גמרא
פירוש
וְכִי נֶאֱמַר קׇרְבָּן קׇרְבָּן שְׁנֵי פְּעָמִים וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא קׇרְבָּן אֶחָד וְנֶאֱמַר בּוֹ חַלּוֹת וּרְקִיקִין.
מֵעַתָּה רָצָה לְהָבִיא חַלּוֹת מֵבִיא רְקִיקִין מֵבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין מֵבִיא וּבוֹלְלָן וְקוֹמֵץ מִשְּׁנֵיהֶם וְאִם קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ מֵאֶחָד עַל שְׁנֵיהֶם יָצָא.
רַבִּי יוֹסֵי ב״ר יְהוּדָה אוֹמֵר מִנַּיִן לְאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי מִנְחַת מַאֲפֶה שֶׁלֹּא יָבִיא מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין הדרן עלך כל המנחות באות מצה
פרק ו – רבי ישמעאל
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
וכי נאמר במנחת מאפה תנור המלה ״קרבן״ ״קרבן״ שני פעמים, אחת במנחת חלות ואחת במנחת רקיקים, שאז יכול היית לומר כי שני מיני קרבן הם. והלא לא נאמר אלא ״קרבן״ פעם אחד (״וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן״. ויקרא ב, ד), ונאמר בו באותו ״קרבן״ חלות ורקיקין, לומר ששני אלה הם קרבן אחד. ומעתה נסיק, שאם רצה להביא עשר חלות — מביא עשר חלות, ואם רצה להביא עשרה רקיקין — מביא רקיקים, ואם רצה להביא מחצה מהן (חמש) חלות ומחצה מהן (חמישה) רקיקין — הריהו מביא. וכשמביא חמש חלות וחמישה רקיקים כיצד הוא נוהג? הריהו בוללן (מערבב את כולם) וקומץ משניהם, ואם אירע שקמץ ועלה בידו רק מסוג אחד (מחלות או מרקיקים בלבד) על שניהם — יצא בכך ידי חובה. ר׳ יוסי בר (בנו של) ר׳ יהודה אומר: מנין לנו לדינו של אדם האומר ״הרי עלי מנחת מאפה״, שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? — שכן תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בדין המנחות ״וכל מנחה אשר תאפה בתנור״ (שם ז, ט), וממשיך הכתוב ואומר ״וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אתה לו תהיה״, ובפסוק שלאחריו נאמר ״וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו״ (שם י). הקיש הכתוב את דינה של מנחת מאפה תנור לדין מנחת מרחשת ומנחת מחבת, שבשתיהן נאמר ״וכל״, וכן לדינה של מנחת נדבה (״בלולה בשמן״) ומנחת חוטא (״חרבה״), שכן אף בהן נאמר ״וכל״ — ללמדנו: מה ״וכל״ האמור למטה (מאוחר יותר), במנחת מרחשת ומנחת מחבת, וכמו כן במנחת נדבה ומנחת חוטא — מדבר בשני מינין של מנחות חלוקין (שונים). אף ״וכל״ האמור למעלה (מקודם, בתחילת פסוק ט), במנחת מאפה תנור — בשני מינין חלוקין מדובר בו. ומכאן, שאין להביא מחצה מזה ומחצה מזה ולצרפם. ומבררים: ור׳ יהודה, שלדעתו החלות והרקיקים שבמנחת מאפה תנור הם שני מיני קרבנות, והרי שפיר קאמר [יפה אמר] ר׳ שמעון בדחיית ראיה זו, שנאמר בכתוב ״קרבן״ פעם אחת בלבד, ומה משיב ר׳ יהודה על טענה זו? ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך בתשובה: אף שלא נאמר בכתוב ״קרבן״ שתי פעמים, ואולם כיון דכתיב [שנאמר] בו ״בשמן״ ״בשמן״ שתי פעמים (״...חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן״) — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שכתוב] ״קרבן״ ״קרבן״ דמי [נחשב], ללמדנו כי שני מיני קרבן הם. ושואלים שוב: ור׳ שמעון, מה משיב הוא על טענתו זו של ר׳ יהודה? ומתרצים: נכתבה המלה ״בשמן״ ״בשמן״ שתי פעמים, לצורך לימוד אחר. שכן אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] ״בשמן״ ״בשמן״, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא באופן זה באה מנחת מאפה תנור, מחצה חלות ומחצה רקיקין, אבל חלות לחודייהו [לחוד] ורקיקין לחודייהו [לחוד] אימא [אמור] שלא באות. לכך קא משמע לן [הכתוב ״בשמן״ ״בשמן״ משמיע לנו] שבאה מנחת מאפה תנור, או בעשר חלות, או בעשרה רקיקים, או בעשרה המצורפים מזה ומזה. ומבררים עוד: בברייתא הובאו דבריו של ר׳ יוסי בנו של ר׳ יהודה האומר כי החלות והרקיקים שני מינים הם, ומה צורך להשמיענו זאת, שהרי שיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה היינו [זוהי] כשיטת אבוה [אביו, ר׳ יהודה] הנזכרת בברייתא? ומסבירים: צריך היה להביא אף את דבריו של ר׳ יוסי בנו של ר׳ יהודה, שכן איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, במקרה דאי [שאם] עבר אדם ועבד [עשה] מנחת מאפה תנור המצורפת מחלות ומרקיקים, שלדעתו של ר׳ יהודה — הריהי כשרה בדיעבד, ולדעתו של ר׳ יוסי בנו — איננה כשרה אף בדיעבד.
פרק ו
א משנה ר׳ ישמעאל אומר: כאשר זמן הקרבת העומר (למחרת יום הראשון של חג הפסח, בששה עשר בניסן) היה בא (חל) ביום השבת — מצמצמים בעבודה ולא היו קוצרים לצורך העומר אלא שלש סאין (איפה) שעורים בלבד. ומהם היו מוציאים עשירית האיפה קמח מובחר. ואם חל זמן הקרבת העומר ביום חול — היו קוצרים מחמש סאים, ומהן היו מוציאים את עשרון הקמח לצורך המנחה. וחכמים אומרים: אחד (בין) ביום שבת ואחד (ובין) ביום חול — משלש סאים בלבד היה העומר בא. ועוד נחלקו חכמים בדרך קצירת העומר בשבת ובחול, שר׳ חנינא סגן הכהנים אומר: אם חל ששה עשר בניסן ביום השבת — היה העומר נקצר ביחיד (על ידי אדם אחר), והקצירה היתה נעשית באמצעות מגל אחד, והשיבולים הקצורות היו מוכנסות בתוך קופה (סל) אחת, ואולם אם חל ששה עשר בניסן ביום חול — היה העומר נקצר בידי שלשה קוצרים, והשיבולים הקצורות היו ניתנות בתוך שלש קופות, והקצירה היתה נעשית באמצעות שלש מגלות. וחכמים אומרים: אחד ביום שבת ואחד ביום חול — הקצירה נעשית בידי שלשה קוצרים, וניתנות השיבולים הקצורות בתוך שלש קופות, והיתה הקצירה נעשית באמצעות שלש מגלות. ב גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים בשאלה מכמה סאים שעורים היה בא עשרון הקמח למנחת העומר, שלדעת ר׳ ישמעאל אם זמן הבאת העומר חל בשבת — בא העשרון משלוש סאים, ואם חל ביום חול — בא העשרון מחמש סאים, ואילו לדעת חכמים, בין כשחל ביום שבת ובין כשחל ביום חול — בא העשרון משלוש סאים. ודנים בשיטותיהם, בשלמא רבנן [נניח, מובנת היא שיטת חכמים], שאינם מחלקים בדין העומר בין אם חל זמנו ביום חול או בשבת, שכן קא סברי [הם סבורים] כי עשרון קמח מובחר אף בניפוי משלשה סאין שעורים הוא אתי [בא], ולכן לא שנא [לא שונה] דין הכנת העומר ביום חול ולא שנא [ולא שונה] דינו ביום השבת, שבשניהם קוצרים בתחילה שלוש סאים בלבד. אלא ר׳ ישמעאל המבחין בין שבת ויום חול, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור]: שעשרון קמח מובחר לא אתי [לא בא] אלא מתוך חמש סאים — אפילו בשבת נמי [גם כן] יעשה מחמש סאים! ואי [אם] הוא סבור כי עשרון מובחר אף משלש סאים הוא אתי [בא] — אפילו בחול נמי [גם כן] לא יביא אלא משלוש סאים! אמר רבא בהסבר שיטת ר׳ ישמעאל: קסבר [סבור הוא] ר׳ ישמעאל כי עשרון מובחר בלא טירחא מרובה הריהו אתי [בא] רק מחמש סאים, ואולם בטירחא מרובה, שירבה בניפוי הקמח יותר מהרגיל, הריהו אתי [בא] גם משלש סאים. ולכן, כשחל זמן הבאת העומר ביום חול — מייתינן [מביאים אנו] את העשרון דווקא מתוך חמש סאים, משום דהכי שביחא מילתא [שכך משובח יותר הדבר]. ואולם כשחל זמן הבאת העומר ביום שבת — אומרים אנו כי מוטב שירבה במלאכה אחת, במלאכת הרקדה (ניפוי) של שלוש סאים, ואל ירבה במלאכות הרבה בשבת, בקצירה ושאר מלאכות, בשתי הסאים הנוספות. ג כיון שאמרו בהסבר שיטת ר׳ ישמעאל שהיא משום מניעת טירחה יתירה בשבת, מביאים עוד מה שאמר רבה: ר׳ ישמעאל במשנתנו, ור׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד, כלומר, הולכים בשיטה אחת, שיש למעט ככל האפשר בטירחה ביום השבת אף בדבר המותר. ומפרטים: דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יום ארבעה עשר בניסן (זמן הקרבת קרבן הפסח) שחל להיות ביום השבת, הריהו מפשיט את עורו של קרבן הפסח (על מנת להוציא מגופו את האימורים הקרבים) רק עד החזה, אלו דברי ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: הריהו מפשיט את עור הקרבן עד שיפשיט את כולו. ומסבירים את מחלוקתם: מי [האם] לא אמר ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה התם [שם, בדין הפשטת הפסח] שמפשיט רק עד החזה ולא יותר משום שכל היכא [היכן, אופן] שבו אפשר להגיע ביום השבת אל התוצאה הדרושה בדרך שיש בה מלאכה מועטת, לא טרחינן [אין אנו טורחים] ועושים מלאכה מרובה (ולכך, מפשיטים את עור קרבן הפסח רק עד החזה, שכן די בכך כדי להוציא את אימוריו). ומעתה נאמר, כי הכא נמי [כאן, בהבאת העומר, גם כן] סבור ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה שכיון שאפשר להביא עשרון משלוש סאים בניפוי מרובה — לא טרחינן [אין אנו טורחים] ומביאים אותו מחמש סאים, וכשיטת ר׳ ישמעאל. ודוחים את דברי רבה: ממאי [ממה] אתה מוכיח ששוות הן השיטות, ואף ר׳ ישמעאל סבור שאין מפשיטים את עור קרבן הפסח בשבת אלא עד החזה, דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ ישמעאל הכא [כאן] את שיטתו זו שיש למעט במלאכות בשבת, אלא משום דליכא [שאין] כרוך בדבר כל בזיון לקדשים, בכך שמביאים את העשרון משלוש סאים ולא מחמש. אבל התם [שם] בהפשטת עור הפסח דאיכא [שיש] בדבר משום בזיון קדשים, שנשאר הקרבן כך, עורו מופשט למחצה, עד הלילה, והריהו נראה כנבילה,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush