×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הֲרֵי הוּא אוֹמֵר תִּסְפּוֹר לָךְ סְפִירָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין יָצְתָה שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁסְּפִירָתָהּ בְּכׇל אָדָם.
as the verse states: “Seven weeks you shall number for you; from the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number seven weeks” (Deuteronomy 16:9). By using the term “for you,” the verse indicates that the counting of the weeks is dependent upon the decision of the court, as they know how to calculate the new months. This serves to exclude the possibility that the counting starts after the Shabbat of Creation, whose counting can be performed by every person, not only the court.
פירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
שכן יש להביא ראיה כי ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב ראשון של פסח, מן הנאמר בתורה במצות ספירת העומר. שהרי הוא, הכתוב, אומר ״שבעה שבועות תספר לך״ (דברים טז, ט) — להשמיענו כי הספירה תלויה בבית דין, שהם הקובעים אימתי תתחיל. שכן בית דין הם הקובעים מתי יחול ראש חודש ניסן, ועל ידי כך נקבע גם מתי יחול יום טוב ראשון של פסח, שלמחרתו יש להתחיל לספור. יצתה (יצאה) מכלל זה שבת בראשית, שאין ספירה זו תלויה בבית דין, שהרי יום השבת קבוע ועומד, ונמצא שספירתה תלויה בכל אדם ולא בבית דין.
as the verse states: “Seven weeks you shall number for you; from the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number seven weeks” (Deuteronomy 16:9). By using the term “for you,” the verse indicates that the counting of the weeks is dependent upon the decision of the court, as they know how to calculate the new months. This serves to exclude the possibility that the counting starts after the Shabbat of Creation, whose counting can be performed by every person, not only the court.
פירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב אַתָּה אוֹמֵר מִמָּחֳרַת יו״טיוֹם טוֹב אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית אָמַרְתָּ וְכִי נֶאֱמַר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּסַח וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת דְּכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מְלֵאָה שַׁבָּתוֹת צֵא וּבְדוֹק אֵיזוֹ שַׁבָּת.

Rabbi Yosei says that the verse: “And you shall count for you from the morrow after the day of rest [hashabbat]” (Leviticus 23:15), means from the morrow after the festival of Passover. Do you say it means from the morrow after the festival of Passover, or is it only referring to from the morrow after Shabbat of Creation, i.e., Sunday? You can say in response: Is it stated: From the morrow after the day of rest [hashabbat] that is during Passover? No, it is stated only: “From the morrow after the day of rest [hashabbat].” Considering that the entire year is full of Shabbatot, go and try to examine to which Shabbat the verse is referring. How does one know which Shabbat this means? Clearly, then, this “day of rest” is the Festival, not Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי נאמר ממחרת שבת שבתוך הפסח – דתדע שבשבת של פסח תתחיל לימנות.
וכל השנה מלאה שבתות – וא״ת שבת ממש צא ובדוק איזה שבת אלא ודאי י״ט [של פסח] הוא.
ר׳ יוסי אומר הוכחה אחרת: נאמר במצות ספירת העומר ״וספרתם לכם ממחרת השבת״ (ויקרא כג, טו) וכוונת הביטוי ״ממחרת השבת״ הוא: ממחרת יום טוב. אתה אומר שהכוונה היא ממחרת יום טוב, או אינו אלא הכוונה היא: ממחרת שבת בראשית, וכטענת הבייתוסים? אמרת (אמור) בדחיית טענה זו: וכי נאמר בכתוב ״ממחרת השבת שבתוך הפסח״? והלא לא נאמר בכתוב אלא סתם ״ממחרת השבת״, ומנין אני יודע באיזה יום שבת המדובר, שכן כל השנה כולה הריהי מלאה בימי שבתות, אם כן, צא ובדוק איזו שבת היא זו, ולא תדע שהרי סתם הכתוב ולא פירש. והרי זו איפוא ראיה שלא כשיטת הבייתוסים.
Rabbi Yosei says that the verse: “And you shall count for you from the morrow after the day of rest [hashabbat]” (Leviticus 23:15), means from the morrow after the festival of Passover. Do you say it means from the morrow after the festival of Passover, or is it only referring to from the morrow after Shabbat of Creation, i.e., Sunday? You can say in response: Is it stated: From the morrow after the day of rest [hashabbat] that is during Passover? No, it is stated only: “From the morrow after the day of rest [hashabbat].” Considering that the entire year is full of Shabbatot, go and try to examine to which Shabbat the verse is referring. How does one know which Shabbat this means? Clearly, then, this “day of rest” is the Festival, not Shabbat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְעוֹד נֶאֶמְרָה שַׁבָּת לְמַטָּה וְנֶאֶמְרָה שַׁבָּת לְמַעְלָה מָה לְהַלָּן רֶגֶל וּתְחִילַּת רֶגֶל אַף כָּאן רֶגֶל וּתְחִילַּת רֶגֶל.

Rabbi Yosei cites another proof: And furthermore, it is stated “shabbat” below, with regard to the festival of Shavuot (Leviticus 23:16), and it is also stated “shabbat” above (Leviticus 23:15), with regard to starting the counting of the omer. Just as below, with regard to the festival of Shavuot, it is stated: “Even until the morrow after the seventh week [shabbat] you shall number fifty days,” and the word shabbat is referring to a time at the beginning of the Festival; so too here, with regard to the bringing of omer, the word shabbat means Festival, and the counting starts near the beginning of the Festival, on the second day of Passover. According to the Boethusians, sometimes the commencement of the counting is well after the start of Passover.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד הביא ר׳ יוסי ראיה שכוונת ״ממחרת השבת״ היא ממחרת יום טוב ולא ממחרת שבת בראשית, מן ההיקש: נאמרה הלשון ״ממחרת השבת״ למטה (מקודם, בפסוק טו), וכמו כן נאמרה הלשון ״ממחרת השבת״ למעלה (אחר כך, בפסוק טז, בדין חג השבועות ״עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה׳ ״). ומעתה נסיק מן ההשוואה: מה ״ממחרת השבת״ האמורה להלן — הכוונה היא לרגל, חג השבועות, ותחילת הרגל סמוך לה, ל״שבת״ (שהרי הוא בא למחרתה). אף כאן בספירת העומר — הכוונה ב״שבת״ לרגל, ותחילת רגל (יום שני של פסח) הריהו סמוך לה. ואילו לשיטת הבייתוסים, שספירת העומר מתחילה ביום ראשון בשבוע שלאחר יום טוב ראשון של פסח, פעמים ש״ממחרת השבת״ הוא לאחר הרגל, וכגון שחל יום טוב ראשון של פסח ביום ראשון, ושביעי של פסח חל איפוא ביום שבת.
Rabbi Yosei cites another proof: And furthermore, it is stated “shabbat” below, with regard to the festival of Shavuot (Leviticus 23:16), and it is also stated “shabbat” above (Leviticus 23:15), with regard to starting the counting of the omer. Just as below, with regard to the festival of Shavuot, it is stated: “Even until the morrow after the seventh week [shabbat] you shall number fifty days,” and the word shabbat is referring to a time at the beginning of the Festival; so too here, with regard to the bringing of omer, the word shabbat means Festival, and the counting starts near the beginning of the Festival, on the second day of Passover. According to the Boethusians, sometimes the commencement of the counting is well after the start of Passover.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר {דברים ט״ז:ח׳} שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר {שמות י״ב:ט״ו} שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ הָא כֵּיצַד מַצָּה שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְאוֹכְלָהּ שִׁבְעָה מִן הֶחָדָשׁ אַתָּה יָכוֹל לְאוֹכְלָהּ שִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ.

The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says there is yet another proof: One verse states: “Six days you shall eat unleavened bread” (Deuteronomy 16:8), and one verse states: “Seven days you shall eat unleavened bread” (Exodus 12:15). How can these texts be reconciled? Rabbi Shimon ben Elazar explains that there is matza that you are unable to eat for all seven days of Passover, due to the prohibition of harvesting and eating from the new crop of grain that ripened before Passover until after the omer offering. But you are able to eat that same matza for six days, although it is from the new crop, as it is permitted after the bringing of the omer offering on the second day of Passover. This resolution of the verses is possible only if the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan, not on any other date.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אתה יכול לאוכלה ששת ימי הפסח מן החדש לפי שהוקרב העומר ביום ראשון [של חוה״מ] וכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם יכול יקצור ויביא הואיל וכתיב מיום הביאכם ואימתי שירצה יתחיל לספור אפילו לאחר ז׳ ימים. ויספר [ויביא] ביום שיתחיל לספור ביום. אי מדרבן יוחנן בן זכאי דילמא להכי כתב רחמנא תספרו חמשים ושבעה שבועות תספר לך לכדאביי אתא:
מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה – שלמחר יקרב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצאת מבטל מקרא זה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו.
כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות – בסוף ערבי פסחים (פסחים קכ.) דריש מיניה מה שביעי רשות אף ששה רשות משום דכתיב וביום השביעי ובסוף פרק שני דחגיגה (חגיגה יח.) נמי דרשינן מה שביעי עצור אף כולן עצורים ושמא תרתי שמעת מינה.
ר׳ שמעון בן אלעזר אומר הוכחה אחרת כי ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב ראשון של פסח, ולא למחרת יום השבת (כטענת הבייתוסים), ומתוך שני מקראות בענין חג הפסח הנראים כסותרים זה את זה, שהרי כתוב אחד אומר: ״ששת ימים תאכל מצות״ (דברים שם ח), ואילו כתוב אחד אומר: ״שבעת ימים מצות תאכלו״ (שמות יב, טו), הא [הרי] כיצד יש ליישב סתירה זו שבין הפסוקים? הכתוב המזכיר אכילת מצה שבעה ימים בפסח עוסק במצה שנעשתה מקמח תבואה ישנה, ואילו הפסוק המזכיר אכילת מצה ששה ימים עוסק במצה שאי (שאין) אתה יכול לאוכלה כל שבעה ימים של פסח, משום שהיא נעשתה מן התבואה שנקצרה עתה, שהריהי אסורה באיסור ״חדש״ (המותר באכילה על ידי הנפת העומר). שמצה הנעשית מתבואה זו אתה יכול לאוכלה רק ששה ימים מהקרבת העומר מן החדש, למחרת יום טוב ראשון של פסח. והרי זו איפוא ראיה שהבאת העומר נעשית למחרת יום טוב ראשון של פסח ולא למחרת יום השבת שלאחריו. ועוד מפרש ר׳ שמעון בן אלעזר שני מקראות שבספירת העומר.
The baraita continues: Rabbi Shimon ben Elazar says there is yet another proof: One verse states: “Six days you shall eat unleavened bread” (Deuteronomy 16:8), and one verse states: “Seven days you shall eat unleavened bread” (Exodus 12:15). How can these texts be reconciled? Rabbi Shimon ben Elazar explains that there is matza that you are unable to eat for all seven days of Passover, due to the prohibition of harvesting and eating from the new crop of grain that ripened before Passover until after the omer offering. But you are able to eat that same matza for six days, although it is from the new crop, as it is permitted after the bringing of the omer offering on the second day of Passover. This resolution of the verses is possible only if the omer offering is brought on the sixteenth of Nisan, not on any other date.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) {ויקרא כ״ג:ט״ו} מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם תִּסְפְּרוּ יָכוֹל יִקְצוֹר וְיָבִיא וְאֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה יִסְפּוֹר.

Rabbi Shimon ben Elazar clarifies another two verses that deal with the counting of the omer: “And you shall count for you from the morrow after the day of rest, from the day that you brought the sheaf [omer] of the waving; seven weeks there shall be complete; even until the morrow after the seventh week you shall number fifty days; and you shall present a new meal offering to the Lord” (Leviticus 23:15–16). One might have thought that although one must harvest and bring the omer meal offering on the second day of Passover, the sixteenth of Nisan, he may start to count the omer from whenever he wishes after that day.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיום הביאכם – הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה ספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר.
ממה שנאמר בכתוב ״וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום...״ (ויקרא שם טו—טז), יכול הייתי לומר כי מעת שהגיע המועד ״ממחרת השבת״, שהוא ״יום הביאכם״, ניתן להתחיל לספור את ספירת העומר, ואולם אין זו חובה להתחיל את הספירה דווקא ביום זה. ומעתה יקצור ויביא את העומר בזמנו, ואילו ביחס למצות הספירה, אימתי שירצה יתחיל ויספור?
Rabbi Shimon ben Elazar clarifies another two verses that deal with the counting of the omer: “And you shall count for you from the morrow after the day of rest, from the day that you brought the sheaf [omer] of the waving; seven weeks there shall be complete; even until the morrow after the seventh week you shall number fifty days; and you shall present a new meal offering to the Lord” (Leviticus 23:15–16). One might have thought that although one must harvest and bring the omer meal offering on the second day of Passover, the sixteenth of Nisan, he may start to count the omer from whenever he wishes after that day.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּלְמוּד לוֹמַר {דברים ט״ז:ט׳} מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפּוֹר אִי מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ תָּחֵל לִסְפּוֹר יָכוֹל יִקְצוֹר וְיִסְפּוֹר וְאֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם.

Therefore, the verse states: “Seven weeks you shall number for you; from the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number seven weeks” (Deuteronomy 16:9). This verse indicates that the counting should commence upon the reaping of the grain for the omer offering. If one would read just this verse: “From the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number,” one might have thought that one can harvest and count and then bring the omer offering whenever he wishes. Therefore, the other verse states: “From the day that you brought the sheaf of the waving…you shall number fifty days,” indicating that the counting should start on the day the omer offering is brought.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תלמוד לומר מהחל חרמש – משמע לאחר קצירה וקודם הבאה תחל לספור.
ת״ל מיום הביאכם – דמשמע לא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה.
ואימתי שירצה יביא – והא דכתיב כרמל דאפי׳ מרחוק לא מייתי משום כרמל היינו למצוה.
לכך תלמוד לומר בכתוב אחר במצות ספירת העומר ״שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבועות״ (דברים יז, ט) — לומר שתחילת הספירה משעת קצירת העומר דווקא. ומצד אחר, אי [אם] מן הכתוב ״מהחל חרמש בקמה תחל לספר״יכול היית לומר כי הספירה תלויה בזמן קציר העומר ולא בזמן הבאתו, ואין זמן הבאת העומר תלוי בזמן קצירתו. ומעתה, יקצור ויספור למחרת יום טוב ראשון של פסח, ואולם ביחס להבאת העומר, אימתי שירצה יביא? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה״, ללמדנו שהספירה מתחילה אף מיום ההבאה, וזמן הקצירה וזמן ההבאה הינם אותו יום.
Therefore, the verse states: “Seven weeks you shall number for you; from the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number seven weeks” (Deuteronomy 16:9). This verse indicates that the counting should commence upon the reaping of the grain for the omer offering. If one would read just this verse: “From the time the sickle is first put to the standing grain you shall begin to number,” one might have thought that one can harvest and count and then bring the omer offering whenever he wishes. Therefore, the other verse states: “From the day that you brought the sheaf of the waving…you shall number fifty days,” indicating that the counting should start on the day the omer offering is brought.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִי מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם יָכוֹל יִקְצוֹר וְיִסְפּוֹר וְיָבִיא בַּיּוֹם ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ג:ט״ו} שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה אֵימָתַי אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מַתְחִיל לִימְנוֹת מִבָּעֶרֶב.

If one would derive the halakha from this verse: “From the day that you brought the sheaf of the waving,” one might have thought that he should harvest and count and bring the omer offering during the day, not on the night of the sixteenth of Nisan. Therefore, the verse states: “From the day that you brought the sheaf of the waving; seven weeks there shall be complete.” When do you find that there are seven complete weeks? You find it at the time when you begin to count from the evening. Only if the counting commences at night, at the start of the sixteenth of Nisan, will the seven weeks of counting be complete, without missing that first evening.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי מיום הביאכם – דדרשינן השתא דשלשתן הוקבעו כאחד יכול שלשתן ביום.
ומצד אחר, אי [אם] מן הכתוב ״מיום הביאכם״יכול היית לומר כי אכן שלוש הפעולות הללו, קצירה, הבאה, וספירה נעשות ביום אחד, ואולם יקצור ויספור ויביא ביום ט״ז בניסן, ולא בלילו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״שבע שבתות תמימת תהיינה״ — שתהא הספירה שבעה שבועות מלאים ושלמים (״תמימות״). ואימתי אתה מוצא בספירה שמתקיים בה ״שבע שבתות תמימת״?בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב, ולא ביום.
If one would derive the halakha from this verse: “From the day that you brought the sheaf of the waving,” one might have thought that he should harvest and count and bring the omer offering during the day, not on the night of the sixteenth of Nisan. Therefore, the verse states: “From the day that you brought the sheaf of the waving; seven weeks there shall be complete.” When do you find that there are seven complete weeks? You find it at the time when you begin to count from the evening. Only if the counting commences at night, at the start of the sixteenth of Nisan, will the seven weeks of counting be complete, without missing that first evening.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) יָכוֹל יִקְצוֹר וְיָבִיא וְיִסְפּוֹר בַּלַּיְלָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם הָא כֵּיצַד קְצִירָה וּסְפִירָה אבַּלַּיְלָה וַהֲבָאָה בַּיּוֹם.

If so, one might have thought that all of the rites of the omer should be at night, and therefore one should harvest and bring the omer offering and start to count at night. Therefore the verse states: From the day that you brought the sheaf of the waving. How can these texts be reconciled? Does one start at night or in the day? Harvesting and counting should be performed at night, and the bringing of the omer offering is during the day.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קצירה וספירה בלילה – דקצירה לא סגי דלא מקמי ספירה כדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש וגו׳ והבאה ביום דכתיב (ויקרא כג) מיום הביאכם וקצירה מקמי הבאה דביום דהא מיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם כתיב וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא.
ומן הצד האחר, יכול היית לומר כי יקצור ויביא ויספור בלילה, שיעשה את שלוש הפעולות הללו כאחד? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) ״מיום הביאכם״, הא [הרי] כיצד יעשה? הקצירה והספירה מצוותן בלילה, והבאה מצוותה ביום.
If so, one might have thought that all of the rites of the omer should be at night, and therefore one should harvest and bring the omer offering and start to count at night. Therefore the verse states: From the day that you brought the sheaf of the waving. How can these texts be reconciled? Does one start at night or in the day? Harvesting and counting should be performed at night, and the bringing of the omer offering is during the day.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רָבָא כּוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא בַּר מִתַּרְתֵּי תַּנָּאֵי בָּתְרָאֵי בֵּין בְּמַתְנִיתָא קַמַּיְיתָא בֵּין בְּמַתְנִיתָא בָּתְרָיְיתָא דְּלֵית לְהוּ פִּירְכָא.

§ The Gemara has presented two baraitot with ten proofs between them countering the Boethusian claim that the counting of the omer begins on the Sunday after Passover. Rava said: For all of the suggested proofs there is a possible refutation except for those of the two last tanna’im cited, both in the first baraita and in the second baraita, for which there is no refutation.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרי תנאי בתראי (נמי) דבתריתא [נמי] לית להו פרכא:
תרי תנאי דבתרייתא – והיינו ועוד דרבי יוסי ור״ש בן אלעזר.
דלית להו פירכא – אע״ג דאיצטריך נמי לרבי שמעון ב״ר אלעזר מה שביעי רשות כדפרישית כולהו שמעינן.
א לאחר שהובאו שתי ברייתות, ובהן עשר ראיות מדברי התנאים המוכיחות שלא כדעתם של הבייתוסים בענין ״ממחרת השבת״, אמר רבא על הראיות הללו: לכולהו אית להו פירכא [כולן יש להן פירכה, שבירה], בר מתרתי תנאי בתראי [חוץ מהראיות של שני התנאים האחרונים], בין במתניתא קמייתא [בברייתא הראשונה], בין במתניתא בתרייתא [בברייתא האחרונה] דלית להו פירכא [שאין להן פירכה].
§ The Gemara has presented two baraitot with ten proofs between them countering the Boethusian claim that the counting of the omer begins on the Sunday after Passover. Rava said: For all of the suggested proofs there is a possible refutation except for those of the two last tanna’im cited, both in the first baraita and in the second baraita, for which there is no refutation.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי מִדְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי דִּלְמָא כִּדְאַבָּיֵי דְּאָמַר אַבָּיֵי במִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי.

Rava elaborates: If one seeks to prove from that which Rabban Yoḥanan ben Zakkai said, that there is a contradiction between two verses, as one indicates that there is an obligation to count fifty days and another that the obligation is to count seven weeks, perhaps this contradiction can be resolved in accordance with the statement of Abaye. As Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count seven weeks. When one counts, he should track both the number of days and the number of weeks.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי מדרבן יוחנן [ב״ז] – דיליף משבע שבתות וחמשים יום ההוא דחד קרא אמר ימים וחד קרא אמר שבתות מיבעי ליה לכדאביי.
ומפרט מהי הפירכה שבכל אחת מהראיות הללו: אי [אם] מראייתו של רבן יוחנן בן זכאי שעיקרה סתירת המקראות ״תספרו חמשים יום... שבע שבתות תמימות תהיינה״ — יש לפרוך: דלמא [שמא] יש ליישב את הסתירה באופן שונה, וכשיטתו של אביי, שכן אמר אביי: מצוה למימני יומי [למנות ימים] בספירת העומר, ומצוה למימני שבועי [למנות שבועות], שהכתוב ״תספרו חמשים יום״ עניינו ספירת הימים, והכתוב ״שבע שבתות״ עניינו ספירת שבועות.
Rava elaborates: If one seeks to prove from that which Rabban Yoḥanan ben Zakkai said, that there is a contradiction between two verses, as one indicates that there is an obligation to count fifty days and another that the obligation is to count seven weeks, perhaps this contradiction can be resolved in accordance with the statement of Abaye. As Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count seven weeks. When one counts, he should track both the number of days and the number of weeks.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִמַּאי דִּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן קָאֵי דִּלְמָא ביו״טבְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קָאֵי.

Rabbi Eliezer derived that the counting is dependent upon the court, not the individual. Therefore, he claimed that when the verse mentions shabbat it must be referring to the Festival, not a regular Shabbat, which does not require a court for its determination. Rabbi Yehoshua derived that just as the counting and sanctifying of the New Moon is performed at a distinct time, so too the counting of the omer and start of Shavuot that follows must occur on a specific date. Rava refutes both of these claims: If the proof is from that which Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua said, granted that their proofs successfully demonstrate that the counting should start after the Festival, not after Shabbat, but from where does one know that it is referring to the first day of the Festival? Perhaps it is referring to the last day of the Festival, i.e., the seventh day of Passover?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי מדרבי אליעזר – דאמר תלויה בבית דין נהי דאפיקתיה משבת ממש אלא ממאי דממחרת יום ראשון מונה דלמא מי״ט אחרון וכן לר׳ יהושע דאמר סמוך לביאה ניכרת דלמא מיום טוב אחרון קאמר קרא דהוי נמי היכר קבוע הוא יום כ״א לניסן לעולם.
אי [אם] מראייתם של ר׳ אליעזר הדורש ממשמעות הכתוב שהספירה תלויה בבית דין, ולא בכל אדם, וכן ראייתו של ר׳ יהושע הלומד מהיקש עניינים לקידוש החודש שתהא הספירה ניכרת, ביום קבוע — יש לפרוך: ממאי [מנין] לך שביום טוב ראשון של פסח קאי [עומד, עוסק] הכתוב? דלמא [שמא] ביום טוב אחרון של פסח קאי [הוא עומד] ומשם צריך להתחיל!
Rabbi Eliezer derived that the counting is dependent upon the court, not the individual. Therefore, he claimed that when the verse mentions shabbat it must be referring to the Festival, not a regular Shabbat, which does not require a court for its determination. Rabbi Yehoshua derived that just as the counting and sanctifying of the New Moon is performed at a distinct time, so too the counting of the omer and start of Shavuot that follows must occur on a specific date. Rava refutes both of these claims: If the proof is from that which Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua said, granted that their proofs successfully demonstrate that the counting should start after the Festival, not after Shabbat, but from where does one know that it is referring to the first day of the Festival? Perhaps it is referring to the last day of the Festival, i.e., the seventh day of Passover?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא לֵית לְהוּ פִּירְכָא.

Rava now addresses the statements of the final two the tanna’im cited in the first baraita: With regard to the proof given by Rabbi Yishmael from the two loaves that are brought at the beginning of a Festival, and the proof mentioned by Rabbi Yehuda ben Beteira from the usage of the word shabbat in connection with Shavuot, Rava said: They have no refutation.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואולם ראיותיהם של ר׳ ישמעאל הלומד מהיקש בין הבאת העומר והבאת שתי הלחם ושל ר׳ יהודה בן בתירא הלומד מהיקש ״שבת״ ״שבת״ בעומר ובעצרת — לית להו פירכא [אין להן כל פירכה].
Rava now addresses the statements of the final two the tanna’im cited in the first baraita: With regard to the proof given by Rabbi Yishmael from the two loaves that are brought at the beginning of a Festival, and the proof mentioned by Rabbi Yehuda ben Beteira from the usage of the word shabbat in connection with Shavuot, Rava said: They have no refutation.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָמֵינָא דִּלְמָא חַמְשִׁין לְבַר מֵהָנֵי שִׁיתָּא.

Continuing with the proofs of the tanna’im from the second baraita, Rava said: If one seeks to disprove the Boethusian claim from that which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said, that if the counting starts from Shabbat then Shavuot can occur anywhere from fifty to fifty-six days from the date the counting had started the previous year, I would say that perhaps the verse means fifty days excluding these six extra days.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלמא חמשים – מיום שמתחיל למנות דהיינו אחר השבת לבר משיתא דאף על גב דחל פסח באחד בשבת עד אחד בשבת האחר דהוו נ״ו בהנך שית לא איכפת לן דקרא לא נסיב אלא מיומא דמתחלינן למימני. האי דנקט שית לאו דוקא אלא סוף מילתא דר׳ יוסי בר יהודה נקט.
ובברייתא האחרת, אי [אם] מראייתו של ר׳ יוסי בר׳ יהודה שלמד כן ממשמעות הכתובים ״תספרו חמשים יום״, שיהיו אלה חמישים ימים מזמן קבוע — יש לפרוך: הוה אמינא [הייתי אומר, יש עדיין מקום לומר]: דלמא [שמא] משמעות הכתוב היא, שיש לספור חמשין [חמישים] ימים לבר מהני [חוץ מאלה] הימים שבין ט״ו בניסן ועד לתחילת הספירה למחרת יום השבת (כשיטתם של הבייתוסים), שהם (כנזכר למעלה) עשויים להיות שיתא [ששה] ימים (אם חל יום טוב ראשון של פסח ביום שני בשבוע, והספירה תתחיל רק ביום ראשון שלאחריו) או פחות מששה ימים (ובהתאם ליום בשבוע בו חל ראשון של פסח, וכדרך שהתבאר למעלה).
Continuing with the proofs of the tanna’im from the second baraita, Rava said: If one seeks to disprove the Boethusian claim from that which Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said, that if the counting starts from Shabbat then Shavuot can occur anywhere from fifty to fifty-six days from the date the counting had started the previous year, I would say that perhaps the verse means fifty days excluding these six extra days.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִי מדר׳מִדְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא מִמַּאי דביו״טדִּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן קָאֵי דִּלְמָא ביו״טבְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קָאֵי.

Rava continues: If one seeks to prove from that which Rabbi Yehuda ben Beteira said in the second baraita, that the verse indicates that the counting is dependent upon the decision of the court, not an individual, this can too be refuted: From where does one know that it is referring to the first day of the Festival? Perhaps it is referring to the last day of the Festival, the seventh day of Passover?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי [אם] מראייתו של ר׳ יהודה בן בתירא — יש לפרוך: ממאי [ממה, מנין] אתה יודע שביום טוב ראשון של פסח הכתוב קאי [עומד, עוסק]? דלמא [שמא] ביום טוב אחרון של פסח הכתוב קאי [עומד] ומשם צריך להתחיל!
Rava continues: If one seeks to prove from that which Rabbi Yehuda ben Beteira said in the second baraita, that the verse indicates that the counting is dependent upon the decision of the court, not an individual, this can too be refuted: From where does one know that it is referring to the first day of the Festival? Perhaps it is referring to the last day of the Festival, the seventh day of Passover?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ר׳רַבִּי יוֹסֵי נָמֵי חָזֵי לֵיהּ פִּירְכָא וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר וְעוֹד.

Rava concludes: The first proof cited by Rabbi Yosei was that if the counting starts the day after a regular Shabbat then it would be impossible to determine which Shabbat is meant. Rabbi Yosei himself saw that it is also subject to refutation, and this is why Rabbi Yosei continued and said: Furthermore, and suggested a second proof. As Rava declared, the last two proofs cited in the second baraita, the second proof provided by Rabbi Yosei and the proof of Rabbi Shimon ben Elazar, stand without refutation.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוסי דקאמר ועוד ור׳ שמעון בן אלעזר – זכר למקדש הוא דקא עבדינן ובהכי סגיא:
ר׳ יוסי נמי חזי ליה פירכא והיינו דקאמר ועוד.
ראייתו הראשונה של ר׳ יוסי נמי [גם כן] יש בה פירכה, שהרי ר׳ יוסי עצמו חזי ליה פירכא [ראה בה פירכה], והיינו דקאמר [וזהו שאמר] ״ועוד״, והביא ראיה נוספת. אכן, שתי הראיות האחרונות שבברייתא השניה, של ר׳ יוסי ושל ר׳ שמעון בן אלעזר, אין בהן כל פירכה.
Rava concludes: The first proof cited by Rabbi Yosei was that if the counting starts the day after a regular Shabbat then it would be impossible to determine which Shabbat is meant. Rabbi Yosei himself saw that it is also subject to refutation, and this is why Rabbi Yosei continued and said: Furthermore, and suggested a second proof. As Rava declared, the last two proofs cited in the second baraita, the second proof provided by Rabbi Yosei and the proof of Rabbi Shimon ben Elazar, stand without refutation.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) גּוּפָא אָמַר אַבָּיֵי מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי מָנוּ יוֹמֵי וּמָנוּ שָׁבוּעֵי אַמֵּימָר מָנֵי יוֹמֵי וְלָא מָנֵי שָׁבוּעֵי אָמַר זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ הוּא.:

§ The Gemara analyzes the matter itself of Abaye’s statement cited in the course of the previous discussion. Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count weeks. The Gemara notes that in fact the Sages of the study hall of Rav Ashi counted days and they also counted weeks. Ameimar counted days but not weeks. In explanation of his practice, Ameimar said: Since there is no longer an omer offering, the counting is performed only in commemoration of the Temple. Therefore, one does not need to be so scrupulous to count both days and weeks.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמימר מני יומי ולא שבועי – אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא הלכך ביומי סגי.
זכר למקדש הוא – נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל ואין נראה והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה״ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (מנחות עא.) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל נראה לר״ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (מגילה כ:) ומייתי לה בסוף פירקין (מנחות עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו׳ ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ואמרינן בריש מועד קטן (דף ג:) ר״ג ובית דינו נמנו על שלשה פרקים הללו והתירום ומסיק רב אשי התם דסבר לה כרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודחיא שבת וכיון דדחיא שבת אין נקצר אלא בלילה כדמוכח בסוף פירקין ועוד דרבי יוחנן דאמר (שם ד.) עשר נטיעות הלכה למשה מסיני סבר לה כר׳ ישמעאל דדריש מה חריש רשות ודחי שבת עוד חשיב כי האי גוונא הלכתא פסיקתא בהגוזל קמא (ב״ק קב.) ובפ״ק דע״ז (דף ז.) גבי כל המשנה ידו על התחתונה ומיהו אין כל כך ראיה משם דאין הלכה לגמרי כאותה משנה דקתני התם וכל החוזר בו ידו על התחתונה ואין הלכה כן כדמוכח בפרק האומנין (ב״מ עז:) ועיקר מילתא לא סמיך התם אלא אהא דהוי מחלוקת ואחר כך סתם ומהא דמוקי בסוף פירקין (מנחות עב.) רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר נקצר שלא כמצותו פסול כר׳ עקיבא דאמר כל מלאכה שאי אפשר כו׳ אין ראיה דאע״ג דקיימא לן כר״ע הא מסקינן התם דרבי נמי סבר לה כוותיה עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן.
ב למעלה, הוזכרה בתוך דברי רבא שיטתו של אביי במצות ספירת העומר, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. שכך אמר אביי: מצוה למימני יומי [למנות ימים] ומצוה למימני שבועי [למנות שבועות]. ונמסר כי אכן רבנן דבי [החכמים בבית המדרש] של רב אשי מנו בספירת העומר יומי [ימים] ״ומנו גם שבועי [שבועות], וכשיטת אביי. ואילו אמימר מני יומי [היה מונה ימים] בלבד, ולא מני שבועי [ולא היה מונה שבועות], ובטעם הנהגתו זו אמר אמימר: בימינו, שאין בית המקדש קיים ואין מביאים את העומר, ספירת העומר רק זכר למקדש הוא, ולכך די בספירה לא מושלמת, של ימים בלבד, ולא של שבועות.
§ The Gemara analyzes the matter itself of Abaye’s statement cited in the course of the previous discussion. Abaye said: It is a mitzva to count days, and it is also a mitzva to count weeks. The Gemara notes that in fact the Sages of the study hall of Rav Ashi counted days and they also counted weeks. Ameimar counted days but not weeks. In explanation of his practice, Ameimar said: Since there is no longer an omer offering, the counting is performed only in commemoration of the Temple. Therefore, one does not need to be so scrupulous to count both days and weeks.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַתְנִי׳: גקְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקוּפּוֹת הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה וְהָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת קָלִי דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים דבְּקָנִים וּבְקוֹלָחוֹת חוֹבְטִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמַעֵךְ.

MISHNA: After they harvested the omer and placed it in the baskets, they brought it to the Temple courtyard. And they would singe in the fire the kernels of barley while they were still on the stalks, in order to fulfill the mitzva of parched grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by beating them with soft, moist reeds and with cabbage stalks, not with sticks, so that the kernels would not be crushed.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחכ״א בקנים ובקולחות של כרוב – חובטין את הדגן מן הקש מפני שהן דבר קל ואין להן כובד:
כדי שלא יתמעך – ויהא נוח להשיר קליפתו:
מתני׳ ומהבהבין – בעזרה בשבלים.
וחכמים אומרים – בתחילה חובטין אותו ולא כדרך תבואה יבשה שחובטין אותן במקל שקורין פליי״ל אלא בקנים לחים ובקולחות בקלח של כרוב כדי שלא יתמעך ואח״כ מקיימין בו מצות קלי.
ג משנה וממשיכים בתיאור סדר הבאת העומר: לאחר שקצרוהו את שלוש הסאים של שעורים הנועדים להבאת העומר ונתנוהו בקופות במקום בו נקצר, הביאוהו לעזרה שבמקדש. ושם היו מהבהבין (חורכים) אותו, את גרעיני שעורי העומר בעודם בשיבולים, באור (באש), כדי לקיים בו מצות קלי כנאמר במנחת העומר: ״ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך״ (ויקרא ב, יד), אלו דברי ר׳ מאיר. ואילו חכמים אומרים: לא כך היו עושים, אלא בתחילה היו מוציאים את גרגרי השעורה מהשיבולים בקנים רכים ולחים ובקולחות (קלחי כרוב) שבהם היו חובטין אותו. ומדוע היו חובטים אותם דווקא באלה? כדי שלא יתמעך גרעין השעורה (שעדיין לח הוא) בחבטה במקל כפי שעושים כרגיל בתבואה יבשה.
MISHNA: After they harvested the omer and placed it in the baskets, they brought it to the Temple courtyard. And they would singe in the fire the kernels of barley while they were still on the stalks, in order to fulfill the mitzva of parched grain, as it is written: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire” (Leviticus 2:14). This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Prior to parching the kernels, they would remove them from the stalks by beating them with soft, moist reeds and with cabbage stalks, not with sticks, so that the kernels would not be crushed.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) הנְתָנוּהוּ לְאַבּוּב וְאַבּוּב הָיָה מְנוּקָּב כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכוּלּוֹ שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ נְתָנוּהוּ לְרֵיחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנוּפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכׇל אָדָם ווְחַיָּיב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר ר׳רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.:

They then placed the grain into a hollow vessel [le’abuv], and this vessel was perforated so that the fire would take hold of the grain in its entirety. After parching the kernels, they would spread the kernels in the Temple courtyard and the wind would blow upon the kernels, cooling and drying them. They then placed the kernels in a mill used to grind grits, so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. And they produced from the ground barley a tenth of an ephah of barley flour that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and may be eaten by any person. And dough from this barley flour is obligated in the separation of ḥalla, and the grain is exempt from the separation of tithe. Rabbi Akiva deems this flour obligated in having ḥalla and tithes separated from it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נתנוהו לשעורים של עומר לאביב כלי של נחשת לרחיים של גרוסות כדי להשיר קליפתו:
והשאר שמותיר על העשרון נפדה וחייב בחלה מפני שגילגל עיסתה כשהיא חולין ופטור מן המעשרות מפני שמירוח הכרי היה כשהוא הקדש ופטור:
ערך אבוב
אבובאנתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב (מנחות סו.) אבוב של קליות (במשנה דכלי׳ כלי עץ וכלי עור ובספרי בפרשת ואם תקריב) אבוב של קליות פירו׳ כלי חרש כמין טיגן שקולין בו כמו שנא׳ אשר קלם מלך בבל וכך אמר בכל מקום קליות ואגוזים והיה מנוקב כדי שתהא האור שולטת בכולו כדתנן במנחות ויש אומרים אביב של קלאים דמות קנה מן ברזל להדליק בו האש לא היה מכה באבוב של נחשת ולא באבוב של ברזל אלא באביב של קנה מפני שקולו ערב. במשנה (ערכין י) ובגמרא פתח בחליל וסיים באבוב אמר רב פפא היינו חליל היינו אבוב ואמאי קרי ליה חליל דחלי קליה. ת״ר אבוב היה במקדש חלק היה ודק קטן היה ושל קנה היה ומימות משה היה והיה קולו ערב וצוה המלך וצפוהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את צפויו והי׳ קולו ערב כמו שהיה (סוכה נ׳: פרק החליל חמש׳ וששה) גמרינן מאבוב דמשה ומר סבר אין דנין אפשר משאי אפשר כלו׳ אבוב אי אפשר לעשות׳ ממתכת כמו שאמרנו אביב לחראי זמר לגרדאן ולא קבלוה (יומא כא) פי׳ כמו משל הוא אבוב שהיה לשרים גדולים וזמרו ביה אנשים פחותים ואינו ערב להן אלא מחזירין עליו. כנור ועוגב תרגום בבלי וירושלמי כינורא ואבובא: כחלילים יהמה תרגומו כזמר אבובין דוי:
א. [ארגל.]
נותנין אותו באבוב – כלי של נחשת וזה שמו.
של גרוסות – שלא היו טוחנות דק אלא עבה שכן דרך הסולת. וגרוסות – היינו לשון גריסין שטוחנין בהן פולין ואין מוציאה אלא הקליפה בנפה מהגרעינין בעצמן שאם יטחנו יפה יעבור כל הקליפה בנפה עם הסולת ועל שם כך נקראת גרש כרמל.
שלש עשרה נפה – מפרש באלו מנחות (לקמן עו:) בדקה בגסה בדקה.
וחייב בחלה – דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה וגלגול של זו ביד הדיוט הוא לאחר שנפדה.
ופטור מן המעשרות – דמירוח הוא ביד הקדש ומירוח הקדש פוטר מן המעשר כדמפרש בגמרא.
רבי עקיבא אומר כו׳ – מפרש בגמרא.
ולאחר מכן נתנוהו לתוך אבוב (כלי חלול), ואבוב זה היה מנוקב (היו בו חורים), כדי שיהא האור שולט בכולו (מגיע לכל הנמצא בתוכו), ולאחר שקלו את העומר שטחוהו בעזרה, והרוח היתה מנשבת בו ומקררת את גרגרי השעורה מחום הקלייה, ומייבשת את הלחות שעליהם שנוצרה מתוך הקלייה. ואחר כך נתנוהו לאותן שלוש סאים בתוך ריחים של גרוסות (גריסים), בטחינה עבה ולא דקה, באופן שנועד למנוע תערובת הסובין (שבקליפת הגרגרים) בקמח. ובטחינה זו של שלוש הסאים הוציאו ממנו לבסוף עשרון סולת, אחר שהוא מנופה בשלש עשרה נפה. והשאר (הקמח הנשאר לאחר הוצאת העשרון לעומר) נפדה מן ההקדש ויוצא בכך לחולין, ומעתה הריהו נאכל (מותר באכילה) לכל אדם, וחייב קמח זה בהפרשת חלה מן העיסה הנעשית ממנו, שכן חיוב חלה חל בשעת גלגול העיסה, ודבר זה נעשה לאחר שכבר נפדה הקמח, והריהו חולין. וקמח זה פטור מן המעשר, שכן חיוב המעשרות הוא בזמן מירוח הכרי, כאשר עורמים את גרגרי התבואה לאחר הוצאת המוץ מהם ומיישרים את פני הערימה. ומירוח גרגרי השעורה הללו היה בזמן שהיו ברשות הקדש, ולא התחייבו במעשרות, שאין מירוח הקדש מחייב במעשרות. ר׳ עקיבא מחייב קמח זה הן בהפרשת חלה והן בהפרשת המעשרות, שכן מתחילה לא היה ברשות ההקדש אלא הקמח הנועד לעשרון, ולא שאר הקמח.
They then placed the grain into a hollow vessel [le’abuv], and this vessel was perforated so that the fire would take hold of the grain in its entirety. After parching the kernels, they would spread the kernels in the Temple courtyard and the wind would blow upon the kernels, cooling and drying them. They then placed the kernels in a mill used to grind grits, so that the barley would not be ground so fine that the shell would be mixed with the grain. And they produced from the ground barley a tenth of an ephah of barley flour that was sifted through thirteen sifters, and the rest is redeemed and may be eaten by any person. And dough from this barley flour is obligated in the separation of ḥalla, and the grain is exempt from the separation of tithe. Rabbi Akiva deems this flour obligated in having ḥalla and tithes separated from it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) גְּמָ׳: תָּנוּ רַבָּנַן אָבִיב זֶה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאֵשׁ כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת קָלִי דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים

GEMARA: The mishna cited a disagreement between Rabbi Meir and the Rabbis as to whether the barley kernels were first singed while they were in their stalks or only after they were beaten and removed from their stalks, when they were placed in a hollow vessel. The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire, even groats of the fresh ear” (Leviticus 2:14). “Grain in the ear”; this is a reference to the grain, i.e., the barley kernel. “Parched [kalui] with fire”; this teaches that the Jewish people would singe it in fire, in order to fulfill the mitzva of bringing parched grain. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביב זה אביב כמשמעו מן המבוכר:
גמ׳ זה אביב – כלומר ראשית קציר.
ד גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו ר׳ מאיר וחכמים אם היו מהבהבים בתחילה את גרעיני העומר בעודם בשיבולים באש (כדעת ר׳ מאיר), או שרק לאחר שחבטו את השיבולים היו מכניסים אותן לאבוב וקולים אותן שם. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך״. ו״אביב״ האמור — הרי זה אביב (ראשית הנקצר), ללמדנו שבא העומר מתבואת השעורים הנקצרת ראשונה. והאמור ״קלוי באש״ — הרי זה מלמד שהיו ישראל מהבהבין אותו באש, קודם לטחינתו וניפויו, כדי לקיים בו מצות קלי, אלו דברי ר׳ מאיר. ואילו חכמים אומרים:
GEMARA: The mishna cited a disagreement between Rabbi Meir and the Rabbis as to whether the barley kernels were first singed while they were in their stalks or only after they were beaten and removed from their stalks, when they were placed in a hollow vessel. The Sages taught in a baraita with regard to the verse: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire, even groats of the fresh ear” (Leviticus 2:14). “Grain in the ear”; this is a reference to the grain, i.e., the barley kernel. “Parched [kalui] with fire”; this teaches that the Jewish people would singe it in fire, in order to fulfill the mitzva of bringing parched grain. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say:
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מנחות סו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מנחות סו., עין משפט נר מצוה מנחות סו. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום מנחות סו., הערוך על סדר הש"ס מנחות סו., רש"י מנחות סו., תוספות מנחות סו., פירוש הרב שטיינזלץ מנחות סו., אסופת מאמרים מנחות סו.

Menachot 66a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Menachot 66a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Menachot 66a, Attributed to R. Gershom Menachot 66a, Collected from HeArukh Menachot 66a, Rashi Menachot 66a, Tosafot Menachot 66a, Steinsaltz Commentary Menachot 66a, Collected Articles Menachot 66a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144