ובפרקין דקמי הדין קתאני האומ׳ לשלוחו צא וקדש לי אשה כול׳. הכא רבותא קא משמע לן והתם רבותא קא משמ׳ לן, ופשוטה היא.
(1) 
וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ.
וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ.and what is different there, in the previous chapter (50a), that the tanna teaches: With regard to one who says to his agent, go and betroth a certain woman for me in such and such a place, and he went and betrothed her in a different place, she is not betrothed? Why does the mishna there label him an agent, and here it labels him simply another?
4 לא יהבוה ניהליה איבעי ליה לאודועיה5 סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא ומקדש לה. [רבה]6 בר7 חנה יהב זוזי8 לרב אמר ליה זבנה ניהלי9 להאי ארעא אזל רב10 זבנה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג הרמאות11 באגא דאלאמי12 הוה13 לרב נהגי ביה כבוד [לרבה] בר14 חנא לא נהגי ביה כבוד איבעי ליה לאודועיה15 סבר אדהכי והכי אתי איניש אחרינא [וזבין]16 לה. רב גדל17 הוה מהפך בארעא למזבן יתה אזל רבי אבא זבנה אזל רב גדל18 [קבליה]19 לר׳ זירא אזל רבי זירא קבלה לרבי יצחק נפחא אמר20 המתן עד שיעלה אצלנו לרגל21 כי סליק אשכחיה אמר ליה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי אמר ליה לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה22 ניהליה מר אמר ליה זבוני לא מזביננא23 לה24 דארעא קמייתא היא לי25 ולא מסמנא מילתא דאמר מר מוכר26 נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם27 איבעי במתנה נשקלה רב גידל לא נחית לה דכת׳ {משלי טו:כז} ושונא מתנות יחיה לא מר נחית לה [ולא מר נחית לה]28 ומתקריא ארעא דרבנן:
1. לקדושי: כ״י נ : ״לקדושיה״.
2. קידשה: דפוסים: וקדשה .
3. הרמאין: דפוסים: רמאין .
4. בדפוסים נוסף: לדידיה יהבוה ניהליה לבריה
5. לאודועיה: וכן גיד . כ״י נ , דפוסים: ״לאודועי״.
6. רבה: גיד , כ״י נ , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״רבא״. וכן בהמשך.
7. בר: וכן גיד . כ״י נ , דפוסים: ״בר בר״, וכן בר״ח.
8. זוזי: כ״י נ : ״זוזיה״.
9. ניהלי: כ״י נ : ״ניהליה״.
10. רב: חסר ב-גיד , כ״י נ , דפוסים.
11. הרמאות: וכן גיד . כ״י נ : ״הרמאין״, כבברייתא. דפוסים: רמאין .
12. דאלאמי: גיד , כ״י נ , דפוסים: ״דאלמי״, וכן בר״ח.
13. הוה: כ״י נ : ״הויא״.
14. לרבא בר: דפוסים. גיד , כ״י נ : ״לרבה בר״. דפוס קושטא : לרבה בר בר . דפוסים : לרבה בר בר .
15. לאודועיה: וכן גיד . כ״י נ : ״לאודועי״. דפוסים: להודועי
16. וזבין: גיד , כ״י נ , דפוסים, רא״ש. כ״י בהמ״ל 695 : ״ומזבין״.
17. גדל: וכן כ״י נ . גיד , דפוסים: ״גידל״.
18. גדל: וכן כ״י נ , גיד . דפוסים: גידל
19. קבליה: גיד , כ״י נ , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״קבלה״. וכן בסמוך.
20. אמר: כ״י נ : ״אמ׳ לו״. גיד , דפוסים: ״אמר ליה״.
21. אצלנו לרגל: דפוסים: לרגל אצלנו
22. ניתבה: כ״י נ : ״נזבנה״.
23. מזביננא: וכן גיד . כ״י נ , דפוסים: ״מזבנינא״.
24. לה: כ״י נ : ״ליה״.
25. לי: וכן גיד , כ״י נ . חסר בדפוסים, וכן חסר בר״ח.
26. מוכר: וכן גיד . כ״י נ , דפוסים: ״המוכר״.
27. לעולם: חסר ב-גיד , כ״י נ .
28. ולא מר נחית לה: גיד , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
29. פיס׳: גיד . בכ״י בהמ״ל 695 ציון ״מתני׳ ״ למרות שכבר נעתק במשנה בתחילת הפרק, וכאן אינו אלא רמז המשנה בקצרה. וכן בכ״י נ , דפוס קושטא .
30. האומר: כ״י נ : ״וכן האומר״.
31. בתוך: דפוסים: ״תוך״.
32. וכול׳: בכ״י נ , דפוסים אין רמז להמשך.
33. בתוך: דפוסים: ״תוך״.
34. אע״פ: גיד , כ״י נ : ״ואע״פ״.
35. קדושין: דפוסים : קדושי .
36. מהו: גיד ,כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
37. ריש: כ״י נ : ״וריש״. גיחד : ״ור׳ שמעון בן״, וכן בהמשך.
גמ׳ ומאי שנא התם – בפ׳ האיש מקדש.
דקתני האומר לשלוחו – צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת מאי שנא התם דנקט לשון שליחות ששלחו לשם כך והכא נקט חברו שלא שלחו לשם כך אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה.
ומאי שנא התם [ומה שונה שם] בפרק הקודם דקתני [ששנה] ״האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת״, שנקט שם בלשון ״לשלוחו״?
and what is different there, in the previous chapter (50a), that the tanna teaches: With regard to one who says to his agent, go and betroth a certain woman for me in such and such a place, and he went and betrothed her in a different place, she is not betrothed? Why does the mishna there label him an agent, and here it labels him simply another?
הכל
(2) הָכָא רְבוּתָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן וְהָתָם רְבוּתָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן הָכָא רְבוּתָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִי תְּנָא שְׁלוּחוֹ הֲוָה אָמֵינָא שְׁלוּחוֹ הוּא דְּהָוֵי רַמַּאי דְּסָמְכָה דַּעְתֵּיהּ סָבַר עָבֵד לִי שְׁלִיחוּתַי אֲבָל חֲבֵירוֹ דְּלָא סָמְכָה דַּעְתֵּיהּ אֵימָא לָא לֶיהֱוֵי רַמַּאי.
The Gemara answers: Here the mishna teaches us a novel element and there it teaches us a novel element, through its use of these terms. The Gemara elaborates: The mishna here teaches us a novel element, as had it taught: His agent, I would say that it is his agent who is considered a scoundrel in that case, as one who sends an agent relies upon him, thinking: He will perform my agency for me, since he was sent for that purpose. But with regard to the use of the term: Another, who was not appointed and upon whom he does not rely, as he is not his agent, you might say that he should not be considered a scoundrel.
גמרא דאי תנא שלוחו ה״א שלוחו הוא דהוי רמאי כו׳ לכאורה משמע דהא דהוי רמאי שמעינן לה שפיר מלישנא דמתני׳ דקתני והלך משמע דהלך ברמאות והיינו דקשיא להו לקצת מפרשים מדוכתי טובא דקתני והלך ולא איירי ברמאות מיהו מלשון התוס׳ במשנתינו שכתבו דעיקר רבותא דמתניתין דמקודשת לשני היינו לאשמעינן דלא תימא דהא דקאמר לה הרי את מקודשת לי היינו לצורך משלחו ונ״ל דקס״ד למימר הכי דמשום דהוי רמאי אמרינן מסתמא בחזקת כשרות קאי דלא ליהוי רמאי וא״כ מגופא דמתניתין מוכח דהוי רמאי ודו״ק:
ומשיבים: הכא [שם] רבותא, חידוש קא משמע לן [השמיע לנו], והתם [ושם] רבותא קא משמע לן [השמיע לנו]. הכא כאן רבותא קא משמע לן [השמיע לנו] בשימוש לשון זה: דאי תנא [שאילו שנה] ״האומר לשלוחו״ הוה אמינא [הייתי אומר]: שלוחו הוא דהוי [שהוא] נחשב רמאי במקרה כזה, משום דסמכה דעתיה [שסומכת דעתו] של המשלח על השליח, סבר [סבור הוא]: עבד [עושה] הוא לי שליחותי, ששלחו לשם כך, אבל חבירו שלא עשאו שליח לכך, דלא סמכה דעתיה [שאין דעתו סומכת עליו], שהרי אינו שליח שלו אימא [אמור] לא ליהוי [יהא] נחשב רמאי.
The Gemara answers: Here the mishna teaches us a novel element and there it teaches us a novel element, through its use of these terms. The Gemara elaborates: The mishna here teaches us a novel element, as had it taught: His agent, I would say that it is his agent who is considered a scoundrel in that case, as one who sends an agent relies upon him, thinking: He will perform my agency for me, since he was sent for that purpose. But with regard to the use of the term: Another, who was not appointed and upon whom he does not rely, as he is not his agent, you might say that he should not be considered a scoundrel.
הכל
(3) הָתָם רְבוּתָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִי תְּנָא הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ הֲוָה אָמֵינָא חֲבֵירוֹ הוּא דְּכִי קִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת דְּסָבַר לָא טָרַח אֲבָל שְׁלוּחוֹ דְּטָרַח אֵימָא מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
Similarly, the mishna there teaches us a novel element, as had it taught: One who says to another, I would say that it is in the case of another that she is not betrothed if he betrothed her in a different place, as he thinks that this person would not go to the trouble of looking for her elsewhere, and therefore he authorized him to betroth the woman only in that particular place. But with regard to his agent, who is assumed to take special trouble to fulfill his agency, you might say he is merely showing him the place where she is likely to be found, and she is betrothed in any case. The mishna therefore teaches us that even when he appointed an agent she is not betrothed if he does not find her in the place the putative husband specified.
דסבר – האי משלח לא טרח האי שליח לבקשה לי במקום אחר ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום.
מראה מקום הוא לו – אם תמצאנה שם קדשנה לי שם ואיני מטריחך למקום אחר ומיהו אם עבד עבד.
וכן התם [שם] רבותא קא משמע לן [השמיע לנו]: דאי תנא [שאילו שנה] ״האומר לחבירו״ הוה אמינא [הייתי אומר]: חבירו הוא דכי [שכאשר] קדשה במקום אחר אינה מקודשת, דסבר [שהוא סבור]: שלא טרח [יטרח] החבר לחפש לו במקום אחר, ולכן לא אמר לו אלא על דעת שיקדש את האשה דווקא במקום זה, אבל שלוחו דטרח [שהוא טורח] במיוחד עבור שליחות זאת אימא [אמור] שמראה מקום הוא לו בלבד, לומר שם תוכל למצוא אותה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף באלו נוהג דין המשנה.
Similarly, the mishna there teaches us a novel element, as had it taught: One who says to another, I would say that it is in the case of another that she is not betrothed if he betrothed her in a different place, as he thinks that this person would not go to the trouble of looking for her elsewhere, and therefore he authorized him to betroth the woman only in that particular place. But with regard to his agent, who is assumed to take special trouble to fulfill his agency, you might say he is merely showing him the place where she is likely to be found, and she is betrothed in any case. The mishna therefore teaches us that even when he appointed an agent she is not betrothed if he does not find her in the place the putative husband specified.
הכל
(4) רָבִין חֲסִידָא אֲזַיל לְקַדּוֹשֵׁי לֵיהּ אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ קַידְּשַׁהּ לְנַפְשֵׁיהּ וְהָתַנְיָא מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת אלָא יַהֲבוּהּ נִיהֲלֵיהּ אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי סָבַר אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא מְקַדֵּשׁ לַהּ.
The Gemara relates: Ravin the Pious was appointed an agent and went to betroth a woman to his son, but in the end he betrothed her to himself. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in the aforementioned baraita: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? How could a pious individual act in this fashion? The Gemara answers: The woman’s family would not give her to the son, and agreed only to let her marry the father. The Gemara further asks: Even so, before betrothing her he should have first informed his son that they refuse to let her marry him. The Gemara explains that Ravin thought: In the meantime, while I am busy reporting back to my son, someone else will come and betroth her.
רבין חסידא אזל לקדש אתתא לבריה ולא בעו למיתבה לבריה וקדשה לנפשיה וליתני כי האי גונא רמאות כול׳. רב אזל למיזבן ארעא לרבה בר בר חנה וחזא דהוא באגא דאלמי ולא חזיא ליה לרבה בר בר חנה דלא נהיגי ביה כבוד וזבנא לנפשיה דלרב נהגי ביה כבוד והאי דלא אודעיה כול׳. רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעה לזבונה אזל ר׳ אבה וזבנה, אמ׳ ליה ר׳ יצחק נפחא לר׳ אבא עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מאי, אמ׳ ליה נקרא רשע, ומר מאי טעמ׳ עבד הכי, אמ׳ ליה לא ידענא דרב גידל הוה מהפיך בה לזבונה כול׳, ארעא קמיתה היא ולא מסמנא מילתא, פיר׳ מעודי לא קניתי שדה אלא זו והיא תחלת מקנתי ואינו סימן יפה למוכרה, אי בעי במתנה יטול אותה וכול׳.
לקדושי איתתא לבריה – ומיירי דארצויי ארצי קמיה ושתיק דלשוייה שליח אמר לעיל (דף מה:) דלא חציף איניש דמשוי אביו שליח אבל הכא דארצויי ארצי ושתיק איכא למימר דסמיך עליו.
רבין חסידא וכו׳ לא יהבוה ניהליה. לא היו נותנין אותה לבנו, שכל כך היו גדולים, ובנו לא היה ממלא מקום אבותיו.
ומקשינן איבעי ליה לאודועיה. להוציא עצמו ממנהג רמאות קודם מעשה.
סבר אדהכי והכי וכו׳. כדאמרינן שמא יקדמנו אחר ברחמים. אי נמי בזווג שני היא שאין הגזרה נגזרת, אלא מזווגין לו לפי מדותיו.
לא יהבוה ניהליה – לא היו רוצים לתתה לבנו.
איבעיא ליה לאודועי – להבן קודם שיקדשנה להוציא עצמו ממנהג רמאות ואסור לעשו׳ כן.
גמ׳. איבעי ליה לאודועי, סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה.
והנה יש לעיין בחובה של השליח להודיע למשלח. דהרי בהלכות אישות הרמב״ם (פרק ט מהלכות אישות הלי״ז) הביא רק את הדין הכללי של המשנה ולא פירט דאם האשה אינה רוצה להתקדש למשלח דהשליח צריך להודיע למשלח לפני דהוא מקדש אותה בעצמו, וז״ל העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע עכ״ל. ואילו בהלכות מכירה הרמב״ם (פרק ז מהלכות מכירה הל״י-הלי״א) אכן הביא את הפרט הזה, וז״ל הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאין, היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו, ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו, ואם מפחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו עכ״ל. והנה המחבר באה״ע (סימן לה סעיף י) פסק וז״ל אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקידשה השליח לעצמו אינו נקרא רמאות עכ״ל, ולא הביא את הדין דהשליח צריך להודיע למשלח לפני דמקדשה.א אמנם בחושן משפט (סימן קפג סעיף ב) המחבר כן הביא דצריך להודיעו, וז״ל הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלים, והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו, מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאים. ואם היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו, הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיודיענו עכ״ל. וצריך בירור בחילוק בין ההלכות.
ויש לבאר ע״פ מה דיש לעיין ביסוד הצורך לאודועי היכא דהמשלח אינו יכול לקבל מה שהוא רצה. דמצד אחד י״ל דצריך לאודועי מדין והייתם נקיים, כלומר, דמעיקר הדין השליח יכול לקדשה או לקנות את השדה מיד כשהוא רואה דאינו יכול לקיים שליחותו, אלא דזה נראה כרמאות ולכן צריך לאודועי כדי להסיר את המראית עין הזה.ב או״ד דיש צורך ע״פ דין לאודועי, דהיינו דמכיון דהמשלח נתן מעות לשליח ומינה אותו כשליח יתכן דזה נותן למשלח זכות קדימות על השליח. והזכות הזאת נפקעת רק כשהשליח מודיע למשלח דהוא אינו יכול לקיים שליחותו, ואז השליח יכול לעשות המעשה בעצמו.
ונראה דאם הצורך לאודועי הוא מדין מהייתם נקיים אזי אין טעם לחלק בין קידושין לבין מקח וממכר. אמנם אם נימא כצד השני דמינוי שליחות יוצר זכות קדימות למשלח, אזי יתכן דהזכות נוצרה רק במקח וממכר דהוי דיני ממונות ושייך לומר דיש לאדם זכות לקנות החפץ. אבל בקידושין דהוי איסור והיתר אין מושג של זכות למשלח על השליח. ולכן הרמב״ם והשו״ע הביא את הדין דצריך לאודועי רק בהלכות מכירה ולא בהלכות אישות.
אמנם הגמ׳ דידן דהוי המקור דצריך לאודועי, בודאי איירי בקידושין. ויתכן דהרמב״ם הבין דזה רק מדין והייתם נקיים, אמנם מעיקר הדין אין צורך להודיע למשלח.
א. הבית שמואל (שם סקכ״ז) הרגיש בזה והוסיף וז״ל מ״מ אם אפשר להודיע למשלחו צריך להודיע ש״ס וכן איתא בח״מ עכ״ל. ועיין בט״ז (שם) דהעיר דהטור אכן הביא הצורך להודיעו וביאר את הרמב״ם דהשמיט אותו וז״ל ועל כן כתב הטור צריך להודיעו אם יוכל והרמב״ם לא זכר כאן הך הודעה דס״ל כיון דיש לפעמים הפסד מזה למקדש אין עליו חיוב בשום פעם להודיעו עכ״ל.
ב. והשווה ללשון הפרישה (חו״מ סימן קפג) וז״ל כדי להוציא נפשו מחשד רמאות ותרעומת עכ״ל. ומשמע מדבריו דהעיקר הוי החשד. ויתכן דזה גם כוונת רש״י (ד״ה ומקשינן) וז״ל להוציא עצמו מן מנהג רמאות עכ״ל.
א מסופר: רבין חסידא [החסיד] אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה [הלך לקדש אשה לבנו] שנעשה שליח עבורו לקדשה, ולבסוף קידשה לנפשיה [קידש אותה לעצמו]. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שעשה השליח — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות, וכיצד נהג כך אדם חסיד!? ומשיבים: לא יהבוה ניהליה [נתנו משפחת האשה אותה לו] לבן, והסכימו להשיאה רק לאב. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי [צריך היה לו להודיעו] לבן לפני שקידש אותה שאין רוצים לתת לו אשה זו! ומשיבים: סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה [סבור היה בין כך ובין כך, עד שיודיע לבנו ויחזור, יבוא אדם אחר ויקדש אותה].
The Gemara relates: Ravin the Pious was appointed an agent and went to betroth a woman to his son, but in the end he betrothed her to himself. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in the aforementioned baraita: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? How could a pious individual act in this fashion? The Gemara answers: The woman’s family would not give her to the son, and agreed only to let her marry the father. The Gemara further asks: Even so, before betrothing her he should have first informed his son that they refuse to let her marry him. The Gemara explains that Ravin thought: In the meantime, while I am busy reporting back to my son, someone else will come and betroth her.
הכל
(5) רַבָּה בַּר בַּר חָנָה יְהַיב לֵיהּ זוּזֵי לְרַב אֲמַר זִבְנַהּ נִיהֲלִי לְהַאי אַרְעָא אֲזַל זַבְנַהּ לְנַפְשֵׁיהּ וְהָתַנְיָא מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי אֶלָּא שֶׁנָּהַג בּוֹ מִנְהַג רַמָּאוּת בבָּאגָא דְאַלִּימֵי הֲוָה לֵיהּ לְרַב נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה לָא נָהֲגִי בֵּיהּ כָּבוֹד אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵי סְבַר אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא זַבֵּין לַהּ.
The Gemara relates a similar story: Rabba bar bar Ḥana gave money to Rav and said: Purchase this land for me. Rav went and purchased it for himself. The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita with regard to an agent who acts in this manner: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? The Gemara answers: The land was located in a valley inhabited by violent men, who treated Rav with respect and were prepared to sell the land to him, but who did not treat Rabba bar bar Ḥana with respect. As in the case of Ravin, the Gemara questions this behavior: Nevertheless, Rav should have informed him. The Gemara responds that Rav thought: In the meantime someone else will come and purchase the land.
באגא דאלמי הוא. בקעה של בעלי זרועות היתה, ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם.
לרב נהגי ביה כבוד לרבה בר בר חנה לא נהגי ביה כבוד אדהכי אתא איניש אחרינא. נכבד כרב, או אחד מאותן בעלי זרועות.
גמרא. אזל זבנה לנפשיה – אי קשיא לך הא דתניא בתוספתאא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשךב תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו, לא דמיין אהדדיג דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן וזה מצאתי בשם בעל מתיבות ז״לד:
רבה בר1 חנה יהב זוזי לרב. גרסינן דרבה בר2 חנה גדול מרב ואחי אמו היה כדאיתא בריש פרק קמא דסנהדרין (סנהדרין ה.) ולא גרסינן רבה בר בר חנה, דלא הוה משדר ליה לרב דקשיש מיניה טובא ורביה דרביה הוה, דר׳ יוחנן הוה קרי ליה לרב רבינו כדאיתא בריש פרק (אלו טריפות) [גיד הנשה] (צה:), ורבה בר בבר חנה תלמידיה דר׳ יוחנן הוה.
אזל זבנה לנפשיה. וכיון דזבנה בזוזי דנפשיה לא מפקינן לה מיניה. והא דגרסינן בירושלמי בפרק איזהו נשך (ירושלמי ב״מ ה׳:ג׳) תני הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו התם משום דבמעות דחברי זבין הרב בעל מתיבות ז״ל.
1. כן מוכח שצריך לגרוס מהמשך דברי הרשב״א. בנדפס: ״בר בר״.
2. כן מוכח שצריך לגרוס מהמשך דברי הרשב״א. בנדפס: ״בר בר״.
באגא דאלימי – בקעה של בעלי זרועות היתה ולא היו מניחים לקנות קרקע אצלם אלא לאדם שהיה נחשב בעיניהם.
לאודועי – שלא הניחו לו לקנותה בשבילו קודם שיקחנה.
מהפך עליה – לקנותה.
רבה בר בר חנה יהב ליה זוזי לרב – היינו רבה בר בר חנה דבריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי ר׳ והיינו בנו של חנה אחיו של ר׳ חייא כדאמרינן בסנהדרין איבו חנה ומרתא ורבי חייא כולהו בני דר׳ בר רב סלא מכפרי הוו אבל רבה בר בר חנה שהיה תלמידו של ר׳ יוחנן ובן בנו של חנה היה א״נ היה שמו בר חנא:
רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי׳ בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע״כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז״ל. ואפי׳ במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש.
(5-9) הא דאמרי׳ עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע – פירש״י ז״ל בחררה של הפקר והקשה ר״ת ז״ל דהא תניא נפל לו עליה פי׳ טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי׳ בפ׳ ח״ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו״ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי׳ נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי׳ כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי׳ עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ׳ לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי׳ רחי׳ ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר.
והא דאמרי׳ בהניזקין ע״י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד״ש אע״ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר״ת ז״ל והיא הנכונה מיהו מ״ש הוא ז״ל דכל היכא שנקרא רשע ב״ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא״כ האיך אמרי׳ בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו״ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר״ו.
שם אמר זבנה ניהלי כו׳ נ״ב וא״ת והתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומות ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכי נמי ליפקוה לההיא ארעא רבה בב״ח מרב תירצו התוספות בשם בעל נתיבות נ״ל דהתם כשלקח בזוזי של משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבן עכ״ל הר״ן. רש״י בד״ה והגיע כו׳ מפורש בפרק השולח כצ״ל והס״ד ואח״כ מה״ד כל כמה דלא מטא כו׳:
בדומה לכך מסופר: רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי [נתן לו כסף] לרב, אמר: זבנה ניהלי להאי ארעא [קנה בשבילי את הקרקע הזו]. אזל זבנה לנפשיה [הלך רב וקנה אותה לעצמו]. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אף לענין שליח לקניה שקנה לעצמו: מה שעשה — עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות! ומשיבים: באגא דאלימי הוה ליה [בקעה, איזור של אנשים אלימים היה זה], לרב — נהגי ביה [היו נוהגים בו] כבוד והיו מוכנים למכור לו, לרבה בר בר חנה — לא נהגי ביה [היו נוהגים בו] כבוד. ושואלים: מכל מקום איבעי ליה לאודועי [צריך היה לו להודיעו]! ומשיבים, סבר [סבור היה]: אדהכי והכי אתא איניש אחרינא זבין לה [בין כך ובין כך יבוא אדם אחר ויקנה אותה] קרקע.
The Gemara relates a similar story: Rabba bar bar Ḥana gave money to Rav and said: Purchase this land for me. Rav went and purchased it for himself. The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita with regard to an agent who acts in this manner: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? The Gemara answers: The land was located in a valley inhabited by violent men, who treated Rav with respect and were prepared to sell the land to him, but who did not treat Rabba bar bar Ḥana with respect. As in the case of Ravin, the Gemara questions this behavior: Nevertheless, Rav should have informed him. The Gemara responds that Rav thought: In the meantime someone else will come and purchase the land.
הכל
(6) רַב גִּידֵּל הֲוָה מְהַפֵּיךְ בְּהַהִיא אַרְעָא אֲזַל רַבִּי אַבָּא זַבְנַהּ אֲזַל רַב גִּידֵּל קַבְלֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא אֲזַל רַבִּי זֵירָא וְקַבְלֵיהּ לְרַב יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר לֵיהּ הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלֶה אֶצְלֵנוּ לָרֶגֶל כִּי סְלֵיק אַשְׁכְּחֵיהּ אֲמַר לֵיהּ עָנִי מְהַפֵּךְ בַּחֲרָרָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ מַאי.
The Gemara further relates: Rav Giddel was engaging in the acquisition of a certain plot of land. In the meantime Rabbi Abba went and purchased it. Rav Giddel went and complained about Rabbi Abba to Rabbi Zeira. Rabbi Zeira went and complained about Rabbi Abba to Rav Yitzḥak Nappaḥa. Rav Yitzḥak Nappaḥa said to him: Wait until Rabbi Abba ascends to visit us for the pilgrimage Festival, when all come to hear the Festival sermon, on which occasion we can discuss this matter with him. When Rabbi Abba ascended Rav Yitzḥak Nappaḥa found him and said to him: If a pauper is engaging in the acquisition of a loaf of bread that he found, and another came and took it from him, what is the halakha?
ערך עני
עני – א(קידושין נט.) עני המהפך בחררה ובא חבירו ונטלה מהו אמר ליה נקרא רשע.
ערך קבל
קבל – ב(בסוף ידים) קובלין אנו עליכון פרושין מן והיה כי יצעק אלי ומתרגמינן ארי יקבל קדמי ואקבל קבילותיה. (קידושין נט.) צא וקדש לי אזל רב גידל קבלה לרבי זירא אזל רבי זירא קבלה לרבי יצחק.
ערך חזר
חזר – ג(משנה דמאי ד׳ חולין עה:) תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה רבי שמענן שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכל על פיו. (כתובות נה.) הלכה כרבי שמעון במסוכן ובתרומות מעשר סל דמאי מסוכן דתנן רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן פי׳ החולה שאמר לעדים כתבו אף על פי שלא אמר תנו יכתבו ויתנו דאומדן דעת היא דאין אדם משטה בשעת מיתה וזה שלא אמר תנו החולי דחקו ולא השלים דבריו וכמו שאמר כתבו ותנו הוא וכן בתרומת מעשר של דמאי עם הארץ שהפריש מכרי של דמאי תרומת מעשר אחד ממאה וחזרה ונתערבה לו בכרי שהוא כלומ׳ נדמעה א״ר שמעון שזורי בזה אף כחול שואל ואוכל על פיו פי׳ אם אמר חזרתי ותיקנתיו מותר שאילו לא רצה להוציא מתחילה לא היה מוציא תרומת מעשר אלא כיון שראינו שהוציא אומדן דעתא הוא ודאי כיון שאמר חזרתי ותקנתיו נאמן ותנינן בהדיא רבי שמעון שזורי אומר כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע עליו וכבר פירשנו בערך דמאי בענין אחר.(גיטין לב) והא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר (קידושין נט) בא אחד וקידש וחזר׳ בה מהו ר׳ יוחנן אומר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת.
ערך טב
טב – ד(מנחות כג) יבא טוב ויקבל טובה מטוב לטובים וכו׳ (מגילה כה. ברכות לג:) על טוב יזכר שמך פי׳ מודה לך ה׳ על כל טובה וטובה שאתה עושה עמי נמצא מודה על הטובה ולא על הרעה. ותנן חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כי הרעות שמביא הקב״ה על האדם לטובתו הן שהן כפרה לעונותיו כאדם שמצער עצמו בהקזת הדם ורפואתו היא וחייב לברך. (פסחים קיא) הודה למי שגובה חובתו של אדם בטובתו פי׳ בטובה שלו כלומר בממונו מכל אדם כפי השגת ידו עשיר בשורו עני בשיו וכו׳. (בכורות יד) השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אמר לך טוב מעיקרו עושה תמורה וכו׳. (תמורה ל.) בגמ׳ ממירין על הבקר אמר אביי נכתוב קרא טוב ברע או רע מאי בטוב הכי קאמר טוב מעיקרו עושה תמורה וכו׳. (ובסיפרא) טוב ברע תמים בבעל מום שלא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום. (פסחים מז קידושין נט) טובת הנאה אינה ממון פי׳ אותה הנאה שיש לו לישראל לתת חלתו לכהן ויבחר כהן שיחזיק לו טובה מר סבר אינה ממון ומר סבר ממון. פירוש אחר דבר מועט שיתן ישראל לחבירו בשביל שיתן בכור שלו לבן בתו כהן וכך מפורש (ערכין כח) הבכור בין טמא ובין בעל מום מחרימין אותו כיצד פודין אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה וליתנו לבן בתו או לבן אחותו. (יומא יד) ומטיב את הנרות פי׳ מכבה את הנר ומקנחה מכל פסולת שיש בה מן הלילה ומשים לשם הפתילה (יומא כו) א״ר כר׳ אלעזר קרי רב עליה דר״א טובינא דחכימי. (חולין פד) מאי דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה וכו׳. (גיטין יד) טב טב רמו ליה פי׳ בטוב טוב הכוהו. (בראשית רבה כו) כי טובות הנה א״ר יודן טבת כתיב משהיו מטיבין אותה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחלה הה״ד כי טובות הנה אלו הבתולות ויקחו להם נשים אלו הנשואות מכל אשר בחרו זה בכור ובהמה (בריש ויקרא רבה פר׳ ג) רבי יצחק פתח טוב מלא כף נחת טוב מי שיש לו זהובים ונושא ונותן בהן ומתפרנס מהן ממי שהולך ולוה בריבית במתלא אמרין מאבד את דיליה ודלא דיליה אלא ורעות רוח רעותיה מתקרי פרגמטוטי׳. (ובאם בחקתי פרשה לו) ר׳ יצחק פתח טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ר״מ אומר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה שנודר ומשלם. (שביעית פרק ו) שנטייבה או שנדיירה (ירושלמי) איזהו טייב כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים. טוביה חטא וזיגוד מינגד (מכות יא) פי׳ העיד זיגוד על טוביה שחטא ומפני שהיה עד אחד נתחייב מלקות ונעשה כמו משל בפי הכל אחד חוטא וזה לוקה.
ערך טרש
טרש – ה(חולין מז:) בקרירי לא דמטרשי פירוש מחזיקין (כתובות קיב סוטה לד:) אין לך טרשין בכל ארץ ישראל יותר מחברון (קידושין נט) א״ר יצחק טרשין שאמרו בית ד׳ קבין כלומר סלעים דתנן גבוהין שלשה טפחים בית ד׳ קבין (ערכין יד) א״ר פפא הקדיש טרשון פודן בשוויהן פי׳ בלשון ישמעאל קורין לאבנים חדים וקשים טריש (א״ב פי׳ בלשון יוני חורב ויובש).
א. [ארימער.]
ב. [שרייען, קלאגען.]
ג. [צוריקגעהן.]
ד. [גוט.]
ה. [בעפעסטיגען.]
מהפך בההיא ארעא – מחזר עליה לקנותה.
קבליה – קבל עליה סיפר דברי צעקתו לר׳ זירא.
לרגל – כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב.
עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית.
וישראל המהפך לקנות סחורה ובא חבירו וקנאה שידע בחבירו שרוצה לקנותה, נקרא רשע, דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשעא, ומיהו קנאה השליח.
א. וכת׳ בערך השלחן (למהר״י טייב) חו״מ רס״י רלז דמשמע מדברי רבינו דעשה שליח לקנות לו קרקע וקנאה לעצמו [שדיבר בו רבינו לעיל] רמאי הוא, ולא מיקרי רשע אלא המהפך וכו׳, ועי׳ רמב״ם פרק ט׳ מהלכ׳ אישות דין י״ז.
עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו׳ – פי׳ בקונטרס דמיירי בחררה של הפקר וקשה מהא דתנן בשנים אוחזין (ב״מ דף י.) ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו וכן הא דקאמר התם (שם) מי שליקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה ואמאי עני מהפך בחררה הוא ואומר ר״ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה והוי דומיא דרב גידל ומש״ה קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת ומיהו קשה מההיא דפרק לא יחפור (ב״ב דף כא:) דקאמר התם מרחיקין מן הדג כמלא ריצת הדג אע״פ שהוא של הפקר ונראה דהתם היינו טעמא מפני שהוא יורד לאומנתו כי ההיא דקאמר התם (שם) האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה ואוקי בהדיה מצי לעכובי עליה דקאמר ליה דקא פסקת לחיותאי ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר״ת דמיירי בדג מת שכן דרך הדייגים להשים במצודות דג מת והדגים מתאספים שם סביב אותו הדג וכיון שזה פירש מצודתו תחילה וע״י מעשה שעשה זה מתאספים שם סביב ודאי אם היה חבירו פורש הוה כאילו גוזל לו ויכול לומר לו תוכל לעשות כן במקום אחר ומכאן נראה למהר״ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר בביתו כל זמן שהמלמד בביתו שמאחר שהוא שכיר שם ילך המלמד במקום אחר להשתכר שם אם לא שיאמר בעה״ב דאין רצונו לעכב המלמד שלו אבל אם שכר בעה״ב מלמד אחד יכול בע״ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו ואינו יכול לומר לו הבעה״ב לך ושכור מלמד אחר דנימא ליה אין רצוני אלא לזה שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה ממלמד אחר.
מהפך בההיא ארעא. מחזר עליה לקנותה.
קבליה. קבל עליו, צעק לפני ר׳ יצחק נפחא.
שיעלה אצלינו לרגל. כ[ש]דורשים הלכות הרגל היו מקבילין פני הרב.
עני המהפך בחררה. מחזר עליה (בקרובות) [ברחובות] לזכות בה מן ההפקר, או שהיתה צריכה לו הרבה ומוצאה בדמין קלין.
עני המהפך בחררה – פירש המורה: לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. וראיתי מקשים עליו ממאי דתנן בפיאה ומייתינן לה בפרק שנים אוחזין נפל לו עליה – פירוש: טליתו עליה מעבירין אותו ממנה משמע ואפילו לכתחלה והכי קאמר דנקרא רשע. ונראה לי לתרץ דהתם גבי פאה לא היה זה מהפך בה יותר מן האחרים שהרבה עניים היו עומדים שם ללקט הפאה וזה קפץ ונפל עליה או פירש טליתו עליה והיה מונע העניים מללקט בעבור זה מונעין אותו ממנה וילקטו כולן ביחד. אבל לעולם אם האחד היפך אחר ההפקר עד שמצאו וקפץ אחר ונטלו רשע הוי. ורב כהנא דהוה מנקיט ואכיל תמרי דהוה שדי ההוא גברא מדיקלא כדאמרינן בפרק הניזקין (גיטין ס״א.)1 התם בלא זה יש להקשות וכי לית מאי דתנן עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ותו דמוכחא מילתא דהוי פיאה והיא של עניים והאיך היה הוא מלקט ואוכל כדכתיבת התם במהדורא תליתא. אלא נראה לי דדבר מועט ליתן לתוך פיו אין כאן מפני דרכי שלום דלא קפדי אינשי וגם ממתנות עניים אם לוקח בדרך ואוכל דבר מועט אין כאן משום גזל עניים דלא קפדי אבל ודאי אי קפדי אסור וכי רמא ביה קלא האי גברא נמנע והוא הדין נמי שאם לא ליקטן בידו אלא שהשליכן היה נמנע כיון דקפיד אלא מפני שאמר כי בידי לקטתים אמר לו מאתריה דר׳ יאשיה את ומפני זה אתה בקי בדינים.
1. הערת זר זהב: ועיי׳ מ״ש התוס׳ שם ד״ה שדי דר״כ הי׳ סבר שלא הי׳ חוששין הפירות אלא מן האריות.
עני המהפך בחררה. לאו בחררה של הפקר קאמר, דכיון דלאו כל יומא משכח, אם קדם וזכה הרי זה זריז ונשכר, וכדאמרינן בפאה (פ״ד, מ״ג) נפל לו עליה, פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו, ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחילה, אלא הכא במהפך בחררת בעל הבית להשתכר לו קאמר, לפי שזאת נפש רעה, שאם לא ימצא כאן ימצא אצל אחר להשתכר אצלו. והיינו דבמכר איכא משום עני המהפך בחררה, לפי שימצא במקום אחר לקנות, אבל במתנה לא, וכדאמרינן בפרק המקבל (ב״מ קח:) דמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא.) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על גב דהתם דבר של הפקר הוא, התם היינו טעמא דדגים יהבי סיארא כדאיתא התם, וכיון שפרס זה מצודתו כל שקרוב לה כמלא ריצת הדג כניצודין במצודתו. אי נמי משום יורד לאומנתו של חברו נגעו בה דעלה קאי, ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין (גיטין נט:) דמה שתחתיו אסור, אף על פי שלא נטל ונתן ביד, התם היינו טעמא משום דנתעסק וטרח בהן להפילם ולנקף בהן.
קבליה – סיפר תלונתו.
לרגל – כשדורשי׳ בהלכות הרגל והיו כולם באים לקבל פני הרב.
חררה – עוגה. פר״ש מחזר לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית ע״כ. ולא נהירא דהא תנן בפיאה פ״ד נטל מקצת פיאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום. נפל לו עליה או פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ובירושלמי ובתוספתא תני בשם ר׳ מאיר קונסין אותו ומוציאין הימנו את התלוש ואת המחובר. אלא ודאי לא בחררה דהפקר איירי אלא דההיא כי האי גוונא מפקינן לה מיניה. אלא דומיא דהך עובדא שרוצה לקנותה או שישתכר עם בעל הבית כדי שיתפרנס ובא אחר ועשה מה שהוא היה משתדל לעשות עם בעל הבית זה נקרא רשע ומיהו אין מוציאין אותה מידו.
עני המהפך בחררה של הפקר – פירש רש״י דמיירי בחררה של הפקר וק׳ לר״ת מהא דתני במסכת פאה ומייתי לה בפרקא קמא דבבא מציעא גבי פאה נפל לו עליה פירש לו טליתו עליה מעבירים אותה ממנו דמשמע דמי שבא ליקח אותה לא מיקרי רשע. ונראה לר״ת דבהפקר ומציאה לא מיקרי רשע לפי שאינן מצויין בכל מקום וכל הזריז לקדום זכה ומותר ודוקא במכר או בשכירות שיכול למצוא לקנות או להשתכר במקום אחר כי הך עובדא דרב גידל והיינו עני המהפך בחררה שממציא עצמו אצל ב״ה לעובדו כדי ליתן לו לפעמים חררה כי זה יכול למצוא גם הוא במקום אחר כי האי גוונא אמרי׳ גבי דינא דבר מצרא שתקנו במכר ולא במתנה והא דאמרי׳ בחזקת הבתים דנכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהם משום דגוי כי מטי זוזי לידיה איסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ופ׳ רשב״ם דנהי דזכה המחזיק מ״מ רשע מיקרי כמו המהפך בחררה ור״ת אומר דאפי׳ רשע לא מיקרי בדבר של הפקר כדפרישית והא דאמרי׳ בפ׳ לא יחפור מרחיקין מצודת הדג מן הדג ופירש״י כגון שארב דג א׳ לצדו שהדיינים אחרים הבאים לפרוש מצודותיהן מרחיקין אותם כמלא רביצת הדג אע״פ דהוי דבר של הפקר יש לחלק משום דיורד לאומנותו של חבירו כדקאמר התם גבי בר מבואה דאוקי ריחיא א״ל פסקת לי חיותאי ועני המנקף בראש הזית דאמרי׳ בריש הניזקין מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום שאני התם שטרח בהם העני להפילם לארץ וסמכא דעתא עלייהו:
תוספות בד״ה עני המהפך בחררה כו׳ וקשה מהא דתנן פ״ק דמציעא כו׳ הרי היא שלו כו׳ עכ״ל. לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דמיקרי רשע אפילו בכה״ג מ״מ ודאי אין מוציאין ממנו בדין ושפיר קתני התם זה שהחזיק בה זכה בה ויש ליישב קצת למאי דמסקינן התם דמדינא נמי היה ראוי לומר דקמא קנה דארבע אמות של אדם קונין לו מדרבנן אלא שהם אמרו והם אמרו דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בנפילה ואהא קשיא להו כיון דאכתי נקרא רשע הוי להו לאוקמי אדינא דקמא קנה דלא שייך לומר גליא דעתיה דאדרבא מסתמא לא יזכה בה שום אדם כיון דנקרא רשע כן נ״ל ויותר נראה דעיקר קושייתם מהאי דפיאה דקתני מעבירין אותו משמע דלכתחלה עבדינן הכי ואגב גררא מייתי האי דפ״ק דמציעא משום דהתם מרמי להו אהדדי ובעיקר קושייתם כבר כתב הר״ן ז״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל דשאני פיאה דכולהו עניים מחזירין אחריה והדברים עתיקין ושיטת הפוסקים דיעות חלוקו׳ כדאיתא בח״מ סי׳ רל״ז ע״ש:
בא״ד ומכאן נראה לר״י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבע״ה שיש לו מלמד אחר בביתו וכו׳ והקשה בספ׳ עצמות יוסף כיון דמדמה ליה לעני המהפך בחררה א״כ מאי איריא שהמלמד בביתו אפילו אם לא שכר עדיין אלא שמחזר כדי לשוכרו נמי הוי איסורא ונ״ל דשאני מלמד דאע״ג שמחזר להשכיר עצמו לבע״ה אפ״ה לא סמכא דעתיה שהרי אם ימצא מלמד יותר הגון ודאי יכול לחזור ואפי׳ מחוסר אמנה ליה ביה ואדרבא קנאת סופרים תרבה חכמה כדאיתא פרק לא יחפור ומהתם גופא מוכח דלא שייך כ״כ כה״ג משום עני המהפך בחררה דאפילו לכתחלה מסלקינן ליה היכא דאיכא דעדיף מיניה מיהו היכא שהוא כבר אצל הבע״ה ונתרצה עמו והאי מלמד בתרא לא עדיף מקמא בהא נראה להדיא דאיכא איסורא כן נ״ל:
ועוד מסופר: רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא [היה מתעסק בקרקע אחת], והיה משתדל לקנותה. אזל [הלך] ר׳ אבא זבנה [וקנה אותה]. אזל [הלך] רב גידל קבליה [וקבל, התלונן עליו] לר׳ זירא. אזל [הלך] ר׳ זירא וקבליה [וקבל עליו] לפני רב יצחק נפחא. אמר ליה [לו] רב יצחק: המתן עד שיעלה ר׳ אבא אצלנו לרגל כאשר יבואו הכל לשמוע את דרשת הרגל אז אדבר עימו בענין זה. כי סליק [כאשר עלה, בא] ר׳ אבא, אשכחיה [מצא אותו] רב יצחק, אמר ליה [לו]: עני מהפך בחררה שמצא פת לחם ומתעסק בה, אף שעדיין לא זכה בה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי [מה] דינו?
The Gemara further relates: Rav Giddel was engaging in the acquisition of a certain plot of land. In the meantime Rabbi Abba went and purchased it. Rav Giddel went and complained about Rabbi Abba to Rabbi Zeira. Rabbi Zeira went and complained about Rabbi Abba to Rav Yitzḥak Nappaḥa. Rav Yitzḥak Nappaḥa said to him: Wait until Rabbi Abba ascends to visit us for the pilgrimage Festival, when all come to hear the Festival sermon, on which occasion we can discuss this matter with him. When Rabbi Abba ascended Rav Yitzḥak Nappaḥa found him and said to him: If a pauper is engaging in the acquisition of a loaf of bread that he found, and another came and took it from him, what is the halakha?
הכל
(7) אֲמַר לֵיהּ גנִקְרָא רָשָׁע וְאֶלָּא מָר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי א״ל אֲמַר לֵיהּ לָא הֲוָה יָדַעְנָא הַשְׁתָּא נָמֵי נִיתְּבַהּ נִיהֲלֵיהּ מָר א״ל אֲמַר לֵיהּ זַבּוֹנֵי לָא מזבנינא לַהּ דְּאַרְעָא קַמַּיְיתָא הִיא וְלָא מְסַמְּנָא מִילְּתָא אִי בָּעֵי בְּמַתָּנָה נִישְׁקְלֵיהּ.
Rabbi Abba said to him: The one who took it away is called wicked. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa replied: But if so, what is the reason that the Master acted this way? Rav Giddel was negotiating the purchase of this land and you purchased it. Rabbi Abba said to him: I did not know that Rav Giddel was trying to acquire the land. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa retorted: Now too, the Master should give it to him, since you have been made aware that he submitted the first offer. Rabbi Abba said to him: As for selling, I will not sell it, as it is the first land I have ever purchased, and this matter of selling one’s first acquisition is not a good omen. If he wants to accept it as a gift, let him take it.
נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
לא הוה ידענא – שרב גידל מתעסק בה.
דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.
ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.
נקרא רשע. שיורד לחייו.
לא הוה ידענא. שר׳ גידל משתדל לקנותה.
דארעא קמייתא היא. זאת היא לי ראשונה, שלא קניתי עוד קרקע מעולם.
ולא מס(ת)מנא מילתא. אינו סימן טוב.
גמ׳. נקרא רשע.
ונראה דאינו רק איסור גברא ומידות טובות אלא דחל בזה איסור גזל. ולכאורה זה מוכרח מהמשך הגמ׳ דרבי אבא רצה לתת את הקרקע לרב גידל, ונראה דזה בתורת השבת גזילה. וגם בסוף הסיפור דהקרקע נקרא ״ארעא דרבנן״, לכאורה זה ע״פ הגמ׳ בב״ק (צד:) דכשאי אפשר להחזיר את הגזילה לבעלים הראשונים צריך לעשות בו צרכי ציבור.
ונראה להביא ראייה לזה משיטת ר״ת (מובא בריטב״א ד״ה רבה) דנקט בפירוש דיש חיוב השבה בעני מהפך בחררה, וז״ל דכל היכא שנקרא רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים עכ״ל. ומבואר דזה שהוא נקרא רשע אינו רק דין בהלכות מידות דהגברא, אלא דחל בזה איסור גזל.א
ונראה דזהו החילוק בלשון הגמ׳ בין רמאי ורשע. דהרי בתחילת הסוגיא כשהגמ׳ איירי בשליח לקידושין השליח נקרא ״רמאי״, אבל בהמשך בדיון דעני המהפך בחררה האדם דמקדים וקונה נקרא רשע. וי״ל דלשון רמאי משמע דיש איסור גברא אמנם ליכא חלות דין של גזל בקידושי השליח.ב אמנם בעני המהפך בחררה נחשב כאיסור גזל ולכן המקדים וקונה נקרא רשע דחמס, ויתכן דאפי׳ פסול לעדות.ג
אמנם עיין בדברי הרמב״ם (פרק ט מהלכות אישות הלי״ז) וז״ל העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקידשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח, ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע עכ״ל. ומשמע דסבור דגם השליח דהקדים וקידש לעצמו נקרא רשע, שלא כדיוק שלנו בלשון הגמ׳. אבל יתכן להבין דכשהרמב״ם כתב דנקרא רשע זה קאי רק על ההלכה השניה שם, דהיינו במקח וממכר, ולא על המקרה הראשון דקידושין.ד
תוד״ה עני. בא״ד. וקשה מה דתנן.
האחרונים הקשו על הוכחת התוס׳, דהרי בב״מ (י.) מבואר רק דהשני קונה, ולא הזכיר כלל האם הוא צדיק או רשע. וא״כ יתכן דהשני באמת קונה כדברי המשנה אע״פ דהוא בגדר עני מהפך בחררה ונקרא רשע.ה ונראה לבאר דהגמ׳ שם (ב״מ י.) הקשה למה הראשון אינו קונה מדין ד׳ אמות, ותירצה וז״ל כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני עכ״ל. ויתכן דהתוס׳ הבינו דאם הדין דעני מהפך בחררה שייך בהפקר אזי הנפילה היה גורם לחלות דין דעני מהפך בחררה וא״כ מסתבר לומר דיש לו ע״פ דין דעת לקנות באיזה דרך שהוא יכול, והראשון היה צריך לקנות בד׳ אמות.
תוד״ה עני. בא״ד. ועוד אומר רבינו מאיר אביו של ר״ת וכו׳ כאילו גוזל.
ונראה דזה דומה לדין המשנה בגיטין (נט:) וז״ל עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, ר׳ יוסי אומר גזל גמור (רש״י – בגמ׳ מפרש גזל גמור מדבריהם) עכ״ל. ונראה דהיסוד הוא דפעולה בעלמא שיש בה טרחא מחילה קנין מדרבנן אע״פ דלא עשה שום מעשה קנין על פי דין. ואולי זה מבוסס על הדין דאורייתא דקנין יצירה, דהגר״ח זצ״ל ביאר בדעת הירושלמי (מעשרות פרק א הלכה א) דהזורע שדה הפקר קונה את מה דגדל שם וחייב בתרו״מ דהרי עצם הזריעה הוי קנין יצירה בתבואה.ו וכמו״כ הכא, זה שטרח לפרוש מצודתו או להוריד את הזתים טרח להשיג את החפץ וקונה בקנין יצירה כל שהוא מדרבנן.
ובענין עני המנקף בראש זית נחלקו התנאים אם הוי גזל גמור מדבריהם או רק גזל מפני דרכי שלום. ובגמ׳ (סא.) מבואר דהנ״מ הוא להוציאו בדיינים. ונראה דכו״ע מודו דהחפצא נחשבת לחפצא גזולה ואפי׳ הת״ק דנקט דהוי גזל מפני דרכי שלום סבור דאינו נחשב לכם כדי לצאת המצוה דד׳ מינים וכדומה. אמנם בעני המהפך בחררה מי שבא קודם נקרא רשע מכיון דיש מעשה גזילה, אבל אין חלות שם גזול בחפצא דחררה.ז
ובקשר לזה יש לעיין גם בדין משחק בקוביא, דאיתא במשנה (סנהדרין כד:) דפסולין לעדות. והגמ׳ מבארת וז״ל משחק בקוביא מאי קא עביד, אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא, רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם, מאי בינייהו, איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי עכ״ל. הרי נחלקו האמוראים אם משחק בקוביא פסול מכיון דהממון אינו שייך לו או משום דהוי כגברא שאינו עוסק ביישובו של עולם, והנ״מ הוא אם יש לו אומנות אחרת. אמנם הרמב״ם לכאורה פסק את ב׳ הטעמים. דהרי בהלכות גזילה ואבידה (פרק ו הל״י) כתב וז״ל דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא וכו׳ המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע״פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל עכ״ל. ומשמע מדבריו דפסק כרמי בר חמא דהוי גזל ולכן כל מי שמשחק בקוביא פסול לעדות. אבל בהלכות עדות הרמב״ם (פרק י הל״ד) פסק וז״ל ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע״פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש וכו׳ וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד וכו׳ וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל עכ״ל. והמגיד משנה (הלכות גזילה ואבידה) הקשה דלכאורה הרמב״ם סותר את עצמו, דהרי אם משחק בקוביא הוי גזל מדרבנן למה הוא כשר לעדות כשיש לו אומנות אחרת.
ונראה לבאר דמשחק בקוביא הוי דומה למה דביארנו בעני מהפך בחררה. דהיינו דמשחק בקוביא הוי מעשה גזל מכיון דהוא אסמכתא, אמנם מכיון דהממון ניתן לו מרצון הבעלים ולא בע״כ כמו בגזל דעלמא (דומיא דויקח החנית מיד המצרי), אי אפשר להגדיר את החפצא דממון שביד המשחק כגזול. וי״ל דגזלן פסול לעדות, אפי׳ מדרבנן, אך ורק כשיש חפצא דנחשב כחפצא גזולה, ולכן משחק בקוביא, אע״פ דעבר מעשה עבירה דגזל, אינו פסול לעדות מחמת הגזל.ח
א. והריטב״א עצמו חולק על ר״ת מפני דלבסוף רב אבא לא החזיר את הקרקע וז״ל הא ליתא, דאם כן היכי אמרינן בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה, אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון עכ״ל. אמנם לרבינו זצ״ל צ״ל דאין חיוב השבה גמורה דהרי ליכא גזילה גמורה דהא העני עדיין לא קנה אלא דחל איסור גזילה, וההשבה שהוא עושה מפקיעה היאסור של גזילה.
ב. כיון דליכא בזה עני המהפך בחררה. וצ״ב למה המשלח אינו נחשב לעני המהפך בחררה.
ג. ועיין בשו״ת מהר״ם מרוטנברג (סימן תרנב) דהביא בזה ב׳ דעות האם הנקרא רשע בסוגיא דידן פסול לעדות או לא. וגם עיין בפתחי תשובה (חו״מ סימן רלז סק״ב) דהביא דעות בזה בפוסקים האחרונים.
ד. ונ״מ לפסול עדות, כנ״ל.
ה. עיין בחידושי חתם סופר (ב״ב כא: ד״ה עוד הביא ראי׳) דביאר דזה ר״ת לשיטתו דיש חיוב השבה בעני מהפך בחררה. ולכן אם חל הדין דעני מהפך בחררה היינו מוציאין מהשני ונותנים את החפץ לראשון.
ו. וע״ע בזה ברשימות שיעורים לב״ק (צה: ד״ה בעל חוב גובה את השבח, אות ב).
ז. לכאורה דברי רבינו זצ״ל אזלי לפי הראשונים דחולקים על ר״ת ונקטו דלא מוציאין הממון מיד השני. אמנם לפי ר״ת דמוציאין הממון מיד השני, מסתבר נמי דהחפצא נחשבת לחפצא גזולה.
ח. עיין ברש״י בראש השנה (כב. ד״ה בקוביא) דהביא את הפסוק ויגזול את החנית כמקור דאין משחק בקוביא פסול לעדות מדאורייתא. ונראה דרבינו זצ״ל הולך בעקבות דבריו ומבאר דהיכא דיש חסרון בחפצא גזול (דלפי רבינו זצ״ל גם מוזכר בפסוק הזה) כמו במשחק בקוביא, אין פסול אפי׳ מדרבנן.
אמר ליה [לו]: נקרא רשע. אמר לו רב יצחק: אם כן, ואלא מר מאי טעמא עבד הכי [אדוני מה טעם עשה כך] שרב גידל היה מתעסק בקרקע זו לקנותה, ובאת אתה ולקחתה? אמר ליה [לו]: לא הוה ידענא [הייתי יודע] שהיה מחזר אחרי קרקע זו לקנותה. אמר לו: השתא נמי ניתבה ניהליה מר [עכשיו גם כן שיחזיר אותה אדוני לו] כיון שנודע לך שהתעסק בה קודם. אמר ליה [לו]: זבוני [למכור] לא מזבנינא לה [אמכור אותה], כיון דארעא קמייתא [שקרקע ראשונה] היא שאני קונה, ולא מסמנא מילתא [ואין זה סימן טוב הדבר] אם אני מוכר אותה. אי בעי [אם רוצה] לקבל אותה במתנה — נישקליה [שיקחנה].
Rabbi Abba said to him: The one who took it away is called wicked. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa replied: But if so, what is the reason that the Master acted this way? Rav Giddel was negotiating the purchase of this land and you purchased it. Rabbi Abba said to him: I did not know that Rav Giddel was trying to acquire the land. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa retorted: Now too, the Master should give it to him, since you have been made aware that he submitted the first offer. Rabbi Abba said to him: As for selling, I will not sell it, as it is the first land I have ever purchased, and this matter of selling one’s first acquisition is not a good omen. If he wants to accept it as a gift, let him take it.
הכל
(8) דרַב גִּידֵּל לָא נָחֵית לַהּ דִּכְתִיב {משלי ט״ו:כ״ז} וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה רַבִּי אַבָּא לָא נָחֵית לַהּ מִשּׁוּם דְּהַפֵּיךְ בַּהּ רַב גִּידֵּל לָא מָר נָחֵית לַהּ וְלָא מָר נָחֵית לַהּ וּמִיתְקָרְיָא אַרְעָא דְרַבָּנַן.:
Rav Giddel did not descend to claim this plot of land, as it is written: “But he who hates gifts shall live” (Proverbs 15:27), and therefore he did not wish to accept the land as a gift. Rabbi Abba also did not descend to it, because Rav Giddel was already engaging in the acquisition of it when he acquired the land. In this manner, this Sage did not descend to take the plot of land, and that Sage did not descend to take care of it, and it was called the land of the Sages.
לא מר נחית וכו׳ ומתקריא ארעא דרבנן כו׳. צ״ל דאח״כ הפקיר אותה רבי אבא דאל״כ לא הוו מצו רבנן ליהנות ממנה דמתנה אינה לשון הפקר ולא ניתנה במתנה אלא לרב גידל ומכאן דכל קנסות והפקר שב״ד עושין גם בזמן הזה הוא לת״ח ולא לעניי עם הארץ ודו״ק:
רב גידל לא נחית לה [ירד לזכות בקרקע זו] במתנה משום דכתיב [שנאמר]: ״ושונא מתנת יחיה״ (משלי טו, כז). ר׳ אבא לא נחית לה [ירד אליה] משום דהפיך [שכבר הפך] בה רב גידל. ונמצא שלבסוף לא מר נחית לה ולא מר נחית לה [לא חכם זה ירד לטפל בה ולא חכם זה ירד לטפל בה] ומיתקריא ארעא דרבנן [והיתה נקראת קרקע של החכמים].
Rav Giddel did not descend to claim this plot of land, as it is written: “But he who hates gifts shall live” (Proverbs 15:27), and therefore he did not wish to accept the land as a gift. Rabbi Abba also did not descend to it, because Rav Giddel was already engaging in the acquisition of it when he acquired the land. In this manner, this Sage did not descend to take the plot of land, and that Sage did not descend to take care of it, and it was called the land of the Sages.
הכל
(9) וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה הִתְקַדְּשִׁי לִי כּוּ׳.: לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים מַהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ המְקוּדֶּשֶׁת ואע״פ וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת.
§ The mishna teaches: And similarly, with regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after thirty days, and another came and betrothed her within this period, she is betrothed to the second man. The Gemara asks: In a case where another did not come and betroth her within the thirty days, what is the halakha? Rav and Shmuel both say: She is betrothed after thirty days, even if the money he gave for her betrothal has been used before the end of this period, as the betrothal takes effect from when the money is given.
פיס׳ וכן האומ׳ לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ובא אחד וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, לא בא אחר וקדשה בתוך ל׳ יום לאחר ל׳ יום רב ושמואל אמרי גמרו קידושיו והיא מקודשת לו כיון דבתורת קידושין יהבינהו לה אף על פי שנתאכלו המעות מקודש׳, דהני מעות לאו למלוה דאמו ולא לפקדון דמו. לא בא אחר וקדשה וחזרה בה ואמרה איני רוצה בהני קידושין, ר׳ יוחנן אמ׳ חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור, ריש לקיש אמ׳ אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטיל דיבור. ומותיב ר׳ יוחנן תנן הרשה את בני ביתו לתרום תרומתו תרומה, ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומ׳, הא אתי דיבור דביטול מבטל דיבור דתרומה. [אמ׳ ליה ריש] לקיש לעולם אתי דיבור מבטל דיבור [.... ונתינת מעות ליד] האשה מעשה הוה ולא אתי דיבור מבטל מעשה. תוב אותיביה השולח גט לאשתו והגיע בשליח כול׳. ופריק ריש לקיש התם נמי כיון דלא מטא גיטא ליד האשה לאו מעשה הוא אלא דיבור גרידתא הוא ואתי דיבור מבטל דיבור. ומותיב ריש לקיש לר׳ יוחנן הא דתנן במסכת כלים פרק כ״ה {מ״ט} כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה, כגו׳ מי שיש לו עור וחשב בדעתו לפ[רסו] כקטובליאא אף על פי שלא נעשה בו כלום מעשה הרי הוא ככלי ומקבל טומ׳, ואם חשב עוד להחזירו כמו שהיה עור אינו מבטל תורת כלי מעליו עד שיעשה בו מעשה, אמאי תיתי מחשבה תבטל מחשבה.
א. בערוך ערך קטבל כתב פי׳ עור שמכסין בו בני אדם מלמעלה בלשון יון שמו אנבולי, ושהוא מוצע למטה קורין אותו קטבולי, ובטיית (בערבית) שמו נטע.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל׳ יום ובא אחר וקידשה בתוך ל׳ יום מקודשת לשני. לא בא אחר וקידשה, מקודשת לראשון לאחר ל׳ יום ואע״פ שנתאכלו מעות ואינן בעין.
[לא בא אחר וקדשה בתוך שלושים יום מהו]. אמר לה המקדש בסוף שלשים יום הרי את מקודשת לי במה שנתתי לך, או אפי׳ בשתיקה לחוד.
ואעפ״י שנתאכלו המעות. תוך שלשים, וכי בעו קדושין למיחל ליתנהו למעות בעולם, אפ״ה חיילי. דהני מעות לאו למלוה דמו. דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת ולא לפקדון דמו, דנימא אם [לא] נשאר ממנו שוה פרוטה [אינה מקודשת]36 כדאמרינן בהאיש מקדש סתמא התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנגב או שאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, דהתם [ברשותא דמרייהו קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי. למלוה נמי לא דמו, מלוה] להוצאה ניתנה מקמי דניתחלי קדושין, וכי אמר לה התקדשי לי (באו״מ) לא (דידה) [דידיה] הוא, ולא מידי יהיב לה. אבל אלו לא נתנם להוציאם [כי אם] ע״מ שתתקדש בהם, וכי אכלה דידה קא אכלה, ולכי מטיא זימנה מיקדשא.
אע״פ שנתאכלו המעות – פירוש לפי שמלוה כגון זו קונה שלא אמרוא מלוה אינו קונה אלא לפי שמשעה ראשונה שלה היא ולא גמרה ומקניה נפשה אבל במלוה כיוצא בזו מתקדשת היא, אעפ״י שאין כן בשטר שאלו קדשה בשטר ונשרף קודם שלושים יוםב ואפילו הלכה והניחתו ברשות הרבים אין חוששין לקדושין כדאמרינן לקמן1 ובמס׳ גיטין (ע״ד.) גבי גט ובכתובות (פ״ו:) לענין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל׳ יום דלא קנה אלא אם כן אמר לה מעכשיו כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסיםג (כתובות פ״ב.) וכן כתב בה״ג, אבל אם כתב שטר אירוסין מעיקרא והשתא לאו איתיה לא הוו קדושין:
א. לעיל מז ע״א.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: קודם קדושין.
ג. שם.
1. הגהת הגרא״ז: דף ס׳ ע״ב.
אף על פי שנתעכלו המעות. וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן, אף על פי שבשעה שראוין לחול אינן בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאלו הן בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומה שאין כן במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא (קידושין מח:) דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף, דאף על גב דמכל מקום שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא, הוא אפילו הכי כיון דלא ירד בו לדעת מלוה, והנאת שכירות ישנה בעולם, שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו, רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו, ואף על פי שאינו נראה כן מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב לפנינו בס״ד.
ובשטר כהאי גוונא אינה מקודשת, כדאיתא לקמן (קידושין ס:) דאם לא אמר לה מעכשיו ונשרף או נאבד תוך ל׳ יום אינה מקודשת, וכן נמי בגט כדאיתא לקמן (קידושין ס:) ובגיטין (גיטין עד.) היינו טעמא דבנשרף או נאבד אזל ליה לגמרי ולא נשאר לו אצלה כלום ואפילו ניירא בעלמא, דשטר הקדושין אינה צריכה להחזיר לו, משום דלית ביה שוה פרוטה, ומיהו ודאי אם יש בנייר שוה פרוטה נראה לי שהיא מקודשת, דהוה ליה כמקדש בכסף, דהא מאן דמקדש בשטר דעתיה לקדש אפילו בנייר, והיא גם דעתה בכך, וכדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין מח.) המקדש בשטר ר׳ מאיר אומר אינה מקודשת ור׳ אליעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בשטר אירוסין שאין עליו עדים, אי נמי שנכתב שלא לשמה, ואפילו הכי קא סברי רבנן שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ואף ר׳ מאיר הכי סבירא ליה וכדכתבינן התם, אלמא כל המתקדשת בשטר דעתה אף אנייר, והרי היא מתקדשת בכסף, והלכך אף על פי שנשרף או נאבד מקודשת כדין מקדש בכסף כנ״ל, ובגט נמי בשטר היא מתגרשת ולא בכסף חיובה.
מהו – דין אלו הקדושין.
ואע״פ שנתאכלו כל המעות. תוך שלשים יום וכי בעי למיחל הני קדושין ליתנהו למעות בעולם אפ״ה מקודשת.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 5]
(ט) מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות – פי׳ וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל׳ יום אינה מקודשת לאחר ל׳ יום אלא א״כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי׳ בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר״ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח״כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל׳ יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה.
(9-13) לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזרה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת׳ גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב׳ או ג׳ רבי יוחנן אמר חוזרת ר״ל אמר אינ׳ חוזרת כו׳ איתיבי ר׳ יוחנן לר״ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי׳ ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז״ל וכן דעת מורי נר״ו ובמקומו יתבאר בע״ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי׳ למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא״א אבל ודאי מפקעי׳ והפקר ב״ד הפקר.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע״פ שנתאכלו המעות וכו׳ למלוה נמי לא דמו, מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה.
ונראה לבאר את החילוק בין קידושין במלוה לבין קידושין לאחר ל׳ היכא שנתאכלו המעות, דהיכא דרוצה לקדשה בחוב דעלמא אזי החוב נוצר לפני הקידושין ובשעת הקידושין אין לו דבר לתת לה. אמנם בקידושין לאחר ל׳ אפי׳ לאחר דנתאכלו המעות זה דומה למקרה של שחוק לפני (לקמן סג.) לפי המ״ד אינה לשכירות אלא לבסוף דהיא מקודשת. והטעם הוא דהחוב שהיא חייבת לו נוצר בסוף הפעולה האחרונה ואז המקדש יכול להקנות לה את החוב בתורת קידושין. וכמו״כ בקידושין לאחר ל׳, אע״פ דהוא נתן לה את הכסף בתחילת ל׳, החוב שהיא חייבת לו נולד בסוף ל׳ כשהיא צריכה להחליט האם לתת לו הכסף בחזרה או להתקדש לו ולכן הקידושין חלין.א
ועוד נראה לבאר דרב ושמואל מחדשים דין חדש בהלכות כלתה קניינו. דהיינו דאיתא בכתובות (פב.) דבקנין משיכה לאחר ל׳ יש חסרון של כלתה קניינו, ואם אמר משוך פרה זו ותקנה לאחר ל׳, ובסוף ל׳ יום הפרה נמצאת באגם אינו קונה. וא״כ רב ושמואל מלמדים דין כללי בהלכות קנין, דהיינו דהחסרון דכלתה קניינו אינו שייך לקנין כסף. והביאור בזה הוא דנתינת כסף יוצרת שעבוד דעדיין קיים בסוף ל׳ יום אפי׳ אם נתאכלו המעות. לפי״ז הדין דרב ושמאול אינו חידוש רק בקידושין בלבד אלא גם בקנין כסף בדיני במקח וממכר דעלמא.ב ובכן אינו מקדשה מפאת מלוה אלא בחפצא דכסף דבשעת נתינת הכסף מעיקרא דיוצרת שעבוד.
ועיין ברשב״א (ד״ה אע״פ) דבביאור שלו לסוגיא השווה בין קידושין לאחר ל׳ היכא דנתאכלו מעות לבין קידושין בשכירות לפי המ״ד דאינה לשכירות אלא לבסוף, וז״ל וטעמא דמלתא דכיון דלשם קדושין ניתנו בתחלתן אע״פ שבשעה שראוין לחול אינן בעולם מ״מ כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם רואין אנו אותם כאלו הן בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת, וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה, ומשא״כ במלוה דעלמא הואיל ובשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה, ומסתברא דהיינו נמי טעמא דעשה לי שירין נזמים וטבעות דמקודשת למ״ד אינה לשכירות אלא לבסוף דאע״ג דמ״מ שכירות זה אינו בעולם ומחוסר גוביינא הוא אפ״ה כיון דלא ירדו בו לדעת מלוה והנאת שכירות ישנה בעולם שאם לא תתקדש לו צריכה ליתן לו שכירותו רואין אנו אותו כאלו הוא בעינו להתקדש בו עכ״ל. ומשמע מדבריו כביאור הראשון שביארנו, דקידושין חלין ע״י יצירת חוב בסוף הל׳ היום או לבסוף השכירות.ג
א. והשווה לשיעורים לעיל (ו: ד״ה ארווח לה זימנא, אות א) ולקמן (ס. רש״י ד״ה לרב יהודה).
ב. ולכאורה זוהי שיטת התוס׳ בכתובות (פב. ד״ה הא דאמר) על הגמ׳ דקנין משיכה לאחר ל׳ אינו מהני וז״ל לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ולא בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום דמקודשת אע״פ שנתאכלו המעות אע״פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר בקידושין (דף נט.) דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר שלשים אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר שלשים יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה עכ״ל. הרי התוס׳ הביאו את הגמ׳ דידן וביארו אותו כדין קנין כסף דעלמא.
ג. אמנם עיין באבנ״מ (סימן מ סק״א) דלכאורה יש לו הבנה אחרת ברשב״א דהביא דבריו וביאר וז״ל ומדבריו נראה דלאחר שלשים מקודשת בהאי הנאה שנפטרת ממנו ואע״ג דבמלוה אינה מקודשת כה״ג עד שיאמר לה בהנאת מחילת מלוה הכא דלשום קידושין נתנו מתחלתן כיון דאם לא הי׳ מתרצה בתחלתה לא הי׳ נותן לה הכסף כלל ולא הי׳ מלוה לה כלל משא״כ בשאר מלוה שכבר באו לידה לשום מלוה עכ״ל. כלומר, דהיכא דהכסף ניתן מתחילה לשם קידושין ולא לשם חוב אזי קידושין חלין ע״י מחילת החוב.
ב שנינו במשנה: וכן האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלושים יום ובא אחר וקידשה בינתיים. ושואלים: אם לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים, מהו הדין? רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקודשת אחרי שלושים יום, ואף על פי שנתאכלו (נאכלו, כלו) המעות שנתן לקידושין לפני הזמן שאמר שיחולו בו הקידושין, מכל מקום היא מקודשת כיון שהחל בה ענין קידושין משעת נתינת הכסף.
§ The mishna teaches: And similarly, with regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after thirty days, and another came and betrothed her within this period, she is betrothed to the second man. The Gemara asks: In a case where another did not come and betroth her within the thirty days, what is the halakha? Rav and Shmuel both say: She is betrothed after thirty days, even if the money he gave for her betrothal has been used before the end of this period, as the betrothal takes effect from when the money is given.
הכל
(10) מַאי טַעְמָא הָנֵי זוּזֵי לָא לְמִלְוָה דָּמוּ וְלָא לְפִקָּדוֹן דָּמוּ.
The Gemara clarifies: What is the reason that she is betrothed despite the lack of money at the end of the thirty days? The Gemara explains that these dinars given for her betrothal are not comparable to a loan, nor are they comparable to a deposit that was transferred into her possession and subsequently lost. In both of these cases she would not be betrothed.
לאו למלוה דמו – דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת.
ולאו לפקדון דמו – דנימא אם לא נשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמר בהאיש מקדש (לעיל דף מז.) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת כו׳.
לא למלוה דאינה מקודשת ולא לפקדון שאם אין בפקדון שוה פרוטה בעין אינה מקודשת. מלוה להוצאה ניתנה ולאו דידיה היא ולא יהב לה מידי. וחזרה בה תוך שלשים יום שאמרה בפני שנים אי אפשי בקדושין. אבל אם מת הוא או היא תוך ל׳ יום פשיטא שלא נגמרו הקדושין ואינה זקוקה ליבם והוא מותר בקרובותיה. אתי דבור דהשתא ומבטל דבור דרצו הקדושין ואיכא מעשה דנתינת מעות לאשה הכל תלוי בדבורה ובדבור הוא חשוב.
ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שמקודשת על אף שאין מעות בזמן חלות הקידושין? — הני זוזי [הכספים הללו] שנתן כקידושין לא למלוה דמו [הם דומים] ולא לפקדון שהופקד אצלה ואבד דמו [הם דומים], שבשניהם אינה מקודשת.
The Gemara clarifies: What is the reason that she is betrothed despite the lack of money at the end of the thirty days? The Gemara explains that these dinars given for her betrothal are not comparable to a loan, nor are they comparable to a deposit that was transferred into her possession and subsequently lost. In both of these cases she would not be betrothed.
הכל
(11) לְפִקָּדוֹן לָא דָּמוּ פִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּתָא דמרא קָא מִתְאַכְּלִי וְהָנֵי בִּרְשׁוּתָא דִידַהּ קָא מִתְאַכְּלִי לְמַלְוֶה נָמֵי לָא דָּמוּ מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה הָנֵי בְּתוֹרַת קִידּוּשִׁין יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלַהּ.
The Gemara elaborates: They are not comparable to a deposit, as a deposit is used in its owner’s possession, i.e., any loss is incurred by the owner, whereas these are used in her own possession, as he gave her the money to keep. These dinars are also not comparable to a loan; a loan is given for spending and therefore no money remains at the time of the betrothal, whereas these dinars were given to her from the outset for the purpose of betrothal.
להוצאה ניתנה – מקמי דניתחלי קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידיה היא ולאו מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע״מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זמנא מקדש.
לפקדון לא דמו [אינם דומים] כי פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי [ברשות בעליו של הפקדון הם נאכל ים], שאם נפסדו מעצמם, הרי זה הפסדו של בעליהם, והני ברשותא דידה קא מתאכלי [ואלה ברשות שלה הם נאכלים], שהרי נתן לה כספים אלה בתורת קידושין, שיהיו שלה. למלוה נמי לא דמו [גם כן אינם דומים], כי מלוה להוצאה ניתנה ולפיכך אין בשעת הקידושין מעות בהן תתקדש, הני [אלה] בתורת קידושין יהבינהו ניהלה [נתן אותם לה] מלכתחילה.
The Gemara elaborates: They are not comparable to a deposit, as a deposit is used in its owner’s possession, i.e., any loss is incurred by the owner, whereas these are used in her own possession, as he gave her the money to keep. These dinars are also not comparable to a loan; a loan is given for spending and therefore no money remains at the time of the betrothal, whereas these dinars were given to her from the outset for the purpose of betrothal.
הכל
(12) לֹא בָּא אַחֵר וְקִידְּשָׁהּ וְחָזְרָה בָּהּ מַהוּ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר וחוֹזֶרֶת אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.
The Gemara asks: If another did not come and betroth her, and she retracted her consent to the betrothal within thirty days, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said: She can retract her consent. Why? This statement, by which she changes her mind, comes and nullifies her previous statement when she agreed to the betrothal. Reish Lakish said: She cannot retract her consent, as her second statement does not come and nullify her previous statement.
לא בא אחר וחזרה בה מהו. כלומר חזרה בה בתוך שלשים יום, שאמרה אי אפשי בהם מהו, מי יכולה לחזור מקבלת[ה] שקבלה הקדושין או לא. דאיהו פשיטא לן דיכול לחזור בו תוך שלשים, דלהכי הזכיר לאחר שלשים יום, וגלה דעתו בזה. אבל איהי שקבלה הקדושין בשתיקה ולא אמרה גם אני בכך רוצה, שלא אתקדש אלא לאחר שלשים יום, הילכך י״ל שנתנה מעלה זו לאיש שהאיש יכול לחזור בו, והאשה לא תוכל, או דילמא כי הדדי נינהו.
ר׳ יוחנן אמר חוזרת. דאתי דבורא ומבטל קבלת מעותיה דעדיף מדבור, אבל לא חשיב מעשה כיון דלא מיקדשא לאלתר.
מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר׳ יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:
השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע״פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:
לא בא אחר וקדשה וחזרה בה – צריך לדקדק אי הוו פליגי נמי בדידיה אם יכול לחזור בו אם לאו ולי נראה דאין לחלק והאי דנקט פלוגתייהו בדידה משום דמתני׳ איירי בדידה ותנא קבלה קידושיה מאחר לכך פליגי בה אם לא קבלה קידושיה מאחר וחזרה בה:
גמ׳. לא בא אחר וקידשה וחזרה בה מהו, ר׳ יוחנן אמר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור, ריש לקיש אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור.
יש כמה דרכים לבאר את יסוד המחלוקת דר׳ יוחנן ור״ל. די״ל דכו״ע מודו דאם נגמר חלות שם מעשה הקידושין, אז היא אינה יכולה לחזור. ונחלקו ר׳ יוחנן ור״ל האם בקידושין לאחר ל׳ נגמר מעשה הקידושין או לא. דר׳ יוחנן נקט דקידושין לאחר ל׳ הוי מעשה קידושין אריכתא דנגמר רק לאחר ל׳ יום, ולכן היא יכולה לחזור בה. ומאידך ר״ל סבור דנגמר מעשה הקידושין אלא דצריך שיעבור הזמן כדי שהחלות תחול, ולכן היא אינה יכולה לחזור בה.
אמנם לכאורה הפירוש הזה אינו נכון דהרי בהמשך הסוגיא ר׳ יוחנן הקשה על ר״ל מהיכא דבעל נתן גט לשליח להולכה דהוא יכול לבטלו, דדומה לקידושין לאחר ל׳ ד״הא נתינת גט ליד שליח דכי נתינת מעות ליד אשה דמי״. ולכאורה אם נחלקו האמוראים האם קידושין לאחר ל׳ הוי מעשה קידושין גמורה או לא, קשה להבין מה הוכחת ר׳ יוחנן משליחות להולכה בגט, הרי לפי ר״ל בפשטות י״ל דבקידושין כבר נגמר מעשה הקידושין אמנם בגט בודאי עדיין לא נגמר מעשה הגירושין ע״י נתינת הגט לשליח.
ולכן נראה לפרש דנחלקו ר׳ יוחנן ור״ל בדיני חזרה. דהיינו, דלפי ר׳ יוחנן כל היכא דאדם התחיל במעשה אך החלות עדיין לא חלה, אזי בעל המעשה יכול לחזור בו. ור״ל סבור דכל היכא דיש חלות שם מעשה קנין או מעשה אחר, אפי׳ אם החלות שבסוף עדיין לא חלה, מ״מ בעל המעשה תו אינו יכול לחזור בו. וזהו הטעם דר׳ יוחנן השווה נתינת המעות ליד האשה לנתינת הגט ליד השליח, דהרי בשניהם יש חלות שם מעשה מסוים בלי החלות שחלה לבסוף, ומכיון דבגט הוא יכול לחזור בו כמו״כ האשה יכולה לחזור בה.
אמנם ר״ל דחה, וז״ל התם נמי כל כמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא, אתי דיבור ומבטל דיבור עכ״ל. וכמו״כ בקושיא לעיל דר׳ יוחנן מביטול שליחות דתרומה ר״ל דחה וז״ל שאני נתינת מעות ליד אשה, דכי מעשה דמו ולא אתי דיבור ומבטל מעשה עכ״ל. ויש לעיין בכוונת דבריו, למה בקידושין לאחר ל׳ אין האשה יכולה לחזור בה מכיון שהתחיל מעשה הקידושין לעומת בשליחות בתרומה ובגט דהמשלח יכול לבטל את השליחות.
ונראה דיש לבאר את דעת ר״ל בב׳ אופנים: א) אין באמת חלות שליחות לפני שהשליח עושה את המעשה ומקיים את שליחותו, ולכן אין השליח נחשב לכלום בלי רצון הבעלים להמשיך ולקיים את השליחות. ולכן כשהמשלח מבטל את השליחות לפני שהשליח הספיק לקיים את שליחותו, אזי כל השליחות נעקר למפרע וכאילו לא היה. ולפי״ז החילוק בין שליחות לבין קידושין לאחר ל׳ ברור, דהרי בשליחות כל החלות תלוי בקיום המעשה לבסוף ולכן המשלח יכול לעוקרו משא״כ בקידושין לאחר ל׳ דבודאי נעשה מעשה קידושין.
ב) יתכן דיש חלות שליחות דחל ע״י המינוי דאי אפשר לעקור למפרע. אמנם המשלח יכול לבטל את השליחות מכאן ולהבא. ויתכן דההסבר בזה הוא דקיום השליחות הוי חלות הגירושין או חלות התרומה והחלויות האלו אינן יכולות לחול בע״כ דהבעלים עצמו. אבל בקידושין לאחר ל׳ מעשה הקנין כבר חל וחלות הקידושין ראוי לחול לאחר ל׳ ממילא ורק הוי מחוסר זמן, ולכן היא אינה יכולה לחזור בה.א
וההבדל בין הביאורים הוא האם לפי ר״ל ביטול השליחות חלה למפרע או לא. דלפי הביאור הראשון אתי דיבור ומבטל דיבור הוי עקירת השליחות למפרע. אמנם לפי הביאור השני השליחות בודאי קיימת מהמינוי עד שעת הביטול.ב ולכאורה יש בזה נ״מ האם ביטול שליח להולכה בגט צריך עידי קיום. דהרי אם הוא עוקר את השליחות למפרע אזי מסתבר דנחשב כדבר שבערוה וצריך עדי קיום. אמנם אם הוא מבטל את השליחות מכאן ולהבא אזי לא צריך עדי קיום.ג
ועיין ברמב״ן (נט. ד״ה איתיביה) דביאר את דעת ריש לקיש, וז״ל דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אע״פ שנתאכלו ואע״פ שלא חזר וקדשה בדיבור אחר, ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת ועוד היה צריך לקדשה בפירוש, אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שהרי אם רצה השליח לחזור בו חוזר ועדיין הם צריכין לעשות מעשה ולתרום עכ״ל. ומשמע קצת כצד השני, דבקידושין לאחר ל׳ הכל כבר נעשה ורק הוי מחוסר זמן, אמנם בשליחות חלות השליחות נמשכת עד קיום השליחות ולפני כן אין המעשה שלם.
א. ובענין האם מינוי שליחות הופך את השליח לבעלים על המעשה, עיין בשיעורים לעיל (מא. בענין שליח עושה שליח, אות א), והשווה לדבריו ברשימות שיעורים לב״מ (כב. ד״ה ת״ש כיצד אמרו התורם), ובשיעורי הרב לגיטין (ע: ד״ה בענין משלח דנשתטה, אות ב).
ב. ועיין בחלקת יואב (אה״ע סימן כא) דדן בזה.
ג. ונחלקו בזה הראשונים. דעיין ברמב״ן (גיטין לב: ד״ה הא דתנן) דנקט דלפי רב נחמן בגמ׳ שם צריך עדי קיום בביטול שליחות בגט והתוס׳ (שם ד״ה ורב נחמן) סבור דלא נחשב לדבר שבערוה.
ועוד שאלו: לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה המקודשת בתוך שלושים יום, ואינה רוצה עוד בקידושין, מהו הדין? ר׳ יוחנן אמר: חוזרת בה. ומדוע? אתי [בא] דיבור שאומרת שחוזרת בה מהקידושין, ומבטל דיבור ראשון שאמרה שמסכימה לקידושין. ריש לקיש אמר: אינה חוזרת, ולדעתו לא אתי [בא] דיבור אחד ומבטל דיבור קודם לו.
The Gemara asks: If another did not come and betroth her, and she retracted her consent to the betrothal within thirty days, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan said: She can retract her consent. Why? This statement, by which she changes her mind, comes and nullifies her previous statement when she agreed to the betrothal. Reish Lakish said: She cannot retract her consent, as her second statement does not come and nullify her previous statement.
הכל
(13) אֵיתִיבֵיהּ ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ בִּיטֵּל זאִם עַד שֶׁלֹּא תָּרַם בִּיטֵּל אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה וְהָא הָכָא דְּדִיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא וְקָאָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר שָׁאנֵי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דְּכִי מַעֲשֶׂה דָּמוּ וְלָא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל מַעֲשֶׂה.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a mishna (Terumot 3:4): In a case where someone appointed an agent to separate teruma from his produce on his behalf, and he subsequently canceled the agency, the halakha depends on the following: If he canceled the appointment before the agent separated the teruma, his teruma is not teruma. And here it is a case involving one statement and a second statement, as the owner of the produce appointed the agent and rescinded his appointment by speech. This shows that a statement comes and nullifies a previous statement. Reish Lakish replied: Giving money to a woman is different, as it is considered like an action, and a mere statement does not come and nullify the action of the transfer of money.
ביטל אם עד שלא תרם ביטל – האומר לשלוחו צא ותרום וחזר ובטלו מלהיות שלוחו או בפניו או שלא בפניו.
דכי מעשה דמו – ואע״פ שלא חלו מיד הוי מעשה מיהא לחול אחר שלשים והא דקרי ליה דיבור משום דלאו מעשה ממש הוא.
שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה. קצת דמי, ולא אתי דבור ומבטל אפילו מעשה זוטר, כי האי, אף על גב דכדבור דמי ולא כמעשה גמור.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 9]
(יג) שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס״ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא – פי׳ ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל׳ יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו׳ אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי׳ לר״ל בלישנא בתרא מהאי מתני׳ בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי׳ למאי דקי״ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב״ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה.
גמרא איתיביה ר״י לר״ל ביטל אם עד שלא תרם כו׳ משמע לכאורה דלמאי דמדמה ר״י תרומה לקידושין א״כ בתרומה נמי אם אמר הרי זו תרומה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור דמכיון דעדיין אין שם תרומה עליו עד לאחר שלשים אכתי לא מיקרי מעשה אלא דיבור גרידא דומיא דקידושין וקשיא לי דבמס׳ נדרים דף כ״ט אמרינן להדיא דאפילו לר״י דאמר הכא חוזרת אפ״ה מודה שהאומר הרי זו עולה לאחר שלשים יום אין יכול לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמיא ומשמע דה״ה לתרומה לפמ״ש שם הרא״ש ז״ל בפירושו דילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור והאי קרא בתרומה נמי איירי כדאיתא פ״ק דר״ה וכן משמע מלשון הר״ן ז״ל שם בנדרים ויותר מזה מצאתי להדיא שהתוס׳ ביבמות דף צ״ג כתבו בד״ה קנויה מעכשיו דהא דגבי פירות ערוגה זו תרומה לכשיתלשו לא בעינן מעכשיו היינו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומדלא אמרינן האי טעמא דאמירה לגבוה לענין ביטל עד שלא תרם אלמא דהאי דיבורא של מינוי השליחות לא חשיב כמו דיבורא דלאחר שלשים וא״כ מאי מקשה ר״י לר״ל ויש ליישב דנהי דלענין אמירה לגבוה מפלגינן בינייהו היינו משום דבאומר לשליח צא ותרום כיון שלא הוברר חלק גבוה בהאי דיבורא לחוד מש״ה לית בה משום אמירה לגבוה משא״כ בהרי זו תרומה לאחר שלשים יום או לכשיתלוש שייך אמירה לגבוה כיון שהוברר חלק גבוה אבל לר״ל דמאי דס״ד השתא דמחמת דיבור גרידא חשיב ליה ר״ל כמעשה לענין קידושין כיון שהדיבור חשיב כמעשה א״כ מקשה ר״י שפיר מההיא דביטל עד שלא תרם דאע״ג שהשליחות נגמר׳ בדיבור אפ״ה אתי דיבור ומבטל דיבור כן נ״ל ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בשיטת הרמב״ם ז״ל:
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: מינה שליח להפריש תרומה מתבואתו עבורו וביטל אחר כך את השליחות. אם עד שלא תרם השליח ביטל את השליחות — אין תרומתו של השליח שתרם אחר כך תרומה. והא הכא [והרי כאן] שדיבור ודיבור הוא, שהרי בדיבור מינה אותו שליח ובדיבורו ביטל, ומכאן רואים כי קאתי [בא] דיבור ומבטל דיבור! ענה לו ריש לקיש: שאני [שונה] נתינת מעות ליד אשה, דכי [שכמו] מעשה דמו [נחשב הדבר], ולא אתי [בא] דיבור בלבד ומבטל מעשה של נתינת המעות.
Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a mishna (Terumot 3:4): In a case where someone appointed an agent to separate teruma from his produce on his behalf, and he subsequently canceled the agency, the halakha depends on the following: If he canceled the appointment before the agent separated the teruma, his teruma is not teruma. And here it is a case involving one statement and a second statement, as the owner of the produce appointed the agent and rescinded his appointment by speech. This shows that a statement comes and nullifies a previous statement. Reish Lakish replied: Giving money to a woman is different, as it is considered like an action, and a mere statement does not come and nullify the action of the transfer of money.
הכל
(14) אֵיתִיבֵיהּ חהַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִגִּיעַ בַּשָּׁלִיחַ אוֹ שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ גֵּט שֶׁנָּתַתִּי לְךָ בָּטֵל הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל וְהָא נְתִינַת גֵּט לְיַד שָׁלִיחַ דְּכִי נְתִינַת מָעוֹת לְיַד אִשָּׁה דָּמֵי וְקָתָנֵי הֲרֵי זֶה בָּטֵל.
Rabbi Yoḥanan raised a further objection to Reish Lakish: With regard to one who sends a bill of divorce to his wife, and later the husband encountered the agent or sent another agent after him and in this manner said to him: The bill of divorce that I gave you is nullified, it is thereby nullified. And giving a bill of divorce to an agent is considered to be like giving money to a woman, and yet this baraita teaches that it is nullified, which indicates that speech can override even an action.
והגיע בשליח – רבותא אשמועינן אע״פ שלא יצא אחריו לשם כך אלא שפגע בו ואמר לו הרי בטל ולא אמרינן לצעורי בעלמא קא מכוין והכי מפורשת בפ׳ השולח.
איתיביה [הקשה לו] עוד ר׳ יוחנן ממה ששנינו: השולח גט לאשתו ואחר כך הגיע (פגש) המשלח בשליח, או ששלח אחריו שליח ואמר לו ״גט שנתתי לך בטל הוא״ — הרי זה בטל. והא [והרי] נתינת גט ליד שליח דכי [שכמו] נתינת מעות ליד אשה דמי [היא נחשבת], וקתני [ושנה]: הרי זה בטל, ומשמע שדיבור יכול לבטל אף מעשה!
Rabbi Yoḥanan raised a further objection to Reish Lakish: With regard to one who sends a bill of divorce to his wife, and later the husband encountered the agent or sent another agent after him and in this manner said to him: The bill of divorce that I gave you is nullified, it is thereby nullified. And giving a bill of divorce to an agent is considered to be like giving money to a woman, and yet this baraita teaches that it is nullified, which indicates that speech can override even an action.
הכל
(15) הָתָם נָמֵי כֹּל כַּמָּה דְּלָא מְטָא גִּיטָּא לִידַהּ דִּיבּוּר וְדִיבּוּר הוּא אָתֵי דִּיבּוּר וּמְבַטֵּל דִּיבּוּר.
Reish Lakish answered: There too, as long as the bill of divorce has not reached the woman’s hand it is considered a case of one statement and a second statement. There is no halakhic significance to the transmitting of a bill of divorce to an agent, as only its delivery to the wife is considered an action. Therefore, the act of transferring the bill of divorce to the agent is of no consequence and in this particular case a statement comes and nullifies a previous statement.
השיב לו ריש לקיש: התם נמי [שם גם כן] כל כמה [זמן] שלא מטא גיטא [הגיע הגט] לידה של האשה — דיבור ודיבור הוא, שאין משמעות הלכתית למסירת הגט לשליח, והמעשה שבדבר הוא נתינת הגט לאשה עצמה, ומשום כך אתי [בא] דיבור ומבטל דיבור.
Reish Lakish answered: There too, as long as the bill of divorce has not reached the woman’s hand it is considered a case of one statement and a second statement. There is no halakhic significance to the transmitting of a bill of divorce to an agent, as only its delivery to the wife is considered an action. Therefore, the act of transferring the bill of divorce to the agent is of no consequence and in this particular case a statement comes and nullifies a previous statement.
הכל
(16) אֵיתִיבֵיהּ ר״ל רֵישׁ לָקִישׁ לר׳ לְרַבִּי יוֹחָנָן טכׇּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טוּמְאָתָן בְּמַחְשָׁבָה וְאֵין עוֹלִים מִידֵּי טוּמְאָתָן אֶלָּא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה
Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: All vessels descend into their state of contracting ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to work on it any further, it immediately assumes the status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure.
יורדין לידי טומאה במחשבה – כגון גולמי כלים דאמר בהכל שוחטין (חולין דף כה.) כל שעתיד לשוף לשבץ ולגרר ואמר התם דאכתי חסרון מלאכה הוא וטהורים ואם חישב עליה שלא לשוף ושלא לשבץ הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא.
ואין עולין מטומאתן – משקבלוה.
אלא בשינוי מעשה – שיעשה בה מעשה לקלקלם שישברם או ינקבם וכן עד שלא יקבלו טומאה אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף לשבץ ולגרר.
איתיביה ר״ל לר׳ יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה וכו׳ אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק – איכא למידק ולדידיה מי ניחא והא איהו מודה בדבור ודבור גרידא דאתי חד ומבטל חבריה כי ההיא דתנןא אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה, איכא למימר מסבר סבר ר״ל דלא אתי דיבור ומבטל דיבור כלל, ומיהו אמר לא קשיא לי הא דתנן בטל אין תרומתו תרומה דאנא דאמרי אפילו לההוא תנא אבל לדידך קשה הא ולא מצית לתרוצי אליבא דידך. ולי נראה דר״י ור״ל בסתמא אפליגו באתי דבור ומבטל דבור ופרכיה ר״ל תחלה לרבי יוחנן מכל הכלים והדר פרכיה ר״י לדידיה תרומה והדר ביה ר״ל מדבור לדבור גרידא וקם בשיטתיה דנתינת מעות ליד האשה דהוא מעשה זוטא, וגמרא הוא דאקדים פירכא דרבי יוחנן עליה דר״ל כדקאב מקדים רבי יוחנן לר״ל לעולם. ועוד יש לתרץ ולומר דקס״ד דמחשבה דטומאהג הואיל ואקשה רחמנא למעשה כמעשה כל דהוא דמי ובנתינת מעות ליד האשה דמי וא״ל ר׳ יוחנן לא כמעשה מעליא נמיד חשיב. א״נ מחשבה דטומאה כיון שהוא מוריד כלי לידי טומאתו והרי הוא מזומן משחשבה עליו לקבל טומאה מעשה כל דהוא הויא דהא אהני מחשבתו שהוא מקבל עליו טומאה בסתם בלא דבור ומחשבה אחר כי היכי דאהני נתינת מעות ליד האשה שהיא מקודשת לאחר שלשים יום אעפ״י שנתאכלו ואעפ״י שלא חזר וקדשה בדיבור אחר, ואלו לא נתנם לה לשם קדושין אם נתאכלו לא היתה מקודשת, ועוד היה צריך לקדשה בפירוש אבל העושה שליח לתרום אין כאן מעשה של כלום כל זמן שלא תרם שהרי אםו רצה השליח לחזור בו חזר ועדיין הן צריכין לעשות מעשה ולתרוםז. ואיכא נסחי דכתיב בהו איתיביה סתמא1 ומשבשן דהא אסוגיא דהוי ליה רבי יוחנן לר״ל קיימין ובהא ליכא לאוקמא לקושיא לריש לקיש. ומי שפירש דהכא נמי שאני נתינת כלי ליד בהמה דכמעשה דמיח לא אמר כלום דהכא אפילו2 במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן כגון שחשב על העיצבא שלא לקצעה ועל הכלי שלא לשוף ושלא לשבץ שעל כולן יורדין לידי טומאתן ואין עולין מהן במחשבה:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: דתניא.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: דבהא.
ג. ע״פ כת״י. ובנדפס: דטומאה דמחשבה.
ד. נוסף ע״פ כת״י.
ה. ע״פ כת״י. ובנדפס: מי שחשב.
ו. ע״פ כת״י. ובנדפס: שאם.
ז. והמהרי״ט כתב כעין זה שמעשה זה דומה לנתינת מעות ליד אשה, שכשם ששם אין המעשה חל אלא לאחר שלשים, כך גם כאן אין המעשה חל מיד אלא רק כשיגע שרץ בכלי, וכל שלא נטמא הכלי אין נפקא מינה במה שירד לידי טומאה. ועוד הוסיף שלריש לקיש יש כאן מעשה של גמר הכלי שנעשה על ידי מעשה כשעשה בו בית קיבול וכדומה, אלא שמעשה זה לבדו אינו מספיק, שיתכן שימשיך לשוף ולשבץ ולכך צריך גם את מחשבתו, אבל אי אפשר לומר שהכלי ירד לידי טומאה במחשבה לבד אלא יש כאן גם מעשה גמור של גמר הכלי אלא שנצרכת גם מחשבה, ולריש לקיש אין הדיבור מבטל את מעשה גמר הכלי, אבל לר׳ יוחנן כל מעשה שאינו נגמר מיד אלא לאחר זמן אינו נחשב מעשה, וכמו נתינת מעות ליד האשה וממילא גם מעשה גמר הכלי אינו נחשב מעשה כיון שאינו נגמר מיד אלא לאחר זמן כשתצטרף אליו מחשבה שלא לשוף ולא לשבץ יגמר המעשה, ולכן אינו צריך לבטל את המעשה הזה רק את המחשבה.
ח. רא״ז הגיה על המשך דברי רבינו שכתב: אפילו במחשבה גרידא יורדין לידי טומאתן, שמדובר בכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה שנגמרה מלאכתו, ובזה אמרינן דלא מהני מחשבה לאדם היכא שנתן הכלי בצואר בהמה. בשם הריטב״א. ודברי הריטב״א הם על דבריו כאן ומי שפירש, שבכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה מתחילה שנגמרה מלאכתו, לא מועיל מחשבה לאדם להוציא ממחשבה ראשונה כשנתן הכלי בצואר בהמה משום שהוי מעשה.
1. הגהת הגרא״ז: פירוש וקשיא לתרווייהו. ריטב״א.
2. הגהת הגרא״ז: דהכא בכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה כשנגמרה מלאכתו ובזה אמרינן דלא מהני מחשבה לאדם היכי שנתן הכלי בצואר בהמה, ריטב״א.
כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע״פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר״ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:
גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר״ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע״פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה:
ג״ה איתיביה ר״ל לר׳ מחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה – פי׳ דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואף על פי שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים.
בפרש״י בד״ה אלא בשינוי כו׳ וכן עד שלא יקבלו טומאה כו׳ אלא בשינוי מעשה עד שיתחיל לשוף כו׳ עכ״ל והיינו למאן דאמר שינוי מעשה לתקן נמי מעשה הוא ולא כר״י דסבירא ליה בפרק במה בהמה דשינוי מעשה לתקן לאו כלום הוא והיינו עד שלא קבלו טומאה אבל אחר שנטמאו ודאי דבעי לכ״ע שינוי מעשה לקלקל דהיינו שבירה ונקיבה כפרש״י לעיל ודו״ק:
תוס׳ בד״ה עני כו׳ דמיירי בדג מת כו׳ ועל ידי מעשה שעשה כו׳ עכ״ל אף על גב דהדגים חיים שרוצים לצוד עדיין הפקר הן מ״מ על ידי מעשה זה נתאספו ולא הוי כהפקר ולא קשיא להו אלא לפרש״י שפי׳ שם מן הדג היינו צייד שנתן עיניו בדג שהכיר חורן כו׳ דהוה כהפקר בעלמא ודו״ק:
גמ׳. איתיביה ר״ל לר׳ יוחנן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה.
צ״ב בהבנת הוכחת ר״ל ודחיית ר׳ יוחנן. ונראה לבאר ע״פ מה שייסדנו לעיל, דנחלקו האמוראים היכא דאדם עשה מעשה דגרם לחלות מסויים אבל עדיין לא חל כל החלות שתחול לבסוף התהליך. וכאן איירי בגולמי כלים (עיין ברש״י נט. ד״ה יורדין) דאינן נחשבין ככלים בפני עצמם אלא דיורדים לידי טומאה ע״י מחשבה. וריש לקיש סבור דהמחשבה אינה עושה את גולם הכלי לחלות שם כלי גמור, אלא דיש דין מסוים בקבלת טומאה דגולם כלי מקבל טומאה ע״י מחשבה בלבד. ומצינו דבר דומה בשברי כלי חרס, דמצד אחד אינן נחשבין לכלים בכל התורה כולה כמו לנטילת ידים, אמנם יש גזה״כ מיוחד דמקבלין טומאה (פרק יח מהלכות כלים הל״י).א
ולפי״ז מובן למה ר״ל הקשה מכאן על ר׳ יוחנן דהרי בעל הכלי גרם לחלות מסויימת (קבלת טומאה) אמנם עדיין לא נגמר כל התהליך (אין כאן חלות שם כלי גמור בכל התורה כולה), ועדיין הברייתא מלמדת דמחשבה ודיבור אינן מועילין להעלות את הכלי מקבלת טומאה. וזה מוכיח דכל היכא דאדם התחיל תהליך וגורם לחלות מסויימת לחול (כמו בקידושין לאחר ל׳) אע״פ דעדיין לא נגמר כל התהליך (חלות קידושין לא חלה עד סוף ל׳ יום), מ״מ היא אינה יכולה לחזור בה.
ור׳ יוחנן דחה ד״שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי״, דהיינו דהמחשבה מחילה על גולמי כלים חלות שם כלי גמור. וא״כ נגמר כל התהליך ומובן למה הוא לא יכול לחזור בו. ונמצא דנחלקו ר׳ יוחנן ור״ל בגדר הדין דמחשבה מורידה גולמי כלי חרס לטומאה האם הוי דין מסויים רק בטומאה או דהוי דין בחלות שם כלי גמור. ונ״מ האם הגולם הזה נחשב לכלי להיות כשר לקידוש מי חטאת.
וע״פ הנ״ל יש לפרש המשך דברי ר׳ יוחנן בנוגע לכי יותן דומיא דכי יתן. דהרי הדין דהכשר מים אינו רק דכדי להיות מוכשר לקבל טומאה צריך ב׳ דברים שונים: א) מים על האוכל, ב) שביעות רצון הבעלים. אלא דבאמת צריך שהבעלים עצמו יתן את המים על האוכל, והיכא דהמים נפל בלעדיו אז רצון הבעלים מצרף את הבעלים לנתינת המים ונעשה כאילו הבעלים עצמו נתן את המים על האוכל.ב ומכיון דמחשבת הבעלים גורם דע״פ דין נחשב כאילו הבעלים בעצמו עשה מעשה דהכשר מים, אזי מוכח דבהלכות טומאה מחשבה יכולה לגמור את התהליך. וממילא כלים דירדו לידי טומאתן במחשבה נחשבין ככלים גמורים בכהת״כ ומפני זה אין חזרה לפי ר׳ יוחנן.
ועוד יש לפרש דר׳ יוחנן מוכיח מדיני הכשר מים לטומאה דמחשבה יוצרת חלות שם גמר כלי או גמר אוכל. דהרי י״ל דהכשר מים אינו רק תנאי בקבלת טומאה, דהיינו דיש אוכל גמור אלא בלי המים אלא דכדי להיות מוכשר לקבל טומאה צריך נתינת מים, אלא דנתינת מים הוי דין בגמר שם החפצא דאוכל, וכל עוד דחסר הכשר מים אין כאן חפצא של אוכל דנגמר, ומפני זה בלי מים האוכל אינו מקבל טומאה. ולכאורה יש להביא ראייה לזה מדין חיבת הקודש דכולל ב׳ דינים (כדמבואר בחולין לו:) - א) עצים ולבונה דהקדש מקבלין טומאת אוכל אע״פ דאינן אוכל, ב) אוכל דהקדש מקבל טומאה אפי׳ בלי הכשר מים. ולכאורה צ״ב דמה הקשר בין הדינים האלו. ונראה לבאר דהגדר דחיבת הקודש הוא דמחיל חלות שם אוכל על דברים שאין בהם חלות שם בכהת״כ. ולכן דברים כמו עצים ולבונה דהקדש נעשים לחלות שם אוכל, וגם חפצא של אוכל דלא הוכשר, דחסר לו בגמר חלות שם אוכל, בהקדש הופך להיות חלות שם אוכל גמור.
והיסוד הזה בהכשר מים גם יוצא מהגמ׳ בחולין (קיח.) דרוצה ללמוד טומאה בזרעים מטומאה בתנור ונבלה, וז״ל לא לכתוב רחמנא בזרעים ותיתי מהנך מה להנך שכן מטמאין שלא בהכשר, תאמר בזרעים שאין מטמאין אלא בהכשר, אמר רב הונא בריה דרב יהושע פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי עכ״ל. ויוצא דלפי רב הונא בריה דרב יהושע, פירות דלא הוכשרו הם כמו תנור בלי גמר מלאכה ולכן אפשר ללמוד טומאה בזרעים מטומאה בתנור. ויוצא דהחסרון בפירות דלא הוכשרו הוא דלא ״גמר מלאכתן״, דהיינו דאין להם גמר חלות שם אוכל.ג
ולפי״ז הוכחת ר׳ יוחנן בסוגיין היא כפתור ופרח. דכמו דבהכשר טומאה צריך המחשבה של הבעלים לגמור את שם האוכל, כמו״כ בהלכות גמר כלים המחשבה של הבעלים נחשב למעשה דגומר את שם הכלי. ולכן אין להשוות דיני חזרה במחשבה בטומאה דגומר את שם הכלי ואת שם האוכל, לדיני חזרה בקידושין לאחר ל׳.
א. עיין בלשון הפמ״ג בהלכות נט״י (פמ״ג א״א סימן קנט סק״ג) וז״ל אף דלטומאה הוה כלי, דלקדש כלי ראוי וחשוב בעינן. והוא הדין שברי כלי חרס, אע״ג דיש רביעית ויושבין שלא מסומכין, לחטאת ולנטילת ידים לאו כלים הוה עכ״ל.
ב. וע״ע בזה ברשימות שיעורים לב״מ (כב. ד״ה ת״ש עודהו).
ג. ולכאורה זה גם עולה מדברי רש״י על הפסוק (ויקרא פרק יא פסוק לז) וז״ל וכי יפל מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא עכ״ל, דרש״י כתב וז״ל טהור הוא - למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן לקרותו אוכל לקבל טומאה, עד שיבואו עליו מים עכ״ל. וע״ע בזה ברשימות שיעורים לב״מ (כב. ד״ה ת״ש עודהו).
מצד שני איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר׳ יוחנן, שנינו: כל הכלים יורדין לידי טומאתן, שנעשים מוכשרים לקבל טומאה, במחשבה. שאם החליט אדם שכלי מסויים שברשותו הוא גמור כבר ואינו צריך תיקון נוסף, הרי הוא מיד ראוי לקבל טומאה, ואין עולים (יוצאים) מידי הכשרם לקבל טומאתן על ידי מחשבה זו אלא בשינוי מעשה, כאשר עושה מעשה בפועל בכלי הזה, וכל זמן שלא עשה מעשה אינו מקבל טומאה.
Reish Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan: All vessels descend into their state of contracting ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to work on it any further, it immediately assumes the status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.