבל הכא דלמיתה אזלא לא חש להצריך:
ואית דגרסי כיון דלא צריך כפרה דכבר הפיר לה בעלה הוי כחטאת [שמתו בעליה] אע״ג דבעל מיעקר קא עקר. מ״מ בשעה שהפרישתה היתה צריכה כפרה כלו׳ היהת מחויבת להביאתה ואע״ג דהפיר לה בעל ומיעקר קא עקר לא הוי הפרשה בטעות אלא כחטאת שמתו בעליה:
ודוחים: לעולם אימא [יכול אני אומר] לך שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, והיינו טעמא [וזה הטעם]: כיון שלא צריכה כפרה עוד, שהרי הנדר בטל מעתה, הות [הריהי] בהמה זו נדונה כדין בהמת חטאת שמתו בעליה שאין צורך עוד בכפרתה, וגמירי [ולמודים אנו במסורת] שחטאת שמתו בעליהתמות.
The Gemara rejects this proof: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and this is the reason for the above ruling: Since she requires no atonement, as the vow is no longer in effect, this animal is treated as a sin-offering whose owners have died, and it is learned as a tradition that a sin-offering whose owners have died must be left to die.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דְּלָא הֵיפַר לַהּ בַּעַל צְרִיכָא לְמֵימַר.

The Gemara continues to cite relevant sources. Come and hear the following mishna (23a): With regard to a woman who vowed to be a nazirite and nevertheless was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she incurs the forty lashes for violating a Torah prohibition. The Gemara analyzes this mishna: What are the circumstances of this case? If we say that her husband did not nullify her vow, need this be said that she is liable to receive lashes? After all, every nazirite who transgresses their vow incurs lashes.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היכי דמי אילימא דלא היפר לה בעל – כלל צריכא למימר דלוקה דהא נזירה היא ופשיטה הוא דלוקה אלא פשיטא דהיפר לה הבעל אחר שנטמאה ואחר ששתתה ואפילו הכי לוקה דבההיא שעתא דשתתה ביין הוי נזירה וש״מ הבעל מיגז גייז.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה הבאה: האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), ובכל זאת היתה שותה יין ומטמאה למתים — הרי זו סופגת (לוקה) את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על ״לאו״ מן התורה. ומעתה נברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שלא היפר לה הבעל — וכי צריכא למימר [צריך לומר] שהיא לוקה? הרי כל נזיר שעובר על נזרו לוקה!
The Gemara continues to cite relevant sources. Come and hear the following mishna (23a): With regard to a woman who vowed to be a nazirite and nevertheless was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she incurs the forty lashes for violating a Torah prohibition. The Gemara analyzes this mishna: What are the circumstances of this case? If we say that her husband did not nullify her vow, need this be said that she is liable to receive lashes? After all, every nazirite who transgresses their vow incurs lashes.
תוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּהֵיפַר לַהּ בַּעַל וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר אַמַּאי סוֹפֶגֶת אַרְבָּעִים אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ בַּעַל מִיגָּז גָּיֵיז.

Rather, it is obvious that the husband nullified her vow. And if it should enter your mind that the husband uproots his wife’s vow, why does she incur the forty lashes? It is as though she never vowed at all. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband severs the vow, and therefore she is liable for her earlier transgression?
מיוחס לרש״יפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא פשיטא דהיפר לה בעל – וקתני דסופגת את הארבעים על שהיתה שותה יין ומטמאה למתים קודם שהיפר לה.
ואי ס״ד מיעקר עקר אמאי סופגת מ׳ הא איגלאי מילתא למפרע דלא היתה גזירה מעולם אין הכי נמי ור״א הקפר היא הלכך בקל מביאה חטאת העוף ובעלילה מועטת כיון דאשכחן דחטאת העוף באה על הספק ת״ש דתניא בהדיא האשה שנדרה בנזיר וכו׳ היא מותרת וחברתה אסורה אלמא בעל מיגז גייז. ועפ״י שהוכחנו מהך ברייתא דלעיל דכיון שאינה מביאה עולת העוף דמיעקר עקר הך ברייתא פליג עליה. ונ״ל דאפשר ליישב דלא פליגי דאע״ג דמיגז גייז אינה מביאה עולת העוף דכתיב והזיר והביא אימתי והביא כשצריך להזיר. אבל זו שהופר נזרה אעפ״י שנטמאת תחילה אינה צריכה להביא. ר״ש אומר אם אמרה הריני כמותך שתיהן מותרות. דכיון שאמרה זה הלשון דעתה אם יתבטל נזרה שגם שלה יהא בטל רב זוטרא בריה דרב מארי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו פי׳ ר״ת דרב זוטרא בא ליישב דלא תקשי הנך תרתי ברייתות אהדדי ומתוך כך תפשוט בעיא דרמי בר חמא וס״ל לרב זוטרא דכולהו תנאי סברי בעל מיעקר עקר כדמוכח ברייתא קמייתא מדאינה מביאה עולת העוף ואם שתת יין ונטמאת למתים אינה סופגת את הארבעי׳ ואפ״ה סוברת ברייתא בתרייתא דחברתה אסורה משום דבעיקרא קא מתפיס דאע״פ שהפר לה בעלה. ותפשוט מהכא הא דבעי רמי בר חמא פ״ק דנדרים אם היה לפניו בשר זבחי שלמים לאחר זריקה ואמר פירות הללו כזה מהו. מי אמרי׳ בעיקר כמו שהיה לפני זריקה קא מתפיס ואסיר או דלמא בצננא קא מתפיס כמו שהיה עתה לאחר זריקה שנצטנן האיסור והלך לו קא מתפיס. ומהכא תפשוט דבעיקר׳ קא מתפיס. וא״ת אי מיעקר עקר מה בין זה לאומר הריני נזיר ואמר חבירו ואני דאמרינן הותר הראשון הותרו כולן. וי״ל דלא דמי דחכם דעוקר הנדר ע״י חרטה עשה הנדר טעות והוי כאילו לא נדר מעולם אבל בעל שמפר בלא חרטה כיון שאינו עושה הנדר טעות היה נדר באותה שעה ויכולה להתפיס בה. אך גזירת הכתוב שיבטל לה בעלה ולא תספוג מ׳ על ששתת יין ונטמאת למתים. וא״ת היכא בעי למפשט מהכא בעיא דרמי בר חמא דהויא לאחר זריקה כדמוכח סוגייא דהתם הלכך שייך למימר בה בדהשתא קא מתפיס. אבל הכא אמר ואני קודם שהפר לה בעלה הלכך מסתבר למימר בעיקר קא מתפיס. וי״ל כיון דמיעקר עקר. איגלאי מלתא דבשעה שאמר ואני היתה הראשונה מותרת והו״ל כמתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקה. וא״ת השתא דאמרי׳ דבעיקרא קא מתפיס א״כ אפי׳ אמדה ואני אחר שהפר לה בעלה תהא אסורה מידי דהוה מתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקה דפשטי׳ מהכא דבעיקרא קא מתפיס וי״ל דלא דמי דודאי בשלמים אפי׳ לאחר זסריקה שם זבח עליהם ואיכא למי׳ דכוונתו להתפיס בעיקרו אבל אשה לאחר הפרה אין שום נזירות עליה והוי כאדם שלא נדר מעולם ואמר חברו עליו ואני:
אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כשהיפר לה הבעל. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו — אמאי [מדוע] סופגת ארבעים מלקות? הלא היא כאילו לא נדרה כלל! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שהבעל רק מיגז גייז [גוזז] את הנדר, ולכן כיון שחל עליה הנדר במשך זמן מסויים, הריהי לוקה על מה שעברה?
Rather, it is obvious that the husband nullified her vow. And if it should enter your mind that the husband uproots his wife’s vow, why does she incur the forty lashes? It is as though she never vowed at all. Rather, must one not conclude from the mishna that the husband severs the vow, and therefore she is liable for her earlier transgression?
מיוחס לרש״יפירוש רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעְקָר עָקַר וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא הֵיפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים

The Gemara refutes this argument: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and the reason that the mishna teaches in this manner is due to the fact that the tanna teaches in the latter clause of the mishna: If the husband nullified her vow and she did not know, and she was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she does not incur the forty lashes, despite her intention to sin, as she did not commit a transgression in practice.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לעולם אימא לך מיעקר עקר לה בעל – והכא במאי עסקינן דסופגת את הארבעים כגון דלא היפר לה ודקאמרת אי לא היפר לה בעל צריכא למימר ודאי לא צריכא אלא משום דקתני סיפא כו׳.
אינה סופגת – דצריכא למימר דס״ד דתספוג כיון דנתכוונה לאיסורא.
לעולם מיעקר עקר – ומיירי שלא היפר ודקאמרת צריכא למימר משום סיפא דאיצטריך ליה למיתני אינה סופגת תני רישא אגב סיפא דסופגת וסיפא איצטריכא ליה למיתני לאפוקי מדרבי יהודה דאמר דכי נמי היפר לה בעלה ושתתה יין לוקה מכת מרדות ואם תאמר מאי איריא היפר לה ואחר כך היתה שותה לאשמועינן שתתה ונטמאה ואח״כ (שתתה) היפר לה [דאינה] סופגת כיון דמיעקר עקר וי״ל דמשום רבי יהודה נקט הכי דאפילו בהיפר ואח״כ שתתה סופגת מכת מרדות אע״ג דכבר היפר כיון דלאיסורא נתכוונה.
ודוחים: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, ואולם משום דקתני סיפא [ששנה בסוף]: היפר לה בעלה והיא לא ידעה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים — למרות שהיא התכוונה לעבירה, אינה סופגת את הארבעים מלקות כיון שלא היתה כאן עבירה בפועל, משום כך
The Gemara refutes this argument: Actually, I could say to you that the husband uproots the vow, and the reason that the mishna teaches in this manner is due to the fact that the tanna teaches in the latter clause of the mishna: If the husband nullified her vow and she did not know, and she was drinking wine and rendering herself ritually impure by contact with the dead, she does not incur the forty lashes, despite her intention to sin, as she did not commit a transgression in practice.
מיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נזיר כא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נזיר כא:, הערוך על סדר הש"ס נזיר כא:, מיוחס לרש"י נזיר כא:, תוספות נזיר כא:, תוספות רי"ד נזיר כא:, בית הבחירה למאירי נזיר כא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נזיר כא:, שיטה מקובצת נזיר כא:, פירוש הרב שטיינזלץ נזיר כא:

Nazir 21b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Nazir 21b, Collected from HeArukh Nazir 21b, Attributed to Rashi Nazir 21b, Tosafot Nazir 21b, Tosefot Rid Nazir 21b, Meiri Nazir 21b, Peirush HaRosh Nazir 21b, Shitah Mekubetzet Nazir 21b, Steinsaltz Commentary Nazir 21b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144