^א ׳ואם יותיר ישרפנו׳ תמוה, שהרי הנידון הוא למה צריך לטעמא דניתק לעשה.

^ב צ״ל ופריק ריש לקיש דאמר כאידך תנא דר׳ יהודה. יתכן שיש כאן השמטה וצ״ל באידך דלא כר׳ יהודה אלא כאידך תנא דר׳ יהודה.

^ג מבואר שהתראת ספק חסרונה בכך שעדיין הוא בספק אם יקבל מלקות או לא, ולא מפני שהאיסור הוא בספק. אבל לדעת רש״י העיקר תלוי אם הוי התראת ודאי על עבירת הלאו, ולמאן דאמר קיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי והיינו טעמא שהעבירה כבר נגמרה בעשיית הלאו, אף שהעונש בספק ותלוי ועומד אם יקיים עשה שבה.
רש״י דימה ביטלו ולא ביטלו לענין התראת ספק למי שנשבע שלא אוכל ככר זה היום אם אוכל זה למחר דהוי התראת ספק. ופירוש דבריו דגם בלא אוכל זה אם אוכל זה הקיום של השבועה הוא לא לאכול את התנאי, והוא אוסר עליו את הככר הראשון אם לא יקיים דבריו. והריטב״א תמה עליו דשאני שבועה שאין הקיום חלק מהעבירה של הלאו, אבל בלאו הניתק לעשה ביטול העשה היא העבירה על הלאו. והנה תוספות בשבועות דף ד,א כתבו שהנשבע לאכול ככר זה היום וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה דפטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל משום התראת ספק לא מיפטר דהוי התראת ודאי. ושוב כתבו דלפירוש רש״י דלמאן דאמר ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ספק גם כשביטלו בידים הכי נמי מקרי התראת ספק בזרקו לים. ורעק״א בגליון הש״ס תמה על דבריהם, שהרי ביטלו בידים הוי התראת ספק כי אין זה שעת עבירת הלאו כלל, אבל בזרקו בידים לים באמצע היום שזה זמן עבירת הלאו הוי התראת ודאי. והרמב״ן בחידושים כאן כתב שבירושלמי בשבועות פרק ג מפורש (כדברי התוספות לענין התראת ספק) שאם נשבע שיאכל ככר זה היום וזרקו לים הוי התראת ספק (אולם מקרי לאו שיש בו מעשה, ושלא כמו שכתבו תוספות), והביאו לסיוע לדברי רש״י שהתרו בו בשעת ביטול העשה הוי התראת ספק. ונראה בכוונת תוספות והרמב״ן דודאי הנשבע לאכול ככר זה היום כל היום הוא שעת קיום השבועה, וממילא אם זרקו לים בידים הוי התראת ודאי על שעת הקיום אף שאין כאן התראה בשעת העבירה על הלאו. וזהו מה שדימו תוספות והרמב״ן לשעת ביטול העשה דאף שאינו שעת העבירה על הלאו בכל זאת הוי שעת קיום של המצוה. אלא שהמשך דברי הרמב״ן הם שבסוגיין להלן מפורש דשעת ביטול העשה הוי שעת חיוב לענין קם ליה בדרבה מיניה וממילא הוי גם שעת התראה. ואפשר שאין כוונת הרמב״ן להוכיח שהבבלי חולק על הירושלמי אלא לחלק ביניהם ולומר דשאני שעת ביטול העשה שהוא שעת חיוב של העבירה גם כן ולא רק קיום של המצוה, וראיה לזה דמיפטר בשעת הביטול משום קם ליה בדרבה מיניה.

^ד וכן פירש רש״י, אי לר״ש בן לקיש, דקשיא ליה התראת ספק וכו׳. וכלומר מה דקשיא לריש לקיש מנותר דהוי התראת ספק ותירץ דסבר לה כאידך דר׳ יהודה, היינו תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה. וצריך עיון למה אינו מקשה על ר׳ יוחנן מהברייתא דהכה את זה וחזר והכה את זה.

^ה צריך עיון דאי הוי תרי תנאי אליבא דר׳ יהודה ואיהו דאמר כאידך תנא אייך יכול לדייק כלל משמועת התנא שלפי דבריו היא שמועה שאינה נכונה. ובחולין דנה הגמרא בטעמא דר׳ יהודה דלוקה ואינו משלח אי משום דסבר לאו הניתק לעשה לוקין עליו או משום דשלח מעיקרא משמע, ופירש רש״י דבלקיחה עצמה ביטל את העשה ואת הלאו ואינו לאו הניתק לעשה משום דעשה קדם ללאו. והגמרא הוכיחה מהא דאמר ר׳ יהודה בנותר דאינו לוקה משום שניתק לעשה ועל כרחך דשלח מעיקרא משמע, עוד רצו בגמרא להוכיח מהא דאמר ר׳ יהודה לוקה ואינו משלח דאחר שלקח ליכא לעשה כלל, ודחינן דגם לר׳ יהודה משלח אלא שאין השילוח פוטרו מן המלקות. והרמב״ם בפירוש המשנה כאן כתב דלר׳ יהודה לוקין על לאו הניתק לעשה ועל כרחך שהראיה מנותר אינה ראיה גמורה, והיינו טעמא דתרי תנאי אליביה דר׳ יהודה. וזהו הטעם שהגמרא דוחה את הראיה מהא דלוקה ואינו משלח כי עדיין לא הוכרע על פי המימרא של נותר שלר׳ יהודה אין לוקין על לאו הניתק לעשה, ואפשר שאלו היה ניתק לעשה היו לוקין עליו. וצריך לומר שהתנא שנה מימרא זו מכללא ואליבא דר׳ יהודה וכפי ההלכות ששמע מפיו, ואף שאין המסורה המצויה בידו לענין התראת ספק נכונה לפי ריש לקיש אבל המסורה לעניין לאו שאין בו מעשה אין לנו סיבה לדחותה. אבל מסקנת דברי התנא דבא הכתוב לומר אינו מדברי ר׳ יהודה אלא מכללא. והנה רש״י פירש שלח מעיקרא משום שקדמו עשה, וכן כתב הריטב״א דר׳ יוחנן מפרש טעמיה דר׳ יהודה משום דהוי לאו שקדמו עשה. ולפי זה מפורש בגמרא דלר׳ יוחנן בלאו שקדמו עשה אם עבר אינו חייב בקיום העשה כלל. אבל בלאו הניתק לעשה כתבו התוספות בחולין שם דגם למאן דאמר קיימו ולא קיימו ואם לא קיים את העשה מיד לוקה, עדיין מחוייב הוא בקיום העשה. והטעם כי נצטוו על העשה אחר שעברו על הלאו.

^ו כגירסת ר״ח תנן התם כן הוא לפנינו ואף שהיא משנה להלן בסמוך כתב ריטב״א דכיון שעיקרה בחולין אמרו תנן התם.