×
Mikraot Gedolot Tutorial
גמרא
פירוש
הערותNotes
E/ע
גמרא מנחות צ״א.גמרא
;?!
אָ
הוֹאִיל וּכְתִיב וּמִן הַצֹּאן כְּמַאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמֵי. וּלְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּאָמַר אע״גאַף עַל גַּב דְּלָא כְּתִיב יַחְדָּו כְּמַאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמֵי לִיבְעֵי קְרָא. הָכְתִיב {ויקרא א׳:ג׳} אִם עוֹלָה קׇרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר {ויקרא א׳:י׳} וְאִם מִן הַצֹּאן קׇרְבָּנוֹ. וְאִידָּךְ אִיצְטְרִיךְ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי בִּמְפָרֵשׁ אֲבָל בִּסְתָמָא לַיְיתֵי מִתַּרְוַיְיהוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר תּוֹדָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אוֹ זֶבַח אַטּוּ תּוֹדָה לָאו זֶבַח הוּא אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וְאִיכָּא לֶחֶם בַּהֲדַהּ לָא תִּיבְעֵי נְסָכִים. וּמַאי שְׁנָא מֵאֵיל נָזִיר דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ לֶחֶם וּבָעֵי נְסָכִים. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָתָם שְׁנֵי מִינִין הָכָא אַרְבַּעַת מִינִין קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא {במדבר ט״ו:ג׳,ח׳} לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה וְלָא בָּעֵי עוֹלָה. אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא עוֹלָה הֲוָה אָמֵינָא וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ כְּלָל לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה פְּרָט לְרֵיחַ נִיחוֹחַ חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא אַף כֹּל שֶׁאֵין בָּא עַל חֵטְא. אוֹצִיא חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֵן בָּאִין עַל חֵטְא אָבִיא בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וָפֶסַח שֶׁאֵין בָּאִין עַל חֵטְא ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר עוֹלָה. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב עוֹלָה כְּלָל וּפְרָט מָה מְרַבֵּית בֵּיהּ מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב וְעוֹמֵד אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב וְעוֹמֵד. לְהָבִיא וַלְדוֹת אקֳדָשִׁים וּתְמוּרָתָן וְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת. וְאָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה וְכׇל הַזְּבָחִים בשֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אוֹ לִדְרָשָׁא לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה לְמָה לִי לְחֶלְקָם אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא עַד דְּמַיְיתֵי נֶדֶר וּנְדָבָה לָא לִיבְעֵי נְסָכִים קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּאַיְיתִי נֶדֶר לְחוֹדֵיהּ לִיבְעֵי נְסָכִים וְאִי אַיְיתִי נְדָבָה לְחוֹדֵיהּ לַיְיתֵי נְסָכִים. הָנִיחָא לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה אֶלָּא לר׳לְרַבִּי יוֹנָתָן לְמָה לִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אַיְיתִי נֶדֶר לְחוֹדֵיהּ לִיבְעֵי נְסָכִים אַיְיתִי נְדָבָה לְחוֹדֵיהּ לִיבְעֵי נְסָכִים אַיְיתִי נֶדֶר וּנְדָבָה תִּיסְגֵּי בִּנְסָכִים דְּחַד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְמָה לִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא ה״מהָנֵי מִילֵּי דְּקָא מַיְיתֵי עוֹלָה בְּנֶדֶר וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה אִי נָמֵי אִיפְּכָא. אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֶדֶר אִי נָמֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה שֵׁם נֶדֶר אֶחָד וְשֵׁם נְדָבָה אַחַת הִיא וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן אוֹ בְּמוֹעֲדֵיכֶם. {במדבר ט״ו:ח׳} וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עוֹלָה אוֹ זָבַח לְמָה לִי אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֶדֶר אִי נָמֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה. אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי שְׁתֵּי עוֹלוֹת חֲדָא בְּנֶדֶר וַחֲדָא בִּנְדָבָה אִי נָמֵי שְׁנֵי שְׁלָמִים אֶחָד בְּנֶדֶר וְאֶחָד בִּנְדָבָה אֵימָא שֵׁם שְׁלָמִים אַחַת הִיא שֵׁם עוֹלָה אַחַת הִיא וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. {במדבר ט״ו:ח׳} לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לְמָה לִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּמַיְיתֵי שְׁתֵּי עוֹלוֹת חֲדָא בְּנֶדֶר וַחֲדָא בִּנְדָבָה אִי נָמֵי שְׁנֵי שְׁלָמִים חֲדָא בְּנֶדֶר וַחֲדָא בִּנְדָבָה. אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתֵי שְׁתֵּי עוֹלוֹת בְּנֶדֶר וּשְׁתֵּי עוֹלוֹת בִּנְדָבָה אִי נָמֵי שָׁנֵי שְׁלָמִים בְּנֶדֶר וּשְׁנֵי שְׁלָמִים בִּנְדָבָה שֵׁם עוֹלָה אֶחָד הוּא וְשֵׁם נֶדֶר אֶחָד הוּא וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה הַאי מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן לְמָה לִּי. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי [בִּתְרֵי מִינֵי אֲבָל בְּחַד מִינָא תִּסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן. {במדבר ט״ו:י״ב} כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד לְמָה לִי סד״אסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הָנֵי מִילֵּי] בְּזֶה אַחַר זֶה אֲבָל בְּבַת אַחַת תִּיסְגֵּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.: אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טָעוּן נְסָכִים.: מְנָא הָנֵי מִילֵּי דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן {ויקרא י״ד:י׳} וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר {ויקרא י״ד:כ׳} וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הֱוֵי אוֹמֵר בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם טְעוּנָה נְסָכִים וְאִם לָאו ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {במדבר ט״ו:ה׳} וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעוֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עוֹלָה זוֹ עוֹלַת מְצוֹרָע זָבַח זוֹ חַטַּאת מְצוֹרָע אוֹ לַזָּבַח זוֹ אֲשַׁם מְצוֹרָע. וְתִיפּוֹק לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ מִזָּבַחמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
E/ע
הערותNotes
הואיל וכתיב [ונאמר] מלבד ״מן הבקר ומן הצאן״ (ויקרא א, ב), ולא נאמר ״מן הצאן״ בלבד — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנכתב] ״יחדו״ דמי [נחשב]. ומשום כך, הוצרך כתוב מיוחד המלמד שאין שניהם באים כאחד. ושואלים: ולדעת ר׳ יאשיה החלוק על שיטת ר׳ יונתן ואמר לגבי הכתובים המצורפים ביניהם באמצעות אות וי״ו החיבור כי אף על גב [אף על פי] שלא כתיב [לא כתוב] ״יחדו״ — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שנכתב] ״יחדו״ דמי [נחשב], ולשיטתו, ליבעי קרא [נצרך המקרא ״מן הבקר או מן הצאן״] ללמד שאין הכוונה לשניהם כאחד, ומעתה אין הוא יכול לדרוש מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מנסכים! ומשיבים: לדעת ר׳ יאשיה אין אנו נזקקים לכתוב ״מן הבקר או מן הצאן״ כדי ללמדנו זאת, שכן הכתיב [הרי נאמר] בפרשת עולה שבתחילת ספר ויקרא : ״אם עלה קרבנו מן הבקר״ (שם ג), ולאחר מכן נאמר ״ואם מן הצאן קרבנו״ (שם י), והרי זה מורה שהאומר ״הרי עלי עולה״ מביא קרבן עולה אחד, ולא שניים. ושואלים עתה לצד שכנגד, ואידך [והאחר, ר׳ יונתן] שלא אמר כן, ונצרך לו הכתוב שבספר במדבר ״מן הבקר או מן הצאן״, מדוע אין הוא אומר כר׳ יאשיה? ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] הכתוב ״מן הבקר או מן הצאן״ ללמד שהנודר ״הרי עלי עולה״ מביא קרבן אחד. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה], שאמר הכתוב שיביא הנודר עולה בנדרו או מבן הבקר או מן הצאן, אמורים דווקא במקרה שהנודר מפרש את נדרו, שיהא מן הבקר או מן הצאן. אבל זה הנודר בסתמא [בסתם], שלא פירש מה הוא מביא — היה מקום לומר לייתי מתרוייהו [שיביא משניהם], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב ״מן הבקר או מן הצאן״ משמיע לנו] שמביא אחד מהם בלבד. א ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר [החכם בברייתא]: קרבן תודה מנין לנו שאף הוא טעון נסכים? — תלמוד לומר ״או זבח״ (במדבר טו, ג). ותוהים: מדוע נזקקים אנו לריבוי זה, אטו [וכי] קרבן תודה לאו [לא] בכלל זבח הוא, וכדרך שנלמדו קרבנות השלמים מהכתוב ״זבח״ לענין הנסכים, כך יילמד קרבן התודה! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] לימוד מיוחד זה (״או זבח״), שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיכא [ויש] לחם הבא בהדה [עימה, עם התודה], מעתה שוב לא תיבעי [לא תצטרך] התודה אף נסכים. ושואלים: ומדוע נחשוב כך, ומאי שנא [ובמה שונה] קרבן התודה מקרבן איל שלמים שאותו מביא הנזיר, דאיכא בהדיה [שיש עימו] לחם (כאמור בו ״וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו... והקריב את קרבנו לה׳... ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ומנחתם ונסכיהם״. שם ו, יג— טו), ובכל זאת בעי [צריך] להביא עימו גם נסכים? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שיש להבדיל בין קרבן תודה לקרבן איל נזיר, שכן התם [שם, באיל נזיר] הריהו מביא רק שני מינין של לחם מצה (חלות, ורקיקים), ולכן עליו להוסיף ולהביא אף נסכים, ואילו הכא [כאן, בקרבן תודה] הריהו מביא ארבעת מינין של לחם (שלושה של מצה: חלות, רקיקים, ורבוכה, ואחד של חמץ). והיה מקום לומר כי בשל ריבוי לחמיה לא תצטרך התודה לנסכים, לכך בא ריבוי זה ״או זבח״ וקא משמע לן [הוא משמיע לנו] שבכל זאת היא טעונה נסכים. ב עוד שנינו בברייתא על האמור בראשית פרשת הנסכים ״ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר או מן הצאן״ (שם טו, ג), שמן האמור ״ועשיתם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ היה מקום לומר שכל קרבן העולה על המזבח חייב בנסכים, ולכך בא הכתוב ״עולה״ לומר שכך הדין רק בקרבן העולה. ובהמשך שנינו שהיה מקום לומר שאף קרבנות הבכור והמעשר והפסח והחטאת יהיו טעונים נסכים, לכך בא הכתוב ״לפלא נדר או בנדבה״ ללמד שאין מביאים נסכים אלא בקרבנות הבאים בנדר. ושואלים: עתה שלמדנו כן מהכתוב ״לפלא נדר או בנדבה״, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק את הכתוב ״לפלא נדר או לנדבה״ ולא בעי [ולא צריך] לומר במפורש ״עלה״, שהרי אף העולה הריהי בכלל הקרבנות הבאים בנדר! ומשיבים: אי לא כתב רחמנא [אם לא היתה כותבת התורה] ״עלה״, הוה אמינא [הייתי אומר] כי כך יש לדרוש את הפסוק שלפנינו: ״ועשיתם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ — הרי זה כלל (הכולל את כל הקרבנות העולים על אש המזבח), והכתוב ״לפלא נדר או לנדבה״ — הרי זה פרט (שהרי אין עניינו אלא בקרבנות הבאים בנדר), ובכתוב הבא לאחר מכן ״לריח ניחח״חזר וכלל (שכן כל הקרבנות עניינם הריצוי), ואם כן, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש הלכה בזמן שכלל ופרט וכלל לפנינו — אי (אין) אתה דן (למד את דינם של הדברים המתרבים על ידי הכלל) אלא רק אותם הדברים שהם כעין הפרט. ובענייננו היה מקום לומר: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא דבר שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה, שהוא הטעון נסכים. אף כל קרבן שאין בא על חטא, טעון נסכים. ומעתה, אוציא מכלל הטעונים נסכים רק את קרבנות החטאת והאשם, שהרי הן באין על חטא. ומן הצד האחר, שמא תאמר כי אביא (ארבה) בכלל הקרבנות הטעונים נסכים אף את הבכור ואת המעשר ואת הפסח, שהרי אין הם באין על חטא — לכך תלמוד לומר ״עלה״ הממעט אף את הבכור, מעשר ופסח. ושואלים: השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] הכתוב ״עלה״ הממעט את אלה, אם כן כלל ופרט וכלל המופיעים בפסוק זה, מה מרבית ביה [אתה מרבה בו] שאף הוא יהא טעון נסכים? ומסבירים: מה הפרט (״לפלא נדר או בנדבה״) מפורש שהוא דבר שאינו מחוייב ועומד בלא התחייבותו בנדרו, אף כל דבר שאינו מחוייב ועומד בו טעון נסכים, ומכאן יש להביא (לרבות) לחיוב נסכים אף את ולדות הקדשים (הנולדים מבהמות נקבות, של שלמים) וכן את תמורתן של קרבנות (כגון שהמיר את העולה בבהמת חולין, שאף בהמה זו קרבה לעולה וטעונה נסכים). וכן את קרבן העולה הבאה מן המותרות. וכן את קרבן האשם שהתכפרו בעליו בקרבן אחר, שהריהו ניתק (מוצא) לרעיה עד שיפול בו מום, ומשנפל בו מום הריהו נפדה ודמיו ניתנים לקרבן עולה כקיץ המזבח. וכן הרי זה בא לרבות לחיוב נסכים את כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן. וממשיכים לדון בדברי הברייתא: והשתא [ועכשיו] שאמרת שהלשון ״או זבח״ בא לדרשא, להורות שאף התודה טעונה נסכים, והכתוב ״לפלא נדר או לנדבה״ מלמד שכל הבא בנדבה טעון נסכים, והתודה בכלל, אם כן למה לי עוד לדרוש את הכתוב ״או זבח״ לחלקם, את הבא בנדר ואת הבא בנדבה? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר לחלקם, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שאין חיוב הנסכים אלא בנדר ונדבה כאחד, ועד דמייתי [שמביא] נדר לחוד ונדבה לחוד, לא ליבעי [לא יצטרך] נסכים, לכן קא משמע לן [הכתוב ״או זבח״, משמיע לנו], שאף דאייתי [שהביא] נדר לחודיה [לחוד]ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואי אייתי [ואם הביא] נדבה לחודיה [לחוד]לייתי [שיביא] נסכים. ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר׳ יאשיה שאם לא נאמר בשני דברים הנאמרים ביחד הלשון ״או״ — לא היינו יודעים שיש לחלק ביניהם. ואף בענייננו נזקקים אנו למלה ״או״ כדי לחלק בין נדר ונדבה. אלא לשיטת ר׳ יונתן (המובאת שם) כי כל עוד לא נאמר בכתוב במפורש ״יחדו״ הכוונה היא לכל אחד מהדברים המנויים בו לחוד, למה לי כתוב זה ״או זבח״? ומשיבים: לולא כתוב זה סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שאם אייתי [הביא] נדר לחודיה [לבדו]ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואם אייתי [הביא] נדבה לחודיה [לעצמה]ליבעי [שיצטרך] נסכים, ואולם אם אייתי [הביא] שני קרבנות, האחד של נדר והאחר של נדבהתיסגי [שיהיה די] בנסכים דחד [של אחד מהם], על כן קא משמע לן [הוא הכתוב ״או״ משמיע לנו] שצריך להביא נסכים לכל אחד ואחד בנפרד. ג עוד שנינו בברייתא כי הכתוב ״או במועדיכם״ בא להורות כי כל הבא במועד (עולות ראיה ושלמי חגיגה), אף שהוא חובה, טעון נסכים. ושואלים עתה: הכתוב הנוסף ״או במועדיכם״ למה לי? ומשיבים: נצרך הכתוב, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו] באשר לחיוב נסכים של עולות ראיה ושלמי חגיגה אמורים רק בזמן דקא מייתי [שהוא מביא] קרבן עולה בנדר ושלמים בנדבה, ואלו הם שני קרבנות שונים הבאים בחיובים שונים. אי נמי איפכא [או גם כן ההיפך], כאשר הוא מביא עולה בנדבה ושלמים בנדר. אבל היכא דקא מייתי [היכן, במקרה שהוא מביא] עולה ושלמים בנדר, והרי אלה שני קרבנות שונים הבאים בסוג חיוב אחד, אי נמי [או גם כן] בדומה לכך כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, היינו אומרים שכיון ששם נדר אחד הוא, ושם נדבה אחת היא, ומשום כך תיסגי ליה [יהיה די] בנסכים דחד [של אחד מהם] לשניהם גם יחד, לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בכתוב ״או במועדיכם״ שכל אחד ואחד מהם טעון נסכים. ד ודנים עוד בדברי הכתובים המוזכרים בברייתא. נאמר ״וכי תעשה בן בקר עלה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר טו, ט— י). ויש לשאול: לשון ״או״ האמורה בכתוב (״עולה או זבח״) למה לי, מה מלמדנו בכך הכתוב? ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בתורה בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דקא מייתי [היכן, בזמן, שהוא מביא] שני קרבנות שונים, עולה ושלמים בנדר, אי נמי [או גם כן] כאשר הוא מביא עולה ושלמים בנדבה, וכיון שהם קרבנות שונים (אף שבאים בסוג חיוב זהה) הריהם חייבים בשני נסכים. אבל היכא דקא מייתי [היכן, בזמן שהוא מביא] שתי עולות, חדא [אחת] בנדר וחדא [ואחת] בנדבה, אי נמי [או גם כן] כאשר הוא מביא שני שלמים, אחד בנדר ואחד בנדבה, אימא [היה מקום שתאמר] כי כיון ששם שלמים אחת היא וכן שם עולה אחת היא, ומשום כך בכל אחד מהאופנים הללו תיסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב ״או״ משמיע לנו] שיש לחלק ולהביא שני נסכים נפרדים, לזה ולזה. ה עוד הוזכר בברייתא הכתוב ״וכי תעשו בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים לה׳. והקריב על בן הבקר מנחה סולת... ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠⁠״. ויש לשאול: לשון ״או״ האמורה בכתוב (״לפלא נדר או שלמים״) למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] האמורים בתורה, בחיוב הנסכים הן בעולה והן בשלמים, נוהגים רק היכא דמייתי [היכן, בזמן, שמביא] שני קרבנות שווים, ואולם הריהם באים מסוגי חיוב שונים, וכגון שמביא שתי עולות, חדא [אחת] בנדר, וחדא [ואחת] בנדבה. אי נמי [או גם כן] כשהוא מביא שני קרבנות שלמים, חדא [אחת] בנדר, וחדא [ואחת] בנדבה. אבל היכא דקא מייתי [היכן, בזמן שהוא מביא] שתי עולות בנדר, וכן בזמן שמביא שתי עולות בנדבה, אי נמי [או גם כן] כשהוא מביא שני קרבנות שלמים בנדר וכן כשמביא שני שלמים בנדבה, הייתי אומר במקרים אלה, שכיון שהן שם העולה אחד הוא והן שם נדר אחד הואותיסגי ליה [ויהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד], לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב ״או״ משמיע לנו] שמביא שני נסכים, לזה ולזה. ו עוד הוזכר בברייתא הכתוב בפרשת הנסכים ״מן הבקר או מן הצאן״, ולמדנו בעמוד הקודם כי ר׳ יאשיה למד מכתוב זה שבא למעט את עולת העוף מחיוב הנסכים, ואילו ר׳ יונתן למד שבא הכתוב לחלק, שאם נדר אדם ואמר ״הרי עלי עולה״ בלא שפירש את כוונתו, שאינו מביא מן הבקר ומן הצאן יחד, אלא אחד מהם, איזה שירצה. ועתה שואלים: ולדעת ר׳ יאשיה האי [זה] הכתוב ״מן הבקר או מן הצאן״ שנאמר בו ״או״ למה לי, מה הוא דורש בו? ומשיבים: נצרך הדבר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שלמדנו, שהריהו מביא שני נסכים בשני קרבנות, אמורים דווקא מקרה שמביא תרי מיני [שני מינים] של בהמה, אחד מן הצאן והשני מן הבקר, אבל בזמן שהביא חד מינא [מין אחד]תסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד מהם], לכך קא משמע לן [הוא הכתוב ״או״ משמיע לנו] שהריהו מביא שני נסכים, לזה ולזה. ז עוד נאמר בפרשת הנסכים בדין נסכי כל שור או איל או שה הקרבים ״כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם״ (שם יב), ושואלים: למה לי מקרא זה? ומשיבים: נצרך הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שכל קרבן מאלה טעון נסכים, ואולם הני מילי [דברים אלה]] אמורים רק כאשר הם מובאים בזה אחר זה. אבל אם הם מובאים בבת אחתתיסגי ליה [יהיה די לו] בנסכים דחד [של אחד מהם], לכך הכתוב ״ככה תעשו לאחד כמספרם״ קא משמע לן [משמיע לנו] שמביא שני נסכים, לזה ולזה. ח שנינו במשנתנו שאף שככלל קרבנות החטאת והאשם אינם טעונים נסכים, אלא שקרבן חטאתו של מצורע וכן קרבן אשמו נבדלים משאר חטאות ואשמות, והריהו טעון נסכים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין נלמדים הדברים הללו] שחטאתו ואשמו של המצורע טעונים נסכים? ומשיבים: דתנו רבנן כן שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בסדר טהרת המצורע שהתרפא ״וביום השמיני יקח שני כבשים... ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן ולוג אחד שמן״ (ויקרא יד, י)במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר. ועדיין יש לדון בדבר: אתה אומר כי מדובר כאן במנחה הבאה עם הזבח, או שמא פסוק זה אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה? אלא כשהוא אומר בהמשך דבריו ״והעלה הכהן את העלה ואת המנחה״ (שם כ)הוי אומר מכאן כי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר. ועדיין איני יודע אם טעונה מנחה זו גם נסכים (של יין) ואם לאו. לכך תלמוד לומר בפרשת הנסכים ״ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העלה או לזבח לכבש האחד״ (במדבר טו, ה), וכיון שמקרא זה יתר, הריהו בא ללמד: ״עלה״זו עולת מצורע, שאף היא טעונה נסכי יין. ו״זבח״ (בכתוב ״או לזבח״) — זו חטאת מצורע שהריהי טעונה נסכי יין. ״או לזבח״זו אשם מצורע, שאף הוא טעון נסכי יין. ושואלים: ותיפוק ליה תרוייהו [ושיוציאו, יילמדו לו שניהם] גם חטאת מצורע וגם אשמו מהמלה ״זבח״ עצמה, וללא תוספת המלה ״או״.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Gemara
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144