^א לפנינו אלו וראה ריטב״א.

^ב על פי הכתוב ויפל. וכן הוא בכי״מ, שיפל. ולפנינו בגמרא שיפול.

^ג כבגמרא לפנינו, ותוספות בתירוץ א׳ בסנהדרין סב,א כתבו דצריך לגרוס רבה. וראה להלן ט,א.

^ד לפנינו על פי מהרש״ל רבה.

^ה כבכתה״י של הגמרא.

^ו הרמב״ם מפרש כסבור שהוא בהמה ונמצא שהוא אדם שהוא פטור מגלות ומפני שהוא קרוב למזיד, אבל מדברי התוספות בבבא קמא כו,ב מבואר דפטור מגלות מפני שהוא אנוס. ולפירושם ניחא הא דנקט רבא תחילה בהמה ואחר כך נכרי ונפל, ועל דרך לא זו אף זו. אבל לדעת הרמב״ם צ״ע דאם המתכוון לבהמה הוי קרוב למזיד כל שכן הנתכוון לנכרי ולנפל הוא קרוב למזיד.

^ז רש״י פירש ׳פתע׳ מלשון תיכף – סמוך, ודרשינן פרט לקרן זוית שאינו סמוך. ולכאורה פירושו שאם היה הנהרג סמוך לו והיה עליו לעיין שלא יהרגנו חייב גלות, אבל אם היה הנהרג נסתר ממנו על ידי קרן זוית הרי הוא אנוס ופטור מגלות. אבל הריטב״א פירש את דברי רש״י להיפך שלא חייבה תורה את ההורג בגלות אלא כשההורג בא עליו בפתע בסמוך לו שלא היה הנהרג יכול לראותו ולהשמר ממנו, אבל בקרן זוית שהיה הנהרג יכול לראות את ההורג יותר ממה שהיה ההורג יכול לראות את הנהרג (עיין שם, ולא הבנתי דבריו) פטור מגלות כי על הנהרג היה מוטל לשמור עצמו. והרמב״ם כתב פרט לקרן זוית דלא סגי ליה בגלות ומפני שהוא קרוב למזיד, ופירש באור שמח מפני שכל דבר שאין רגילות לעשותו מי שעושהו בקרן זוית הוא פושע.

^ח מדברי ר״ח שחילק את הברייתא לצדדין מבואר שפירש לרבות דחפו בגופו שהוא חייב גלות. אבל הרמב״ם פירש פרט לדחפו בגופו שלא סגי ליה בגלות ומפני שהוא קרוב למזיד.

^ט אף שבהמשך הסוגיא דעת ר״ח כרמב״ם בכל זאת בברייתא הוא מפרש שהוא חייב גלות, וכדמוכח מהמשך הסוגיא.

^י צ״ל והיה.

^כ רש״י פירש את הכתוב אשר לא צדה מלשון צדו של הזורק, שלא נתכוון לזרוק לצדו דהיינו קרוב אליו, אבל המתכוון לזרוק לצדו ויצא למרחוק פטור מגלות. ומשמע מדבריו שהוא אנוס. ובבבא קמא כו,ב כתב רש״י שני פירושים, ולפירוש ראשון מרבי ליה שחייב גלות, ולפירוש שני ממעט ליה מגלות. ובתוספות שם מבואר דהיינו טעמא דפטור מגלות מפני שהוא אנוס. אבל הרשב״א שם כתב בדעת רש״י שהוא פטור מגלות מפני שהוא קרוב למזיד. וכדברי ר״ח כאן, וכן כתב ר״ח בבבא קמא כו,ב וכדעת הרמב״ם. ולפירוש ר״ח נראה דהמיעוט מ׳בלא צדיה׳ ממנו אנו ממעטים את המתכוין לצד זה הלכה לצד אחר בא לפטור מפני שהתורה חייבה את הרוצח מפני שזרק ללא שימת לב, ובניגוד למתכוון לצד זה והלך לצד אחר שהוא אנוס. אבל הפסוק אשר לא צדה, שהתורה חסה עליו ונתנה לו גלות לשמרו מן גואל הדם בא למעט את המתכוון לזרוק אף שהתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו נפטר בגלות.

^ל וחייב כמו שדרשנו לעיל.

^מ גירסת ר״ח היא כבד״ו וכפי שהובאה בכסף משנה: כאן בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו, כאן בעליה שלפניו כאן בעליה שלאחריו.

^נ לפי תוכן דברי ר״ח בהמשך נראה שהוא מתכוון על ירידת הקופיץ מאחוריו בדרך הולכה (שהיא הגבהה מלפניו וירידה מלאחריו. ור״ח משתמש כאן במילה ׳החזרת הקופיץ׳ בשימוש שונה ממה שהוא משתמש לעיל ׳ואחר כך מחזירו׳ ׳שמחזיר הקופיץ׳ ששם הכוונה על החזרת הקופיץ בדרך להכות בה). ולכן כתב ׳שהיא כעין עליה׳ והיינו שאינה בדרך להכות בה ודומה לעליה אף שהיא ירידה מלאחריו. וזהו מה שאמרו בגמרא כאן בירידה שלפניו כאן בירידה שלאחריו והיינו שיש הבדל בין הירידה שלפניו לירידה שלאחריו. וכאן בעליה שלפניו וכאן בעליה שלאחריו, כי העליה שלאחריו דינה כירידה. וכן מוכח מהמובאה שבירושלמי, שלפניו (בדרך) למטה גולה (בדרך) למעלה אינו גולה, ולאחריו (בדרך) למעלה גולה (ואף שהיא עלייה כיון שהיא תחילת ההכאה שהיא כלפי מטה נקראת דרך ירידה) אבל למטה אינו גולה (כיון שהוא עדיין בהרחקת הקופיץ מהמכה גם זה דרך עלייה). וזה לשון ר״ח בכתובות לה,א על הגמרא מכה בהמה לא חילקת בו בין דרך ירידה לדרך עליה: פי׳ עלייה וירידה דכת׳ (תהלים עד ה) יִוָדע כמביא למעלה, כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו.

^ס בפרקין הל׳ ד.

^ע לפנינו שם: כיי דמר רב הונא = כהא דאמר רב הונא.

^פ רש״י פירש דאיתלע הוי ירידה לצורך עלייה וחייב ולא איתלע הוי דרך עלייה ופטור. ופירש ריטב״א דבריו דאיתלע כיון שמשעין אפילו רגל אחת ועדיין לא עלה כבר ירדה השליבה אלא שהיא לצורך עלייה, אבל בלא איתלע שאין השליבה נכפפת עד שעלה כל גופו, לא הוי דרך ירידה כלל. ולפי זה לכולי עלמא סולם לא מקרי הוי דרך ירידה כלל ודלא כר׳ יוחנן, וכהא דאמרינן ללישנא קמא דכולי עלמא עלייה היא. והרמב״ן כתב שלא איתלע פטור מפני שהוא אנוס, ואיתלע חייב כי הוי ירידה לצורך עלייה. ואת דברי רש״י פירש הרמב״ן כפירוש ר״ח דלא איתלע הוי ירידה לצורך עלייה ופטור, ואיתלע הוי רק דרך ירידה וחייב. ותמה עליו דשליבת הסולם מקרי לעולם ירידה לצורך עלייה. ולדעת ר״ח מקרי ירידה, אבל ירידה לצורך עלייה פטור. הריטב״א בעצמו פירש את הגמרא להיפך, שאם לא איתלע הוי ירידה שהיא לצורך עלייה וחייב גלות, אבל איתלע הוי קרוב למזיד ופטור מגלות.
בפירוש רבנו יהונתן כתב דהחילוק בין דרך ירידה לדרך עלייה הוא דדרך ירידה הוא דרך קירוב המזיק לניזק והיה לו להזהר ודרך עלייה הוא דרך הרחקת המזיק ולא הוי ליה לאסוקי אדעתא. ולפי דבריו אם לא נפלה חבית אלא הרגה בדרך עלייתה יהא חייב. אבל הרמב״ם כתב שדרך ירידה צריך להזהר ביותר כיון שדרך הכבד ליפול במהרה (כי התאוצה של הירידה מוסיפה על המשקל התלוי בחבל או ביד). ולדעת הרמב״ם אפילו הכה בדרך עלייה ולא נשמט מידו פטור. ולכאורה מפורש כן בתוספתא פרק ב: היה דולה בחבית והכה דרך ירידתה גולה שלא כדרך ירידתה אינו גולה. אמנם בערוך לנר כתב בשם הירושלמי: רבי ירמיה בעא קומי רבי אבהו היה אבהו מעגיל במעגילה בדרך הליכתה והוציא הלה את ראשו והטיחה לו, א״ל היא עליה היא ירידה. אולם המשך הירושלמי איבעי ליה עוד בהושיט התינוק את ידו ורצצה וא״ל אטרחת בה היא עליה היא ירידה. ולכאורה איבעי זו היא על נזקין וא״ל ר׳ יוחנן בנזקין שאין הבדל בין עלייה לירידה, ואולי גם האיבעי בהוציא את ראשו והטיחה לו לא איירי בדיני גלות וצ״ע. ולדעת הרמב״ם צריך ביאור למה קצב בדרך הולכה כשהוא מוריד את הגרזן מאחוריו והרג מקרי דרך עלייה?

^צ ר״ח מפרש את המשנה כפירוש הרמב״ם רישא בנשמט הברזל מקתו מעצמו שלא על ידי הכאה, ולרבי פטור מגלות וחכמים מחייבים. וסיפא בנשמט הברזל על ידי הכאה בעץ, והוא הדין בניתז קיסם מן העץ המתבקע בעצמו, ולרבי חייב וחכמים פוטרים מפני שהוא כח כחו. וכך פירש ר״ח את הברייתא המובאת בגמרא, וכי נאמר ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ, והיינו שנשל על ידי הכאה בעץ. ואמרינן בגמרא רבי סבר יש אם למסורת, ונשל מן העץ ופירש המאירי מלשון נפעל שהברזל נישל על ידי העץ. ורבנן סברי יש אם למקרא, וכתב ר״ח ונשל מכל מקום. ופירש המאירי מלשון פועל יוצא שהבעלים השילוהו מקתו. אמנם בתוספתא פרק ב הל׳ ו (כל פרק זה חסר בדפוסים ישנים ואינו בכל כתבי היד, ויתכן מאוד שלא היתה לפני כל הראשונים) נחלקו ר׳ יהודה ורבי בנשל הברזל מן העץ המתבקע, ורבי סבר אינו גולה (והיינו רישא דמתניתין). ובהל׳ א׳ נחלקו בניתז בקעת מן העץ המתבקע, ולרבי גולה (והיינו סיפא דמתניתין). אבל אם נשמט הברזל מקתו לכולי עלמא אינו גולה, וכדתני לה התם להדיא בהל׳ יא. וכך פירשו הרמב״ן והריטב״א את משנתינו על דרך התוספתא. וכתב הרמב״ן שכן הוא גם בירושלמי, דרבי דרש ונשל מלשון כי ישל, ופירש רמב״ן שהברזל נשר והחליק ממקום הכאתו לצידי העץ וניתז על ידי כך קיסם מן העץ. ורבנן דרשי ונשל מלשון הכאה, ופירש רמב״ן שהכה המכה הברזל בעץ וניתז הברזל. ועל דרך זה פירש גם את הברייתא המובאת בבבלי ואת המשך הסוגיא. וריטב״א פירש דרבי סבר יש אם למסורת ׳ונישל׳ שהברזל השיל בקעת מן העץ. ורבנן דרשי ׳ונשל׳ שהוא עצמו נשל. יתכן שהברייתא המובאת בבבלי הכריחה את ר״ח לפרש את המשנה שלא כהתוספתא.

^ק וכן כתב רמב״ן להלן ט,ב שנפסק החבל דינו כנשמט הברזל שהרי אוגדו בידו, וכתב רמב״ן זה לשונו: דאי טעמא דרבי בנשמט הברזל משום דהוי ליה לעיוני האי נמי הוי ליה לעיוני שלא יפסיק. ואפשר שלדעת רמב״ן אינו אנוס כיון שנשמט דרך הכאה, אבל במקרה של ר״ח שנשמט בלא הכאה כלל אפשר שיסבור כרבנו יהונתן מלוניל שזה אנוס שלא היה לו להעלות על דעתו שהוא רפוי כל כך. ובמאירי הביא את ב׳ האפשרויות.

^ר בכת״י בציירי תחת הנ׳ והש׳ ואין לו מובן.

^ש חסר כאן וכפי הנראה יש כאן השמטה מהד״מ וצ״ל: כלומר ונשל הברזל מן העץ, פירוש מן העץ המתבקע. מן העץ המתבקע, וכו׳.

^ת כפירוש זה כתב הרמב״ם בסוף פרק ו מהל׳ רוצח לפי הנוסח ברוב כתה״י ודפוסים ראה שנו״ס שם.

^א כלומר באיזה דרך שהיא, נשל מעצמו לא על ידי הכאה בעץ.