גרש ושמן – הוא דהחזיר בהן הכתוב ומעכבא.
ואין דבר אחר מעכב – ואע״פ שהחזיר בו הכתוב.
(1) 
גֶּרֶשׂ וָשֶׁמֶן מְעַכְּבִין וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב.
גֶּרֶשׂ וָשֶׁמֶן מְעַכְּבִין וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב.teaching that the groats and oil are indispensable, and nothing else is indispensable, despite the fact that the term statute appears.
גרש ושמן הם אלו שמעכבין, ואין דבר אחר מעכב, למרות שנאמרה שם חוקה.
teaching that the groats and oil are indispensable, and nothing else is indispensable, despite the fact that the term statute appears.
הכל
(2) גּוּפָא אָמַר רַב אכׇּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיר לְךָ הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה מִנְחָה אֵינוֹ אֶלָּא לְעַכֵּב וּשְׁמוּאֵל אָמַר גֶּרֶשׂ וָשֶׁמֶן מְעַכְּבִין וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב וְלִשְׁמוּאֵל אע״ג אַף עַל גַּב דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא לָא מְעַכְּבָא לֵיהּ.
§ The Gemara discusses the matter itself: Rav says: With regard to every sacrificial rite of the meal offering that the verse in the Torah repeats, it is repeated only to teach that the failure to perform that rite invalidates the offering. And Shmuel says: Only the groats and oil are indispensable, and nothing else is indispensable. The Gemara asks: And according to Shmuel, is it true that even though a rite of the meal offering is repeated in another verse he does not deem it indispensable?
א ודנים גופא [לגופה] של אימרה זו שהבאנו לעיל. אמר רב: כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורה בענין מנחה, שנאמר בפרשה אחת ושוב נאמר בפרשה אחרת אינו אלא לעכב, שאם לא עשה כן הרי זה פסול. ושמואל אמר: רק גרש (סולת) ושמן שחזר עליהם הכתוב מעכבין, ואין דבר אחר מעכב. ותמהים: ולשמואל, כל דבר אחר במנחה, אף על גב דתנא ביה קרא לא מעכבא ליה [אף על פי שחזר ושנה בו המקרא אינו מעכב לו]?!
§ The Gemara discusses the matter itself: Rav says: With regard to every sacrificial rite of the meal offering that the verse in the Torah repeats, it is repeated only to teach that the failure to perform that rite invalidates the offering. And Shmuel says: Only the groats and oil are indispensable, and nothing else is indispensable. The Gemara asks: And according to Shmuel, is it true that even though a rite of the meal offering is repeated in another verse he does not deem it indispensable?
הכל
(3) אֶלָּא כֹּל הֵיכָא דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא וַדַּאי מְעַכְּבָא וְהָכָא בִּמְלֹא קוּמְצוֹ בְּקוּמְצוֹ קָא מִיפַּלְגִי דְּתַנְיָא מְלֹא קוּמְצוֹ בְּקוּמְצוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִדָּה לַקּוֹמֶץ.
Rather, Shmuel must agree that wherever the verse repeats a rite it is certainly understood to be indispensable; and here, Rav and Shmuel disagree with regard to the expressions “his handful” (Leviticus 2:2) and “with his hand” (Leviticus 6:8). As it is taught in a baraita: The verse states: “And he shall remove his handful,” and elsewhere it states: “And he shall take up from it with his hand.” The change in terminology between the two verses teaches that the priest should not use a utensil to measure an amount for the handful of a meal offering, but should use his hand.
מלא קומצו – כתיב בחד דוכתא הדר שני בדבוריה וכתיב בקומצו למידרש מיניה בידו יקמוץ לא יעשה כלי למדת קומצו.
בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ – בפ״ק (לעיל דף יא.) דרשי׳ מלא קומצו יכול מבורץ ת״ל בקומצו תרתי שמעת מינה.
אלא לדעת הכל כל היכא דתנא ביה קרא [כל מקום ששנה בו הכתוב] ודאי מעכבא [מעכב], והכא [וכאן] בענין ״מלא קמצו״ ״בקמצו״ קא מיפלגי [חלוקים הם]. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״וקמץ משם מלא קמצו״ (ויקרא ב, ב), ונאמר במקום אחר: ״והרים ממנו בקמצו״ (שם ו, ח), והשינוי בא להדגיש — דווקא בקומצו ירים — בידו, שלא יעשה כלי מדה לקומץ כדי ליטול על ידו את הקומץ מן המנחה;
Rather, Shmuel must agree that wherever the verse repeats a rite it is certainly understood to be indispensable; and here, Rav and Shmuel disagree with regard to the expressions “his handful” (Leviticus 2:2) and “with his hand” (Leviticus 6:8). As it is taught in a baraita: The verse states: “And he shall remove his handful,” and elsewhere it states: “And he shall take up from it with his hand.” The change in terminology between the two verses teaches that the priest should not use a utensil to measure an amount for the handful of a meal offering, but should use his hand.
הכל
(4) רַב סָבַר הָא נָמֵי תְּנָא בֵּיהּ קְרָא דִּכְתִיב {ויקרא ט׳:י״ז} וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה וּשְׁמוּאֵל דּוֹרוֹת מִשָּׁעָה לָא יָלְפִינַן.
Rav holds that this halakha of using one’s hand and not a utensil is also repeated in another verse, as it is written in the context of Aaron’s service on the eighth day of the consecration of the Tabernacle: “And he presented the meal offering; and he filled his hand from it” (Leviticus 9:17), demonstrating that the handful is removed by hand and not with a utensil. And Shmuel holds that we do not derive the halakha for all generations from a temporary situation. Therefore, using one’s hand is not indispensable, as the general requirements of the rites of the meal offering cannot be derived from a verse referring to the meal offering that was sacrificed during the consecration of the Tabernacle.
כפו – ולא כלי הילכך אם קמץ בכלי פסל.
דורות משעה לא ילפינן – ה״ק חזרה דגרש ושמן הוא דאתאי לעיכובא וכן דוגמתה שהוחזרו בתורה מנחת דורות אבל וימלא כפו לא חזרה היא.
ושמואל אמר דורות משעה לא ילפינן – הא דבעי רבי זירא למילף בפ״ק (לעיל דף ט:) מוימלא כפו ממנה דכל מקום שנא׳ כפו אינו אלא ימין לא מתוקמא מילתיה במסקנא והא דמסיק רבא יד יד לקמיצה דיליף וימלא כפו מיד דמצורע לענין קמיצה ולדורות שמא כיון דשאר גזירות שוות דאזן ורגל לדורות עבדינן נמי הך והא דא״ר אלעזר בזבחים בפרק קדשי קדשים (זבחים ס.) מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה שנא׳ ואכלוה אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה כו׳ שאני התם דאשכחן כיוצא בה קדשי דורות דדריש התם לעיל מזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו כו׳ אבל אין לפרש דלא יליף הכא דורות משעה משום דנתחנך אהרן כל ז׳ ימי המלואים ועשה קמיצה בכפו דא״כ מאי קפריך מהא דאמר שמואל אבל מזרקות מקדשים דכתיב שניהם מלאים סולת ועוד אמרינן בזבחים בפרק טבול יום (זבחים קא.) גבי אנינות שאמר לו אהרן למשה אם שמעת בקדשי שעה שהותרה אנינות לא שמעת בקדשי דורות ומיהו שמא התם כך נאמר לו בפירוש דאי לאו הכי קשיא ליה לרב דיליף שעה מדורות והא דבעי קרא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה. ושם) דלדורות ירייה וסקילה ולא יליף מסיני לא דמי להכא דדילמא אעבירה דסיני מיחייב תרתי ולא בשאר עבירות והא דבעי בפ״ק דסנהדרין (דף טו:) שור סיני בכמה ילפינן שעה מדורות או לא התם גלוי מילתא בעלמא תדע דלבסוף יליף לה מדכתיב אם בהמה אם איש כו׳ ומנלן דאיש סיני בכ״ג אי לאו דיליף מדורות והא דילפינן לקמן בסוף התודה (דף פב:) פסח דורות מפסח מצרים ואפילו מאן דפליג לא פליג אלא משום דאין דנין אפשר משאי אפשר שאני התם דפסח מפסח שייך למילף טפי וצריך לדקדק לשמואל דקסבר הכא מדה לקומץ לא פסל משום דלא יליף דורות משעה הא תנא בפ״ק (לעיל דף ו.) קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט של לבונה פסל מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול ומהאי קרא גופיה דריש ליה התם בגמרא מדכתיב מלא קומצו בקומצו ולא מצינו ששנה אי לאו מוימלא כפו ואי בלא שנה הכתוב מסתבר לן שעיכב א״כ גם לענין מדה לקומץ נמי מעכב כיון דתרוייהו מהאי קרא נפקי.
רב סבר [סבור]: הא נמי תנא ביה קרא [דין זה גם כן, בקומצו ולא בכלי, שנה בו הכתוב] לעכב, דכתיב [שנאמר] על אהרן ביום השמיני למילואים: ״ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה״ (שם ט, יז) — כפו ולא בכלי. ושמואל אומר: מחזרה זו אין ללמוד, כי דורות משעה לא ילפינן [אין אנו למדים], שאי אפשר ללמוד את דיני המנחה לדורות מקרבן מנחה שנעשה רק בזמן המילואים. ושואלים:
Rav holds that this halakha of using one’s hand and not a utensil is also repeated in another verse, as it is written in the context of Aaron’s service on the eighth day of the consecration of the Tabernacle: “And he presented the meal offering; and he filled his hand from it” (Leviticus 9:17), demonstrating that the handful is removed by hand and not with a utensil. And Shmuel holds that we do not derive the halakha for all generations from a temporary situation. Therefore, using one’s hand is not indispensable, as the general requirements of the rites of the meal offering cannot be derived from a verse referring to the meal offering that was sacrificed during the consecration of the Tabernacle.
הכל
(5) וְלָא יָלֵיף שְׁמוּאֵל דּוֹרוֹת מִשָּׁעָה וְהָתְנַן כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח וּמִדֹּת יָבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ וְאֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַיָּבֵשׁ וְלֹא מִדֹּת יָבֵשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח.
The Gemara asks: And does Shmuel not derive the halakha for all generations from a temporary situation? But didn’t we learn in a mishna (Zevaḥim 88a): Service vessels used for the liquids sanctify only the liquids placed in them, and service vessels used to measure dry substances sanctify only the dry substances that are placed in them. But service vessels used for the liquids do not sanctify the dry substances placed in them, and service vessels used to measure dry substances do not sanctify the liquids placed in them.
וכי לא יליף [לומד] שמואל דורות משעה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כלי הלח, כלומר, כלי שרת שעשויים לקבל בהם משקים, מקדשין את הלח שבתוכם, ומדת יבש מקדשין את היבש, ואין כלי הלח מקדשין את היבש, ולא מדת יבש מקדשין את הלח.
The Gemara asks: And does Shmuel not derive the halakha for all generations from a temporary situation? But didn’t we learn in a mishna (Zevaḥim 88a): Service vessels used for the liquids sanctify only the liquids placed in them, and service vessels used to measure dry substances sanctify only the dry substances that are placed in them. But service vessels used for the liquids do not sanctify the dry substances placed in them, and service vessels used to measure dry substances do not sanctify the liquids placed in them.
הכל
(6) וְאָמַר שְׁמוּאֵל ל״ש לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִדּוֹת אֲבָל מִזְרָקוֹת מְקַדְּשִׁין דִּכְתִיב {במדבר ז׳:י״ג-ע״ט} שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת.
And Shmuel says concerning this mishna: They taught that halakha only with regard to service vessels used to measure liquids, e.g., wine or oil. But cups, which are used for collecting the blood of offerings, sanctify dry substances placed in them as well, as it is written with regard to the offerings of the princes during the inauguration of the Tabernacle: “One silver cup of seventy shekels, after the shekel of the Sanctuary; both of them full of fine flour mingled with oil for a meal offering” (Numbers 7:13), indicating that the cups were also fashioned for use with flour, a dry substance. In this case, Shmuel does derive the general halakha from a temporary situation, in this case the offerings of the princes.
לא שנו – דאין מקדיש יבש אלא במדת לח כגון הין ולוג דכל מדה לא חזיא ליה אלא למילתיה למדות והין ולוג במדת יבש ליכא.
אבל מזרקות – שהן כלי דם מקדשין סלת יבש ויליף טעמא מנשיאים אלמא גמר דורות משעה.
ואמר שמואל: לא שנו שאין כלי הלח מקדשים את היבש, אלא במדות הלח, אבל מזרקות של דם, אף שהם עשויים לדברים לחים — מקדשין יבש שנכנס בתוכם, דכתיב [שנאמר] בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן: ״מזרק אחד כסף... שניהם מלאים סלת״ (במדבר ז, יג). הרי שהוא למד מחנוכת המשכן, שהיא לשעה, לדברים הנוהגים לדורות!
And Shmuel says concerning this mishna: They taught that halakha only with regard to service vessels used to measure liquids, e.g., wine or oil. But cups, which are used for collecting the blood of offerings, sanctify dry substances placed in them as well, as it is written with regard to the offerings of the princes during the inauguration of the Tabernacle: “One silver cup of seventy shekels, after the shekel of the Sanctuary; both of them full of fine flour mingled with oil for a meal offering” (Numbers 7:13), indicating that the cups were also fashioned for use with flour, a dry substance. In this case, Shmuel does derive the general halakha from a temporary situation, in this case the offerings of the princes.
הכל
(7) שָׁאנֵי הָתָם דִּתְנָא בָּהּ קְרָא תְּרֵיסַר זִימְנִין.
The Gemara answers: There, with regard to the offering of the princes, it is different, as the verse is repeated twelve times, once with regard to each and every prince. Therefore, Shmuel derives a halakha for all generations from it. Nevertheless, generally speaking, the halakha for all generations cannot be derived from a temporary situation.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דתנא בה קרא תריסר זימנין [ששנה בו המקרא שתים עשרה פעמים], שבכל נשיא ונשיא נאמרה לשון זו, אבל בדרך כלל אין למדים משעה לדורות. ושבים למה שאמר רב, שכל ששנה הכתוב במנחה הרי זה לעכב.
The Gemara answers: There, with regard to the offering of the princes, it is different, as the verse is repeated twelve times, once with regard to each and every prince. Therefore, Shmuel derives a halakha for all generations from it. Nevertheless, generally speaking, the halakha for all generations cannot be derived from a temporary situation.
הכל
(8) א״ל אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב וַהֲרֵי הַגָּשָׁה דִּתְנָא בָּהּ קְרָא וְלָא מְעַכְּבָא מַאן תְּנָא בֵּיהּ דִּכְתִיב {ויקרא ז׳:א׳,י״א} זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אוֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי ה׳.
The Gemara returns to discussing Rav’s statement that a rite is deemed indispensable if it is repeated in the verses. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: But what of bringing the meal offering to the corner of the altar, which is repeated in the verse, as it is stated: “And he shall bring it to the altar” (Leviticus 2:8); and it is not indispensable, as stated in the mishna (18a)? The Gemara elaborates: Where is it repeated? As it is written: “And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7).
זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳, אל פני המזבח, (תפ״ך) ושנה הכתוב שהרי כבר כתב בפרשת ויקרא והגישה אל המזבח ואח״כ כתב במקרא זה דזאת תורת המנחה הקרב אותה אל פני המזבח הרי זה הכתוב בהגשה:
אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והרי הגשה של המנחה לקרן המזבח, שנאמר: ״והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח״ (ויקרא ב, ח), דתנא בה קרא [ששנה בה המקרא], ולא מעכבא [ואינה מעכבת], כפי ששנינו במשנתנו! ומסבירים: מאן תנא ביה [מה, היכן שנה בו] המקרא? דכתיב [שנאמר]: ״זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳ אל פני המזבח״ (שם ו, ז)!
The Gemara returns to discussing Rav’s statement that a rite is deemed indispensable if it is repeated in the verses. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: But what of bringing the meal offering to the corner of the altar, which is repeated in the verse, as it is stated: “And he shall bring it to the altar” (Leviticus 2:8); and it is not indispensable, as stated in the mishna (18a)? The Gemara elaborates: Where is it repeated? As it is written: “And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7).
הכל
(9) הָהוּא לִקְבּוֹעַ לָהּ מָקוֹם הוּא דַּאֲתָא דְּתַנְיָא לִפְנֵי ה׳ יָכוֹל בִּמְעָרֵב ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.
The Gemara answers: That verse is not a repetition of the mitzva for the priest to bring the meal offering to the corner of the altar; rather, it comes only to establish the place for the meal offering and describe where it should be brought. As it is taught in a baraita: The verse states: “And this is the law of the meal offering. The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7). From the phrase: “Before the Lord,” one might have thought that the meal offering must be brought on the western side of the altar, which faces the Sanctuary and is therefore “before the Lord.” Therefore, the verse states: “In front of the altar,” which is its southern side, where the priests ascend the ramp.
יכול במערב – בקיר מערבי של מזבח היינו לפני ה׳ כנגד פתח ההיכל דהיכל במערב.
ת״ל אל פני המזבח – ופני המזבח זה דרום שהכבש בדרום: 
ההוא לקבוע לה מקום – וא״ת קביעות מקום שמעי׳ מקרא דהקריב ואייתר ליה והגישה לומר דשנה הכתוב לעכב וי״ל אי מהקריב הוה אמינא על הכבש סמוך למזבח ולא על המזבח ממש כדאשכחן והקריב הכהן את הכל המזבחה דאמרינן בפ״ק (לעיל דף י.) זו הולכת איברים לכבש.
השיב להם רב: ההוא [אותו פסוק] לא כדי לצוות על ההגשה בא, אלא לקבוע לה מקום הוא דאתא [שבא], להגדיר היכן היו מגישים אותה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר ״לפני ה׳ ״(שם) — יכול יגיש במערב המזבח, שהוא הצד הפונה כלפי פתח ההיכל? תלמוד לומר: ״אל פני המזבח״ (שם) — בדרום, שמשם עולים למזבח.
The Gemara answers: That verse is not a repetition of the mitzva for the priest to bring the meal offering to the corner of the altar; rather, it comes only to establish the place for the meal offering and describe where it should be brought. As it is taught in a baraita: The verse states: “And this is the law of the meal offering. The sons of Aaron shall sacrifice it before the Lord, in front of the altar” (Leviticus 6:7). From the phrase: “Before the Lord,” one might have thought that the meal offering must be brought on the western side of the altar, which faces the Sanctuary and is therefore “before the Lord.” Therefore, the verse states: “In front of the altar,” which is its southern side, where the priests ascend the ramp.
הכל
(10) אִי אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ יָכוֹל בַּדָּרוֹם ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר לִפְנֵי ה׳ הָא כֵּיצַד במַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית כְּנֶגֶד חוּדָּהּ שֶׁל קֶרֶן וְדַיּוֹ.
The baraita continues: If the verse had merely stated: In front of the altar, one might have thought that the meal offering is brought only on the southern side of the altar, as just mentioned. Therefore, the verse states: “Before the Lord,” which indicates the western side. How can these texts be reconciled? The baraita answers: The priest brings it near on the southwest corner of the altar, opposite the edge of the corner of the altar, and that will suffice for him.
אי [אם] ״אל פני המזבח״ יכול בדרום, שמשם עולים למזבח? תלמוד לומר: ״לפני ה׳ ״ — במערב, הא [הרי] כיצד אתה מיישב את שני הדברים יחד? מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו.
The baraita continues: If the verse had merely stated: In front of the altar, one might have thought that the meal offering is brought only on the southern side of the altar, as just mentioned. Therefore, the verse states: “Before the Lord,” which indicates the western side. How can these texts be reconciled? The baraita answers: The priest brings it near on the southwest corner of the altar, opposite the edge of the corner of the altar, and that will suffice for him.
הכל
(11) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יָכוֹל יַגִּישֶׁנָּה לְמַעֲרָבָהּ שֶׁל קֶרֶן (אוֹ) לִדְרוֹמָהּ שֶׁל קֶרֶן אָמַרְתָּ כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת אֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים חֲבֵירוֹ וְאֶחָד מְקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל אֶת חֲבֵירוֹ מַנִּיחִין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְבַטֵּל חֲבֵירוֹ וְתוֹפְשִׂין אֶת שֶׁמְּקַיֵּים עַצְמוֹ וּמְקַיֵּים חֲבֵירוֹ.
The baraita continues: Rabbi Eliezer says: One might have thought that the verse presents the priest with the option that he may bring it on the western side of the corner or on the southern side of the corner. You say the following principle: Any time you find two verses, one of which fulfills itself and fulfills the other, and one of which fulfills itself and negates the other, we set aside the verse that fulfills itself and negates the other, and we seize the verse that fulfills itself and fulfills the other.
למערבה של קרן לדרומה של קרן – פי׳ בקונטרס כאן וכאן וקשיא א״כ מאי מקיים עצמו ומבטל חבירו והלא מגישה כאן וכאן ובזבחים פ׳ קדשי קדשים (זבחים סג:) גרסי׳ בספרים או לדרומה של קרן פירוש לאיזה רוח שירצה והשתא ניחא דתופסין את שמקיים עצמו וחבירו ואם מגישה ברוח מערבית סמוך לקרן נמצא מבטל פני המזבח דהיינו דרום כדאמרינן בזבחים (דף סב:) על ירך המזבח צפונה כאדם ששוכב דיריכו בצפון וראשו בדרום ואם מגישה ברוח דרום סמוך לקרן מערבית נמצא מקיים שניהם שגם זה לפני ה׳ דכוליה מזבח בצפון והיכל ממוצע באמצע עזרה ונמצא י׳ אמות פתחו של היכל ה׳ בצפון וה׳ בדרום ונמצא דרומו של מזבח לפני הפתח ואינו יכול להתרחק מהקרן דלא קרינא ביה לפני ה׳ כיון דיש קרוב ממנו וסימן לדבר קני מנורה דמזרח ומערב מונחים ולא קרינא לפני ה׳ אלא בנר הסמוך אע״ג דכולן סדורות ברוח אחת זו אחר זו ומיהו נר שני של ב׳ נרות מזרחיות קרי נר מערבי כמו שאפרש לקמן בפרק כל קרבנות (מנחות פו:).
למערכה של קרן ולדרומה של קרן, פי׳ כאן וכאן, ל״ה. ולא נהירא דא״כ מאי מבטל דברי חבירו דקתני, לכ״נ לפרש דר״ל למערבה או לדרומה. ונראה לישב פירש״י משום דמשמע דבכל הגשה שיגישנה בין במערב בין בדרום יקיים שני הכתובים קרא דלפני ה׳ וקרא דאל פני המזבח ולכך קאמר דאי אפשר לקוים שניהם דנאמר לפני ה׳ אל פני המזבח באותו הגשה:
ר׳ אליעזר אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: יכול יגישנה למערבה של קרן או לדרומה של קרן, לאיזו שירצה? אמרת (אומר אתה): כל מקום שאתה מוצא שתי מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים חבירו, שאפשר לקיים את שניהם, ואחד מקיים עצמו ומבטל את חבירו — מניחין את המקרא שמקיים את עצמו ומבטל חבירו ואין למדים ממנו, ותופשין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו;
The baraita continues: Rabbi Eliezer says: One might have thought that the verse presents the priest with the option that he may bring it on the western side of the corner or on the southern side of the corner. You say the following principle: Any time you find two verses, one of which fulfills itself and fulfills the other, and one of which fulfills itself and negates the other, we set aside the verse that fulfills itself and negates the other, and we seize the verse that fulfills itself and fulfills the other.
הכל
(12) שֶׁכְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִפְנֵי ה׳ בַּמַּעֲרָב בִּטַּלְתָּה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ בַּדָּרוֹם וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ בַּדָּרוֹם קִיַּימְתָּה לִפְנֵי ה׳.
He explains: As, when you say to bring the meal offering “before the Lord,” which indicates that it shall be brought on the western side, you have nullified the other part of the verse, which states to bring it “in front of the altar,” which is on the southern side. But when you say to bring the meal offering “in front of the altar” and offer it on the southern side, you have also fulfilled the other part of the verse, which states to bring it “before the Lord.”
שכשאתה אומר ״לפני ה׳ ״ במערב — בטלתה ״אל פני המזבח״ שהוא בדרום, וכשאתה אומר ״אל פני המזבח״ שהוא בדרום — קיימתה ״לפני ה׳ ״.
He explains: As, when you say to bring the meal offering “before the Lord,” which indicates that it shall be brought on the western side, you have nullified the other part of the verse, which states to bring it “in front of the altar,” which is on the southern side. But when you say to bring the meal offering “in front of the altar” and offer it on the southern side, you have also fulfilled the other part of the verse, which states to bring it “before the Lord.”
הכל
(13) וְהֵיכָא קִיַּימְתָּה אָמַר רַב אָשֵׁי קָסָבַר הַאי תַּנָּא כּוּלֵּיהּ מִזְבֵּחַ בְּצָפוֹן קָאֵי.
The Gemara asks: But if one brought the meal offering on the southern side, where have you fulfilled: “Before the Lord”? Rav Ashi said: This tanna, i.e., Rabbi Eliezer, holds that the entire altar stood in the northern part of the Temple courtyard. The southern side of the altar was aligned with the midpoint of the Temple courtyard, opposite the Holy of Holies, directly before the Lord. In any event, it can be seen in this baraita that the purpose of the verse: “The sons of Aaron shall offer it before the Lord, in front of the altar” is to establish the precise location where the meal offering is brought, and it does not serve as a repetition.
כוליה מזבח בצפון עזרה קאי – ופתח היכל באמצע עזרה וכיון דכל המזבח בחצי עזרה עומד בו בצפון אישתכח דקיר דרומית של מזבח כלה לפני פתח (אהל) ההיכל ונקרא דרומו של מזבח לפני ה׳.
ושואלים: והיכא [והיכן] קיימתה ״לפני ה׳ ״ בדרום המזבח? אמר רב אשי, קסבר האי תנא [סבור תנא זה, ר׳ אליעזר]: כוליה [כל] המזבח בצפון העזרה קאי [היה עומד], מאמצעה ולצפון, ונמצא קצהו הדרומי מול פתח ההיכל שבאמצע העזרה, והוא ממש ״לפני ה׳ ״.
The Gemara asks: But if one brought the meal offering on the southern side, where have you fulfilled: “Before the Lord”? Rav Ashi said: This tanna, i.e., Rabbi Eliezer, holds that the entire altar stood in the northern part of the Temple courtyard. The southern side of the altar was aligned with the midpoint of the Temple courtyard, opposite the Holy of Holies, directly before the Lord. In any event, it can be seen in this baraita that the purpose of the verse: “The sons of Aaron shall offer it before the Lord, in front of the altar” is to establish the precise location where the meal offering is brought, and it does not serve as a repetition.
הכל
(14) מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא הֲרֵי מֶלַח דְּלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא וּמְעַכְּבָא בֵּיהּ דְּתַנְיָא {במדבר י״ח:י״ט} בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הוּא שֶׁתְּהֵא
The Gemara cites another objection to Rav’s statement that a rite of the meal offering is deemed indispensable if it is repeated in the verses. Rav Huna objects to this: But what of the placement of the salt on the handful of the meal offering before it is burned, which is not repeated in the verse, and yet it is still indispensable in its sacrifice? As it is taught in a baraita: The verse states: “It is an everlasting covenant of salt” (Numbers 18:19), teaching that there will be
הרי מלח דלא תנא ביה קרא – במסקנא משני כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי והשתא ס״ד דמדקאמר אמר רב כל מקום שהחזיר משמע שלא מצא עיכוב אחר אלא במנחות דתניא ברית מלח עולם הוא ר״ת גריס מלח ברית והוא קרא דכתיב בפרשת ויקרא לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך אבל ברית מלח עולם הוא לא כתיב גבי קרבנות אלא גבי מתנות כהונה (במדבר יח) ואם תמצי לומר דדרשינן מדאפקיה רחמנא בלשון מלח א״כ אשכחן דשנה הכתוב במלת לעכב וכן לקמן בברייתא (דף כא:) דהאומר הרי עלי מנחה שכתוב בסיפרא תלמוד לומר ברית מלח עולם הוא ולהלן הוא אומר מאת בני ישראל ברית עולם גריס נמי ר״ת מלח ברית דקרא דולא תשבית דריש לה בת״כ.
ועוד ביחס למה שאמר רב, שכל שהחזיר עליו הכתוב במנחה הריהו מעכב, מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא: הרי מלח שצריך לתת על הקומץ המנחה קודם הקרבה, דלא תנא ביה קרא [שלא שנה בו המקרא] ובכל זאת מעכבא ביה [מעכב בו]! דתניא [ששנויה ברייתא]: ״ברית מלח עולם הוא״ (במדבר יח, יט) — שתהא
The Gemara cites another objection to Rav’s statement that a rite of the meal offering is deemed indispensable if it is repeated in the verses. Rav Huna objects to this: But what of the placement of the salt on the handful of the meal offering before it is burned, which is not repeated in the verse, and yet it is still indispensable in its sacrifice? As it is taught in a baraita: The verse states: “It is an everlasting covenant of salt” (Numbers 18:19), teaching that there will be
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.