×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָיָה עוֹלֶה בַּסּוּלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אזֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה, וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה.:
or if one was climbing a ladder and he fell upon a person and killed him, that unintentional murderer is not exiled. This is the principle: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion is exiled, and one who kills not through his downward motion is not exiled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואילוא הם הגולין ההורג נפש בשגגה כול׳ עד זה הכלל כל שכדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה.
א. לפנינו אלו וראה ריטב״א.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כל ההורג בכונה אף במקום שאין בו מיתת בית דין אינו נקלט כיצד הרי שהיה מזיד גמור אלא שאין שם אלא עד אחד או שלא התרו בו שאין שם מיתת בית דין אינו נקלט כלל וכן שאמר סבור הייתי שמותר שאין הורג בכונה גולה בשום פנים ואפילו לא היתה שם כונה גמורה הואיל ויש שם קצת כונה כגון נתכוין להרוג את זה והרג את זה אפילו נתכוין לאחד מעובדי האלילים או לבהמה ונמצא ישראל או בעל דת או שנתכוין לנפל והרג את בן קיימא כל אלו פטורים מן הגלות שקרוב למזיד הוא וכל אלו אם הרגם גואל הדם אינו נהרג עליהם ומה תקנתם ישבו במקומם וישמרו עצמם מגואל הדם:
ויש חולקין בהורג בעד אחד שאין סומכין על עד אחד להתיר את דמו לגואל הדם וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אבל אותם הפטורים מן הגלות מצד ששגגתם קרובה לאונס כגון דרך עלייה וכיוצא בזה אם הרגו גואל הדם נהרג עליו:
היה יוצא ממבוי זה ונכנס למבוי אחר והאחר יוצא ממבוי שזה נכנס בו ונכנס למבוי שזה יוצא הימנו ופגע בו בחרב שבידו הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה שהיה לו להעלות בלבו כן:
השונא שהרג בשגגה אינו גולה חזקה עליו שקרוב למזיד הוא ושונא זה פי׳ בו למטה שנמנע מדבר עמו שלשה ימים מחמת איבה ושמא תאמר וזו מה הוצרכה והכתוב צווח כן בהדיא והוא לא שונא לו י״מ דאלו מקרא הוה אמינא אף בנתברר שלא מחמת איבה היה כגון נפסק וחבל ולמד בלא איבה כלומר שכל שנתברר שבלא איבה גולה אבל כל שיש לתלות באיבה אינו גולה כגון נשמטה מידו וזו יפה לדעת ר׳ שמעון שאמרה כן למטה במשנה השביעית ולדעת הפוסקים כמותו ומ״מ רוב פוסקים כתבו שבשום צד אינו גולה אלא שבכל צד חזקתו מזיד:
דחפו בגופו או שנתכוין לזרוק לצד זה שאין בו אדם והלכה לצד זה שבו היה זה שנהרג או שנתכוין לזרוק שתי אמות וזרק ארבע והרג כל אלו קרובים למזיד הם:
ויש חולקים בדחפו בגופו ומפרשים עליו בהפך הואיל ולא נאמר פרט לשדחפו בגופו וכן יש חולקים בנתכוין לצד זה וזרק לצד אחר לומר שהוא קרוב לאונס ואין לגואל הדם כלום עליו:
כל שהרג דרך ירידה אע״פ שירידתו לצורך עליה כגון שרצה להרים ידו שהגרזן בתוכה הרבה בכח והשפיל תחלה את גופו כדי להפליג בהגבהתו והרג בהשפלתו חייב מ״מ דרך ירידה הרג:
היה עולה בסולם ונשמטה שליבה או נפסקה ונפל והרג אם היה שם דבר הראוי להעלות על לבו שכן כגון שהתליעה השליבה ונפסקה או שלא היו ראשיה תחובים יפה בנקבי הסלם ונשמטה גולה אע״פ שדרך עלייה היא אין זה אונס וגולה ואם אין שם אחת מאלו הרי זה קרוב לאונס ואינו גולה:
וי״מ בהפך שהראשונה קרוב למזיד והשניה שוגג גמור:
וגדולי המחברים פוטרין בזו על כל פנים מפני שמ״מ דרך עליה היא:
היה עולה בסולם ונפל עליו על אדם אחר והרגוהרי זה אינו גולה. זה הכלל: כל שאירע לו הדבר בדרך ירידתו של ההורג — גולה, וכל הריגה שנעשתה שלא בדרך ירידתואינו גולה.
or if one was climbing a ladder and he fell upon a person and killed him, that unintentional murderer is not exiled. This is the principle: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion is exiled, and one who kills not through his downward motion is not exiled.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: מְנָא ה״מהָנֵי מִילֵּי? אֲמַר שְׁמוּאֵל: דַּאֲמַר קְרָא {במדבר ל״ה:כ״ג} ״וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמוֹת״, עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה.

GEMARA: The Gemara asks with regard to the principle that one is exiled only if he killed unintentionally through a downward motion: From where are these matters derived? It is derived from a verse, as Shmuel says that the verse states with regard to those exiled to a city of refuge: “And he cast it down upon him and dies” (Numbers 35:23), indicating that one is not liable to be exiled unless the item falls in a downward motion.
ר׳ חננאלפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מנא הני מילי? אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימת, עד שיפילא עליו דרך נפילה.
א. על פי הכתוב ויפל. וכן הוא בכי״מ, שיפל. ולפנינו בגמרא שיפול.
בגמרא מנה״מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול עליו דרך נפילה. והרמב״ם ז״ל בחיבורו בהלכות רוצח נתן טעם בזה דדרך ירידה כיון שדרך דבר הכבד ליפול למטה וכיון שלא נזהר היטב בזה הוי קרוב לפשיעה מש״ה גולה משא״כ בדרך עלייה שהוא כמו פלא והוי קרוב לאונס מש״ה פטור ובעל תי״ט הביא לשון הרמב״ם וקלסיה ולכאורה לא ידענא למה הוצרך ליתן טעם לזה כיון דשמואל יליף לה מקראי דויפל ואטו אנן טעמא דקרא ניקום ונדרוש ויש ליישב דאי לאו שיש טעם בדבר לא הוי מצינן למילף מהך ילפותא דויפל היינו דוקא דרך ירידה אבל דרך עלייה אינו גולה דהא מצינן למימר נמי איפכא דקרא לרבותא כתיב דאע״ג דדרך ירידה הוה קרוב לפשיעה וסד״א דלא סגי ליה בגלות קמ״ל דאפ״ה חייב ומכ״ש בדרך עליה שאינו אלא שוגג גרידא פשיטא דחייב דלפוטרו בלא כלום א״א לכך הוצרך הרמב״ם לפרש טעם הדבר דאדרבה מסברא אית לן לאוקמי קרא דויפל בדדמי דדוקא בדרך ירידה אבל בדרך עלייה שהוא כמו פלא וממש מהיפך להיפך מש״ה פטור בלא כלום ובלא״ה נמי נראה שתלה הרמב״ם ז״ל דבר זה לחלק בין ירידה לעליה משום זה הטעם דדריש טעמא דקרא משום דלא ניחא ליה לומר דגזירת הכתוב הוא בענין כזה בדברים שהן בין אדם לחבירו ולא שייך לפוטרו בלא כלום אלא דע״כ דמה״ט הוא אלא דאי אפשר לומר כן דהא לכאורה מהא דמרבינן בזה הכלל ירידה שהיא צורך עליה וכן כה״ג בהך ברייתא דקצב משמע דלא שייך בהו הך טעמא של הרמב״ם ז״ל אע״כ דעיקר ילפותא היינו מקרא דויפל אפ״ה הוצרך הרמב״ם לכתוב טעם זה כדפרישית דניחא ליה לאוקמי קרא בדדמי וכיון דפשטא דקרא דכתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה וגומר ויפל עליו וימות ובכה״ג פשיטא ליה להרמב״ם שהוא כמו אונס מש״ה ליכא למימר דלרבותא כתבו אלא דלעולם דוקא דרך נפילה בעינן ואפשר נמי דהאי ויפל עליו מיותר לגמרי להך דרשא כנ״ל:
א גמרא על האמור במשנה שאין גולה אלא כשאירע הדבר בדרך ירידה, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? שאמר שמואל: שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת הגולים לעיר מקלט ״ויפל עליו וימת״ (במדבר לה, כג) ללמדנו שאינו חייב גלות אלא עד שיפול דרך נפילה.
GEMARA: The Gemara asks with regard to the principle that one is exiled only if he killed unintentionally through a downward motion: From where are these matters derived? It is derived from a verse, as Shmuel says that the verse states with regard to those exiled to a city of refuge: “And he cast it down upon him and dies” (Numbers 35:23), indicating that one is not liable to be exiled unless the item falls in a downward motion.
ר׳ חננאלפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנוּ רַבָּנַן: {במדבר ל״ה:י״א,ט״ו} ״בִּשְׁגָגָה״, פְּרָט לַמֵּזִיד. {דברים י״ט:ד׳} ״בִּבְלִי דַעַת״, פְּרָט לַמִּתְכַּוֵּין.

The Sages taught in a baraita derivations from verses written with regard to the unintentional murderer: “Unintentionally” (Numbers 35:11); to exclude from exile the one who kills intentionally. “Unawares” (Deuteronomy 19:4); to exclude from exile the one who kills with intent.
ר׳ חננאלפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: בשגגה פרט למזיד – כלומר אינו גולה.
שם ת״ר בשגגה פרט למזיד כו׳ מזיד פשיטא בר קטלא הוא. והקשו בתוס׳ תימא אימא במזיד ולא התרו בו ותירצו דאפ״ה פשיטא משום דמבלי דעת נפקא או מדכתיב והוא לא שונא לו. ולכאורה אין תירוצים הללו מספיקים דמל׳ הגמרא לא משמע כן דלפירושם שם ה״ל למימר הא מהכא נפקא הא מבלי דעת נפקא או מוהוא לא שונא משא״כ הך לישנא דקאמר מזיד פשיטא בר קטלא הוא משמע דלא איצטריך קרא כלל דמסברא פשיטא לן הכי ולולי תירוצם היה נ״ל דודאי אפי׳ מסברא אית לן למימר דאפי׳ במזיד ולא אתרו ביה נמי פשיטא דלא שייך ליה עיקר גלות שיגלה לעיר המקלט ויהיה גואל הדם נהרג עליו דהא ודאי ליתא כיון דבר קטלא הוא שהרי ניתן להצילו בנפשו מהיקישא דנערה מאורסה אם כן מה״ת נאמר שיהא גואל הדם נהרג עליו וכמ״ש הרמב״ם ז״ל ועוד דלכאורה נראה דבמזיד ולא אתרו ביה נהי שהב״ד אינן יכולין לעונשו מיתה אפ״ה חייב מיהא כרת או מיתה בידי שמים והא דלא חשיב ליה בריש כריתות בהדי ל״ו כריתות היינו משום דלא חשיב ליה אלא הנך דשייך בהו קרבן בשגגתם משא״כ ברוצח שלא ניתן שגגתו לכפרת קרבן כדאמרי׳ בפ׳ אלו נערות ובדוכתי טובא:
סליק פרק שני
גמ׳ בבלי דעת פרט למתכוין. עי׳ לקמן דף ט׳ ע״ב ובתוס׳ שם ד״ה ור״י:
ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר שם ״בשגגה״ (במדבר לה, יא) — הרי זה בא ללמד פרט למזיד שאינו גולה. ומה שנאמר בפרשה אחרת של חייבי גלות ״בבלי דעת״ (דברים יט, ח) — הרי זה פרט למתכוין.
The Sages taught in a baraita derivations from verses written with regard to the unintentional murderer: “Unintentionally” (Numbers 35:11); to exclude from exile the one who kills intentionally. “Unawares” (Deuteronomy 19:4); to exclude from exile the one who kills with intent.
ר׳ חננאלפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מֵזִיד, פְּשִׁיטָא, בַּר קַטְלָא הוּא! (אֵלָּא) אֲמַר רָבָא: באֵימָא, פְּרָט לָאוֹמֵר מוּתָּר. א״לאֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי אוֹמֵר מוּתָּר, אָנוּס הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: הָאוֹמֵר מוּתָּר, קָרוֹב לְמֵזִיד הוּא.

The Gemara asks: Why is a derivation necessary to exclude one who kills intentionally? It is obvious that he is not exiled; he is subject to the death penalty. Rather, Rava said: Say that the type of intentional killer referred to is meant to exclude the one who says that it is permitted to kill the victim. The verse teaches that this person is neither executed nor is he exiled. Abaye said to Rava: If the reference is to one who says that it is permitted, he is a victim of circumstances beyond his control, as he did not know any better. How could that be characterized as intentional? Rava said to him: That is not a problem, as I say that with regard to one who says that it is permitted, his action borders on the intentional.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אוקמה רבאא דהאי מזיד שאינו גולה באומר מותר, שהאומר מותר קרוב למזיד הוא – ולא מיכפר ליה בגלות, אבל המזיד בר קטלא הוא.
א. כבגמרא לפנינו, ותוספות בתירוץ א׳ בסנהדרין סב,א כתבו דצריך לגרוס רבה. וראה להלן ט,א.
גמ׳ אמר רבא – גרסינן ולא גרסינן אלא.
באומר מותר – סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו.
אנוס הוא – והיאך הוא קורהו מזיד.
פשיטא בר קטלא הוא – תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי״ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י״ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא.
אלא פרט לאומר מותר – וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים וי״ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר.
פרק שני ואלו הן הגולין
פרט לאומר מותר – פי׳ רש״י ז״לא שסבור שמותר להרוג את ישראל. ואיכא דק״לב והא גבי שבת וע״ז [דכתיב] תחטא בשגגה,⁠ג ואומר מותר חייב בהן, כדאמרי׳ בפ״ד מיתות ב״דד אלא באומ׳ מותר מה שאין כן בשבת דפטור לגמרי, בתמיה, ע״כ לא בעי מיניה רבא העלם זה וזה מהו אלא לאחיובי עליה חדא או תרתי, פטור לגמרי ליכא מ״ד. ואיכא למימר, דהתם כתיב תחטא בשגגה, וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיע׳ בחטא שהוא אסור, תחטא בשגגה קרינא ביה, אבל הכא כתיבה מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעי שתהא בשוגג, וזה מזיד הוא בהכאה, הילכך קרוב למזיד הוו בהריגה.⁠ו ואין זה מחוור לי, דא״כ אביי אמאי קרי ליה אנוס, השתא בכל התורה דכתיב תחטא [בשגגה], לא הוי אנוס. הכא דאזיל בתר הכאה הוי אונס.⁠ז ואי מפרשינן ליה כגון בתינוק שנשבה לבין הגוים, איכא למימר אביי סבר דר׳ יוחנן אמ׳ דפטר ליה אפי׳ בשאר מצות כדאי׳ התם בפ׳ כלל גדול.⁠ח ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה כדפריש׳. ולשון אחר מתרצין שאני הכא דכתיב בשגגה ובלי דעת ובבלי ראות ועוד תרי בשגגה כתיב בפרשה מיעטה בו תורה שגגות הרבה.⁠ט
ואביי ה״ק ליה מקרוב לאונס הוה לך למעוטי, כיון דכתיבי כל הני שגגות. וא״ל דטפי דמי למזיד מאונס שהיה לו ללמוד ולא למד.⁠י וי״מכ אומר מותר כגון שהוא סבור בהמה ונמצא אדם נכרי ונמצא ישראל, דקרו ליה רבא גופיה לקמןל אומר מותר, ומתכוין מפרש לה בגמרא כגון נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם.⁠מ
א. ד״ה באומר.
ב. תוס׳ כאן ד״ה אלא, ושבת סח, ב ד״ה אבל.
ג. במדבר טו, כז.
ד. סנהד׳ סב, ב.
ה. במדבר לה.
ו. עי׳ מאירי ובהערות שם.
ז. רש״י נזהר שפירש קושית אביי דהיאך הוא קורהו מזיד, ורבא תירץ דכיון דקרוב למזיד הוא משו״כ קרי ליה מזיד. ורבנו כנראה לשון הגמ׳ אנוס הוא דחקתו לפרש כפשוטו שזה אנוס הוא.
ח. סח, ב.
ט. עי׳ תוס׳ וריטב״א.
י. עי׳ שבת שם.
כ. פי׳ זה מפרש אמר מותר דלא כפי שמתפרש בשבת ובסנהדרין שהוא סבור שהמעשה הוא מותר, אלא שטעה שחשב לעשות מעשה המותר כגון להרוג הבהמה ונמצא שהיה אדם, [ואינו מתכוין הוא בב׳ גופין שרצה להרוג את הבהמה והרג את האדם] ומה שאמר קרוב למזיד לפי׳ זה היינו שהיה לו לראות. ועיין מאירי וריטב״א.
ל. לקמן ט, ב.
מ. עי׳ ריטב״א.
כל שאנו אומרים עליו שפטור מגלות אם לא הרג אלא שהזיק חייב בנזקיו ובחבלותיו שכל לענין נזקין אדם מועד לעולם ואין בו חילוק בין שוגג למזיד בין דרך ירידה לדרך עליה אלא חייב לשלם על כל פנים כמו שיתבאר במקומו:
ולמדת שהעולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו והזיקה חייב על כל פנים וגדולי המחברים תפשו בה דרך אחרת מצד גירסא שיש להם בה ואין הדברים נראין:
הנכנס לחצר חברו שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות שניהם שוה ליכנס בו אף כל כיוצא בו הא כל שנכנס במקום שאין לו רשות ליכנס אין חברו גולה ואם נכנס ברשות גולה מעתה הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה והרגתו פטור אא״כ נכנס זה ברשות:
קצב שהיה מקצב והגביה את הקאפיץ להשליכו מאחוריו כדי להפליג בהחזרתו את הקפיץ לפניו לשבר את העצם והרי שיש כאן עליה וירידה כשמגביהה להשליכה מאחריו שמעלהו מלפניו ומורידו מאחוריו ועלייה וירידה כשמחזירה לפניו שמעלהו מאחוריו ומורידו לפניו כל שהרג בשעה שהגביהה מאחוריו נקראת עליה אפילו בהשפלתו מאחריו וכל שהרג דרך החזרתו נקראת ירידה אפילו כשמגביהה מאחריו:
ויש פוסקים שכל שבהגבהה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גולה וכל שבהשפלה בין מלפניו בין מלאחריו הרי זה גולה נמצא שפעמים שחייב לאחריו ופטור לפניו והוא בהשפלתו לאחריו ובהגבהתו לפניו ופעמים זה וזה חייב בהשפלה שבכל צד ופעמים זה וזה פטור בהגבה שבכל צד ופעמים לאחריו פטור לפניו חייב והוא בהגבהתו לאחריו והשפלתו לפניו:
אמר המאירי נשמט הברזל מקתו והרג ר׳ אומר אינו גולה מפני שהוא אצלו קרוב למזיד שהיה לו לעיין אם היה הברזל מהודק יפה בקתו וחכ״א גולה והלכה כחכמים שאין זה קרוב למזיד שהרבה פעמים אדם רואהו מהודק יפה ואעפ״כ הוא נשמט מקתו:
גמרא מזיד פשיטא בר קטלא הוא – פירוש: ואף על גב דלא מיקט׳ כגון דלא אתרו ביה או דהוה שוגג קרוב למזיד אינו בן גלות.
אימא פרט לאומר מותר – פירש רש״י ז״ל כסבור מותר להרוג ישראל וכן הלשון הזה מתפרש בכל מקום. ואיכא דקשיא להו דאם כן היכי ממעט מבשוגג דהא גבי שבת וגבי קרבן עבודה זרה ושאר עבירו׳ כתיב בשגג׳ על קרבנם ואפילו הכי אמרינן בפ״ד מיתו׳ בית דין וכן בפרק כלל גדול דאומ׳ מותר שוגג וחייב קרבן. ויש מתרצין דשאני הכא דכתיבי בשגגה טובא וכתיב נמי בלא ראות ובלי דעת לומר דבעינן שוגג גמור אבל התם בשגגה דכל דהוא סגי ואומר מותר שגגה כל דהוא היא. עוד תירצו דהתם מיירי בשאינו עוקר כל הגוף דידיע לשבת או לעבודה זרה ודכותה לעשה או לאו או בתחומין לשבת כדאית׳ התם שאם אמר מותר לגמרי פטור מקרבן והכ׳ בעינן לומ׳ שאומ׳ מותר לגמרי שאין יודע בו שום איסור. כל זה לפירוש רש״י ז״ל אבל אחרים פירשו דאומר מותר האמור כאן ובכולה פירקין ל׳ אחר הוא והוא מן הלשונות שבתלמוד שפירושו מתחלף והכא בעינן לומר שהוא אומר מותר בהריגה זו כי היה סבור שהי׳ כותי או בהמה ונמצא ישראל. וכי תימא היינו פרט לשאין מתכוין דאמרינן. י״ל שאינו דומה לההיא שטעה מגוף לגוף שמתכוין להרוג אדם זה והרג את הבהמה אבל הא דרבא הטעות היה באותו גוף עצמו שהרג שהי׳ סבור שמותר להרגו. והביאו ראיה לפי׳ זה ממאי דאמרינן לקמן בפירקין דפליגי רבא ורב חסדא באומר מותר ואמרינן ואזדו לטעמייהו דאי פליגי בסבור להרוג את הבהמ׳ ונמצא שהוא אדם כותי ונמצא ישראל ואמרינן תו עלה מ״ס אומר מותר אנוס ומ״ס אומ׳ מותר מזיד הוא. ומיהו רש״י ז״ל פירש לק׳ דהא דאמרינן התם ואזדו לטעמייהו בעיק׳ טעמ׳ משום דקים לן שאין אומר מותר ממש כפירוש רש״י ז״ל בדין סבור בהמ׳ ונמצא אדם כותי ונמצא ישראל ומש״ה תלינן לפלוגתא דסבור בטעמא דאומר מותר ודכותא בתלמוד.
א״ל אביי לרבה אומר מותר אנוס הוא – פי׳ והיכי קרי ליה תנא מזיד.
ה״ג שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא – פי׳ ולקרוב למזיד קרו מזיד לפי שדינו כמזיד לפירוש רש״י לפי שהיה לו ללמו׳ ולא למד לפי׳ השני לפי שהיה לו לראות ולעיין מהו.
גמ׳ אלא אמר רבא אימא פרט כו׳ א״ל אביי אי אומר מותר כו׳ כצ״ל ונ״ב כן מוכח מתוס׳ בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף ס״א:)
תוס׳ בד״ה ואב״א כו׳ הויא ומיירי במיהדק או כו׳ מיירי בירידה שיהא צריך לעלייה כצ״ל ונ״ב פירוש ובלא מיהדק ודו״ק:
גמ׳ בר קטלא הוא אמר רבה אימא באומר מותר אמר ליה אביי אי מותר כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה פשיטא בר קטלא כו׳ דאיכא מבלי דעת יתירא כו׳ עכ״ל ודממעט הכא מבלי דעת פרט למתכוין להרוג הבהמה כו׳ היינו מבלי דעת בתרא דכתיב במשנה תורה דמקרא מסתבר טפי למעוטי מזיד ולא התרו בו וק״ק למה לא נאמר גם הכא שנשנית בשביל דבר שנתחדש בו כמ״ש התוספות לקמן גבי בלא איבה ודו״ק:
בד״ה אלא פרט כו׳ שגגה יתירא למעוטי אומר מותר עכ״ל כצ״ל:
בד״ה מה יער שיש לו רשות לניזק כו׳ שעומד שם המזיק ויש כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה ואיבעית אימא כו׳ כ״ע סברי ירידה כו׳ לברייתא דלעיל או השליך כו׳ צורך עלייה וצ״ל דמעיקרא הוי מיירי דמה דקאמר ודלא איתלע כו׳ ומיירי הברייתא בירידה שהיא כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה נשמטה כו׳ דבעינן דרך עלייה עכ״ל כצ״ל:
בד״ה אשר לא צדה כו׳ נראה לפרש דפטור מגלות עכ״ל כצ״ל והס״ד:
ותוהים על הברייתא: מה צריך ללימוד מיוחד לגבי מזיד? והלוא פשיטא [פשוט הוא] שאינו גולה, שכן בר קטלא [בן מוות] הוא! אלא אמר רבא: אימא [אמור] שהכוונה ב״מזיד״ היא פרט לאומר מותר כלומר, מי שהיה סבור שמותר להרוג את האיש. ובמקרה כזה, אף שאינו חייב מיתה, אינו גולה. אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] מדובר פה באדם האומר מותר, הלוא אדם כזה אנוס הוא, ואיך אפשר לכנותו מזיד? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר לא כן, אלא האומר מותר, כיון שנתכוון להרוג — קרוב למזיד הוא.
The Gemara asks: Why is a derivation necessary to exclude one who kills intentionally? It is obvious that he is not exiled; he is subject to the death penalty. Rather, Rava said: Say that the type of intentional killer referred to is meant to exclude the one who says that it is permitted to kill the victim. The verse teaches that this person is neither executed nor is he exiled. Abaye said to Rava: If the reference is to one who says that it is permitted, he is a victim of circumstances beyond his control, as he did not know any better. How could that be characterized as intentional? Rava said to him: That is not a problem, as I say that with regard to one who says that it is permitted, his action borders on the intentional.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) {דברים י״ט:ד׳} ״בִּבְלִי דַעַת״, פְּרָט לַמִּתְכַּוֵּין. מִתְכַּוֵּין, פְּשִׁיטָא, בַּר קַטְלָא הוּא! אֲמַר רַבָּה: גפְּרָט לַמִּתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לְנָכְרִי1, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לְנֶפֶל, וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא.

The baraita states: “Unawares”; to exclude from exile the one who kills with intent. The Gemara asks: With intent? It is obvious that he is not exiled; he is subject to the death penalty. Rabba said: The reference is to exclude the one who acted with the intent to kill an animal and he killed a person inadvertently, or one who acted with the intent to kill a gentile and he killed a Jew, or one who acted with the intent to kill a non-viable newborn and he killed a viable newborn.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לכותי״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בבלי דעת, אוקמה רבאא פרט למתכוין להרוג בהמה והרג אדם, בלנכרי והרג ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, שאינו גולה.ג
א. לפנינו על פי מהרש״ל רבה.
ב. כבכתה״י של הגמרא.
ג. הרמב״ם מפרש כסבור שהוא בהמה ונמצא שהוא אדם שהוא פטור מגלות ומפני שהוא קרוב למזיד, אבל מדברי התוספות בבבא קמא כו,ב מבואר דפטור מגלות מפני שהוא אנוס. ולפירושם ניחא הא דנקט רבא תחילה בהמה ואחר כך נכרי ונפל, ועל דרך לא זו אף זו. אבל לדעת הרמב״ם צ״ע דאם המתכוון לבהמה הוי קרוב למזיד כל שכן הנתכוון לנכרי ולנפל הוא קרוב למזיד.
ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק – בכיצד הרגל (ב״ק דף כו:) פירש רש״י ממעט ליה ממיתה אבל גלות אית ביה ולא נראה דא״כ לא הוי כמו אידך לכן נראה לפרש דפטור (ממיתה) מגלות כדאמרינן פרק כיצד הרגל (שם ד״ה פרט).
ועוד שנינו שם: ״בבלי דעת״פרט למתכוין. ותוהים: מתכוין? פשיטא [פשוט], הלוא בר קטלא [בן מוות] הוא! אמר רבה: הכוונה היא פרט למתכוין להרוג את הבהמה ואירע לו שהרג את האדם, וכן אם התכוון להרוג את הגוי והרג את ישראל, וכן אם התכוון להרוג נפל (ולד שאינו בר קיימא) שאין חייבים על הריגתו, והרג ולד בן קיימא.
The baraita states: “Unawares”; to exclude from exile the one who kills with intent. The Gemara asks: With intent? It is obvious that he is not exiled; he is subject to the death penalty. Rabba said: The reference is to exclude the one who acted with the intent to kill an animal and he killed a person inadvertently, or one who acted with the intent to kill a gentile and he killed a Jew, or one who acted with the intent to kill a non-viable newborn and he killed a viable newborn.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: {במדבר ל״ה:כ״ב} ״אִם בְּפֶתַע״, דפְּרָט לְקֶרֶן זָוִית. ״בְּלֹא אֵיבָה״, הפְּרָט לַשּׂוֹנֵא. ״הֲדָפוֹ״, ושֶׁדְּחָפוֹ בְּגוּפוֹ. ״אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו״, לְהָבִיא זיְרִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה. ״בְּלֹא צְדִיָּה״, חפְּרָט לַמִּתְכַּוֵּין לְצַד זֶה וְהָלְכָה לָהּ לְצַד אַחֵר.

The Sages taught in a baraita based on the verse written with regard to an unintentional murderer: “And if suddenly, without enmity, he thrust him or cast upon him any vessel without lying in wait” (Numbers 35:22). “If suddenly”; this serves to exclude one who unintentionally kills another that he encounters at a corner. “Without enmity”; this serves to exclude one who unintentionally kills his enemy, as even if the act appears unintentional, the presumption is that it was not. “He thrust him”; this indicates that even if he unintentionally shoved him with his body and killed him, he is liable to be exiled. “Or cast upon him”; this serves to include the case of a downward motion that is for the purpose of an upward motion, e.g., if one bent down in order to lift an item from the ground, and in the process of bending down he killed another unintentionally, he is exiled. “Without lying in wait”; this serves to exclude one who had the intent to throw a stone to this side and it went to a different side and killed a person.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: אם בפתע, פרט לקרן זוית – דהוה ליה לעייוני.⁠א בלא איבה, פרט לשונא – כלומר הני לא סגי להו בגלות. הדפו שדחפו בגופו.ב או השליך עליו, להביא ירידה שהיא צורך עלייה.ג בלא צדייה, פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר.
א. רש״י פירש ׳פתע׳ מלשון תיכף – סמוך, ודרשינן פרט לקרן זוית שאינו סמוך. ולכאורה פירושו שאם היה הנהרג סמוך לו והיה עליו לעיין שלא יהרגנו חייב גלות, אבל אם היה הנהרג נסתר ממנו על ידי קרן זוית הרי הוא אנוס ופטור מגלות. אבל הריטב״א פירש את דברי רש״י להיפך שלא חייבה תורה את ההורג בגלות אלא כשההורג בא עליו בפתע בסמוך לו שלא היה הנהרג יכול לראותו ולהשמר ממנו, אבל בקרן זוית שהיה הנהרג יכול לראות את ההורג יותר ממה שהיה ההורג יכול לראות את הנהרג (עיין שם, ולא הבנתי דבריו) פטור מגלות כי על הנהרג היה מוטל לשמור עצמו. והרמב״ם כתב פרט לקרן זוית דלא סגי ליה בגלות ומפני שהוא קרוב למזיד, ופירש באור שמח מפני שכל דבר שאין רגילות לעשותו מי שעושהו בקרן זוית הוא פושע.
ב. מדברי ר״ח שחילק את הברייתא לצדדין מבואר שפירש לרבות דחפו בגופו שהוא חייב גלות. אבל הרמב״ם פירש פרט לדחפו בגופו שלא סגי ליה בגלות ומפני שהוא קרוב למזיד.
ג. אף שבהמשך הסוגיא דעת ר״ח כרמב״ם בכל זאת בברייתא הוא מפרש שהוא חייב גלות, וכדמוכח מהמשך הסוגיא.
בפתע פרט לקרן זוית – שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמי׳ בתכיף.
פרט לקרן זוית – אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו.
שדחפו בגופו – בלא מתכוין.
להביא ירידה שהיא צורך עליה – כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל.
בלא צדיה – לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני.
1בלא איבה פרט לשונא – תימה אמאי איצטריך האי קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה והוא לא שונא וצ״ע ושמא י״ל דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרי׳ בסנהדרין (דף כט.). (במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי״ח.
1. תוס׳ ד״ה ״בלא איבה״ מופיע בדפוס וילנא בדף ח׳.
הא דאמרי׳ בלא איבה פרט לשונא – איכא דקשי׳ ליהא [תיפוק לי׳] דהא קרא כתיבב והוא לא שונא לו, ואיכא למימר [לרבנן]⁠ג1 אי מהכא ה״א ה״מ היכא שאתה יכול לומר לדעת הרג, כתב רחמנא קרא יתירה למימר דאפי׳ במקום שאין אתה יכול לומר לדעת הרג פטור.⁠ד ור״ש אמר לך אדרבה, אי כתיב רחמנא חד קרא ה״א אפי׳ במקום שאין אתה יכול לומר לדעת הרג פטור ואלו למקום שאפשר לומר לדעת הרג, ה״א דילמא לא איצטריך קרא דפטור מסברא, להכי כתב רחמ׳ אידך קרא לומר דוקא שהוא שונא לו במיתה זו כלומר שאתה יכול לומר לדעת הרג, אבל במקום שאין אתה יכול לומר לדעת הרג גולה.⁠ה
א. עי׳ תוס׳ לקמן ח, א ד״ה בלא.
ב. דברים יט, ד, ועי׳ תוס׳ שם ומהרש״א.
ג. כ״ה בכי״נ, ובנד׳ בשיבוש, [ובהערת הגרא״ז: פלוגתא דת״ק ור״ש לקמן ט, ע״ב במתני׳].
ד. בריטב״א ביאר דברי רבנו וז״ל: ורבינו הרמב״ן ז״ל כתב דאיצטרכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנראה לעדים שהיה שוגג בשאר בנ״א שאינו אויב יש ג׳ אומדנות, יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע, ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת, ויש בינוני שקרו׳ לדון זה כזה, ואי לא כתב אלא חד שונא הוה מוקמינן באותו שנוטה יותר שהרג לדעת, איצטריכו אידך למעוטי מגלות אפילו הבינוני, ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת. לר״ש דאמר לקמן דבמקום שיכול לומר שלא לדעת הרג גולה, טעמיה משום דס״ל דאדרבה להכי כתב רחמנא שונא טובא לומר שיהא הדעת נוטה לדון שלדעת הרג.
ה. עי׳ מאירי עמ׳ מ. שהביא צריכותא זו לר״ש בשם י״מ ולא הביא צריכותא אליבא דרבנן. והנה לרבנו דפוטר לרבנן בכל צד נמצא שזה גזה״כ שבשונא אין דין גלות. וברמב״ם פ״ו מרוצח ה״י כתב מפני שהוא קרוב למזיד, [מקורו בר״ח לפנינו], ואפשר שגם לרבנו צריך לפרש דהגילוי בקרא שאע״פ שנדמה לנו דהוי כשלא מדעת [כגון שנפסק החבל, עי׳ לקמן ט, ב], מ״מ ירדה התורה לסוף המעשה דהוי קרוב למזיד, ואפשר שזו כוונת המאירי שכתב: שבשום צד אינו גולה אלא שבכל צד חזקתו מזיד [ועיין תוס׳ לקמן שם סוד״ה נשמט].
1. הגהת הגרא״ז: פלוגתא דת״ק ור״ש לקמן דף ט, ע״ב במתני׳.
אם בפתע פרט לקרן זויות – פירש רש״י ז״ל: בפתע כמו בתכף כתרגומו והוא לשון סמוך כדאמרינן תכף לסמיכה שחיטה ולא חייבו הכתוב גלות אלא בשהיו סמוכין זה לזה כשהרגו כלומ׳ שבא עליו פתאום ולא ראהו הנהרג שישמור ממנו וכגון שהיו שניהם בתחלת קרן זוית זה בא מכאן וזה בא מכאן ועד שפגעו זה בזה ונהפך זה והרגו לא ראו זה את זה ולאפוקי אם הרגו בסוף קרן זויות כי כשהיה בא ההורג מדרך לקרן צפונית מזרחית ופניו למזרח והלה בא מצד דרום לצד מערבית צפוני׳ זו פניו לצפון הי׳ הנהרג הזה רואה את ההורג קוד׳ שיראנו והנהרג היה יכול להשמר וכשלא נשמר נמצא שהוא פושע ונעשה ההורג אנוס וכן פי׳ רבינו מאיר הלוי ז״ל ומעת׳ נמצא תירץ למה שבא למדרש אם בפתע שהרגו בקרן זוית ואלו הכא אמרינן פרט לקרן זוית וקשיין אהדדי אלא דהכא תירוצא דהא דהכא בסוף קרן זוית דלא הוי פתע שלא היו סמוכין זה לזה וההיא בתחלת קרן זוית שהיו סמוכין זה לזה והוה ליה פתע וכדפרישו ז״ל.
בלא איבה פרט לשונא – ואיכא למידק בהדי׳ כתיב והוא לא שונא לו ולא אויב לו וכל הני למה לי. ויש מתרצים דאיצטריכו למעוטי אויב מג׳ מיני הריגות האמורות בפרשת כלי עץ יד וכלי אבן וכלי ברזל ולענין ההורג במזיד גמור יש הפרש לענין אומדנ׳ בין זה לזה כדאית׳ בסנהדרין ואמרינן התם דלא גמרי מהדדי. ושמא יש לתלו׳ זדון או אונס בזה יותר מזה ודלמא הוה אמרינן היכ׳ דגלי קרא בלחוד גלי היכי דלא גלי לא גלי להכי כתבינהו כולהו. ורבינו הרמב״ן ז״ל כתב דאיצטריכו כולהו משום דבשונא ההורג בענין שנראה לעדים שהי׳ שוגג בשאר בני אדם שאינו אויב יש ג׳ אומדנו׳ יש שאדם יכול לדון יותר שהרג לדעת ועשה עצמו כמי שאינו יודע ויש שהדעת נוטה יותר שהרג שלא לדעת ויש בינוני שקרוב לדון זה כזה ואי לא כתב אלא חד שונ׳ הוה מוקמי׳ באותו שנוטה יותר שהרג לדעת איצטריכו אידך למעוטי מגלו׳ אפילו הבינוני ואפילו אותו שנראה יותר שהרג שלא לדעת ולר״ש דאמר לקמן דבמקום שיכול לומר שלא לדעת הרג גול׳ טעמי׳ משו׳ דסב׳ דאדרב׳ להכי כתב רחמנ׳ שונא טובא לומר שיהיה עד שיהיה הדעת נוטה לשונ׳ יותר לדון שלדע׳ הרג וזה נכון מאוד.
הדפו שדחפו בגופו – פירוש: בלא מתכוין ואפילו הכי אמר רחמנא דהאי שוגג הוא ולא אנוס ולא מזיד ופרושא דהדפו אשמועינן תנא והא דפרישת בלא מתכוין לאו מלישנא דהדפו והא כתיב ויגש גחזי להדפה אלא כל דחיפה בגוף נקראת הדיפה בלשון הקדש והכא דכתיב גבי בפתע בלא איבה משמע שלא במתכוין והתם דכתיב ויגש גחזי להדפה משמע במתכוין וזה ברור בעצמו.
בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר – פירוש: שהוא פטור מגלו׳ דצדיה לשון צדוד יה ואמר הכתוב אם הרגו בלא צדוד גולה הא אם הרגו בצדוד אינו גולה דאנוס הוא. ואשר לא צדה פרט וכו׳ ואף על גב דהאי קרא לא כתיב הכא בהאי פרשה דפתע בלא איב׳ דדרשי׳ לעיל ואשר יבא את רעהו ביער דדרשינן בסמוך אלא הוא כתוב בפרשת ואלה המשפטים משום דהוי חד עניינא עם בלא צדיה וזה ממעט הורג בצדוד ימין או שמאל וזה מדבר מצדו׳ משלמטה למעלה אייתינהו תרווייהו כחדא ואי לא כתיב אלא חדא לא הוי ממעטינן אלא צדו׳ מימין לשמאל או משמאל לימין שהוא כעין אונס להכי איצטריכו תרווייהו למעט אפילו הצדו׳ הזה שמלמט׳ למעלה ולאו דמוכח חד מהני קראי צדו׳ ימין ושמאל יותר מאידך קרא אלא כיון דכתיבי תרי מוקי׳ תנא חד בחד קרא וחד באידך קרא כדאי׳ לדידי ואי קמפכת להי לית לן בה והכין שיטתא דתלמודא בכל דוכתא.
תנו רבנן [שנו חכמים] בדין רוצח בשגגה, על הפסוק ״ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה״ (במדבר לה, כב): ״אם בפתע״ — הרי זה בא למעט: פרט לקרן זוית, שאם בא הנרצח כנגדו מקרן זוית, ופגע בו בשגגה — אינו גולה. ״בלא איבה״ (במדבר לה, כב) — בא למעט: פרט לשונא, שאף שהדברים נראים לגמרי כשגגה, אנו מניחים שאין הדברים כן. ״הדפו״ (במדבר לה, כב) — כוונתו שדחפו בגופו ונהרג, שגם על כך הוא חייב לגלות. ״או השליך עליו״להביא (לרבות) ירידה שהיא צורך עליה, כגון שהיה מתכופף על מנת להרים דבר⁠־מה, ובתוך כדי תנועה זו הרגו, שגם הוא גולה. ״בלא צדיה״ כוונתו — פרט למתכוין לזרוק אבן לצד זה והלכה לה לצד אחר.
The Sages taught in a baraita based on the verse written with regard to an unintentional murderer: “And if suddenly, without enmity, he thrust him or cast upon him any vessel without lying in wait” (Numbers 35:22). “If suddenly”; this serves to exclude one who unintentionally kills another that he encounters at a corner. “Without enmity”; this serves to exclude one who unintentionally kills his enemy, as even if the act appears unintentional, the presumption is that it was not. “He thrust him”; this indicates that even if he unintentionally shoved him with his body and killed him, he is liable to be exiled. “Or cast upon him”; this serves to include the case of a downward motion that is for the purpose of an upward motion, e.g., if one bent down in order to lift an item from the ground, and in the process of bending down he killed another unintentionally, he is exiled. “Without lying in wait”; this serves to exclude one who had the intent to throw a stone to this side and it went to a different side and killed a person.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {שמות כ״א:י״ג} ״וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה״, טפְּרָט לַמִּתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע. {דברים י״ט:ה׳} ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״, ימַה יַּעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כָּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם.

And it is written with regard to an unintentional murderer: “And who did not lie in wait” (Exodus 21:13); this serves to exclude one who had intent to throw a stone two cubits and he inadvertently threw it four cubits and killed a person. And it is written concerning an unintentional murderer: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as a forest is ownerless property, and there is permission for the victim and for the assailant to enter there, so too, unintentional murder that occurs in any place where there is permission for the victim and for the assailant to enter there, is punishable with exile. The unintentional murder of one who entered the assailant’s property without his permission is not cause for the murderer to be exiled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואשר לא צדה, פרט למתכוין שתי אמות וזרק ד׳ אמות, איהיה שם אדם והכהו, דלא מיכפר להו בגלות.⁠ב ואשר יבא את רעהו ביער, מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם, אף כל שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם – דינו הכי.
א. צ״ל והיה.
ב. רש״י פירש את הכתוב אשר לא צדה מלשון צדו של הזורק, שלא נתכוון לזרוק לצדו דהיינו קרוב אליו, אבל המתכוון לזרוק לצדו ויצא למרחוק פטור מגלות. ומשמע מדבריו שהוא אנוס. ובבבא קמא כו,ב כתב רש״י שני פירושים, ולפירוש ראשון מרבי ליה שחייב גלות, ולפירוש שני ממעט ליה מגלות. ובתוספות שם מבואר דהיינו טעמא דפטור מגלות מפני שהוא אנוס. אבל הרשב״א שם כתב בדעת רש״י שהוא פטור מגלות מפני שהוא קרוב למזיד. וכדברי ר״ח כאן, וכן כתב ר״ח בבבא קמא כו,ב וכדעת הרמב״ם. ולפירוש ר״ח נראה דהמיעוט מ׳בלא צדיה׳ ממנו אנו ממעטים את המתכוין לצד זה הלכה לצד אחר בא לפטור מפני שהתורה חייבה את הרוצח מפני שזרק ללא שימת לב, ובניגוד למתכוון לצד זה והלך לצד אחר שהוא אנוס. אבל הפסוק אשר לא צדה, שהתורה חסה עליו ונתנה לו גלות לשמרו מן גואל הדם בא למעט את המתכוון לזרוק אף שהתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו נפטר בגלות.
ואשר לא צדה – שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם.
פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע – וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה.
אף כל שיש לו רשות לניזק כו׳ – יצאה חצר של בעל הבית.
מה יער שיש לו רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם וכו׳ – וקשה דמסתמא כמו כן נימא מה יער מקום שעומד שם המזיק ויש רשות לניזק להיות לשם וא״כ קשה דתנן הזורק אבן לרשות הרבים הרי הוא גולה ומוקי לה בסותר כתלו שהוא ברשותו והרג הניזק שהוא ברשות הרבים ואמאי גולה והא בעינן מקום שיהא רשות לניזק ולמזיק ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד בו וי״ל דלא יליף מיניה מקום ההכאה אלא שיש רשות לשניהם לעכב במקום ההכאה.
פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע – פירוש: שאינו גולה וכן פרש״י ז״ל כאן והכי היא על כרחין והא קרא בחיוב גלות מיירי כדכתיב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וקאמר ואשר לא צדה שאם לא צדה גולה הא אם צדד אינו גולה. אבל בפ״ב דב״ק (ב״ק כ״ו:) פירש רש״י ז״ל לשון אחר פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שגול׳ ואינו נהרג משמע ליה ואשר לא צדה אהריג׳ מזיד דלעיל מיניה קאי דכתיב לעיל מכה איש ומת מות יומת והוא שלא צדה שאם צדד ידו שלא לדעתו לא יומ׳ אלא ושמתי לך מקום. ואינו נכון כלל חדא דהא פשיט׳ שאינו נהרג כיון שלא היה מזיד גמור ועוד דלא משמ׳ דקאי ואשר לא צדה אלא לגופיה דקרא דכתיב צדה.
שם מה יער רשות. עי׳ לקמן דף ח׳ ע״א:
וכן נאמר ברוצח בשגגה ״ואשר לא צדה״ (שמות כא, יג), ומכאן למדים: פרט למתכוין לזרוק אבן שתים (שתי אמות), ואירע שזרק ארבע אמות, ונהרג בה אדם. ועוד ממה שנאמר בפרשה אחרת בדין זה ״ואשר יבא את רעהו ביער״ (דברים יט, ה) יש ללמוד: מה יער שהוא מקום הפקר, שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם יש בו דין גלות, ואין בכלל זה מי שנכנס לחצר חבירו שלא ברשותו, שאם נהרג שם בשגגה — אין בעל הבית גולה.
And it is written with regard to an unintentional murderer: “And who did not lie in wait” (Exodus 21:13); this serves to exclude one who had intent to throw a stone two cubits and he inadvertently threw it four cubits and killed a person. And it is written concerning an unintentional murderer: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as a forest is ownerless property, and there is permission for the victim and for the assailant to enter there, so too, unintentional murder that occurs in any place where there is permission for the victim and for the assailant to enter there, is punishable with exile. The unintentional murder of one who entered the assailant’s property without his permission is not cause for the murderer to be exiled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה עוֹלֶה בַסּוּלָּם, וְנִשְׁמַט הַשְּׁלִיבָה מִתַּחְתָיו וְנָפְלָה וְהָרְגָה, מַהוּ? כִּי הַאי גַּוְונָא, עֲלִיָּה הִיא, אוֹ יְרִידָה הִיא? א״לאֲמַר לֵיהּ: ככְּבָר נָגַעְתָּ בִּירִידָה שֶׁהִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה.

§ The Gemara cites a related discussion. Rabbi Abbahu raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If one was ascending a ladder and the rung was displaced from beneath him, and the rung fell and killed another, what is the halakha with regard to his being exiled? In a case like this, is it considered killing in an upward motion, as he was climbing the ladder, and therefore he is exempt, or is it considered killing in a downward motion, as when he stepped on the rung he pushed it down, and therefore he is liable? Rabbi Yoḥanan said to him: In the scenario you described, you already touched upon the case in the baraita cited above, the case of unintentional murder that is performed with a downward motion that is for the purpose of an upward motion. The ruling in the baraita is that one is liable to be exiled in that case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעא ר׳ אבהו מר׳ יוחנן: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו – ופשט ליה דהיא ירידה צורך עלייהא.
א. וחייב כמו שדרשנו לעיל.
עליה היא או ירידה היא – בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה.
כבר נגעת כו׳ – הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא.
נשמטה השליבה – והרגתו השליבה אבל אם הרגו אדם פטור דבעינן דרך ירידה.
בעי מיניה ר׳ אבהו וכו׳ עליה או ירידה היא – פרש״י ז״ל בתר דידי׳ אזלינן ועליה היא או בתר שליבא אזלינן וירידה היא. א״ל כבר נגעת בעליה שהיא צורך יריד׳ פי׳ דקתני לעיל שהוא גולה. וא״ת מדאמר ליה ר׳ יוחנן הכי להדיא משמ׳ דר׳ אבהו ידע לה למתני׳ דלעיל במרים הגרזן אי נמי במושך בחבל דידיה למטה כדי להעלותה דלי למעל׳ וא״ל ר׳ יוחנן שאף זה בכלל מתניתא דלעיל והיינו דמותבינן לר׳ יוחנן בסמוך ממתני׳ למתניתא ולא מוקמינן מידי אמתני׳ לעיל. וזה ברור.
ב ומביאים דיון הקשור במה שנזכר בברייתא. בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ אבהו מר׳ יוחנן: היה עולה בסולם ונשמט השליבה של הסולם מתחתיו, ונפלה והרגה את חבירו, מהו, מה דינו לענין גלות? כי האי גוונא [כגון זה] הריגה בדרך עליה היא ופטור מגלות, או הריגה דרך ירידה היא, וחייב? אמר ליה [לו]: כבר נגעת בענין זה בברייתא, בדין ירידה שהיא צורך עליה שאף זה בכלל חייבי גלות.
§ The Gemara cites a related discussion. Rabbi Abbahu raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If one was ascending a ladder and the rung was displaced from beneath him, and the rung fell and killed another, what is the halakha with regard to his being exiled? In a case like this, is it considered killing in an upward motion, as he was climbing the ladder, and therefore he is exempt, or is it considered killing in a downward motion, as when he stepped on the rung he pushed it down, and therefore he is liable? Rabbi Yoḥanan said to him: In the scenario you described, you already touched upon the case in the baraita cited above, the case of unintentional murder that is performed with a downward motion that is for the purpose of an upward motion. The ruling in the baraita is that one is liable to be exiled in that case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֵיתִיבֵיהּ: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה, שֶׁלֹּא בַּדֶּרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה. שֶׁלֹּא בַּדֶּרֶךְ יְרִידָתוֹ, לְאַיְתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאַיְתוֹיֵי כה״גכְּהַאי גַּוָּנָא? וְלִיטְעֲמֵיךְ, כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, לְאַיְתוֹיֵי מַאי?

Rabbi Abbahu raised an objection to the explanation of Rabbi Yoḥanan from the mishna, which states: This is the principle: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion is exiled, and one who kills not through his downward motion is not exiled. Rabbi Abbahu clarifies: With regard to the phrase in the mishna: One who kills not through his downward motion, what case that was not already specified does this serve to add? Is it not to add a case like this, and to teach that even though the death was caused by the falling rung, since the assailant was ascending the ladder at the time, he is not exiled? Rabbi Yoḥanan replied: And according to your reasoning that this apparently extraneous phrase serves to include a case that is not addressed explicitly, with regard to the previous phrase in the mishna: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion, what case that was not already specified does this serve to add?
ר׳ חננאלריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותיב ליה הא דתנן: כל שלא כדרך ירידתו אינו גולה – מאי לאו כי האי גונא.
ולטעמיך כל שבדרך ירידתו גול׳ לאתויי מאי – פירוש: במאי מוקמ׳ לה בהאי עניינא דשליב׳ דמשמע לן דהני תרי כללי בחד סגנונא אית לן לאוקומינהו דומיא דרישא דמתני׳ שהחיו׳ והפטור בדבר אחד דהיינו מעולה אלא שזה דרך עליה וזה דרך ירידה אלא ודאי דתרווייהו לאיתויי קצב שהיה מקצב חד לפטורא וחד לחיוב׳ וכדתניא וכו׳ דתני חדא וכו׳ עד ולא קשיא וכו׳ וכללא דמילתא דבקצב המקצ׳ יש יריד׳ לפניו וירידה לאחריו ועליה לפניו ועליה לאחריו וכל שביריד׳ גולה בין לפניו בין לאחריו וכל שבעליה אינו גול׳ דכתיב ויפל עליו מאן דמחייב בשתיהן איירי בעליו׳ ומאן דפטר לפניו וחייב לאחריו איירי ביריד׳ דלאחריו ויריד׳ דלפניו וכדמפרש ואזיל.
איתיביה [הקשה לו] ר׳ אבהו ממה ששנינו במשנה, זה הכלל: כל שבדרך ירידתוגולה, שלא בדרך ירידתואינו גולה, ומה שנאמר בלשון כוללת ״כל שלא בדרך ירידתו״ לאיתויי מאי [להביא לרבות מה] הוא בא שלא נתפרש קודם? לאו לאיתויי כהאי גוונא [האם לא להביא מקרה כגון זה], שכיון שלא היה הדבר בדרך ירידתו אלא בעלייתו, למרות שההריגה נגרמה על ידי השליבה שהפיל למטה — אינו גולה? ענה לו ר׳ יוחנן: וליטעמיך [ולשיטתך] שלשון זו לשון ריבוי היא, מה שנאמר קודם במשנה ״כל שבדרך ירידתו גולה״, לאיתויי מאי [להביא מה]? איזה מקרה מקביל יש לכך?
Rabbi Abbahu raised an objection to the explanation of Rabbi Yoḥanan from the mishna, which states: This is the principle: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion is exiled, and one who kills not through his downward motion is not exiled. Rabbi Abbahu clarifies: With regard to the phrase in the mishna: One who kills not through his downward motion, what case that was not already specified does this serve to add? Is it not to add a case like this, and to teach that even though the death was caused by the falling rung, since the assailant was ascending the ladder at the time, he is not exiled? Rabbi Yoḥanan replied: And according to your reasoning that this apparently extraneous phrase serves to include a case that is not addressed explicitly, with regard to the previous phrase in the mishna: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion, what case that was not already specified does this serve to add?
ר׳ חננאלריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֵלָּא, לְאַיְתוֹיֵי קַצָּב. הָכָא נַמֵי לְאַיְתוֹיֵי קַצָּב. דְּתַנְיָא: קַצָּב שֶׁהָיָה מְקַצֵּב, תָּנָא חֲדָא: לְפָנָיו חַיָּיב, לְאַחֲרָיו פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: לְאַחֲרָיו חַיָּיב, לְפָנָיו פָּטוּר. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו, בֵּין לְאַחֲרָיו, חַיָּיב. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בֵּין לְפָנָיו, בֵּין לְאַחֲרָיו, פָּטוּר. וְלָא קַשְׁיָא:

Rather, one may say that it serves to add the case of a butcher. Here too, in the latter clause, the phrase: One who kills not through his downward motion, serves to add the case of a butcher, as it is taught in a baraita: With regard to a butcher who was chopping animal limbs with a cleaver, one Sage taught that if he killed a person in front of him, he is liable to be exiled; if he killed a person behind him, he is exempt. And it is taught in another baraita: If he killed a person behind him, he is liable; if he killed a person in front of him, he is exempt. And it is taught in another baraita: Both if he killed a person in front of him and if he killed a person behind him, he is liable. And it is taught in another baraita: Both if he killed a person in front of him and if he killed a person behind him, he is exempt. And although these baraitot appear contradictory, the apparent contradiction is not difficult.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק ליה: לא, לעולם כי האי גונא גולה, ומתניתין כעין קצב שהיה מקצב – דתני ביה ד׳ בבי.
תני חדא: לפניו חייב לאחריו פטור כול׳, ופרקינן לא קשיא – פירוש דרך המקצב להעלות הקופיץ מלפניו ולהורידו לאחריו ואחר כך מחזירו מעלהו מאחוריו ומורידו לפניו ומכה בבהמה.
הא דתני לפניו חייב לאחריו פטור, אדרך ירידה לפניו – חייב. פירוש בעת שמחזיר הקופיץ מאחוריו להכות על הבהמה כדי לנתחה שזו היא ירידה ממש. ובירידה שלאחריו – בהחזרת הקופיץ שהיא כעין עלייה, פטורב. והא דתניא: לאחריו חייב ולפניו פטור, הוא בהגבהת הקופיץ מלפניו עד שיחזירו לאחריו, פטור שהוא דרך עלייה. לאחריו חייב, שהוא דרך ירידה. ופירשוהו בתלמוד ארץ ישראל:⁠ג א״ר ינאי טבח שהיה מקצב והכה בין מלמעלה בין מלמטה גולה, ואתיא דכדמר בר רב הונא, טבח שהיה מקצב והכה לפניו, למטה גולה למעלה אינו גולה. לאחריו, למעלה גולה למטה אינו גולה.
א. גירסת ר״ח היא כבד״ו וכפי שהובאה בכסף משנה: כאן בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו, כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו.
ב. לפי תוכן דברי ר״ח בהמשך נראה שהוא מתכוון על ירידת הקופיץ מאחוריו בדרך הולכה (שהיא הגבהה מלפניו וירידה מלאחריו. ור״ח משתמש כאן במילה ׳החזרת הקופיץ׳ בשימוש שונה ממה שהוא משתמש לעיל ׳ואחר כך מחזירו׳ ׳שמחזיר הקופיץ׳ ששם הכוונה על החזרת הקופיץ בדרך להכות בה). ולכן כתב ׳שהיא כעין עליה׳ והיינו שאינה בדרך להכות בה ודומה לעליה אף שהיא ירידה מלאחריו. וזהו מה שאמרו בגמרא כאן בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו והיינו שיש הבדל בין הירידה שלפניו לירידה שלאחריו. וכאן בעליה שלפניו וכאן בעליה שלאחריו, כי העליה שלאחריו דינה כירידה. וכן מוכח מהמובאה שבירושלמי, שלפניו (בדרך) למטה גולה (בדרך) למעלה אינו גולה, ולאחריו (בדרך) למעלה גולה (ואף שהיא עלייה כיון שהיא תחילת ההכאה שהיא כלפי מטה נקראת דרך ירידה) אבל למטה אינו גולה (כיון שהוא עדיין בהרחקת הקופיץ מהמכה גם זה דרך עלייה). וזה לשון ר״ח בכתובות לה,א על הגמרא מכה בהמה לא חילקת בו בין דרך ירידה לדרך עליה: פי׳ עלייה וירידה דכת׳ (תהלים עד ה) יִוָדע כמביא למעלה, כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו.
ג. בפרקין הל׳ ד.
ד. לפנינו שם: כיי דמר רב הונא = כהא דאמר רב הונא.
לפניו חייב – הרג לפניו חייב.
אלא גם אתה מודה שדבר זה בא לאיתויי [להביא, לרבות] קצב החותך בשר ועצמות בסכין קצבים, הכא נמי [כאן גם כן] הובא הכלל לאיתויי [להביא] מקרה של קצב. דתניא [ששנויה ברייתא]: קצב שהיה מקצב וחותך אברים בקופיץ שבידו, תנא חדא [שנה חכם אחד]: אם הרג אדם כאשר היה האיש לפניוחייב, אם פגע בו כשהיה האיש לאחריופטור. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לאחריוחייב, לפניופטור. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בין לפניו בין לאחריוחייב, ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת]: בין לפניו בין לאחריופטור, ולכאורה יש בברייתות אלה ארבע דעות שונות באותו נושא עצמו. ולא קשיא [ואין זה קשה], שהרי כאשר קצב רוצה להכות בכח על הבשר שלפניו, הוא מרים את הקופיץ ומוריד אותו לאחריו, לצורך התנופה, ולאחר מכן הוא מרים את הקופיץ מאחרי גבו ומוריד אותו לפניו על גוש הבשר שרצונו לחתוך. ונמצא שבמהלך זה הוא מוריד ומעלה את הקופיץ גם לפניו וגם לאחריו.
Rather, one may say that it serves to add the case of a butcher. Here too, in the latter clause, the phrase: One who kills not through his downward motion, serves to add the case of a butcher, as it is taught in a baraita: With regard to a butcher who was chopping animal limbs with a cleaver, one Sage taught that if he killed a person in front of him, he is liable to be exiled; if he killed a person behind him, he is exempt. And it is taught in another baraita: If he killed a person behind him, he is liable; if he killed a person in front of him, he is exempt. And it is taught in another baraita: Both if he killed a person in front of him and if he killed a person behind him, he is liable. And it is taught in another baraita: Both if he killed a person in front of him and if he killed a person behind him, he is exempt. And although these baraitot appear contradictory, the apparent contradiction is not difficult.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לכָּאן בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו וַעֲלִיָּה שֶׁלְּאַחֲרָיו, כָּאן בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו וִירִידָה שֶׁלְּאַחֲרָיו.

When a butcher is about to cut the meat of an animal, he raises the cleaver and lowers it behind him in order to create momentum that will generate power. Then he raises the cleaver from behind him and brings it down forcefully onto the meat. In that process, the butcher lowers the cleaver in front of him and behind him and raises the cleaver both in front of him and behind him. Each of the four baraitot addresses a different stage of the process. Here, the baraita that says he is liable if he unintentionally murders a person in front of him and exempt if he unintentionally murders a person behind him, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with a downward motion in front of him and an upward motion behind him. There, the baraita that says he is exempt if he unintentionally murders a person in front of him and liable if he unintentionally murders a person behind him, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with an upward motion in front of him and a downward motion behind him.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושל אחריו כאן בעליה שלפניו ולאחריו. כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הלכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה של אחריו השפיל זרועו כדי להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעלייתו לאחוריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושל אחריו.
וכך יש להסביר את הברייתות, שכל אחת מהן מדברת במקרה אחר: כאן שחייב לפניו ופטור לאחריו — בירידה שלפניו כשהוריד את הקופיץ לפניו, ועליה שלאחריו בזמן העלאת הגרזן מאחרי גבו. כאן שאמרו שלאחריו חייב ולפניו פטור — הוא בעליה שלפניו שמעלה את הקופיץ מלפניו, וירידה שלאחריו כדי שיוכל להניפו בכוח.
When a butcher is about to cut the meat of an animal, he raises the cleaver and lowers it behind him in order to create momentum that will generate power. Then he raises the cleaver from behind him and brings it down forcefully onto the meat. In that process, the butcher lowers the cleaver in front of him and behind him and raises the cleaver both in front of him and behind him. Each of the four baraitot addresses a different stage of the process. Here, the baraita that says he is liable if he unintentionally murders a person in front of him and exempt if he unintentionally murders a person behind him, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with a downward motion in front of him and an upward motion behind him. There, the baraita that says he is exempt if he unintentionally murders a person in front of him and liable if he unintentionally murders a person behind him, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with an upward motion in front of him and a downward motion behind him.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כָּאן בִּירִידָה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו, כָּאן בַּעֲלִיָּה שֶׁלְּפָנָיו וְשֶׁל אַחֲרָיו.

In addition, here, the baraita where he is liable in both instances, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with a downward motion both in front of him and behind him. There, the baraita where he is exempt in both instances, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with an upward motion both in front of him and behind him. The two phrases that constitute the principle in the mishna teach that the determining factor is whether the motion is upward or downward, not whether it is in front of him or behind him. This is Rabbi Yoḥanan’s reply to the objection of Rabbi Abbahu.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דתניא: בין לפניו בין לאחריו חייב, בירידה שלפניו ושל אחריו. והא דתניא: בין לפניו בין לאחריו פטור, בעלייה שלפניו ושל אחריו – כאשר כבר פירשנו.
כאן שאמרנו שבשניהם חייב — בירידה שלפניו וירידה של אחריו, כאן שבשניהם פטור — בעליה שלפניו ועליה של אחריו. והוא מה שנאמר במשנה בשני הכללים שהובאו בה: כל שהרג בירידה חייב, וכל שדרך עליה פטור, בין מלפניו ובין לאחריו. עד כאן דברי ר׳ יוחנן. ושבים לדון בשאלתו של רבי אבהו, בענין מי שהיה עולה בסולם.
In addition, here, the baraita where he is liable in both instances, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with a downward motion both in front of him and behind him. There, the baraita where he is exempt in both instances, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with an upward motion both in front of him and behind him. The two phrases that constitute the principle in the mishna teach that the determining factor is whether the motion is upward or downward, not whether it is in front of him or behind him. This is Rabbi Yoḥanan’s reply to the objection of Rabbi Abbahu.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) לֵימַא כְּתַנָּאֵי: הָיָה עוֹלֶה בַסּוּלָּם וְנִשְׁמְטָה שְׁלִיבָה מִתַּחְתָיו. תָּנֵי חֲדָא: חַיָּיב, וְתַנְיָא אִידַּךְ: פָּטוּר. מַאי, לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְּגִי, דְּמָר סָבַר יְרִידָה הִיא וּמָר סָבַר עֲלִיָּה הִיא?

The Gemara suggests: Let us say that Rabbi Abbahu’s dilemma with regard to unintentional murder committed by one climbing a ladder is the subject of a dispute between tanna’im: If one was ascending a ladder and its rung was displaced from beneath him, it is taught in one baraita that he is liable, and it is taught in another baraita that he is exempt. What, is it not that the tanna’im disagree with regard to this, as one Sage holds: It is unintentional murder in a downward motion, and therefore he is liable, and one Sage holds: It is unintentional murder in an upward motion, and therefore he is exempt?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דבעא ר׳ אבהו מר׳ יוחנן היה עולה בסולם ושמטה שליבה מתחתיו והרגה, תני חדא חייב – ואוקימנא לנזקין ואע״ג דעלייה היא לעניין נזקא חייב. ותני חדא פטור – מגלות.
לימא כתנאי – הך בעיא דרבי אבהו.
ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים], ששנינו: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו, תני חדא [שנה בברייתא אחת] חייב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] פטור. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה סבור] ירידה היא, ולכן חייב, ומר סבר [וחכם זה סבור] עליה היא, ופטור?
The Gemara suggests: Let us say that Rabbi Abbahu’s dilemma with regard to unintentional murder committed by one climbing a ladder is the subject of a dispute between tanna’im: If one was ascending a ladder and its rung was displaced from beneath him, it is taught in one baraita that he is liable, and it is taught in another baraita that he is exempt. What, is it not that the tanna’im disagree with regard to this, as one Sage holds: It is unintentional murder in a downward motion, and therefore he is liable, and one Sage holds: It is unintentional murder in an upward motion, and therefore he is exempt?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לָא, דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא עֲלִיָּה הִיא, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן לַנִּיזָּקִין, כָּאן לַגָּלוּת.

The Gemara rejects that parallel: No, that is not the point of contention, as everyone agrees that it is an upward motion, and there is no dispute between the Sages in the baraitot. Nevertheless, the apparent contradiction between them is not difficult, as here, in the baraita that rules him liable, the reference is to payment of damages, as with regard to one’s liability to pay damages, there is no difference between upward and downward motions, or between intentional and unwitting damage; and there, in the baraita that rules him exempt, the reference is to exile, from which one who murders unintentionally in an upward motion is exempt by Torah edict.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לנזקין – חייב אם לא הרגו אלא הזיקו חייב דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד בין ירידה לעליה כדאמרינן בב״ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון.
דכולי עלמא עליה היא – פירוש: ותרווייהו דלא כר׳ יוחנן ובריתא דלעיל במרים בגרזן או במורי׳ החבל להעלות הדלי כדפרישנא לעיל.
ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עליה היא. ולא קשיא [קשה] ההבדל בין הברייתות, כאן מדובר לניזקין, שודאי חייב לשלם דמי נזיקין, ככל מזיק אחר, שלא חלקו בו באיזה אופן הזיק, אם בשוגג או במזיד. כאןלגלות, הריהו פטור, משום גזירת הכתוב.
The Gemara rejects that parallel: No, that is not the point of contention, as everyone agrees that it is an upward motion, and there is no dispute between the Sages in the baraitot. Nevertheless, the apparent contradiction between them is not difficult, as here, in the baraita that rules him liable, the reference is to payment of damages, as with regard to one’s liability to pay damages, there is no difference between upward and downward motions, or between intentional and unwitting damage; and there, in the baraita that rules him exempt, the reference is to exile, from which one who murders unintentionally in an upward motion is exempt by Torah edict.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִיבָעֵית, אֵימָא: הָא וְהָא לַגָּלוּת, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְאַתְלִיעַ, הָא דְּלָא אַתְלִיעַ.

If you wish, say instead that in both this baraita and that baraita the reference is to exile, and it is not difficult, as this baraita, where the ruling is that he is liable, is referring to a case where the rung of the ladder was worm infested and he should have been cautious before stepping on it, and that baraita, where the ruling is that he is exempt, is referring to a case where the rung was not worm infested, as in that case it is murder due to circumstances beyond his control, as he could not have anticipated that the rung would be displaced.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעי תימא, הא והא לגלות, והאי דקתני חייב כגון דאתלע – דכיון דאתלע ולא חזי לעלייה מעיקרא ירידה היא.
הא דאתליע – חייב שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת היא למטה וירידה היא ואם לא התליעה אין כאן ירידה.
ואי בעית אימא הא דאיתלע והא דלא איתלע – ולפי האי איבעית אימא כולי עלמא סברי ירידה היא וקשה א״כ אמאי לא קאמר דכולי עלמא ירידה היא הא דאתלע והא דלא אתלע ועוד קשה כי קאמר מעיקרא דכ״ע עליה היא א״כ קשה ברייתא זו לברייתא דלעיל או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה״ק דכ״ע דעליה הוי ומיירי במוהדק ובדלא אתלע ולא מיירי בירידה שהיא צורך לעליה דבהא לא פליגי ברייתות והכא הכי קאמר איבעית אימא הא והא לגלות ומיירי הברייתא שמחייבה בירידה שהיא צורך לעליה.
הא דאיתלע וכו׳ – פירש רש״י ז״לא שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה [ודאי] נכפפת וירידה היא. ואינו מחוור שהרי כשנופלת ודאי ירידה היא אלא שהיא צורך עליה, וכ״ש כפיפה זו שהוא לצורך עליה, אלא לא איתלע ומיהדק קרוב לאנוס הוא.⁠ב
א. עי׳ ריטב״א בביאור דברי רש״י שבאיתלע נכפפת אפילו כשהעמיד רגל אחת ואין כאן עליה כלל, ובזה מתורץ קושית תוס׳, ע״ש.
ב. וכ״כ הראב״ד פ״ו מהל׳ חובל ה״ד שכתב: שבגמרא משמע דלא איתלע אונס ואי איתלע לאו אונס, ובביאור נחלקו בזה הראשונים, שהריטב״א כתב דאיתלע הוי קרוב למזיד ואינו גולה, ובלא איטלע ומיהדק יש לו דין סתם שליבה וברייתא כדריו״ח דצורך עליה מרבינן לחיובא. ובמאירי הביא פי׳ זה בשם י״מ, ובפי׳ ראשון כתב איפכא דבאיטלע אע״פ שדרך עלייה היא אין זה אונס וגולה, וכונתו דכיון שמה שפטור בדרך עליה מפני שקרוב לאונס וכמ״ש הרמב״ם והר״ח בהנהו דלא הוי אונס גולה, אבל בלא איטלע ה״ז קרוב לאונס ואינו גולה. ולפי׳ המאירי לא נחתינן כלל בדין צורך עליה. ואפילו לריו״ח קאי, דמ״מ לא הוי קרוב למזיד, ולא איטלע הוי קרוב לאונס, ולדעת הריטב״א הוי איפכא, דבאיטלע הוי קרוב למזיד, ובלא איטלע הוי כשוגג.
הא דאיתלע והא דלא איתלע – פירש רש״י ז״ל: כי איתלע הוי ירידה כיון שנכפפת לאלתר מיד שהוא מעמי׳ אפילו רגלו אחת עליה וכן לא איתלע הוי עליה שהרי אינה נכפפת עד שעמדו שני רגליו עליה והיה עולה לגמרי. זה דרך פירוש רש״י ז״ל למבינו. ועל הדרך הזה מתפרשת אידך אוקמתא דכי לא מיהדק הוי יריד׳ שהרי נכפפת מיד שהניח רגלו אחת כלל דלא הויא עליה וכי מיהדק אינה נכפפת עד שכל גופה עליה הלכך ואף על גב דהא והא לא קטיל אלא בירידה וכפיפה מ״מ הא חשיבא עליה והא חשיבא כירידה כנ״ל לדרך פירוש רש״י ז״ל. אבל יש שפי׳ דתרווייהו ירידה דהא ירידת שליבה הוא דקטלא אלא דכי איתלע שגגה או לא מיהדק הוי שגגה קרוב למזיד שאינו גולה ומיירי בהתלעה ניכרת מבחוץ דומיא דלא מיהדק שהיה ניכר לו ולפיכך נדון בקרוב למזיד ואפשר דבהני תרתי אוקמתי בתרייתא לא סתרי דר׳ יוחנן כלל דמוקמינן לדר׳ יוחנן בדלא מיתלע ומיהדק כסתם שליבה והכין עדיף טפי דלא לשויה פלוגתא בין האי ברייתא לר׳ יוחנן ואף על גב דמעיקרא הוה אמרינן דכולי עלמא עליה היא לאוקומינהו דלא כותיה דרך התלמוד לעשות אוקמתות כן כזו פעמים לסתור ופעמים לסיוע וכיון דשקלא וטריא בעלמא היא קי״ל כר׳ יוחנן כיון דליכא מאן דפליג עליה בהדיא.
איבעית אימא [אם תרצה אמור] הא והא [זה וזה מדברים] לענין גלות, ולא קשיא [ואין זה קשה], הא [זה]דאתליע [שהתליע] העץ, הא [זה] שלא אתליע [התליע], והיה זה כאונס, שלא יכול לדעת שתישבר השליבה.
If you wish, say instead that in both this baraita and that baraita the reference is to exile, and it is not difficult, as this baraita, where the ruling is that he is liable, is referring to a case where the rung of the ladder was worm infested and he should have been cautious before stepping on it, and that baraita, where the ruling is that he is exempt, is referring to a case where the rung was not worm infested, as in that case it is murder due to circumstances beyond his control, as he could not have anticipated that the rung would be displaced.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְאִיבָעֵית, אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אַתְלִיעַ, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְמִיהַדַּק וְהָא דְּלָא מִיהַדַּק.:

And if you wish, say that in both this baraita and that baraita the reference is to a rung that was not worm infested, and it is not difficult, as this baraita, where the ruling is that he is exempt, is referring to a case where the rung was tightly inserted into the ladder, and therefore he could not have foreseen that it would be displaced, and that baraita, where the ruling is that he is liable, is referring to a case where the rung was not tightly inserted and he should have anticipated its displacement.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעי תימא, דלא אתלע – כלל והאי דקתני חייב כגון דלא מהדק. כיון דלא מיהדק לא חזי למיסק ביה, ומעיקרא ירידה היא.⁠א
א. רש״י פירש דאיתלע הוי ירידה לצורך עלייה וחייב ולא איתלע הוי דרך עלייה ופטור. ופירש ריטב״א דבריו דאיתלע כיון שמשעין אפילו רגל אחת ועדיין לא עלה כבר ירדה השליבה אלא שהיא לצורך עלייה, אבל בלא איתלע שאין השליבה נכפפת עד שעלה כל גופו, לא הוי דרך ירידה כלל. ולפי זה לכולי עלמא סולם לא מקרי הוי דרך ירידה כלל ודלא כר׳ יוחנן, וכהא דאמרינן ללישנא קמא דכולי עלמא עלייה היא. והרמב״ן כתב שלא איתלע פטור מפני שהוא אנוס, ואיתלע חייב כי הוי ירידה לצורך עלייה. ואת דברי רש״י פירש הרמב״ן כפירוש ר״ח דלא איתלע הוי ירידה לצורך עלייה ופטור, ואיתלע הוי רק דרך ירידה וחייב. ותמה עליו דשליבת הסולם מקרי לעולם ירידה לצורך עלייה. ולדעת ר״ח מקרי ירידה, אבל ירידה לצורך עלייה פטור. הריטב״א בעצמו פירש את הגמרא להיפך, שאם לא איתלע הוי ירידה שהיא לצורך עלייה וחייב גלות, אבל איתלע הוי קרוב למזיד ופטור מגלות.
בפירוש רבנו יהונתן כתב דהחילוק בין דרך ירידה לדרך עלייה הוא דדרך ירידה הוא דרך קירוב המזיק לניזק והיה לו להזהר ודרך עלייה הוא דרך הרחקת המזיק ולא הוי ליה לאסוקי אדעתא. ולפי דבריו אם לא נפלה חבית אלא הרגה בדרך עלייתה יהא חייב. אבל הרמב״ם כתב שדרך ירידה צריך להזהר ביותר כיון שדרך הכבד ליפול במהרה (כי התאוצה של הירידה מוסיפה על המשקל התלוי בחבל או ביד). ולדעת הרמב״ם אפילו הכה בדרך עלייה ולא נשמט מידו פטור. ולכאורה מפורש כן בתוספתא פרק ב: היה דולה בחבית והכה דרך ירידתה גולה שלא כדרך ירידתה אינו גולה. אמנם בערוך לנר כתב בשם הירושלמי: רבי ירמיה בעא קומי רבי אבהו היה אבהו מעגיל במעגילה בדרך הליכתה והוציא הלה את ראשו והטיחה לו, א״ל היא עליה היא ירידה. אולם המשך הירושלמי איבעי ליה עוד בהושיט התינוק את ידו ורצצה וא״ל אטרחת בה היא עליה היא ירידה. ולכאורה איבעי זו היא על נזקין וא״ל ר׳ יוחנן בנזקין שאין הבדל בין עלייה לירידה, ואולי גם האיבעי בהוציא את ראשו והטיחה לו לא איירי בדיני גלות וצ״ע. ולדעת הרמב״ם צריך ביאור למה קצב בדרך הולכה כשהוא מוריד את הגרזן מאחוריו והרג מקרי דרך עלייה?
הא דמהדק – אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה אין כאן דרך ירידה ופטור לא מהדק ירידה יש כאן וחייב.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] מדובר שלא אתליע [התליע] העץ, ולא קשיא [ואינו קשה], הא [זה] שפטור — דמיהדק [שהיתה השליבה מהודקת] ולא היה לו להעלות על הדעת שתיפול, והא [וזה] שחייב — שלא מיהדק [היתה מהודקת].
And if you wish, say that in both this baraita and that baraita the reference is to a rung that was not worm infested, and it is not difficult, as this baraita, where the ruling is that he is exempt, is referring to a case where the rung was tightly inserted into the ladder, and therefore he could not have foreseen that it would be displaced, and that baraita, where the ruling is that he is liable, is referring to a case where the rung was not tightly inserted and he should have anticipated its displacement.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מתני׳מַתְנִיתִין: נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מאֵינוֹ גוֹלֶה.:

MISHNA: If the blade of an ax or hatchet was displaced from its handle, and it flew through the air and killed a person, Rabbi Yehuda HaNasi says: He is not exiled, and the Rabbis say: He is exiled. If part of a tree that is being split flew through the air and killed a person, Rabbi Yehuda HaNasi says: The murderer is exiled, and the Rabbis say: He is not exiled.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נשמט הברזל מקתו – קודם שיכה על העץ לבקעו והרג,א ר׳ אומר: אינו גולה – דהאי קרוב למזיד הוא, שאילו לא היה רפוי לא היה נשמט.⁠ב
מן העץ המתבקע. רבי אומר גולה, וחכמים אומרים אינו גולה – כגון שנתזה בקעת מן העץ והלכה והרגה, או נשמט הברזל, כלומר מכח הכאתו בעץ לבקעו נשמט והלך והרג.⁠ג
א. ר״ח מפרש את המשנה כפירוש הרמב״ם רישא בנשמט הברזל מקתו מעצמו שלא על ידי הכאה, ולרבי פטור מגלות וחכמים מחייבים. וסיפא בנשמט הברזל על ידי הכאה בעץ, והוא הדין בניתז קיסם מן העץ המתבקע בעצמו, ולרבי חייב וחכמים פוטרים מפני שהוא כח כחו. וכך פירש ר״ח את הברייתא המובאת בגמרא, וכי נאמר ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ, והיינו שנשל על ידי הכאה בעץ. ואמרינן בגמרא רבי סבר יש אם למסורת, ונשל מן העץ ופירש המאירי מלשון נפעל שהברזל נישל על ידי העץ. ורבנן סברי יש אם למקרא, וכתב ר״ח ונשל מכל מקום. ופירש המאירי מלשון פועל יוצא שהבעלים השילוהו מקתו. אמנם בתוספתא פרק ב הל׳ ו (כל פרק זה חסר בדפוסים ישנים ואינו בכל כתבי היד, ויתכן מאוד שלא היתה לפני כל הראשונים) נחלקו ר׳ יהודה ורבי בנשל הברזל מן העץ המתבקע, ורבי סבר אינו גולה (והיינו רישא דמתניתין). ובהל׳ א׳ נחלקו בניתז בקעת מן העץ המתבקע, ולרבי גולה (והיינו סיפא דמתניתין). אבל אם נשמט הברזל מקתו לכולי עלמא אינו גולה, וכדתני לה התם להדיא בהל׳ יא. וכך פירשו הרמב״ן והריטב״א את משנתינו על דרך התוספתא. וכתב הרמב״ן שכן הוא גם בירושלמי, דרבי דרש ונשל מלשון כי ישל, ופירש רמב״ן שהברזל נשר והחליק ממקום הכאתו לצידי העץ וניתז על ידי כך קיסם מן העץ. ורבנן דרשי ונשל מלשון הכאה, ופירש רמב״ן שהכה המכה הברזל בעץ וניתז הברזל. ועל דרך זה פירש גם את הברייתא המובאת בבבלי ואת המשך הסוגיא. וריטב״א פירש דרבי סבר יש אם למסורת ׳ונישל׳ שהברזל השיל בקעת מן העץ. ורבנן דרשי ׳ונשל׳ שהוא עצמו נשל. יתכן שהברייתא המובאת בבבלי הכריחה את ר״ח לפרש את המשנה שלא כהתוספתא.
ב. וכן כתב רמב״ן להלן ט,ב שנפסק החבל דינו כנשמט הברזל שהרי אוגדו בידו, וכתב רמב״ן זה לשונו: דאי טעמא דרבי בנשמט הברזל משום דהוי ליה לעיוני האי נמי הוי ליה לעיוני שלא יפסיק. ואפשר שלדעת רמב״ן אינו אנוס כיון שנשמט דרך הכאה, אבל במקרה של ר״ח שנשמט בלא הכאה כלל אפשר שיסבור כרבנו יהונתן מלוניל שזה אנוס שלא היה לו להעלות על דעתו שהוא רפוי כל כך. ובמאירי הביא את ב׳ האפשרויות.
ג. כפירוש זה כתב הרמב״ם בסוף פרק ו מהל׳ רוצח לפי הנוסח ברוב כתה״י ודפוסים ראה שנו״ס שם.
ערך קנת
קנתא(מכות ז:) נשמט הברזל מקנתו והרג (בריש קדושים תהיו בילמדנו) עתידין ישראל להיות מדליקין בקנתות של רמחים ושל חרבות שבע שנים שנאמר ובערו והשיקו וגו׳ (א״ב פי׳ בל״ר קנה של חץ או של רומח ובנוסחאות כתוב הברזל מקתו). ״א״ה אולי מורה הדגש לחסרון הנו״ן:
ערך אם
אםביש אם למקרא ויש אם למסורת (סוכה ו:) (מכות ז) ובגמרא דקונה את עצמה (קידושין יח) (פסחים פו). פי׳ אם למסורת דסוכה רבנן סברי יש אם למסורת וכיון שנכתבו שני׳ חסרין וא׳ מלא נצרך לדורשן בסכת אחת בסכות שתים נמצאו ארבעה ור״ש סבר יש אם למקרא ונצרך לדרוש ע״פ הדבור הקרי ונקרא בסוכות בסוכות בסכות ונמצאו שש יש אם למקרא דכיצד צולין ר׳ יהודה אומר יש אם למסורת יאכל כתיב בבית אחד יאכל יש לו רשות לאוכל לאכלו ולאוכל קא מזהיר רחמנא שלא יאכל אותו אלא במקום אחד ולא בשנים ור״ש סבר יש אם למקרא יאכל קורין על הפסח קא מזהיר רחמנא להאכל בחבורה אחת ולא בשתי חבורות אבל חבורה אחת בשני מקומות רשאין ועיקר הדבר ושורש הוא פי׳ אם כמו שאמרו זה בנין אב מבנין אב ומכתוב אחד. כאן בעלין כאן באמהות (עירובין כט.) ובפרק כיצד מעברין (עירובין כז) בגמרא דהיו שם גדודיות. האמהות של בצלים. בפיאה ראשי בצלים גדולים ומניחן בארץ לעשות מהן זרע. ובילמדנו באם בחקותי א״ר אחא רביעה אחת יורדת מיד האמהות עולות:
ערך חבל
חבלג(שבת קו. בבא קמא לד:) חייב תני ר׳ אבהו קמיה דר״י כל המקלקלין פטורין נזוץ מחובל ומבעיר חובל בצריך הדם לכלבו מבעיר צריך לאפרו לכסות בו צואה (נדרים עד) חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את רבי עקיבא (א״ב פי׳ חבל בלשון יוני ווי תרגום אללי לי חבל עלי) בכלי מתכות (פרק יד בכלים) מאמתי היא טהרתו בית שמאי אומר משיחבול פי׳ מל׳ ולא חבלוני (מכות ז) סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית. ולאחד קראתי חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה (בריש גמ׳ דפרק דיני ממונות זה בורר):
ערך מכחל
מכחלד(בבא קמא קיז:) הוו מדלו ליה במכחלא דכספא (כלים פרק ו) מכחל שניטל הכף טמא מפני הזכר ניטל הזכר טמא מפני הכף פי׳ מכחל צורת כרכד הוא מברזל או מנחשת וראשו אחד כוחלין בו העין והוא חד ונקרא זכר ואחד מנקין בו האוזן מן הרעי והוא רחב ונקרא כף וזהו צורתו. (בבא מציעא צא.) אמר שמואל במנאפים משיראו מנאפין ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת (מכות ז) ראיתם כמכחול בשפופרת ורבנן היכי דייני לשמואל דאמר משיראו מנאפין. (סנהדרין סח) ולא חסרוני תלמידי כמכחול בשפופרת:
ערך של
שלה(שבת ס.) בסולם הלך אחר שליבותיו פי׳ אלו חווקין שעושין בו כדגרסינן. (עירובין עו:) סולם ששליבותיו פורחות ומהו פורחות שמרוחקות זו מזו וקאמר אילולי שליבותיו ואותן שני עצים שבצידי הסולם לבדם מה טומאה מקבלים פשיטי כלי עץ הם אלא מיגרם להיות כלי ולקבל טומאה שליביתיו לפיכך הלך אחר שליבותיו. פ״א בסולם הלך אחר שליבותיו אם הם ממתכת מקבל הסולם טומאה דאינון משוו ליה כלי ופשוטו כלי מתכות מקבלין טומאה (מכות ז) היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו:
א. [שטיעל.]
ב. [מוטר, גרונד.]
ג. [פערדערבען.]
ד. [אוגען פענזעל, אוהר לעפיל.]
ה. [שטאפע שטאפעל.]
מתני׳ מן העץ המתבקע – יצא קיסם וניתז למרחוק והרג.
המשנה השניה והיא גם כן בענין החלק הראשון והוא שאמר נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכ״א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ״א אינו גולה אמר הר״ם רבי אומר שזה שנאמר ונשל הברזל מן העץ המתבקע וחכמים אומרים מעצי ופי׳ קתו העץ שאוחזין ביד:
ג משנה נשמט הברזל (הלהב) של גרזן או קרדום מקתו, ועף והרג את הנפש, רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. ניתז חלק מן העץ המתבקע על ידי הגרזן, והרג את הנפש, רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.
MISHNA: If the blade of an ax or hatchet was displaced from its handle, and it flew through the air and killed a person, Rabbi Yehuda HaNasi says: He is not exiled, and the Rabbis say: He is exiled. If part of a tree that is being split flew through the air and killed a person, Rabbi Yehuda HaNasi says: The murderer is exiled, and the Rabbis say: He is not exiled.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) גמ׳גְּמָרָא: תַּנְיָא: אָמַר לָהֶם רַבִּי לַחֲכָמִים: וְכִי נֶאֱמַר {דברים י״ט:ה׳} ׳וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מֵעֵצוֹ׳? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֵלָּא ״מִן הָעֵץ״, וְעוֹד, נֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַטָּה וְנֶאֱמַר ״עֵץ״ לְמַעְלָה, מָה ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה, מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, אַף ״עֵץ״ הָאָמוּר לְמַטָּה, מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said to the Rabbis: Is it stated in the verse: And the blade displaces from its wood handle? But isn’t it stated: “And the blade displaces from the wood” (Deuteronomy 19:5), indicating that it is a wood chip from the tree that causes the death of the person? And furthermore: Etz is stated below: “And the blade displaces from the etz,” and etz is stated above, earlier in the same verse: “And his hand wields the ax to cut down the etz.” Just as the term etz stated above is referring to wood from the tree that is being split, so too, the term etz stated below is referring to wood from the tree that is being split, not to the wood of the ax handle.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם יש לומר והלא מפורש בתחלת סנהדרין, כי רבי יש אם למקרא סבירא ליה. אמר לך כתיב למעלה לחטוב עצים וכתיב למטה ונשל הברזל מן העץ, מה העצים הכתובין למעלה העצים המתבקעין – הן, אף עץ הכתוב למטה מן העץ המתבקע. וחכמים אומרים גולה מאי טעמא? ונשל כתיב מכל מקום.⁠א
א. כלומר באיזה דרך שהיא, נשל מעצמו לא על ידי הכאה בעץ.
גמ׳ נאמר עץ למטה – ונשל הברזל מן העץ.
ונאמר עץ למעלה – לכרות העץ.
מן העץ המתבקע והרג ר״ל שנשמט הברזל מתוך קתו בשעה שהכה בתוך העץ המתבקע ונתז למרחוק מתוך העץ המתבקע והרג ר׳ אומר גולה שאין זה קרוב למזיד שמתוך הכאתו נשמט מקתו ואח״כ מן העץ וחכ״א אינו גולה והלכה כחכמים שאין זה כחו אלא כח כחו ואין גלות אלא בכחו:
ד גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר בכתוב ״ונשל הברזל מעצו״ כלומר, מן הקת שלו? והלא לא נאמר אלא ״ונשל הברזל מן העץ״? והכוונה היא שניתז חלק מן העץ שהוא חוטב! ועוד ראיה לכך, נאמר ״עץ״ למטה (״ונשל הברזל מן העץ״) ונאמר ״עץ״ למעלה קודם לכן (״ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ״), מה ״עץ״ האמור למעלה כוונתו מן העץ המתבקע, אף ״עץ״ האמור למטה כוונתו מן העץ המתבקע, ולא עץ הגרזן.
GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said to the Rabbis: Is it stated in the verse: And the blade displaces from its wood handle? But isn’t it stated: “And the blade displaces from the wood” (Deuteronomy 19:5), indicating that it is a wood chip from the tree that causes the death of the person? And furthermore: Etz is stated below: “And the blade displaces from the etz,” and etz is stated above, earlier in the same verse: “And his hand wields the ax to cut down the etz.” Just as the term etz stated above is referring to wood from the tree that is being split, so too, the term etz stated below is referring to wood from the tree that is being split, not to the wood of the ax handle.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אֲמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אֲמַר רַב: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ: ״וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ״, רַבִּי סָבַר, יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת ׳וְנִישֵּׁל׳ כְּתִיב, וְרַבָּנַן סָבְרִי, יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא ״וְנָשַׁל״ קָרֵינַן.

Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: And both of them, Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, interpreted one verse to arrive at their rulings. The verse states: “And the blade displaces [venashal] from the wood.” Rabbi Yehuda HaNasi holds: The tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, and one derives halakhot based on the manner in which the words are written, not on the manner in which they are vocalized. And it is written venishel, a transitive verb, indicating that the blade displaced wood chips from the tree. And the Rabbis maintain: The vocalization of the Torah is authoritative, and we read the term as venashal, an intransitive verb indicating that the blade is displaced from its wooden handle and kills a person.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן מאי טעמא? קסבר יש אם למסורת, ונשלא כתיב – כלומר ונשל הברזלב
א. בכת״י בציירי תחת הנ׳ והש׳ ואין לו מובן.
ב. חסר כאן וכפי הנראה יש כאן השמטה מהד״מ וצ״ל: כלומר ונשל הברזל מן העץ, פירוש מן העץ המתבקע. מן העץ המתבקע, וכו׳.
יש אם למסורת – כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה אנו צריכין לדורשה ולא לפי המקרא כשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אל״ף או של ה״א בין נו״ן לשי״ן ולפי המסורת ונישל כתיב ופירושו נישל שהשיל הברזל מן העץ המתבקע ומצא את רעהו ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו.
ור׳ סבר יש אם למסורת ונישל – פרש״י ז״ל,⁠א שאם כמו שאתה קורא היה לו לכתוב אל״ף או ה״א בין נו״ן ושי״ן, שכל לשון פעל כן הוא כתוב, ולפי המסורת פיר׳ ונישל שהשיל מן העץ המתבקע. רבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן, לשון פעל הברזל עצמו, נשל מעל עצו.
וקשיא לן אהאי פירושא, חדא דלא מיבעי למכתב אל״ף או ה״א בין נו״ן לשי״ן אע״פ שאתה קורא ונשל, שאין אל״ף זו בכל לשון פעל וכיוצא בהן.⁠ב [ועוד] דהאי ונשל (מנשל) גופיה הברזל מקתו נמי משמע טפי מנשל, ועוד, היכי אמרי טעמיה דר׳ משום דדריש מסורת היא, והא טעמיה מפרש בברייתא משום דלא כתיב מעצו,⁠ג ועוד לרבנן קשיא דהא כתיבד ונשל ה׳ אלהיך את הגוים האלה [מלפניך וכןה ונשל גוים רבים] מפניך, והיינו דומיא דמן העץ המתבקע.
ואיכא לפרושי דהכא ודאי לא שני ליה קרא ממסורת ואפ״ה דרשי׳ ליה כגון [גבי] יראה יראה וכדמסקי׳ בריש סנהדרין,⁠ו ואי דרשי׳ ונשל, לא הוה משמע מן העץ המתבקע, מדלא כתיב ונשל הברזל העץ, כדכתיב ונשל השם גוים, להכי דריש [ר׳] ונישל הברזל כלומר נשמט הברזל מן העץ המתבקע ולא הכה באמצעיתו ונשמט והתיז ממנו קיסםז והרג, והיינו ונישל שהברזל נישל.
וא״ק לך אמאי לא דריש נמי מקרא כרבנן, ולימא דאף נשמט מקתו ליחייב, דהא מקרא גופיה מסורת הוא, כיון דלא שני, וליכא מאן דדריש מסורת ממקרא לחודיה ולא מקרא היכא דלא שני ממקרא שהרי יראה יראה חלב חלב תרוייהו דרשינן להו. איכא למימר היינו דקתני בברייתא אמר להן ר׳ לחכמים וכי נאמר ונשל הברזל מעצו שנדרוש מקרא לבדו ויפטר מן העץ המתבקע, והלא לא נאמר אלא מן העץ, הילכ׳ דרשי׳ מסורת ומן העץ המתבקע חייב.
וכי תאמרו אף נשמט הברזל מקתו יהא בכלל נאמר כאן וכו׳, והיכי מסיק בסמוך דר׳ יש אם למקרא ס״ל. מתרצינן הכי, ועוד לטעמיה דר׳ וה״ק להו לרבנן וכי מה נאמר מעצו שיהא כן במשמע. וכי תימרו כיון דדרשי׳ מקרא אפי׳ היכא דשני קרא ממסורת ה״נ דרשי׳ הכי, נאמר כאן כו׳, ואיכא למימר דהכא א״א למדרש קרא ומסורת דמן העץ או [מן] המתבקע הוא או מקתו הוא, ואע״ג דיכלינן למדרש תרווייהו בנישל ונשל מיהו במן העץ ליכא למדרש אלא חד, משום הכי לא דריש ר׳ תרווייהו. והאי דקא נסיב לה רבי טעמא במעצו, ה״ק ודאי כל היכא דלא שני קרא ממסורת וליכא למדרש תרווייהו מקרא עדיף דמקרא גופיה מסורת היא, אלא הכא אי ס״ד מקרא בלחוד דרשי׳, לומר קרא מעצו מדלא כתב רחמנא מן העץ מסורת דרשי׳, ותרוייהו ליכא למדרש ואי לא הוה דריש רבי בעלמא מסורת, לא הוה קשיא ליה מעצו שהרי בכלל מן העץ יש במשמע מקתו דלא עדיף מהיכא דשני קרא ממסורת, דא״ה דרשי׳ מקרא כדפרישית, ולפי׳ אקשינן וסבר ר׳ יש אם למסורת וכו׳.
ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן בפירושו, האדם נשל הברזל מן העץ שהוא עצו כלו מחמת הכאתו שהכה בכח נשל הברזל מן העץ, ודומה [לו] ונשל השם אלוקיך את הגוים האלה מפניך. וכן מצאתי בירושלמיח מ״ט דר׳ נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשירה, מ״ט דרבנן נאמן כאן נשילה ונאמר להלן ונשל השם גוים רבים מפניך, מה להלן מכה אף כאן מכה, פירוש מה להלן ונשל מוסב על המכה שהוא הקב״ה שהוא מכה גוים רבים ומנשל אותם מפני בני ישראל, אף כאן מכה, כלומר שהמכה הוא מנשל הברזל מן העץ, ונשל מוסב על המכה שהוא האדם ונשל, כמוט ועש׳ בצלאל. וזה הפי׳ נכון ומדוקדק.
א. ד״ה יש אם.
ב. וכן בריטב״א וכנראה מקורו מרבנו.
ג. עי׳ תוס׳ ד״ה היינו.
ד. דברים ז, כב.
ה. שם שם א.
ו. ד, ב.
ז. כפי׳ רש״י, אבל הרמב״ם והר״ח פי׳ שמכח הכאתו בעץ נשמט הברזל, ועי׳ מאירי.
ח. כאן ה״ב. ועי׳ ריטב״א.
ט. שמות לו, א.
וי״מ מן העץ המתבקע שיצא קיסם מן העץ ונתז למרחוק וטעם חכמים שהם פוטרים מפני שאין זה שוגג אלא אנוס ואף מה שפטרנו בכח כחו הוא מפני שהוא דומה לאונס ובגמ׳ פי׳ טעם אחר במחלקתם שלדעת ר׳ יש אם למסורת ונשל כתיב ויראה לי בפירושו שיהא מהבנין הדגוש וענינו שהשיל הברזל מן העץ ולדעת חכמים ונשל קרינן שהוא בודד מבנין הקל ור״ל שהוא עצמו נתז מתוך קתו בלא הכאה על העץ למרחוק והרג ופי׳ זה הוא למה שפירשנו מן העץ המתבקע בחתיכת עץ ולפי׳ ראשון נפרש המסורת מלשון נפעל שהברזל נישל מתוך העץ והמקרא מלשון פעל קל ויהיה מן הפעלים היוצאי׳ שהבעלים השילוהו בכח הבאתם מקתו:
רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב – פירוש: בחירק תחת הנו״ן ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן פי׳ בקמץ הנו״ן. ופרש״י ז״ל דלר׳ דדריש מסורת משמע ליה ונשל בחיריק מדלא כתיב א׳ בין הנו״ן והשי״ן הלכך דרשינן ונשל שהוא פועל יוצא שהברזל מנשל חתיכה מן העץ המתבקע. והקשו עליו דלפי דקדוק הלשון אין מקום בשום פועל קל שיהא א׳ או ה״א באמצע דהא ונפל כולהו בלא ה״א ואל״ף וכן ונשל גוים רבים מפניך. לכן הנכון דודאי אפילו לפי המקר׳ אין מקום להיות א׳ או ה׳ בנתים ומדרש מסורת אינו אלא שניתן מקום לאדם לומר בין בקמץ בין ונשל בחיריק כמו ונפץ את עולליך ונקף סבכי היער וכיוצא בהם וכיון דאיכא למידרש ונשל בחיריק דרשינן ליה מהכרע׳ הכתוב שלא נאמר ונשל הברזל מעצו דעלה סמכינן נמי השתא אלא דההיא לאו הכרחה הוא לחודיה אלא שעושה הכרע במסורת לימד ונשל הברזל בחיריק ובהא מיתרצא לן אחריתי היכי אמר רב דטעמא דר׳ משום מסור׳ דהא מתניתא תלי טעמא מדלא כתיב מעצו ולא משמע מלישנא דר׳ חייא בר אשי דהא דרב אתא לאיפלוגי על מתניתא מדלא פריש ליה תלמודא ומדלא אמרינן רב חייא בר אשי אמר רב אלא ודאי כדאמרינן דתרווייהו צריכי אהדדי ורבנן דאמרי יש אם למקרא ונשל קרינן משמע פועל עומד כפשוטו שהברזל מתנשל מן העץ שעומד בתוכה ומעתה מאי דלא כתי׳ מעצו אינה הכרע לבדה. וא״ת והא ונשל גוים רבים דכולי עלמא דרשינן מקרא והוי פועל יוצא שהקב״ה מנשל את הכותים ממקומ׳ מפני ישראל. וי״ל דשאני הכא דלא כתיב ביה מ״ם והכא נמי אילו כתיב ונשל הברזל את העץ או ונשל הברזל העץ שפיר הוה משמע פועל יוצא אבל כי כתיב ונשל מן העץ וקרינן בקמץ לא משמע אלא פועל עומ׳. כך הנכון בעיני בשמוע זו יותר מכל מה שפירשו בו. ובירושלמי נתנו טעם אחר למחלוקות ר׳ ורבנן דגרסינן התם טעמיה דר׳ נאמר כאן נשילה ונאמר להלן נשילה כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשיר׳ טעמא דרבנן נאמר כאן נשיל׳ ונאמר להלן נשילה ונשל גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה ע״כ. ונראה הפי׳ דר׳ דריש ליה מלשון כי ישל זיתך שהוא דבר שנעקר ממקום חיבורו מתחלת ברייתו והיינו העץ מתבקע שיוצא הבקעת ממנו. ורבנן דדרשי ליה מלשון ונשל גוים מה להלן לשון הכאה שהקב״ה מנשל כותי׳ מפני ישראל אף כאן מכה שהמכה מנשל הברזל מן העץ כי ונשל מוסב על המכה שהוא האדם כמו ועשה בצלאל ומשמע דלא אזיל בשיטתא דגמרא דילן כלל ואפשר דהתם נמי דמסורת דרשינן לומר ונשל בחיריק ודגשות השי״ן דאי לא היכי שביק למידרש ליה מן ונשל גוים ודריש ליה מן ישל זיתך דהא למאן דדמי ליה טפי אית לן לדמוייה כדאמרינן גבי שיבה וביאה אלא ודאי דמשום מסורת עבי׳ ליה ונשל בחיריק כדאמרן וכיון דהכי ודאי טפי דמי לכי ישל זיתך ורבנן סברי דלית לן אלא מקרא ומעת׳ אין לדרוש אלא כמו ונש׳ גוים דדמי ליה טפי מה להלן מכה אף כאן מכה. כנ״ל.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם, גם רבי וגם חכמים, מקרא אחד דרשו, שנאמר ״ונשל הברזל מן העץ״ (דברים יט, ה), רבי סבר: יש אם למסורת, שבסיס הלימוד הוא על פי מסורת הכתיב, ולאו דווקא על פי הניקוד המקובל, ולכן אפשר לקרוא כאילו ״ונישל״ כתיב, שהברזל מתיז חתיכת עץ מן העץ, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש אם למקרא, שבסיס הלימוד הוא בדרך הקריאה המקובלת, והרי ״ונשל״ קרינן [קוראים אנו], ומשמע שהברזל עצמו נשל מן העץ והרג.
Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: And both of them, Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, interpreted one verse to arrive at their rulings. The verse states: “And the blade displaces [venashal] from the wood.” Rabbi Yehuda HaNasi holds: The tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, and one derives halakhot based on the manner in which the words are written, not on the manner in which they are vocalized. And it is written venishel, a transitive verb, indicating that the blade displaced wood chips from the tree. And the Rabbis maintain: The vocalization of the Torah is authoritative, and we read the term as venashal, an intransitive verb indicating that the blade is displaced from its wooden handle and kills a person.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) וְרַבִּי, יֵשׁ אֵם לַמָּסוֹרֶת סְבִירָא לֵיהּ?

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi hold that the tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: וכי רבי יש אם למסורת סבירא ליה [סבור הוא]?
The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi hold that the tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מכות ז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מכות ז:, עין משפט נר מצוה מכות ז:, ר׳ חננאל מכות ז: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מכות ז:, רש"י מכות ז:, תוספות מכות ז:, רמב"ן מכות ז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי מכות ז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מכות ז:, מהרש"ל חכמת שלמה מכות ז:, מהרש"א חידושי הלכות מכות ז:, פני יהושע מכות ז:, גליון הש"ס לרע"א מכות ז:, פירוש הרב שטיינזלץ מכות ז:, אסופת מאמרים מכות ז:

Makkot 7b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Makkot 7b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Makkot 7b, R. Chananel Makkot 7b, Collected from HeArukh Makkot 7b, Rashi Makkot 7b, Tosafot Makkot 7b, Ramban Makkot 7b, Meiri Makkot 7b, Ritva Makkot 7b, Maharshal Chokhmat Shelomo Makkot 7b, Maharsha Chidushei Halakhot Makkot 7b, Penei Yehoshua Makkot 7b, Gilyon HaShas Makkot 7b, Steinsaltz Commentary Makkot 7b, Collected Articles Makkot 7b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144