גמרא
פירוש
וְאִי בָּעֵי זָרֵיק וְקָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מַאי לָאו דְּפַיגֵּל בִּזְרִיקָה לָא דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה.
אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה מַאי הָכִי נָמֵי דִּמְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
אַדְּתָנֵי פִּיגֵּל בְּמִנְחָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
פִּיגֵּל בְּמִנְחָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ואי בעי [ואם רצה] היה זריק [זורק] את דמם של הקרבנות הללו כראוי. ובכל זאת קתני [שנה] ר׳ שמעון בברייתא שבשר קרבן שהתפגל אינו מטמא טומאת אוכלין, מאי לאו [האם לא] מדובר שפיגל בשעת הזריקה, ולשיטת ר׳ שמעון שכל העומד להיזרק נחשב כזרוק, וכל העומד להיפדות נחשב כפדוי, הרי היתה שעת הכושר לקרבנות הללו לפני כן! ומשיבים: לא, הברייתא מדברת כשפיגל כבר בעבודת השחיטה, ולא עמד הדם לזריקה, ולכך אין הקרבן נחשב כמי שהיתה לו שעת הכושר.
ומקשים: אבל לפי זה, נוכל לדייק ולומר שאם פיגל בזריקה מאי [מה] יהא הדין? הכי נמי [כך גם כן] שבשר הקרבן מטמא טומאת אוכלין משום שהיתה לו שעת הכושר.
אם כן אדתני [עד שהתנא שונה] להבחין בין המפגל בזבחים ובין זה שפיגל במנחה שהיא מטמא טומאת אוכלין, ליפלוג בדידה [שיחלק בה עצמה, במפגל בקדשים], ויאמר כך: המפגל בקדשים — אין בשרם מיטמא בטומאת אוכלין. במה דברים אמורים? בזמן שפיגל כבר בשחיטה, אבל אם פיגל בזריקה — בשרם מטמא טומאת אוכלין!
ומשיבים: העדיף התנא להבחין בין המפגל בקדשים לבין המפגל במנחה, משום שהלכה זו של פיגל במנחה איצטריכא ליה [נצרכה לו] לשנותה, מפני שיש בכך חידוש, דאף על גב [שאף על פי] שפיגל את המנחה כבר בעבודת הקמיצה, וכלל בידינו שעבודת הקומץ במנחה כעבודת השחיטה בקרבנות דמי [היא נחשבת], וקרבן שנתפגל בעבודת השחיטה אינו מיטמא טומאת אוכלין, אפילו הכי [כך] המפגל בקמיצה במנחות — המנחה מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר מעיקרו לפני שקמץ. למעלה הוסבר כי אין להקשות מדברי ר׳ שמעון שבברייתא בענין בשר הנותר. שכוונת דבריו לחלק בין לינת הבשר קודם שנראה להיזרק, וללינתו לאחר שנראה להיזרק. וכן אין להקשות מדבריו שם בענין פיגול הקדשים, שכן כוונת דבריו היא דווקא כשפיגל בזריקה ולא כשפיגל בשחיטה.
ובענין זה אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, ההלכה הבאה לפני] רב נחמן: אין אנו נזקקים להסברים אלה, שהרי אפילו אם תימא [תאמר] שכוונת ר׳ שמעון בברייתא בענין הלינה שהבשר לן ממש קודם זריקת הדם, וכמו כן אפילו תימא [תאמר] שכוונתו בענין הפיגול שפ יגל בזריקה ולא בשחיטה — עדיין אין להקשות מדוע לא ייחשב הדבר לשיטת ר׳ שמעון כמי שהיתה להם שעת הכושר, אף שלדעתו כל העומד להיפדות הריהו כפדוי.
וטעם הדבר: כי דאי בעי פריק [שאם רצה היה פודה] ולכך כל העומד להיפדות נחשב כפדוי — אמנם אמר ר׳ שמעון, שהפדיון הוא דבר קל, הנעשה בדיבור פה בלבד. ואולם הקביעה האומרת אי בעי הוה זריק [אם רצה היה זורק] ולכך ייחשב כל שעומד להיזרק כזרוק — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שכן כרוך הדבר במעשה.
מיתיבי [מקשים] על דברי רב אשי הללו ממה ששנינו בתחילת מסיכת מעילה, כלל אמר ר׳ יהושע בענין מעילה בקדשים שנפסלו: כל קרבן שהיתה לו כבר שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסל — אין מועלין בה עוד, כיון שהמעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ״קדשי ה׳ ״, שאין בהם צד הנאה לאדם. ומשעה שהותר הקרבן לאכילת כהנים, שוב אינו בכלל זה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. וכל שלא היתה לו שעת היתר אכילה לכהנים לפני שנפסל — הרי הוא עדיין בכלל ״קדשי ה׳ ״, ומועלין בה. ומסבירים:
איזהו קרבן שהיתה לו שעת היתר אכילה לכהנים? כגון שלאחר זריקת הדם לנה בשר הקרבן בלא שנאכל, ונעשה נותר, וכן זו שנטמאת בשר הקרבן, וכן זה שיצאה אל מחוץ לעזרה — אין בכל אלה דין מעילה, אף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, כיון שהיתה שעה שהיה הבשר מותר באכילה לפני שנפסל.
ואיזו היא שלא היתה לו שעת היתר לכהנים? שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה הראוי, וכן זה שחשב לעשות כן חוץ למקומה הראוי, או שקבלו את דם הקרבן כהנים הפסולין לעבודה, וכן אם זרקו הפסולים את דמה. שבכל אלו, כיון שלא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, הרי זה בכלל ״קדשי ה׳ ״, ומועלים בו.
ומדייקים בדברים: קתני מיהא רישא [שנה התנא על כל פנים בהתחלה] בבשר הקדשים שלנה ושנטמאת ושיצאה שהיה לו שעת הכושר, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שלנה ממש, לפני זריקת הדם, ולא נזרק הדם, והרי איפוא הכא [כאן] במקרה זה, דאי בעי הוה זריק הוא [שאם רצה היה זורק] ולא היה נפסל הקרבן, ובכל זאת קתני [שנה בו התנא] שאין מועלין בו, משום שהיתה לו שעת הכושר ובודאי משום שכל העומד להיזרק כזרוק הוא נחשב, ושלא כדברי רב אשי!
ודוחים: לא, הכוונה בדברי המשנה שיצא בזמן שהיא ראויה לצאת, לאחר שכבר נזרק הדם, והותר הבשר באכילה ונטמא בזמן שהוא ראויה לטמא, לאחר שכבר נזרק הדם, ולן בזמן שהוא ראויה ללין, לאחר שכבר נזרק הדם. ומשום כך, כמי שהיתה לו שעת הכושר, ויצא מכלל מעילה.
ושואלים עוד על דברי רב אשי: אבל לשיטה זו, אם היתה זו לינה ממש של הבשר קודם זריקת הדם, מאי [מה] יהא הדין? הכי נמי [כך גם כן] שמועלין בבשר, שהרי לא היתה שעת הכושר לכהנים לאכילתו שטרם נזרק הדם. אם כן האי [זה] ששנינו בברייתא ״כל שהיה לו שעת היתר לכהנים״ ו״כל שלא היתה לו שעת היתר לכהנים״ אינם לשונות ראויים, שכן עולה מהן שהדבר הקובע הוא אם היתה שעה שהיה הבשר ראוי לאכילה, אף שלא הותר בפועל ממש לאכול.
אלא ״כל שיש לו (בפועל) שעת היתר אכילה לכהנים אין מועלין בה״, ו״כל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה״ מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לשנות]!
אלא אמר רב אשי הסבר אחר במשנה: אכן מדובר שלן הבשר קודם זריקת הדם, ויצא הבשר מכלל מעילה משום שכל העומד להיזרק כזרוק הוא נחשב. ואולם לדעתו תמוהים דברי המקשה מכאן על דברי ר׳ שמעון בענין הראוי לקבלת טומאת אוכלין, וכי מדין מעילה על דין ט ומאה קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?
והרי אלה דינים שונים, שכן הדין במעילה משום קדושה ולאו [ולא] קדושה היא נקבעת. שרק דבר שהוא בכלל ״קדשי ה׳ ״ — יש בו דין מעילה. ולכך, לבתר [לאחר] שכבר פ קעה לה קדושתיה [קדושתו] של בשר הקרבן, בשעה שעומד דמו להיזרק, במאי הדרא רכבא לה [במה חוזרת קדושה זו ורוכבת, חלה, עליו שוב]?
ואילו הדין בקבלת טומאה משום אוכלא [אוכל] ולאו (משום) אוכלא [ולא אוכל] היא, שכל שיש עליו שם אוכל — הריהו מקבל טומאת אוכלין, וכל שאין עליו שם אוכל — אינו מקבל טומאת אוכלין. ולכך, כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק ליה [כל מקום שאם רצה לזרוק יכול הוא לזרוק], ועל ידי זריקתו זו — הריהו משוי ליה אוכלא [עושה אותו אוכל], ומטמא טומאת אוכלין. וכל היכא דאי בעי (מצי) זריק לא מצי זריק [מקום שאם רצה לזרוק את הדם אינו יכול לזרוק], ואף אם זרקו — לא הועיל — לא משוי ליה אוכלא [לא עושה אותו אוכל], ולכן הוא לא מטמא טומאת אוכלין.
מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב אשי שאין אומרים שהעומד להיזרק כזרוק הוא נחשב לענין קבלת טומאה, ממה ששנינו: אדם המביא אשם תלוי על ספק עבירה בשוגג שבידו, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, ואכל אחת מהן מתוך מחשבה ששתיהן מותרות באכילה והתברר לו שאחת מהן היתה חלב ואחת שומן, ואינו יודע איזו מהן אכל, והביא קרבן אשם תלוי כראוי לו, ולאחר מכן נודע לו שלא חטא, שהחתיכה שאכל היתה שומן, אם עד שלא נשחט האשם נודע לו כך — יצא האיל המוקדש וירעה בעדר כחולין גמורים, משום שהיה זה הקדש בטעות, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush